מסמך 118		Paper 118
העליון והמרבי – זמן ומרחב		Supreme and Ultimate—Time and Space
118:0.1 (1294.1) באשר לטבעה המגוון של האלוהות, ניתן לומר את הדברים הבאים:		118:0.1 (1294.1) CONCERNING the several natures of Deity, it may be said:
118:0.2 (1294.2) 1. האב הינו עצמי קיים-לעצמו.		118:0.2 (1294.2) 1. The Father is self-existent self.
118:0.3 (1294.3) 2. הבן הינו עצמי קיים-בצוותא.		118:0.3 (1294.3) 2. The Son is coexistent self.
118:0.4 (1294.4) 3. הרוח הינה עצמי קיומי-במשולב.		118:0.4 (1294.4) 3. The Spirit is conjoint-existent self.
118:0.5 (1294.5) 4. העליון הינו עצמי אבולוציוני-התנסותי.		118:0.5 (1294.5) 4. The Supreme is evolutionary-experiential self.
118:0.6 (1294.6) 5. בעל שבעת ההיבטים הינו אלוֹהיוּת החולקת-את-עצמה.		118:0.6 (1294.6) 5. The Sevenfold is self-distributive divinity.
118:0.7 (1294.7) 6. המֵרבי הינו עצמי טרנסצנדנטאלי-התנסותי.		118:0.7 (1294.7) 6. The Ultimate is transcendental-experiential self.
118:0.8 (1294.8) 7. המוחלט הינו עצמי קיומי-התנסותי.		118:0.8 (1294.8) 7. The Absolute is existential-experiential self.
118:0.9 (1294.9) בעוד שהאל בעל שבעת ההיבטים הינו חיוני להישגו האבולוציוני של העליון, כך העליון הכרחי גם הוא להופעתו לבסוף של המרבי. ונוכחות שניהם, הן של העליון והן של המרבי, מהווה את התאגדותה הבסיסית של אלוהות תת-מוחלטת ונגזרת, לפי שהם תלויים זה בזה ומשלימים זה את זה לצורך הישג הייעוד. יחדיו, הם מהווים את הגשר ההתנסותי המחבר בין ההתחלות ובין ההשלמות של כלל הצמיחה היצירתית ביקום המקיף.		118:0.9 (1294.9) While God the Sevenfold is indispensable to the evolutionary attainment of the Supreme, the Supreme is also indispensable to the eventual emergence of the Ultimate. And the dual presence of the Supreme and the Ultimate constitutes the basic association of subabsolute and derived Deity, for they are interdependently complemental in the attainment of destiny. Together they constitute the experiential bridge linking the beginnings and the completions of all creative growth in the master universe.
118:0.10 (1294.10) צמיחה יצירתית אינה מסתיימת לעולם, אך תמיד הינה מספקת; אין גבול לשיעורה, אך תמיד מדגישים אותה אותם רגעי סיפוק אישיים של השגת יעדים חולפים, המשמשים ביעילות כה רבה כמניעים מקדימים להרפתקאות חדשות של צמיחה קוסמית, של תגלית ביקום ושל הישג של האלוהות.		118:0.10 (1294.10) Creative growth is unending but ever satisfying, endless in extent but always punctuated by those personality-satisfying moments of transient goal attainment which serve so effectively as the mobilization preludes to new adventures in cosmic growth, universe exploration, and Deity attainment.
118:0.11 (1294.11) אף-על-פי שמחוזות המתמטיקה מוגבלים מבחינה איכותית, הם אכן מספקים לדעת הסופית בסיס מושגי להגוּת באינסוף. למספרים אין כל מגבלה כמותית, אפילו לא על-פי הבנתה של הדעת הסופית. בלא תלות בגודלו של המספר אשר נהגה, תמיד תוכלו לשער בדמיונכם שניתן להוסיף לו אחד. ובנוסף לכך, תוכלו להבין שמספר זה הינו פחוּת מן האינסוף, משום שבלא תלות במספר הפעמים שתוסיפו כך למספר, תמיד ניתן יהיה להוסיף לו שוב אחד.		118:0.11 (1294.11) While the domain of mathematics is beset with qualitative limitations, it does provide the finite mind with a conceptual basis of contemplating infinity. There is no quantitative limitation to numbers, even in the comprehension of the finite mind. No matter how large the number conceived, you can always envisage one more being added. And also, you can comprehend that that is short of infinity, for no matter how many times you repeat this addition to number, still always one more can be added.
