מסמך 100		Paper 100
הדת בחוויה האנושית		Religion in Human Experience
100:0.1 (1094.1) חוויית החיים הדתיים הדינאמיים מתמירה את היחיד הבינוני לכדי אישיוּת בעלת עוצמה אידיאליסטית. הדת סועדת את התקדמות הכלל באמצעות טיפוח התקדמותו של כל יחיד, והתקדמותו של כל יחיד מועצמת באמצעות התקדמות הכלל.		100:0.1 (1094.1) THE experience of dynamic religious living transforms the mediocre individual into a personality of idealistic power. Religion ministers to the progress of all through fostering the progress of each individual, and the progress of each is augmented through the achievement of all.
100:0.2 (1094.2) צמיחה רוחנית מומרצת באופן הדדי באמצעות קרבה אינטימית לאנשים דתיים אחרים. האהבה מספקת את המצע לצמיחה הדתית – גורם משיכה אובייקטיבי במקום הסיפוק הסובייקטיבי – אף-על-פי שממנה נובע הסיפוק הסובייקטיבי העליון. והדת מאצילה את עבודת הפרך הנפוצה בחיי היומיום.		100:0.2 (1094.2) Spiritual growth is mutually stimulated by intimate association with other religionists. Love supplies the soil for religious growth—an objective lure in the place of subjective gratification—yet it yields the supreme subjective satisfaction. And religion ennobles the commonplace drudgery of daily living.
1. צמיחה דתית ^top		1. Religious Growth ^top
100:1.1 (1094.3) בעוד שהדת מובילה לצמיחתן של המשמעויות ולהעצמתם של הערכים, כאשר מרוממים הערכות אישיות לחלוטין לדרגה של מוחלטות, לעולם התוצאה היא רוע. הילד מעריך את ההתנסות בהתאם לשיעור תכולת ההנאה שבה; הבשלות הינה פרופורציונית לשיעור שבו מחליפות משמעויות גבוהות יותר את ההנאה האישית, ואפילו את הנאמנות למושגים הגבוהים ביותר על אודות מצבי חיים מגוונים ומערכות יחסים קוסמיות.		100:1.1 (1094.3) While religion produces growth of meanings and enhancement of values, evil always results when purely personal evaluations are elevated to the levels of absolutes. A child evaluates experience in accordance with the content of pleasure; maturity is proportional to the substitution of higher meanings for personal pleasure, even loyalties to the highest concepts of diversified life situations and cosmic relations.
100:1.2 (1094.4) אנשים מסוימים הינם עסוקים מדי מכדי לצמוח, ולפיכך מצויים בסכנה חמורה של קיפאון רוחני. יש לאפשר למשמעויות לצמוח בעידנים שונים, בתרבויות עוקבות ובשלבים שדרכם מתקדמת הציוויליזציה. המעכבים העיקריים של הצמיחה הינם הדעה הקדומה והבורות.		100:1.2 (1094.4) Some persons are too busy to grow and are therefore in grave danger of spiritual fixation. Provision must be made for growth of meanings at differing ages, in successive cultures, and in the passing stages of advancing civilization. The chief inhibitors of growth are prejudice and ignorance.
100:1.3 (1094.5) העניקו לכל ילד מתפתח את ההזדמנות להצמיח את ההתנסות הדתית שלו עצמו; אל תכפו עליו את ההתנסות המוכנה מראש של הבוגר. זכרו כי התקדמות מדי שנה במסגרת תכנית חינוך מבוססת אינה מעידה בהכרח על התקדמות אינטלקטואלית, קל וחומר על צמיחה רוחנית. גידול באוצר המילים אינו מעיד על התפתחות האופי. ההתקדמות היא אשר מעידה באמת על הצמיחה, ולא התוצרים גרידא. על צמיחה חינוכית אמיתית מעידים התרחבותם של אידיאלים, הערכה גדולה יותר לערכים, משמעויות חדשות של ערכים ונאמנות מועצמת לאידיאלים עליונים.		100:1.3 (1094.5) Give every developing child a chance to grow his own religious experience; do not force a ready-made adult experience upon him. Remember, year-by-year progress through an established educational regime does not necessarily mean intellectual progress, much less spiritual growth. Enlargement of vocabulary does not signify development of character. Growth is not truly indicated by mere products but rather by progress. Real educational growth is indicated by enhancement of ideals, increased appreciation of values, new meanings of values, and augmented loyalty to supreme values.
100:1.4 (1094.6) ילדים מתרשמים לצמיתות אך ורק מנאמנותם של עמיתיהם הבוגרים; לפקודות אין השפעה לאורך זמן, ואפילו לא לדוגמה. בני-אדם נאמנים הינם בני-אדם צומחים, והצמיחה הינה מציאות מרשימה ומעוררת השראה. חיו היום בנאמנות – צִמחו – והמחר כבר ידאג לעצמו. הדרך המהירה ביותר של הראשן להפוך לצפרדע הינה לחיות בנאמנות מדי רגע את חייו כראשן.		100:1.4 (1094.6) Children are permanently impressed only by the loyalties of their adult associates; precept or even example is not lastingly influential. Loyal persons are growing persons, and growth is an impressive and inspiring reality. Live loyally today—grow—and tomorrow will attend to itself. The quickest way for a tadpole to become a frog is to live loyally each moment as a tadpole.
100:1.5 (1094.7) המצע ההכרחי לצמיחה דתית מניח מראש חיים מתקדמים של הגשמה עצמית, את התיאום בין הנטיות הטבעיות, את הפעלתה של הסקרנות וההנאה מן ההרפתקה הסבירה, את חווית רגשות שביעות הרצון, את פעולת גירוי הפחד של תשומת הלב והמודעות, את המשיכה לפלאי והמודעות הרגילה של קטנוּת, ענווה. הצמיחה אף מתבססת על גילוי העצמי שאליו נלווית ביקורת עצמית – מצפוּן, וזאת משום שלאמיתו של דבר המצפון הינו הביקורת שמבקר אדם את עצמו על-פי ערכיו-הרגליו, על-פי האידיאלים האישיים שלו.		100:1.5 (1094.7) The soil essential for religious growth presupposes a progressive life of self-realization, the co-ordination of natural propensities, the exercise of curiosity and the enjoyment of reasonable adventure, the experiencing of feelings of satisfaction, the functioning of the fear stimulus of attention and awareness, the wonder-lure, and a normal consciousness of smallness, humility. Growth is also predicated on the discovery of selfhood accompanied by self-criticism—conscience, for conscience is really the criticism of oneself by one’s own value-habits, personal ideals.
100:1.6 (1095.1) ההתנסות הדתית מושפעת באופן ניכר מן הבריאות הפיזית, מן המזג שנתקבל בירושה ומן הסביבה החברתית. ואולם, התנאים הללו, ברי החלוף, לא יוכלו לעכב את התקדמותה הרוחנית הפנימית של נשמה אשר מקדישה עצמה לעשיית רצון האב שבשמיים. בכל בני התמותה הרגילים קיימים דחפים מוּלדים מסוימים אשר מניעים לעבר צמיחה והגשמה עצמית, ואשר פועלים כל זמן שאינם מעוכבים באופן ספציפי. הדרך הבטוחה לטפח את המתת המובנית הזאת של הפוטנציאל לצמיחה רוחנית, היא להישאר מסורים בלב שלם לערכים עליונים.		100:1.6 (1095.1) Religious experience is markedly influenced by physical health, inherited temperament, and social environment. But these temporal conditions do not inhibit inner spiritual progress by a soul dedicated to the doing of the will of the Father in heaven. There are present in all normal mortals certain innate drives toward growth and self-realization which function if they are not specifically inhibited. The certain technique of fostering this constitutive endowment of the potential of spiritual growth is to maintain an attitude of wholehearted devotion to supreme values.
100:1.7 (1095.2) את הדת לא ניתן להעניק, לקבל, להשאיל, ללמוד או לאבד. זוהי התנסות אישית אשר גדלה ביחס ישר לחיפוש המתרחב אחר ערכים סופיים. וכך נלווית צמיחה קוסמית לצבירתן של משמעויות, ולרוממות המתרחבת-לעולם של הערכים. ואולם, האצילות עצמה הינה לעולם בבחינת צמיחה בלתי-מודעת.		100:1.7 (1095.2) Religion cannot be bestowed, received, loaned, learned, or lost. It is a personal experience which grows proportionally to the growing quest for final values. Cosmic growth thus attends on the accumulation of meanings and the ever-expanding elevation of values. But nobility itself is always an unconscious growth.