118:0.12 (1294.12) בה בעת, בכל נקודה נתונה ניתן לסכום את הסדרה האינסופית, וסכום זה (או יותר נכון, סכום חלקי זה) מספק עבור אדם כלשהו במעמד נתון ובנקודה נתונה בזמן את מתק הישג המטרה. אך במוקדם או במאוחר, יתחיל אותו אדם עצמו לחוש רעב ולפתח כמיהה למטרות חדשות וגדולות יותר, ותמיד תמצאנה לו הרפתקאות צמיחה מעין אלה במלאות הזמן ובמעגלי הנצח.		118:0.12 (1294.12) At the same time, the infinite series can be totaled at any given point, and this total (more properly, a subtotal) provides the fullness of the sweetness of goal attainment for a given person at a given time and status. But sooner or later, this same person begins to hunger and yearn for new and greater goals, and such adventures in growth will be forever forthcoming in the fullness of time and the cycles of eternity.
118:0.13 (1294.13) כל עידן עוקב ביקום מהווה את המבואה המקדימה לעידן הצמיחה הקוסמית שבא לאחריו, וכל תקופה ביקום מהווה את הייעוד המיידי של כל השלבים הקודמים לה. כשלעצמה, האוונה הינה בריאה מושלמת, אך מוגבלת-במושלמותהּ; מושלמותה של האוונה, אשר מתפשטת החוצה אל עבר יקומי העל האבולוציוניים, מוצאת לא רק את ייעודה הקוסמי, אלא גם את שחרורה ממגבלות הקיום הקדם-אבולוציוני.		118:0.13 (1294.13) Each successive universe age is the antechamber of the following era of cosmic growth, and each universe epoch provides immediate destiny for all preceding stages. Havona, in and of itself, is a perfect, but perfection-limited, creation; Havona perfection, expanding out into the evolutionary superuniverses, finds not only cosmic destiny but also liberation from the limitations of pre-evolutionary existence.
1. הזמן והנצח ^top		1. Time and Eternity ^top
118:1.1 (1295.1) על-מנת לסייע לאוריינטציה הקוסמית של האדם, מוטב לו לרכוש את מלוא ההבנה האפשרית באשר ליחסה של האלוהות לקוסמוס. אף-על-פי שהאלוהות הינה נצחית מטיבה, האלים מתייחסים לזמן כאל התנסות בנצח. ביקומים האבולוציוניים, הנצח הינו הזמניות אשר נמשכת לעד – העכשיו אשר נמשך לעד.		118:1.1 (1295.1) It is helpful to man’s cosmic orientation to attain all possible comprehension of Deity’s relation to the cosmos. While absolute Deity is eternal in nature, the Gods are related to time as an experience in eternity. In the evolutionary universes eternity is temporal everlastingness—the everlasting now.
118:1.2 (1295.2) אישיותו של היצור בן התמותה עשויה להפוך לנצחית באמצעות הזדהות-עצמית עם הרוח השוכנת, תוך שימוש בטכניקה של הבחירה בעשיית רצון האב. הקדשה שכזו של הרצון שקולה להתממשות מציאות הנצח של התכלית. פירושו של דבר, כי תכליתו של היצור התקבעה ביחס לחלוף רגעי הזמן; במילים אחרות, חלוף רגעי הזמן לא יביא איתו שינוי כלשהו בתכליתו של היצור. למיליון, או למיליארד, רגעים אין כל משמעות. למספר לא נודעת עוד משמעות באשר לתכליתו של היצור. וכך, בחירת היצור, יחד עם בחירתו של האל, מתממשות לבסוף בנצח בדמות מציאויותיו הנצחיות של האיחוד, אשר אין-לו-סוף, של רוח האל עם טבע האדם בַּשירות האינסופי של ילדי האל ושל אביהם מפרדיס.		118:1.2 (1295.2) The personality of the mortal creature may eternalize by self-identification with the indwelling spirit through the technique of choosing to do the will of the Father. Such a consecration of will is tantamount to the realization of eternity-reality of purpose. This means that the purpose of the creature has become fixed with regard to the succession of moments; stated otherwise, that the succession of moments will witness no change in creature purpose. A million or a billion moments makes no difference. Number has ceased to have meaning with regard to the creature’s purpose. Thus does creature choice plus God’s choice eventuate in the eternal realities of the never-ending union of the spirit of God and the nature of man in the everlasting service of the children of God and of their Paradise Father.