100:1.8 (1095.3) הרגלי חשיבה ופעולה דתיים תורמים לכלכלה של הצמיחה הרוחנית. אדם יכול לפתח נטייה לעבר תגובה חיובית לגירוי רוחני, מעין רפלקס רוחני מותנה. הרגלים התורמים לצמיחה דתית כוללים טיפוח רגישות לערכים אלוהיים, הכרה בחייו הדתיים של הזולת, מדיטציה אשר הוגה במשמעויות קוסמיות, פתרון בעיות באמצעות סגידה, שיתוף של האדם את אחַיו בחייו הרוחניים, הימנעות מאנוכיות, סירוב להסתמך על הרחמים האלוהיים, וחיים כאילו הם נחיים בנוכחות האל. הגורמים לצמיחה הדתית עשויים להיות מכוּונים, אך הצמיחה עצמה הינה תמיד בלתי-מודעת.		100:1.8 (1095.3) Religious habits of thinking and acting are contributory to the economy of spiritual growth. One can develop religious predispositions toward favorable reaction to spiritual stimuli, a sort of conditioned spiritual reflex. Habits which favor religious growth embrace cultivated sensitivity to divine values, recognition of religious living in others, reflective meditation on cosmic meanings, worshipful problem solving, sharing one’s spiritual life with one’s fellows, avoidance of selfishness, refusal to presume on divine mercy, living as in the presence of God. The factors of religious growth may be intentional, but the growth itself is unvaryingly unconscious.
100:1.9 (1095.4) ואולם, טבעה הבלתי-מודע של הצמיחה הדתית אינו מעיד על כך שזוהי פעילות המתרחשת במחוזותיהם המשוערים התת-מודעים של האינטלקט האנושי; אלא דווקא היא מעידה על פעילויות יצירתיוֹת ברמות העל-מוּדעוֹת של הדעת בת התמותה. ההתנסות של ההכרה במציאותיותה של הצמיחה הדתית הבלתי-מודעת הינה אחת מן ההוכחות החותכות לקיומו התפקודי של העל-מודע.		100:1.9 (1095.4) The unconscious nature of religious growth does not, however, signify that it is an activity functioning in the supposed subconscious realms of human intellect; rather does it signify creative activities in the superconscious levels of mortal mind. The experience of the realization of the reality of unconscious religious growth is the one positive proof of the functional existence of the superconsciousness.
2. צמיחה רוחנית ^top		2. Spiritual Growth ^top
100:2.1 (1095.5) התפתחות רוחנית תלויה, בראש ובראשונה, בשמירה על קשר רוחני חי עם כוחות הרוח האמיתיים, ושנית, בהענקה מתמדת של פירות רוח: תנובת הסעד שבו מעניק האדם לאחיו את מה שקיבל מאלו אשר היטיבו עמו רוחנית. התקדמות רוחנית מתבססת על ההכרה האינטלקטואלית בעוני הרוחני, יחד עם מודעות-עצמית לרעב-למושלמות, התשוקה לדעת את האל ולהידמות לו, וההתכוונות בלב שלם לעשות את רצון האב שבשמיים.		100:2.1 (1095.5) Spiritual development depends, first, on the maintenance of a living spiritual connection with true spiritual forces and, second, on the continuous bearing of spiritual fruit: yielding the ministry to one’s fellows of that which has been received from one’s spiritual benefactors. Spiritual progress is predicated on intellectual recognition of spiritual poverty coupled with the self-consciousness of perfection-hunger, the desire to know God and be like him, the wholehearted purpose to do the will of the Father in heaven.
100:2.2 (1095.6) בתחילתה, הצמיחה הרוחנית הינה התעוררות לצרכים, לאחר מכן הבחנה במשמעויות, ואז גילוי ערכים. ההוכחה להתפתחות רוחנית אמיתית כרוכה בהצגתה של אישיות אנושית אשר מונעת על-ידי אהבה, מופעלת על-ידי סעד בלתי-אנוכי ונשלטת על-ידי הסגידה בְּלב שלם לאידיאלי המושלמות של האלוהיות. וכלל ההתנסות הזו מהווה את מציאותה של הדת, וזאת בניגוד לאמונות תיאולוגיות גרידא.		100:2.2 (1095.6) Spiritual growth is first an awakening to needs, next a discernment of meanings, and then a discovery of values. The evidence of true spiritual development consists in the exhibition of a human personality motivated by love, activated by unselfish ministry, and dominated by the wholehearted worship of the perfection ideals of divinity. And this entire experience constitutes the reality of religion as contrasted with mere theological beliefs.
100:2.3 (1095.7) הדת יכולה להתקדם לאותה רמת ניסיון שבה היא הופכת לטכניקה מוארת ולחכמה של תגובה רוחנית ליקום. דת מהוללת שכזו יכולה לפעול בשלוש רמות של אישיוּת אנושית: הרמה האינטלקטואלית, הרמה המורונטית והרמה הרוחנית; לפעול על הדעת, בתוך הנשמה המתפתחת, ויחד עם הרוח השוכנת.		100:2.3 (1095.7) Religion can progress to that level of experience whereon it becomes an enlightened and wise technique of spiritual reaction to the universe. Such a glorified religion can function on three levels of human personality: the intellectual, the morontial, and the spiritual; upon the mind, in the evolving soul, and with the indwelling spirit.
100:2.4 (1096.1) ובאחת הופכת הרוחניות למחוון המצביע על מידת הקרבה של האדם אל האל ולמידה שבה האדם מועיל לאחיו. הרוחניות מעצימה את היכולת לגלות יופי בדברים, להכיר אמת במשמעויות ולגלות טוּב בערכים. ההתפתחות רוחנית נקבעת על-פי היכולות האלה, ועומדת ביחס ישר לשיעור חיסול איכויותיה האנוכיות של האהבה.		100:2.4 (1096.1) Spirituality becomes at once the indicator of one’s nearness to God and the measure of one’s usefulness to fellow beings. Spirituality enhances the ability to discover beauty in things, recognize truth in meanings, and discover goodness in values. Spiritual development is determined by capacity therefor and is directly proportional to the elimination of the selfish qualities of love.
100:2.5 (1096.2) הרוחניות בפועל הינה השיעור שבו הושגה האלוהות, שיעור ההתכווננות למכוונן. הישג של סופיוּת של רוחניוּת שקול להישג המקסימום של המציאות, המקסימום של היות כמות האל. חיי הנצח הינם החיפוש הבלתי-נגמר אחר ערכים אינסופיים.		100:2.5 (1096.2) Actual spiritual status is the measure of Deity attainment, Adjuster attunement. The achievement of finality of spirituality is equivalent to the attainment of the maximum of reality, the maximum of Godlikeness. Eternal life is the endless quest for infinite values.
100:2.6 (1096.3) על המטרה האנושית של הגשמה עצמית להיות רוחנית, ולא חומרית. המציאויות היחידות אשר שווה לשאוף אליהן הינן אלוהיוּת, רוחניוּת ונצחיוּת. האדם בן התמותה זכאי ליהנות מן המנעמים הפיזיים ומן הסיפוק שבחיבה האנושית; הוא יוצא נשכר מן הנאמנות לחבריו האנושיים ולמוסדות ברי-חלוף; אך אין אלה היסודות הנצחיים שעליהם יש לבנות את האישיות האלמותית אשר חייבת להתעלות מעל המרחב, לכבוש את הזמן ולהשיג את יעד המושלמות האלוהית ואת השירות הסוֹפְיוֹנִי.		100:2.6 (1096.3) The goal of human self-realization should be spiritual, not material. The only realities worth striving for are divine, spiritual, and eternal. Mortal man is entitled to the enjoyment of physical pleasures and to the satisfaction of human affections; he is benefited by loyalty to human associations and temporal institutions; but these are not the eternal foundations upon which to build the immortal personality which must transcend space, vanquish time, and achieve the eternal destiny of divine perfection and finaliter service.
100:2.7 (1096.4) ישוע הציג את הביטחון העילאי של בן-תמותה יודע-אל באומרו: "עבור המאמין בממלכה, אדם יודע-אל, מה משנה אם כל הדברים הארציים קורסים?" הביטחונות ברי החלוף הינם פגיעים, אך את ביטחונות הרוח לא ניתן להבקיע. כאשר עולים נחשולי המצוקה, האנוכיות, האכזריות, השנאה, הרוע והקנאה האנושיים, ומכים בנשמתו של האדם, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי קיימת מצודה פנימית, עיר החומה של הרוח, אשר אותה לא ניתן לתקוף; או לפחות נכון הדבר לגבי כל אדם אשר הפקיד את נשמתו בידי רוח האל הנצחית השוכנת בו.		100:2.7 (1096.4) Jesus portrayed the profound surety of the God-knowing mortal when he said: “To a God-knowing kingdom believer, what does it matter if all things earthly crash?” Temporal securities are vulnerable, but spiritual sureties are impregnable. When the flood tides of human adversity, selfishness, cruelty, hate, malice, and jealousy beat about the mortal soul, you may rest in the assurance that there is one inner bastion, the citadel of the spirit, which is absolutely unassailable; at least this is true of every human being who has dedicated the keeping of his soul to the indwelling spirit of the eternal God.