118:1.3 (1295.3) בכל אינטלקט נתון, מתקיים יחס ישיר בין מידת הבשלות לבין יחידת המודעות לזמן. יחידת הזמן עשויה להיות בת יום, בת שנה או בת פרק זמן ממושך יותר, אך בלתי-נמנע הוא כי קריטריון זה הוא אשר משמש את העצמי המודע להערכת נסיבות החיים, ובאמצעותו מודד האינטלקט הבוחן את עובדות הקיום בר-החלוף ומעריך אותן.		118:1.3 (1295.3) There is a direct relationship between maturity and the unit of time consciousness in any given intellect. The time unit may be a day, a year, or a longer period, but inevitably it is the criterion by which the conscious self evaluates the circumstances of life, and by which the conceiving intellect measures and evaluates the facts of temporal existence.
118:1.4 (1295.4) ההתנסות, החוכמה ושיקול הדעת הם מה שנלווה להתארכותה של יחידת הזמן בקיום בן התמותה. כאשר הדעת האנושית מתבוננת אחורה לעָבר, היא מעריכה את התנסות העבר על-מנת לבחון את השלכתה למצב הנוכחי בהווה. כאשר הדעת מגששת קדימה אל העתיד, היא מנסה להעריך מה תהא משמעותה העתידית של פעולה אפשרית. ולאחר שהרצון האנושי שקל בעזרת ההתנסות ובעזרת החוכמה, הוא מפעיל, בהווה, את שיקול הדעת של ההחלטה, וכך באה לידי קיום תוכנית הפעולה אשר נולדה מן העבר ומן העתיד.		118:1.4 (1295.4) Experience, wisdom, and judgment are the concomitants of the lengthening of the time unit in mortal experience. As the human mind reckons backward into the past, it is evaluating past experience for the purpose of bringing it to bear on a present situation. As mind reaches out into the future, it is attempting to evaluate the future significance of possible action. And having thus reckoned with both experience and wisdom, the human will exercises judgment-decision in the present, and the plan of action thus born of the past and the future becomes existent.
118:1.5 (1295.5) בבשלותו של העצמי המתפתח, העבר והעתיד מתמזגים יחדיו על-מנת להאיר את משמעותו האמיתית של הווה. ככל שהעצמי מבשיל, כך הוא מרחיק יותר ויותר אל התנסויות העבר, ובה בעת מנסות תחזיות חוכמתו לחדור עמוק יותר אל העתיד הלא נודע. וככל שהעצמי ההוגה מרחיק ומגיע אל העבר ואל העתיד, כך הולכת ומתמעטת תלותו של שיקול הדעת ברגע ההווה הזה. ובדרך זו מתחיל הליך קבלת ההחלטות להשתחרר מאזיקי ההווה הנע, ומתחיל להידמות להיבטים המשמעותיים של העבר-העתיד.		118:1.5 (1295.5) In the maturity of the developing self, the past and future are brought together to illuminate the true meaning of the present. As the self matures, it reaches further and further back into the past for experience, while its wisdom forecasts seek to penetrate deeper and deeper into the unknown future. And as the conceiving self extends this reach ever further into both past and future, so does judgment become less and less dependent on the momentary present. In this way does decision-action begin to escape from the fetters of the moving present, while it begins to take on the aspects of past-future significance.
118:1.6 (1295.6) סבלנות משמשת את אותם בני-תמותה בעלי יחידות זמן קצרות; הבשלות האמיתית מתעלה מעל לסבלנות באמצעות שליטה עצמית הנולדת מתוך הבנה אמיתית.		118:1.6 (1295.6) Patience is exercised by those mortals whose time units are short; true maturity transcends patience by a forbearance born of real understanding.
118:1.7 (1295.7) להפוך לבשל פירושו לחיות באופן אינטנסיבי יותר בהווה, ובה בעת לחמוק ממגבלות ההווה. תכניות הבשְלוּת, אשר מתבססות על ניסיון העבר, מתממשות בהווה באופן שמעצים את ערכי העתיד.		118:1.7 (1295.7) To become mature is to live more intensely in the present, at the same time escaping from the limitations of the present. The plans of maturity, founded on past experience, are coming into being in the present in such manner as to enhance the values of the future.