100:2.8 (1096.5) לאחר הישג רוחני שכזה – בין אם הושג הודות לצמיחה הדרגתית או עקב משבר ספציפי – משנה האישיות כיוון ומתפתחת אמת מידה חדשה של ערכים. יחידים ילידי-רוח מעין אלה מקבלים מוטיבציה מחודשת בחייהם במידה כזו שמאפשרת להם לעמוד בשלווה בעת שנמחקות שאיפותיהם הכמוסות ביותר ובעת שמתמוטטות תקוותיהם הכנות ביותר; הם יודעים אל נכון כי האסונות הללו אינם אלא תהפוכות הכיוון-מחדש אשר מחסלות את יצירותיו בנות החלוף של האדם, בטרם יוקמו מציאויות נאצלות ועמידות יותר של ברמה חדשה ונשגבת יותר של הישג ביקום.		100:2.8 (1096.5) After such spiritual attainment, whether secured by gradual growth or specific crisis, there occurs a new orientation of personality as well as the development of a new standard of values. Such spirit-born individuals are so remotivated in life that they can calmly stand by while their fondest ambitions perish and their keenest hopes crash; they positively know that such catastrophes are but the redirecting cataclysms which wreck one’s temporal creations preliminary to the rearing of the more noble and enduring realities of a new and more sublime level of universe attainment.
3. מושגים של ערך עליון ^top		3. Concepts of Supreme Value ^top
100:3.1 (1096.6) הדת איננה טכניקה להשגת שלווה מנטאלית סטאטית של אושר עילאי; היא הינה דחף לארגונה של הנשמה לשם שירות דינאמי. היא הינה הגיוס הכללי של העצמי לשם השירות הנאמן של אהבת האל והאדם. על-מנת להגיע למטרה העליונה, לפרס הנצח, תשלם הדת כל מחיר שיידרש. בנאמנות הדתית מתקיימת מושלמוּת מוּקְדֶּשֶׁת אשר הינה נשגבת ביותר. והנאמנויות האלה הינן יעילות מבחינה חברתית ומקדמות מבחינה רוחנית.		100:3.1 (1096.6) Religion is not a technique for attaining a static and blissful peace of mind; it is an impulse for organizing the soul for dynamic service. It is the enlistment of the totality of selfhood in the loyal service of loving God and serving man. Religion pays any price essential to the attainment of the supreme goal, the eternal prize. There is a consecrated completeness in religious loyalty which is superbly sublime. And these loyalties are socially effective and spiritually progressive.
100:3.2 (1096.7) עבור האדם הדתי, המילה "אֵל" הופכת להיות סמל להתקרבות למציאות העליונה ולהכרה בערך אלוהי. האהבות והסלידות של האדם אינן קובעות מה טוב ומה רע; הערכים המוסריים אינם צומחים מתוך מילוי הרצונות או מתוך תסכול רגשי.		100:3.2 (1096.7) To the religionist the word God becomes a symbol signifying the approach to supreme reality and the recognition of divine value. Human likes and dislikes do not determine good and evil; moral values do not grow out of wish fulfillment or emotional frustration.
100:3.3 (1096.8) כאשר אתם הוגים בערכים, עליכם להבדיל בין מה שהינו ערך לבין מה שיש בו ערך. עליכם להכיר ביחס שבין פעילויות מהנות לבין שילובן באופן משמעותי והגשמתן המועצמת ברמות התנסות אנושית הולכות ומגביהות בהתמדה.		100:3.3 (1096.8) In the contemplation of values you must distinguish between that which is value and that which has value. You must recognize the relation between pleasurable activities and their meaningful integration and enhanced realization on ever progressively higher and higher levels of human experience.
100:3.4 (1097.1) משמעות הינה דבר שההתנסות מוסיפה לערך; היא הינה המודעוּת ההערכתית של ערכים. הנאה מבוּדדת ואנוכית לחלוטין עשויה להצביע על פיחות ווירטואלי במשמעויות, על הנאה חסרת-משמעות הגובלת ברוע יחסי. הערכים הינם התנסותיים כאשר המציאוּיוֹת הינן משמעותיוֹת ומחוברות באופן מנטאלי, כאשר הדעת מכירה במערכות יחסים מעין אלה ומוקירה אותן.		100:3.4 (1097.1) Meaning is something which experience adds to value; it is the appreciative consciousness of values. An isolated and purely selfish pleasure may connote a virtual devaluation of meanings, a meaningless enjoyment bordering on relative evil. Values are experiential when realities are meaningful and mentally associated, when such relationships are recognized and appreciated by mind.
100:3.5 (1097.2) אף-פעם הערכים אינם יכולים להיות סטאטיים; המציאות מעידה על שינוי, על צמיחה. שינוי ללא צמיחה, התרחבות במשמעות ורוממות הערך, הינו חסר-ערך – הוא הינו בבחינת רוע פוטנציאלי. ככל שמתרחבת איכות ההסתגלות הקוסמית, כך גדל שיעור המשמעות המצוי בהתנסות כלשהי. ערכים אינם אשליות מושגיוֹת; הם הינם אמיתיים, אך תמיד הם תלויים בקיום מערכות היחסים. ערכים הינם לעולם הן ממשיים והן פוטנציאליים – לא מה שהיה, אלא מה שהווה ומה שעתיד להיות.		100:3.5 (1097.2) Values can never be static; reality signifies change, growth. Change without growth, expansion of meaning and exaltation of value, is valueless—is potential evil. The greater the quality of cosmic adaptation, the more of meaning any experience possesses. Values are not conceptual illusions; they are real, but always they depend on the fact of relationships. Values are always both actual and potential—not what was, but what is and is to be.
100:3.6 (1097.3) החיבור בין הממשיים לפוטנציאליים שקול לצמיחה, לַהבנה ההתנסותית של ערכים. ואולם צמיחה איננה התקדמות גרידא. התקדמות היא תמיד משמעותית, אך ללא צמיחה היא נעדרת ערך באופן יחסי. הערך העליון בחיים האנושיים טמון בצמיחתם של ערכים, בהתקדמות במשמעויות, ובהבנת האופן שבו שתי ההתנסויות האלה מתייחסות קוסמית זו אל זו. והתנסות שכזו שקולה לידיעת האל. אף כי בן-תמותה שכזה איננו על-טבעי, הוא אכן הופך להיות על-אנושי; נשמה אלמותית מתפתחת.		100:3.6 (1097.3) The association of actuals and potentials equals growth, the experiential realization of values. But growth is not mere progress. Progress is always meaningful, but it is relatively valueless without growth. The supreme value of human life consists in growth of values, progress in meanings, and realization of the cosmic interrelatedness of both of these experiences. And such an experience is the equivalent of God-consciousness. Such a mortal, while not supernatural, is truly becoming superhuman; an immortal soul is evolving.
100:3.7 (1097.4) האדם איננו יכול לגרום לצמיחה, אך הוא יכול לספק לה תנאים מתאימים. צמיחה הינה לעולם בלתי-מודעת, בין שהיא פיזית, אינטלקטואלית או רוחנית. וכך צומחת אהבה; לא ניתן ליצור, לייצר או לרכוש אותה; היא חייבת לצמוח. האבולוציה הינה טכניקת צמיחה קוסמית. לא ניתן להבטיח צמיחה חברתית באמצעות חקיקה, ולא ניתן לגרום לצמיחה מוסרית באמצעות מִנהל. אדם יכול לייצר מכונה, ואולם, ערכה האמיתי חייב להיגזר מן התרבות האנושית ומהערכה אישית. התרומה היחידה של אדם לצמיחה הינה גיוס כלל כוחות אישיותו – אמונה חיה.		100:3.7 (1097.4) Man cannot cause growth, but he can supply favorable conditions. Growth is always unconscious, be it physical, intellectual, or spiritual. Love thus grows; it cannot be created, manufactured, or purchased; it must grow. Evolution is a cosmic technique of growth. Social growth cannot be secured by legislation, and moral growth is not had by improved administration. Man may manufacture a machine, but its real value must be derived from human culture and personal appreciation. Man’s sole contribution to growth is the mobilization of the total powers of his personality—living faith.
4. בעיות של צמיחה ^top		4. Problems of Growth ^top
100:4.1 (1097.5) חיים דתיים הינם חיים מסורים, וחיים מסורים הינם חיים יצירתיים, מקוריים וספונטניים. תובנות דתיות חדשות נובעות מתוך עימותים הגורמים לבחירתם של הרגלי תגובה חדשים וטובים יותר במקומן של תבניות התגובה הישנות והנחותות יותר. משמעויות חדשות נובעות אך ורק מתוך עימות; והעימות נמשך כל עוד קיים הסירוב לאמץ את הערכים הגבוהים יותר המרומזים במשמעויות נעלות יותר.		100:4.1 (1097.5) Religious living is devoted living, and devoted living is creative living, original and spontaneous. New religious insights arise out of conflicts which initiate the choosing of new and better reaction habits in the place of older and inferior reaction patterns. New meanings only emerge amid conflict; and conflict persists only in the face of refusal to espouse the higher values connoted in superior meanings.