118:1.8 (1295.8) יחידת הזמן המאפיינת חוסר בשלות מרכזת את משמעות הערך לרגע הנוכחי, באופן אשר גורע מן ההווה את יחסו האמיתי למה שאיננו הווה – העבר-עתיד. יחידת הזמן המאפיינת בשלות מוגדרת ביחס המתאים לגילוי מערכת היחסים המתואמת בין העבר-להווה-לעתיד, וכך מתחיל העצמי להבין את מלוא שיעורם של אירועים, מתחיל לראות את נוף הזמן מנקודת המבט הפנורמית של אופקים מורחבים, מתחיל אולי לחשוד בקיומו של הרצף הנצחי אשר איננו מתחיל ואיננו נגמר, רצף אשר רסיסיו מכונים זמן.		118:1.8 (1295.8) The time unit of immaturity concentrates meaning-value into the present moment in such a way as to divorce the present of its true relationship to the not-present—the past-future. The time unit of maturity is proportioned so to reveal the co-ordinate relationship of past-present-future that the self begins to gain insight into the wholeness of events, begins to view the landscape of time from the panoramic perspective of broadened horizons, begins perhaps to suspect the nonbeginning, nonending eternal continuum, the fragments of which are called time.
118:1.9 (1296.1) ברמות של האינסופי ושל המוחלט, הרגע בהווה כולל את כלל העבר כמו גם את כלל העתיד. פירושו של "אני הוא זה" הוא גם "אני הייתי" וגם "אני אהיה". וזהו הינו המושג המיטבי שלנו על אודות הנצח ועל אודות הנצחי.		118:1.9 (1296.1) On the levels of the infinite and the absolute the moment of the present contains all of the past as well as all of the future. I AM signifies also I WAS and I WILL BE. And this represents our best concept of eternity and the eternal.
118:1.10 (1296.2) ברמות המוחלטוֹת והנצחיות, המציאות הפוטנציאלית משמעותית ממש כמו המציאות הממשית. אך ורק ברמה הסופית, ורק עבור יצורים הכפופים-לזמן, נדמה כי קיים ביניהן פער כה עצום. עבור האל, כמוחלט, בן-תמותה מרקיע אשר החליט את ההחלטה הנצחית הוא כבר בחזקת סופיון פרדיס. ואולם, באמצעות מכוונן המחשבה השוכן, האב האוניברסלי איננו מוגבל כך על-ידי מודעותו, אלא יכול גם להתוודע ולהשתתף בכל מאבק של הזמן בבעיות שבהן נתקל היצור בהרקעתו מרמות הקיום החייתיות לאלה דמויות האל.		118:1.10 (1296.2) On the absolute and eternal level, potential reality is just as meaningful as actual reality. Only on the finite level and to time-bound creatures does there appear to be such a vast difference. To God, as absolute, an ascending mortal who has made the eternal decision is already a Paradise finaliter. But the Universal Father, through the indwelling Thought Adjuster, is not thus limited in awareness but can also know of, and participate in, every temporal struggle with the problems of the creature ascent from animallike to Godlike levels of existence.
2. נוכחות-בכל והימצאות-בכל ^top		2. Omnipresence and Ubiquity ^top
118:2.1 (1296.3) ראוי שלא לבלבל בין הימצאותה של האלוהות בכל-מקום לבין מֵרביוּתהּ של הנוכחות האלוהית בכל. רצונו של האב האוניברסלי הוא כי העליון, המרבי והמוחלט יפצו, יתאמו ויאחדו בין הימצאותו-בכל בזמן ובמרחב, ובין נוכחותו בכל-מקום ובכל-זמן, זו אשר מתעלה מעל לזמן ולמרחב, לבין נוכחותו האוניברסלית המוחלטת נעדרת הזמן והמרחב. וראוי שתזכרו כי אף-על-פי שהימצאותה של האלוהות בכל-מקום קשורה לעיתים תכופות למרחב, היא אינה מותנית בהכרח בזמן.		118:2.1 (1296.3) The ubiquity of Deity must not be confused with the ultimacy of the divine omnipresence. It is volitional with the Universal Father that the Supreme, the Ultimate, and the Absolute should compensate, co-ordinate, and unify his time-space ubiquity and his time-space-transcended omnipresence with his timeless and spaceless universal and absolute presence. And you should remember that, while Deity ubiquity may be so often space associated, it is not necessarily time conditioned.