100:4.2 (1097.6) התסבוכת הדתית הינה בלתי-נמנעת; לא תיתכן צמיחה ללא עימות נפשי וללא סערת נפש רוחנית. ארגונה של אמת-מידה פילוסופית לחיים כוללת מהומה רבתי במחוזות הפילוסופיים של הדעת. הנאמנות לכביר, לטוב, לאמיתי ולנאצל איננה ניתנת ללא מאבק. מאמץ נדרש לשם התבהרות הראייה הרוחנית והעצמת התובנה הקוסמית. והאינטלקט האנושי מוחה כנגד הדרישה להיגמל מקיום המתבסס על האנרגיות הבלתי-רוחניות של הקיום בר החלוף. הדעת החייתית העצלה מתקוממת נוכח המאמץ הנדרש להתמודדות עם פתרון בעיות קוסמיות.		100:4.2 (1097.6) Religious perplexities are inevitable; there can be no growth without psychic conflict and spiritual agitation. The organization of a philosophic standard of living entails considerable commotion in the philosophic realms of the mind. Loyalties are not exercised in behalf of the great, the good, the true, and the noble without a struggle. Effort is attendant upon clarification of spiritual vision and enhancement of cosmic insight. And the human intellect protests against being weaned from subsisting upon the nonspiritual energies of temporal existence. The slothful animal mind rebels at the effort required to wrestle with cosmic problem solving.
100:4.3 (1097.7) ואולם, הבעיה הגדולה מכולן בחיים הדתיים הינה משימת איחוד כוחות הנשמה של האישיות תחת שליטת האהבה. הבריאות, היעילות המנטלית והאושר נובעים מאיחודן של מערכות פיזיות, מערכות של דעת ומערכות רוחניות. האדם מבין הרבה על אודות הבריאות והשפיות, ואולם, הוא אכן למד אך מעט על אודות האושר. האושר הגבוה ביותר קשור בקשר בל-יינתק להתקדמות רוחנית. הצמיחה הרוחנית מניבה אושר מתמשך, שלווה המצויה מעבר לכל הבנה.		100:4.3 (1097.7) But the great problem of religious living consists in the task of unifying the soul powers of the personality by the dominance of love. Health, mental efficiency, and happiness arise from the unification of physical systems, mind systems, and spirit systems. Of health and sanity man understands much, but of happiness he has truly realized very little. The highest happiness is indissolubly linked with spiritual progress. Spiritual growth yields lasting joy, peace which passes all understanding.
100:4.4 (1098.1) בחיים הפיזיים, החושים מעידים על קיומם של דברים; הדעת מגלה את המציאות של המשמעויות; אך ההתנסות הרוחנית מגלה ליחיד את הערכים האמיתיים של החיים. רמות החיים הגבוהות האלה של חיי בן אנוש מושגות באהבה העליונה את האל ובאהבה נטולת האנוכיות את האדם. אם הנכם אוהבים את רעיכם, וודאי גיליתם את ערכם. ישוע אהב כל-כך את בני אדם, משום שהוא העריך אותם עד מאוד. הדרך הטובה ביותר לגלות את ערכי רעיכם היא להבין את מניעיהם. אם מישהו מעצבן אתכם, גורם לכם לחוש תרעומת, עליכם לבקש – מתוך אהדה – להבין את נקודת המבט שלו, את הסיבות שבעטיין הוא נוהג באופן בלתי-נעים שכזה. אם פעם אחת תבינו את שכנכם, אתם תהפכו לסובלניים, וסובלנות זו תצמח לכדי חברות ותבשיל לכדי אהבה.		100:4.4 (1098.1) In physical life the senses tell of the existence of things; mind discovers the reality of meanings; but the spiritual experience reveals to the individual the true values of life. These high levels of human living are attained in the supreme love of God and in the unselfish love of man. If you love your fellow men, you must have discovered their values. Jesus loved men so much because he placed such a high value upon them. You can best discover values in your associates by discovering their motivation. If someone irritates you, causes feelings of resentment, you should sympathetically seek to discern his viewpoint, his reasons for such objectionable conduct. If once you understand your neighbor, you will become tolerant, and this tolerance will grow into friendship and ripen into love.
100:4.5 (1098.2) שוו בעיני רוחכם את המחזה שבו נראה אחד מאבות אבותיכם בעידן של שוכני המערות – גוש אדם נמוך, מעוות בצורתו, מטונף, חשוף-שיניים, עומד בפיסוק, אלתו מונפת מעלה, עיניו רושפות שנאה ומבטו הנחוש מופנה קדימה. מחזה שכזה ממש לא מעיד על כבודו האלוהי של האדם. אך הרשו לנו להרחיב כעת את התמונה. ממול לאדם הזה רוכן נמר בעלי ניבי-חרב, ומאחוריו אישה ושני ילדים. מיד אתם מכירים בכך שתמונה זו מעידה על ראשיתם של דברים רבים טובים ונאצלים במין האנושי, אף שהאדם שבשתי התמונות הוא אותו אדם. אלא שבתמונה השנייה עומדת לרשותכם תמונה רחבה יותר. באמצעותה אתם מבינים את המניע של בן התמותה המתפתח הזה. גישתו הופכת ראויה לשבח הואיל ואתם מבינים אותו. עד כמה יכולתם להבין טוב יותר את רעיכם, אילו רק יכולתם לתפוש את מניעיהם. אילו יכולתם לדעת את רעיכם, הייתם בסופו של דבר מתאהבים בהם.		100:4.5 (1098.2) In the mind’s eye conjure up a picture of one of your primitive ancestors of cave-dwelling times—a short, misshapen, filthy, snarling hulk of a man standing, legs spread, club upraised, breathing hate and animosity as he looks fiercely just ahead. Such a picture hardly depicts the divine dignity of man. But allow us to enlarge the picture. In front of this animated human crouches a saber-toothed tiger. Behind him, a woman and two children. Immediately you recognize that such a picture stands for the beginnings of much that is fine and noble in the human race, but the man is the same in both pictures. Only, in the second sketch you are favored with a widened horizon. You therein discern the motivation of this evolving mortal. His attitude becomes praiseworthy because you understand him. If you could only fathom the motives of your associates, how much better you would understand them. If you could only know your fellows, you would eventually fall in love with them.
100:4.6 (1098.3) אינכם יכולים לאהוב באמת את רעיכם באמצעות כוח הרצון בלבד. האהבה נולדת אך ורק מתוך הבנה מלאה של המניעים והרגשות של שכנכם. אין זה חשוב כל-כך שתאהבו היום את כל בני האדם, כפי שחשוב שתלמדו לאהוב בכל יום אדם אחד נוסף. אילו בכל יום, או בכל שבוע, תגיעו להבנה של רֵע אחד נוסף, ואם זוהי מלוא יכולתכם, כי אז לבטח אישיותכם עוברת תהליך של חִברוּת והופכת לרוחנית. האהבה מדבקת, וכאשר המסירות האנושית הינה נבונה וחכמה, האהבה מדבקת יותר מן השנאה. אך רק אהבה אמיתית ונטולת אנוכיות אכן הינה מדבקת. אילו כל בן-תמותה יכול היה להפוך למוקד של חיבה דינאמית, היה ווירוס אהבה שפיר זה ממלא את זרם רגשותיה של האנושות במידה כזו שכלל הציוויליזציה הייתה מתמלאת באהבה, וזו הייתה הגשמתה של אחוות האדם.		100:4.6 (1098.3) You cannot truly love your fellows by a mere act of the will. Love is only born of thoroughgoing understanding of your neighbor’s motives and sentiments. It is not so important to love all men today as it is that each day you learn to love one more human being. If each day or each week you achieve an understanding of one more of your fellows, and if this is the limit of your ability, then you are certainly socializing and truly spiritualizing your personality. Love is infectious, and when human devotion is intelligent and wise, love is more catching than hate. But only genuine and unselfish love is truly contagious. If each mortal could only become a focus of dynamic affection, this benign virus of love would soon pervade the sentimental emotion-stream of humanity to such an extent that all civilization would be encompassed by love, and that would be the realization of the brotherhood of man.
5. המרה דתית ומיסטיוּת ^top		5. Conversion and Mysticism ^top
100:5.1 (1098.4) העולם מלא נשמות אבודות, אבודות לא במובן התיאולוגי אלא במובן של כיווניות המשמעות, של השוטטות בבלבול אנה ואנה בנבכי הדוקטרינות והכָּתות של עידן פילוסופי מתוסכל. מעטים מדי למדו כיצד להתקין פילוסופיה לחיים שתבוא במקומהּ של הסמכות הדתית. (אין לראות בבוז את סמליה של הדת המחוּבְרֶתֶת כערוצי צמיחה, אף כי אפיק הנהר אינו הנהר.)		100:5.1 (1098.4) The world is filled with lost souls, not lost in the theologic sense but lost in the directional meaning, wandering about in confusion among the isms and cults of a frustrated philosophic era. Too few have learned how to install a philosophy of living in the place of religious authority. (The symbols of socialized religion are not to be despised as channels of growth, albeit the river bed is not the river.)
100:5.2 (1098.5) התקדמות הצמיחה הדתית מובילה מקיפאון, דרך עימות, אל עבר תיאום; מחוסר-ביטחון לאמונה נטולת ספקות; מבלבול של מודעות קוסמית אל איחוד האישיוּת; מן המטרות ברות החלוף אל הנצחיוֹת; מן השעבוד לפחד אל החופש של היות בנים לאֵל.		100:5.2 (1098.5) The progression of religious growth leads from stagnation through conflict to co-ordination, from insecurity to undoubting faith, from confusion of cosmic consciousness to unification of personality, from the temporal objective to the eternal, from the bondage of fear to the liberty of divine sonship.
100:5.3 (1099.1) ראוי להבהיר כי הצהרת הנאמנות לאידיאלים העליונים – המודעות לאל בנפש, ברגש וברוח – עשויה להיות בבחינת התפתחות טבעית ומדורגת, ושלפעמים היא בבחינת חוויה המתרחשת בצמתים מסוימים, כמו בזמן משבר. השליח פאולוס חווה המרה פתאומית ומדהימה באותו יום רב מאורעות בְּדרך דמשק. גאוטמה סידהרתא חווה חוויה דומה בלילה שבו ישב לבדו וביקש לחדור את המסתורין של האמת הסופית. רבים אחרים חוו חוויות דומות, ומאמינים אמיתיים רבים התקדמו מבחינה רוחנית ללא המרת פתע.		100:5.3 (1099.1) It should be made clear that professions of loyalty to the supreme ideals—the psychic, emotional, and spiritual awareness of God-consciousness—may be a natural and gradual growth or may sometimes be experienced at certain junctures, as in a crisis. The Apostle Paul experienced just such a sudden and spectacular conversion that eventful day on the Damascus road. Gautama Siddhartha had a similar experience the night he sat alone and sought to penetrate the mystery of final truth. Many others have had like experiences, and many true believers have progressed in the spirit without sudden conversion.
100:5.4 (1099.2) מרבית מן התופעות המדהימות הנקשרות למה שמכונה המרות דתיות הינן פסיכולוגיות לחלוטין, אך מדי פעם אכן מתרחשות חוויות אשר מקורן גם רוחני. כאשר ההתגייסות המנטאלית הינה מוחלטת בכל רמה של השאיפה הנפשית מעלה כלפי הישג הרוח, כאשר קיימת מושלמות של מניעי האדם כלפי הנאמנות לרעיון האלוהי, או אז מתרחשת לעיתים קרובות אחיזה פתאומית כלפי מטה של הרוח השוכנת על-מנת להסתנכרן עם תכליתו הממוקדת והמוקדשת של דעתו העַל-מוּדַעַת של המאמין האנושי. וחוויות מעין אלה, שבהן מתאחדות תופעות אינטלקטואליות ורוחניות, מהוות את ההמרה אשר כוללת גורמים המצויים מעל ומעבר למעורבות פסיכולוגית גרידא.		100:5.4 (1099.2) Most of the spectacular phenomena associated with so-called religious conversions are entirely psychologic in nature, but now and then there do occur experiences which are also spiritual in origin. When the mental mobilization is absolutely total on any level of the psychic upreach toward spirit attainment, when there exists perfection of the human motivation of loyalties to the divine idea, then there very often occurs a sudden down-grasp of the indwelling spirit to synchronize with the concentrated and consecrated purpose of the superconscious mind of the believing mortal. And it is such experiences of unified intellectual and spiritual phenomena that constitute the conversion which consists in factors over and above purely psychologic involvement.
100:5.5 (1099.3) ואולם, הרגש לבדו מהווה המרה כוזבת; על האדם להיות הן בעל אמונה והן בעל רגש. ככל שההתגייסות הרגשית הינה חלקית, ובמידה שבה מניע הנאמנות האנושית הינו בלתי-שלם, כך יהא השיעור של חווית ההמרה מציאות ממוזגת של האינטלקט, הרגש והרוח.		100:5.5 (1099.3) But emotion alone is a false conversion; one must have faith as well as feeling. To the extent that such psychic mobilization is partial, and in so far as such human-loyalty motivation is incomplete, to that extent will the experience of conversion be a blended intellectual, emotional, and spiritual reality.
100:5.6 (1099.4) אם אדם מוכן להכיר מן הבחינה התיאורטית בקיומו של תת-מודע, כהיפותזת עבודה פרקטית בתוך מה שאחרת הינו חיים אינטלקטואליים אחודים, כי אז, ועל-מנת להיות עקבי, על האדם להניח את קיומו של מחוז דומה ותואם של פעילות אינטלקטואלית עולה, בדמות הרמה העל-מודעת, אזור המגע המיידי עם הרוח השוכנת, הוא מכוונן המחשבה. הסכנה הגדולה הטמונה בכל ההשערות האלה על אודות הנפש הינה שהחזיונות, כמו גם החוויות האחרות המכונות מיסטיות, לצד חלומות יוצאי-הדופן, עשויים להיחשב כמסרים אלוהיים לדעת האנושית. בימים עברו, הוויות אלוהיות גילו עצמן לאנשים יודעי-אל מסוימים, לא בשל הטרנס המיסטי שבו הם היו שרויים, או בשל חזיונותיהם המבעיתים, אלא דווקא למרות כל התופעות האלה.		100:5.6 (1099.4) If one is disposed to recognize a theoretical subconscious mind as a practical working hypothesis in the otherwise unified intellectual life, then, to be consistent, one should postulate a similar and corresponding realm of ascending intellectual activity as the superconscious level, the zone of immediate contact with the indwelling spirit entity, the Thought Adjuster. The great danger in all these psychic speculations is that visions and other so-called mystic experiences, along with extraordinary dreams, may be regarded as divine communications to the human mind. In times past, divine beings have revealed themselves to certain God-knowing persons, not because of their mystic trances or morbid visions, but in spite of all these phenomena.
100:5.7 (1099.5) בניגוד לחיפוש אחר ההמרה, הדרך הטובה יותר לגשת לאזורים המורונטיים שבהם ייתכן מגע עם מכוונן המחשבה, עוברת דרך אמונה חיה וסגידה כנה, תפילה נטולת אנוכיות הנעשית בלב שלם. יותר מדי ממה שעולה כזיכרונות מן הרמות הבלתי-מודעות של הדעת האנושית סווג בטעות כהתגלויות אלוהיות וכהכוונה רוחנית.		100:5.7 (1099.5) In contrast with conversion-seeking, the better approach to the morontia zones of possible contact with the Thought Adjuster would be through living faith and sincere worship, wholehearted and unselfish prayer. Altogether too much of the uprush of the memories of the unconscious levels of the human mind has been mistaken for divine revelations and spirit leadings.
100:5.8 (1099.6) סכנה גדולה טמונה בתרגול קבע של חלימה דתית בהקיץ; המיסטיות עלולה להפוך לטכניקה של בריחה מן המציאות, אף כי לעיתים היא שימשה לשם התייחדות רוחנית אמיתית. התנתקות משגרת החיים העמוסה למשך פרקי זמן קצרים אינה עשויה להיות מסוכנת מדי, אך בידודהּ המתמשך של האישיות הינו מצב מאוד בלתי-רצוי. בשום אופן אין לטפח את המצב דמוי-הטרנס של המודעות הדמיונית כהתנסות דתית.		100:5.8 (1099.6) There is great danger associated with the habitual practice of religious daydreaming; mysticism may become a technique of reality avoidance, albeit it has sometimes been a means of genuine spiritual communion. Short seasons of retreat from the busy scenes of life may not be seriously dangerous, but prolonged isolation of personality is most undesirable. Under no circumstances should the trancelike state of visionary consciousness be cultivated as a religious experience.
100:5.9 (1099.7) מה שמאפיין את המצב המיסטי הינו פיזורה של המוּדעוּת, יחד עם איים חיוניים של תשומת-לב ממוקדת אשר פועלים על אינטלקט סביל באופן יחסי. וכל אלו מושכים את המודעות לעבר תת-המודע, ולא לכיוון אזור המגע הרוחני, העל-מודע. מיסטיקנים רבים דחפו את הפירוד המנטאלי שלהם לרמה של מופעים מנטאליים חריגים.		100:5.9 (1099.7) The characteristics of the mystical state are diffusion of consciousness with vivid islands of focal attention operating on a comparatively passive intellect. All of this gravitates consciousness toward the subconscious rather than in the direction of the zone of spiritual contact, the superconscious. Many mystics have carried their mental dissociation to the level of abnormal mental manifestations.
100:5.10 (1100.1) הגישה הבריאה יותר של המדיטציה הרוחנית מצויה בסגידת ההגות ובתפילת הוקרת התודה. אין להתבלבל בין התייחדותו הישירה של האדם עם מכוונן המחשבה שלו, כפי שאירעה לישוע בשנות חייו האחרונות בגוף, לבין מה שמכונה חוויות מיסטיות. הגורמים אשר תורמים לתחילת ההתייחדות המיסטית מעידים על הסכנה שבמצבי הנפש הללו. הדברים הבאים מעודדים את המצב המיסטי: תשישות גופנית, צום, פירוד נפשי, חוויות אסתטיות מעמיקות, דחפים מיניים חיוניים, פחד, חרדה, זעם וריקוד פראי. מקורם של רבים מן החומרים העולים כתוצאה מן ההכנות המקדמיות הוא בתת-המודע.		100:5.10 (1100.1) The more healthful attitude of spiritual meditation is to be found in reflective worship and in the prayer of thanksgiving. The direct communion with one’s Thought Adjuster, such as occurred in the later years of Jesus’ life in the flesh, should not be confused with these so-called mystical experiences. The factors which contribute to the initiation of mystic communion are indicative of the danger of such psychic states. The mystic status is favored by such things as: physical fatigue, fasting, psychic dissociation, profound aesthetic experiences, vivid sex impulses, fear, anxiety, rage, and wild dancing. Much of the material arising as a result of such preliminary preparation has its origin in the subconscious mind.
100:5.11 (1100.2) עד כמה שהתנאים עשויים היו להתאים לתופעות מיסטיות, ראוי שיובן בבהירות כי ישוע מנצרת מעולם לא השתמש בשיטות מעין אלה על-מנת להתייחד עם אב פרדיס. ישוע לא סבל מהזיות תת-מוּדעוֹת, ואף לא מאשליות על-מוּדעוֹת.		100:5.11 (1100.2) However favorable may have been the conditions for mystic phenomena, it should be clearly understood that Jesus of Nazareth never resorted to such methods for communion with the Paradise Father. Jesus had no subconscious delusions or superconscious illusions.
6. סימני היכר של חיים דתיים ^top		6. Marks of Religious Living ^top
100:6.1 (1100.3) הדתות האבולוציוניות ודתות ההתגלות עשויות להיבדל עד מאוד אלה מאלה בשיטותיהן, ואולם מניעיהן דומים עד מאוד. הדת איננה פונקציה ספציפית של חיים, אלא אופן חיים. דת של אמת הינה התמסרות בלב שלם למציאות כלשהי שאותה מחשיב האדם הדתי כבעלת ערך עליון לעצמו ולאנושות בכללותה. והמאפיינים יוצאי-הדופן של כלל הדתות הינם: נאמנות ללא-תנאי ומסירות בלב שלם לערכים עליונים. ניתן לחזות במסירות דתית זו לערכים עליונים ביחסה של אם לא-דתית לכאורה לילדהּ, ובנאמנות הלוהטת של אנשים חילוניים למטרה כלשהי שאותה אימצו לעצמם.		100:6.1 (1100.3) Evolutionary religions and revelatory religions may differ markedly in method, but in motive there is great similarity. Religion is not a specific function of life; rather is it a mode of living. True religion is a wholehearted devotion to some reality which the religionist deems to be of supreme value to himself and for all mankind. And the outstanding characteristics of all religions are: unquestioning loyalty and wholehearted devotion to supreme values. This religious devotion to supreme values is shown in the relation of the supposedly irreligious mother to her child and in the fervent loyalty of nonreligionists to an espoused cause.
100:6.2 (1100.4) הערך העליון שאותו מקבל האדם הדתי עשוי להיות שפל, או אפילו כוזב, ואף-על-פי-כן הוא הינו דתי. דת הינה אמיתית במידה שבה הערך אשר נחשב לעליון הינו אכן מציאות קוסמית בעלת ערך רוחני אמיתי.		100:6.2 (1100.4) The accepted supreme value of the religionist may be base or even false, but it is nevertheless religious. A religion is genuine to just the extent that the value which is held to be supreme is truly a cosmic reality of genuine spiritual worth.
100:6.3 (1100.5) סימני ההיכר של התגובה האנושית לדחף הדתי כוללים את איכויות האצילות והגדלות. האדם הדתי הכֵּן מודע להיותו אזרח ביקום, והוא מודע לכך שהוא מקיים קשר עם מקורות עוצמה על-אנושיים. הוא נלהב ומלא אנרגיה מפאת ביטחונו בהשתייכותו לאחווה העליונה והנאצלת של בני האל. המודעות לערך העצמי הועצמה הודות לגירוי של החיפוש אחר התכליות הגבוהות ביקום – המטרות העליונות.		100:6.3 (1100.5) The marks of human response to the religious impulse embrace the qualities of nobility and grandeur. The sincere religionist is conscious of universe citizenship and is aware of making contact with sources of superhuman power. He is thrilled and energized with the assurance of belonging to a superior and ennobled fellowship of the sons of God. The consciousness of self-worth has become augmented by the stimulus of the quest for the highest universe objectives—supreme goals.
100:6.4 (1100.6) העצמי נכנע לדחף המסקרן של מוטיבציה חובקת-כל אשר אוכפת משמעת-עצמית מוגברת, מפחיתה עימותים רגשיים והופכת את החיים האנושיים לכאלה שבאמת ראוי לחיותם. ההכרה המורבידית במוגבלויות האנושיות מתחלפת במודעות הטבעית לחסרונות האנושיים, ונלווים לה נחישות מוסרית ושאיפה רוחנית להשיג את המטרות הגבוהות ביותר ביקום וביקום-העַל. ודחף עז זה להישג של אידיאלים על-אנושיים, מתאפיין תמיד בסבלנות, איפוק, עוז-רוח וסובלנות הולכים וגדלים.		100:6.4 (1100.6) The self has surrendered to the intriguing drive of an all-encompassing motivation which imposes heightened self-discipline, lessens emotional conflict, and makes mortal life truly worth living. The morbid recognition of human limitations is changed to the natural consciousness of mortal shortcomings, associated with moral determination and spiritual aspiration to attain the highest universe and superuniverse goals. And this intense striving for the attainment of supermortal ideals is always characterized by increasing patience, forbearance, fortitude, and tolerance.
100:6.5 (1100.7) ואולם הדת האמיתית הינה אהבה חיה, חיים של שירות. הניתוק של האדם הדתי מהרבה ממה שהינו בר-חלוף וטריוויאלי אף-פעם איננו מוביל לבידוד מן החברה, והוא לא חייב לחסל את חוש ההומור. דת של אמת לא נוטלת דבר מן הקיום האנושי, אלא דווקא מוסיפה משמעות חדשה לכל החיים; היא מחוללת סוגים חדשים של התלהבות, של קנאות ושל אומץ. היא אפילו עשויה ליצור את רוח מסע הצלב, וזו יותר מאשר מסוכנת, אלא אם כן היא נשלטת על-ידי תבונה רוחנית ומסירות נאמנה לחובות החברתיות הנפוצות של הנאמנויות האנושיות.		100:6.5 (1100.7) But true religion is a living love, a life of service. The religionist’s detachment from much that is purely temporal and trivial never leads to social isolation, and it should not destroy the sense of humor. Genuine religion takes nothing away from human existence, but it does add new meanings to all of life; it generates new types of enthusiasm, zeal, and courage. It may even engender the spirit of the crusader, which is more than dangerous if not controlled by spiritual insight and loyal devotion to the commonplace social obligations of human loyalties.
100:6.6 (1101.1) אחד מסימני ההיכר המדהימים ביותר של חיים דתיים הינו אותה שלווה דינאמית ונשגבת, אותה שלווה אשר מתעלה מעל לכל הבנה אנושית, אותה נינוחות קוסמית המעידה על היעדרם של ספק ושל סערה. רמות כאלה של יציבות רוחנית חסינות בפני האכזבה. אנשים דתיים שכאלה הינם כמו השליח פאולוס, אשר אמר: "וּבָטוּחַ אֲנִי שֶׁלּא הַמָּוֶות וְלֹא הַחַיִּים, לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שְׂרָרוֹת, וְלֹא גְבוּרוֹת, לֹא הַהוֹוֶה וְלֹא הֶעָתִיד, לֹא הָרוֹם וְלֹא הָעומֶק, וְלֹא כָל בְּרִיָּה יוּכְלוּ לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת הָאֱלוֹהִים."		100:6.6 (1101.1) One of the most amazing earmarks of religious living is that dynamic and sublime peace, that peace which passes all human understanding, that cosmic poise which betokens the absence of all doubt and turmoil. Such levels of spiritual stability are immune to disappointment. Such religionists are like the Apostle Paul, who said: “I am persuaded that neither death, nor life, nor angels, nor principalities, nor powers, nor things present, nor things to come, nor height, nor depth, nor anything else shall be able to separate us from the love of God.”
100:6.7 (1101.2) במודעותו של האיש הדתי אשר תפש את המציאות של העליון, ואשר דבק במטרת הַמְּרַבִּי, שורר סוג של ביטחון, אשר נלווית לו הכרה של הדר הניצחון.		100:6.7 (1101.2) There is a sense of security, associated with the realization of triumphing glory, resident in the consciousness of the religionist who has grasped the reality of the Supreme, and who pursues the goal of the Ultimate.
100:6.8 (1101.3) אפילו הדת האבולוציונית הינה כל אלה בנאמנות ובהדר, וזאת משום שהיא הינה התנסות אמיתית. ואולם דת ההתגלות היא גם מצוינת וגם אמיתית. הנאמנויות החדשות של הראייה הרוחנית המועצמת יוצרות רמות חדשות של אהבה ושל מסירות, של שירות ושל אחווה; וכלל האופק החברתי המועצם הזה מחולל מודעות מורחבת באשר לאבהותו של האל ולאחוות האדם.		100:6.8 (1101.3) Even evolutionary religion is all of this in loyalty and grandeur because it is a genuine experience. But revelatory religion is excellent as well as genuine. The new loyalties of enlarged spiritual vision create new levels of love and devotion, of service and fellowship; and all this enhanced social outlook produces an enlarged consciousness of the Fatherhood of God and the brotherhood of man.
100:6.9 (1101.4) ההבדל המאפיין בין דת מתפתחת לדת של התגלות הוא איכות חדשה של חכמה אלוהית, אשר מתווספת לחכמה ההתנסותית האנושית גרידא. ואולם, ההתנסות בתוך הדתות האנושיות ועמן היא אשר מפתחת את היכולת העוקבת לקבל את המתת הנרחבת יותר של החכמה האלוהית ושל התובנה הקוסמית.		100:6.9 (1101.4) The characteristic difference between evolved and revealed religion is a new quality of divine wisdom which is added to purely experiential human wisdom. But it is experience in and with the human religions that develops the capacity for subsequent reception of increased bestowals of divine wisdom and cosmic insight.
7. פסגת החיים הדתיים ^top		7. The Acme of Religious Living ^top
100:7.1 (1101.5) אף כי בן התמותה הממוצע באורנטיה אינו יכול לקוות להגיע למושלמות הגבוהה של האופי אשר הגיע אליה ישוע מנצרת בעודו חי בגוף בשר ודם, כל בן אנוש מאמין יכול בהחלט לפתח אישיות חזקה ואחודה לאורך קווי המתאר של אישיותו של ישוע אשר הפכו למושלמים. התכונה הייחודית באישיותו של המאסטר הייתה הסימטריה שלה, האיחוד המעודן והמאוזן שלה, יותר מאשר מושלמותה. ההצגה האפקטיבית ביותר של ישוע כלולה בדוגמא של אותו אחד אשר אמר, בשעה שהצביע על המאסטר העומד בפני מאשימיו, "הִנֵּה הָאָדָם!"		100:7.1 (1101.5) Although the average mortal of Urantia cannot hope to attain the high perfection of character which Jesus of Nazareth acquired while sojourning in the flesh, it is altogether possible for every mortal believer to develop a strong and unified personality along the perfected lines of the Jesus personality. The unique feature of the Master’s personality was not so much its perfection as its symmetry, its exquisite and balanced unification. The most effective presentation of Jesus consists in following the example of the one who said, as he gestured toward the Master standing before his accusers, “Behold the man!”
100:7.2 (1101.6) נדיבותו המתמדת של ישוע נגעה ללב אנוש, אך חוזק אופיו הוא אשר הדהים את חסידיו. הוא אכן היה כן; לא דבק בו רבב של צביעות. הוא היה חף מהעמדת פנים; הוא תמיד היה אמיתי באופן כה מרענן. הוא מעולם לא התחזה, ומעולם לא השתמש בתרמית. הוא חי את האמת, ממש באופן שבו הוא לימד אותה. הוא היה האמת. הוא אולץ להטיף לבני דורו על אודות האמת הגואלת, אף כי כנות מעין זו גרמה לפעמים לכאב. הוא היה נאמן ללא סייג לכלל האמת.		100:7.2 (1101.6) The unfailing kindness of Jesus touched the hearts of men, but his stalwart strength of character amazed his followers. He was truly sincere; there was nothing of the hypocrite in him. He was free from affectation; he was always so refreshingly genuine. He never stooped to pretense, and he never resorted to shamming. He lived the truth, even as he taught it. He was the truth. He was constrained to proclaim saving truth to his generation, even though such sincerity sometimes caused pain. He was unquestioningly loyal to all truth.
100:7.3 (1101.7) אך המאסטר היה כה הגיוני וכה נגיש. הוא היה מעשי עד מאוד בכל הסעד שלו, בעוד שכל תכניותיו התאפיינו בכזה הגיון בריא ומקוּדש. הוא היה חף כל-כך מכל הנטיות המוזרות, הבלתי-יציבות והחריגות. הוא מעולם לא היה גחמני, מרושע או היסטרי. בכל תורתו ובכל אשר עשה, תמיד שררה הבחנה מעודנת אשר לה נלווה חוש יוצא-דופן להלימוּת.		100:7.3 (1101.7) But the Master was so reasonable, so approachable. He was so practical in all his ministry, while all his plans were characterized by such sanctified common sense. He was so free from all freakish, erratic, and eccentric tendencies. He was never capricious, whimsical, or hysterical. In all his teaching and in everything he did there was always an exquisite discrimination associated with an extraordinary sense of propriety.
100:7.4 (1102.1) בן האדם תמיד היה אישיות נינוחה. אפילו אויביו כיבדו אותו כבוד שלם; הם אפילו התייראו מנוכחותו. ישוע לא פחד. הוא היה טעון בהתלהבות אלוהית, אך מעולם לא הפך לקנאי. הוא היה פעיל רגשית אך מעולם לא קל דעת. הוא היה בעל דמיון, אך תמיד מעשי. הוא ניצב בכנות אל מול המציאויות של החיים, אך מעולם לא היה קהה או משמִים. הוא היה אמיץ אך לעולם לא חסר-אחריות; זהיר אך מעולם לא פחדן. הוא היה אוהד אך לא רגשן; ייחודי אך לא מוזר. הוא היה אדוק אך לא מתחסד. והוא היה נינוח כל-כך משום שהיה מאוחד באופן מושלם.		100:7.4 (1102.1) The Son of Man was always a well-poised personality. Even his enemies maintained a wholesome respect for him; they even feared his presence. Jesus was unafraid. He was surcharged with divine enthusiasm, but he never became fanatical. He was emotionally active but never flighty. He was imaginative but always practical. He frankly faced the realities of life, but he was never dull or prosaic. He was courageous but never reckless; prudent but never cowardly. He was sympathetic but not sentimental; unique but not eccentric. He was pious but not sanctimonious. And he was so well-poised because he was so perfectly unified.
100:7.5 (1102.2) לא ניתן היה להחניק את מקוריותו של ישוע. הוא לא היה כבול על-ידי מסורת או מוגבל על-ידי השעבוד למוסכמות צרות. הוא דיבר בביטחון ללא סייג ולימד מתוך סמכות מוחלטת. ואולם, מקוריותו הנשגבת לא גרמה לו לפספס את פניני האמת המצויים בתורותיהם של קודמיו ובני זמנו. והלימוד המקורי היותר בתורתו היה הדגש אשר נתן לאהבה ולחסד במקומם של הפחד והקורבן.		100:7.5 (1102.2) Jesus’ originality was unstifled. He was not bound by tradition or handicapped by enslavement to narrow conventionality. He spoke with undoubted confidence and taught with absolute authority. But his superb originality did not cause him to overlook the gems of truth in the teachings of his predecessors and contemporaries. And the most original of his teachings was the emphasis of love and mercy in the place of fear and sacrifice.
100:7.6 (1102.3) ראייתו של ישוע הייתה רחבה מאוד. הוא האיץ בחסידיו לבשר את הבשורה לעמים כולם. הוא היה חף מצרות-מוחין. לבו האוהד חבק את כלל האנושות, ואפילו יקום שלם. ותמיד הזמנתו הייתה, "כי הוא אשר חפץ לבוא, מוזמן להגיע."		100:7.6 (1102.3) Jesus was very broad in his outlook. He exhorted his followers to preach the gospel to all peoples. He was free from all narrow-mindedness. His sympathetic heart embraced all mankind, even a universe. Always his invitation was, “Whosoever will, let him come.”
100:7.7 (1102.4) אמת נאמרה על ישוע, כי "הוּא בָּטַח בְּאֱלוֹהִים." הוא בטח באב אשר בשמיים באופן נשגב כאדם בין בני-אדם. הוא בטח באביו כשם שילד קטן בוטח באביו הארצי. אמונתו הייתה תמיד מושלמת אך לעולם נטולת יומרה. בלא תלות במידה שבה הטבע עשוי להיראות אכזר, או אדיש לרווחתו של האדם על-פני האדמה, ישוע מעולם לא היסס באמונתו. הוא היה חסין בפני האכזבה ועמיד בפני הרדיפה. הוא לא הושפע ממה שנראה ככישלון.		100:7.7 (1102.4) Of Jesus it was truly said, “He trusted God.” As a man among men he most sublimely trusted the Father in heaven. He trusted his Father as a little child trusts his earthly parent. His faith was perfect but never presumptuous. No matter how cruel nature might appear to be or how indifferent to man’s welfare on earth, Jesus never faltered in his faith. He was immune to disappointment and impervious to persecution. He was untouched by apparent failure.
100:7.8 (1102.5) הוא אהב את בני האדם כאחיו, ובה בעת הכיר בהבדלים שבין מתנותיהם המולדות ואיכויותיהם הנרכשות. "וַיַּעֲבוֹר בָּאָרֶץ עוֹשֵׂה חֶסֶד."		100:7.8 (1102.5) He loved men as brothers, at the same time recognizing how they differed in innate endowments and acquired qualities. “He went about doing good.”
100:7.9 (1102.6) ישוע היה אדם שמח בצורה יוצאת-דופן, אך לא היה הוא אופטימיסט עיוור ובלתי-הגיוני. הוא תמיד האיץ בכל באומרו, "יְאֱמָץ לְבַבְכֶם." הוא היה מסוגל לשמור על גישת בטוחה זו בשל אמונתו היציבה באל וביטחונו הבלתי-מעורער באדם. הוא תמיד היה מתחשב בכל באופן נוגע ללב, משום שאהב את בני האדם והאמין בהם. ועדיין, הוא תמיד היה נאמן לאמונותיו ונחוש באופן נפלא במסירותו לעשות את רצון האב.		100:7.9 (1102.6) Jesus was an unusually cheerful person, but he was not a blind and unreasoning optimist. His constant word of exhortation was, “Be of good cheer.” He could maintain this confident attitude because of his unswerving trust in God and his unshakable confidence in man. He was always touchingly considerate of all men because he loved them and believed in them. Still he was always true to his convictions and magnificently firm in his devotion to the doing of his Father’s will.
100:7.10 (1102.7) המאסטר היה תמיד נדיב. הוא מעולם לא התעייף מלומר כי "טוֹב אֲשֶׁר תִּיתֵּן מִשֶּׁתּיקָּח." כה אמר, "חִינָּם לְקַחְתֶּם חִינָּם תִּתֵּנוּ." ועדיין, יחד עם כל הנדיבות השופעת הזו, הוא מעולם לא נהג בבזבזנות או בראוותנות. הוא לימד כי עליכם להאמין על-מנת לקבל גאולה. "כִּי כָּל הַדּורֵשׁ יִמְצָא."		100:7.10 (1102.7) The Master was always generous. He never grew weary of saying, “It is more blessed to give than to receive.” Said he, “Freely you have received, freely give.” And yet, with all of his unbounded generosity, he was never wasteful or extravagant. He taught that you must believe to receive salvation. “For every one who seeks shall receive.”
100:7.11 (1102.8) הוא היה ישיר, אך תמיד נדיב. וכה אמר, "וְאִם לֹא כֵן, הָיִיתִי אוֹמֵר לָכֶם." הוא היה כן אך תמיד חברי. הוא דיבר בחופשיות על אהבתו לחוטא ועל שנאתו את החטא. ואולם, בכל יושר הלב המדהים הזה, הוא מעולם לא פסק להיות הוגן.		100:7.11 (1102.8) He was candid, but always kind. Said he, “If it were not so, I would have told you.” He was frank, but always friendly. He was outspoken in his love for the sinner and in his hatred for sin. But throughout all this amazing frankness he was unerringly fair.
100:7.12 (1102.9) ישוע היה שמח בהתמדה, אף-על-פי שלעיתים לגם לגימות נדיבות מכוס המרורים של הצער האנושי. הוא עמד ללא-חת אל מול המציאויות של הקיום, אך היה חדור התלהבות באשר לבשורת הממלכה. ואולם הוא שלט בהתלהבותו; מעולם לא שלטה היא בו. הוא התמסר ללא סייג ל"עִיסוּק בַּאֲשֶׁר לְאָבִי." התלהבותו האלוהית הובילה את אחיו הבלתי-רוחניים לחשוב שיצא מדעתו, ואולם היקום אשר צפה במתרחש החשיב אותו כמודל השפיות וכתַבנית למסירות העליונה של האדם לאמות המידה הגבוהות של החיים הרוחניים. והתלהבותו המרוסנת הייתה מדבקת; רעיו נאלצו לחלוק עמו את האופטימיות האלוהית שבו.		100:7.12 (1102.9) Jesus was consistently cheerful, notwithstanding he sometimes drank deeply of the cup of human sorrow. He fearlessly faced the realities of existence, yet was he filled with enthusiasm for the gospel of the kingdom. But he controlled his enthusiasm; it never controlled him. He was unreservedly dedicated to “the Father’s business.” This divine enthusiasm led his unspiritual brethren to think he was beside himself, but the onlooking universe appraised him as the model of sanity and the pattern of supreme mortal devotion to the high standards of spiritual living. And his controlled enthusiasm was contagious; his associates were constrained to share his divine optimism.
100:7.13 (1103.1) האדם הגלילי הזה לא היה איש של צער; הוא היה נשמה מלאת שמחה. כה אמר תמיד, "שִׂמְחוּ וְגִילוּ עַד מְאוֹד." אך כאשר החובה דרשה זאת, הוא היה מוכן לצעוד באומץ גם ב"גיא צלמוות." הוא היה שמח, אך יחד עם זה עניו.		100:7.13 (1103.1) This man of Galilee was not a man of sorrows; he was a soul of gladness. Always was he saying, “Rejoice and be exceedingly glad.” But when duty required, he was willing to walk courageously through the “valley of the shadow of death.” He was gladsome but at the same time humble.
100:7.14 (1103.2) רק סבלנותו השתוותה לאומץ שבו. כאשר דחקו בו לפעול בטרם עת, הוא נהג לענות, "עִתִּי עֲדַיִין לֹא בָאָה." הוא מעולם לא מיהר; הנינוחות שלו הייתה מעודנת. אך לעיתים תכופות הוא התמרמר על הרוע, ולא סבל את החטא. לעיתים קרובות הוא התנגד בעוז למה שעלול היה לפגוע ברווחת ילדיו אשר על פני הארץ. ואולם התמרמרותו כלפי החטא מעולם לא הובילה אותו לכעוס על החוטא.		100:7.14 (1103.2) His courage was equaled only by his patience. When pressed to act prematurely, he would only reply, “My hour has not yet come.” He was never in a hurry; his composure was sublime. But he was often indignant at evil, intolerant of sin. He was often mightily moved to resist that which was inimical to the welfare of his children on earth. But his indignation against sin never led to anger at the sinner.
100:7.15 (1103.3) האומץ שלו היה מופלא, אך הוא מעולם לא היה פוחז. סיסמתו הייתה "אַל תִּירָאוּ." אומץ לבו היה נשגב, ולעיתים אף הרואי. אך אומץ הלב שלו היה קשור להבחנה ונשלט בידי ההיגיון. היה זה אומץ אשר נולד מאמונה, ולא מן ההתיימרות העיוורת. הוא אכן היה אמיץ אך אף-פעם לא חצוף.		100:7.15 (1103.3) His courage was magnificent, but he was never foolhardy. His watchword was, “Fear not.” His bravery was lofty and his courage often heroic. But his courage was linked with discretion and controlled by reason. It was courage born of faith, not the recklessness of blind presumption. He was truly brave but never audacious.
100:7.16 (1103.4) המאסטר היווה תבנית של יראת שמיים. אפילו בצעירותו החלה תפילתו במילים, "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, יִתְקַדַּשׁ שְׁמֶךָ." הוא כיבד אפילו את סגידתם הלקויה של רעיו. אך הדבר לא הרתיע אותו מלתקוף את המסורות הדתיות, או את השגיאות אשר נפלו באמונות האנושיות. הוא כיבד את הקדושה האמיתית, אך עדיין יכול היה לטעון בצדק כלפי רעיו, באומרו, "מִי בָכֶם עַל עָוֹן יוֹכִיחֵנִי?"		100:7.16 (1103.4) The Master was a pattern of reverence. The prayer of even his youth began, “Our Father who is in heaven, hallowed be your name.” He was even respectful of the faulty worship of his fellows. But this did not deter him from making attacks on religious traditions or assaulting errors of human belief. He was reverential of true holiness, and yet he could justly appeal to his fellows, saying, “Who among you convicts me of sin?”
100:7.17 (1103.5) ישוע היה גדול מפני שהיה טוב, ועדיין הוא התרועע עם הזאטוטים. בחייו האישיים היה נדיב וצנוע, ועדיין היה האדם של היקום אשר הפך למושלם. עמיתיו קראו לו מאסטר בלא שנדרשו לעשות כן.		100:7.17 (1103.5) Jesus was great because he was good, and yet he fraternized with the little children. He was gentle and unassuming in his personal life, and yet he was the perfected man of a universe. His associates called him Master unbidden.
100:7.18 (1103.6) ישוע היה האישיות האנושית המאוחדת המושלמת. וכיום, כפי שהיה אז בגליל, הוא ממשיך לאחד את ההתנסות האנושית ולתאם את מאמצי בני האדם. הוא מאחד את החיים, מאציל את האופי ומפשט את ההתנסות. הוא חודר לדעת האדם על-מנת לרומם, להתמיר ולשנות אותה. אכן נכון, פשוטו כמשמעו, כי "מִי שֶׁיְשׁוּעַ הַמַשִׁיח בּוֹ, בְּרִיָּה חֲדָשָׁה הוּא; הָרִאשׁוֹנוֹת עָבָרוּ; הִנֵּה הַכּוֹל נַעֲשׂוּ חֲדָשׁוֹת."		100:7.18 (1103.6) Jesus was the perfectly unified human personality. And today, as in Galilee, he continues to unify mortal experience and to co-ordinate human endeavors. He unifies life, ennobles character, and simplifies experience. He enters the human mind to elevate, transform, and transfigure it. It is literally true: “If any man has Christ Jesus within him, he is a new creature; old things are passing away; behold, all things are becoming new.”
100:7.19 (1103.7) [הוצג על-ידי מלכי-צדק של נבאדון.]		100:7.19 (1103.7) [Presented by a Melchizedek of Nebadon.]