118:2.2 (1296.4) כבני-תמותה וכמרקיעים מורונטיים אתם תזהו בהדרגה את האל באמצעות סעדו של האל בעל שבעת ההיבטים. בחצותכם את האוונה תגלו את האל העליון. בפרדיס תגלו אותו כאישיות, ואז, כסופיונים, תנסו לדעת אותו כמרבי. בשל היותכם סופיונים, נדמה כי רק דרך אחת תהא פתוחה בפניכם לאחר שתשיגו את המרבי, והיא להתחיל בחיפוש אחר המוחלט. שום סופיון לא ייטרד בשל אי הוודאות הטמונה בחיפוש אחר מוחלט האלוהות, משום שבסיום ההרקעה אל העליון וההרקעה אל המרבי הוא מצא את האל האב. אין כל ספק כי סופיונים שכאלה יאמינו כי אם אי-פעם יצליחו למצוא את האל המוחלט, הם בעצם יגלו רק את אותו אל, את אב פרדיס המבטא את עצמו ברמות אינסופיוֹת ואוניברסליוֹת יותר. וללא ספק, ההישג של האל כמוחלט יגלה את אביהם הקדמון הראשוני של היקומים, כמו גם את אביהן הסופי של כלל האישיויות.		118:2.2 (1296.4) As mortal and morontia ascenders you progressively discern God through the ministry of God the Sevenfold. Through Havona you discover God the Supreme. On Paradise you find him as a person, and then as finaliters you will presently attempt to know him as Ultimate. Being finaliters, there would seem to be but one course to pursue after having attained the Ultimate, and that would be to begin the quest of the Absolute. No finaliter will be disturbed by the uncertainties of the attainment of the Deity Absolute since at the end of the supreme and ultimate ascensions he encountered God the Father. Such finaliters will no doubt believe that, even if they should be successful in finding God the Absolute, they would only be discovering the same God, the Paradise Father manifesting himself on more nearly infinite and universal levels. Undoubtedly the attainment of God in absolute would reveal the Primal Ancestor of universes as well as the Final Father of personalities.
118:2.3 (1296.5) אף כי ייתכן שהאל העליון איננו מדגים את נוכחותה של האלוהות בכל-מקום-ובכל-זמן, הוא אכן, פשוטו כמשמעו, מופע של אלוהיות המצויה-בכל. בין נוכחותו הרוחנית של הבורא לבין מופעיה החומריים של הבריאה מבדילים מחוזות עצומים של מה שמתהווה – הופעתה ביקום של אלוהות התנסותית.		118:2.3 (1296.5) God the Supreme may not be a demonstration of the time-space omnipresence of Deity, but he is literally a manifestation of divine ubiquity. Between the spiritual presence of the Creator and the material manifestations of creation there exists a vast domain of the ubiquitous becoming—the universe emergence of evolutionary Deity.
118:2.4 (1296.6) באם האל העליון ייטול אי-פעם לידיו את השליטה הישירה ביקומי הזמן והמרחב, אזי הננו בטוחים כי ממשל אלוהות מעין זה יפעל תחת שליטת-העל של המרבי. במקרה שכזה, האל המרבי יתחיל להתבטא בפני יקומי הזמן בדמות הכול-יכול הטרנסצנדנטאלי (הכול-יכול) אשר מפעיל את שליטת-העל בְּזמן-העל ובמרחב-אשר-התעלה בנוגע לתפקודיו המנהליים של העליון הכול-יכול.		118:2.4 (1296.6) If God the Supreme ever assumes direct control of the universes of time and space, we are confident such a Deity administration will function under the overcontrol of the Ultimate. In such an event God the Ultimate would begin to become manifest to the universes of time as the transcendental Almighty (the Omnipotent) exercising the overcontrol of supertime and transcended space concerning the administrative functions of the Almighty Supreme.
118:2.5 (1297.1) הדעת בת התמותה עשויה לשאול, ממש כפי שהננו שואלים: אם להתפתחותו של האל העליון לכדי סמכות מנהלית ביקום המקיף נלווים מופעים מועצמים של האל המרבי, האם תתלווינה התגלויות דומות ומורחבות של האל המוחלט להופעתו המקבילה של האל המרבי ביקומי החלל החיצון המשוערים? אך לאמיתו של דבר איננו יודעים.		118:2.5 (1297.1) The mortal mind may ask, even as we do: If the evolution of God the Supreme to administrative authority in the grand universe is attended by augmented manifestations of God the Ultimate, will a corresponding emergence of God the Ultimate in the postulated universes of outer space be attended by similar and enhanced revelations of God the Absolute? But we really do not know.
3. יחסי זמן-מרחב ^top		3. Time-Space Relationships ^top
118:3.1 (1297.2) רק באמצעות הנוכחות בכל-מקום תוכל האלוהות לאחד עבור התפישה הסופית את מופעי הזמן-מרחב, וזאת משום שהזמן הינו רצף של רגעים ואילו המרחב הינו מערכת של נקודות קשורות. אחרי ככלות הכול, אתם תופשים את הזמן באמצעות אנליזה ואת המרחב באמצעות סינתזה. אתם מתאמים ומאגדים את התפישות השונות האלה באמצעות תובנתהּ המתכללת של האישיות. מכל בעלי החיים, האדם הינו היחיד אשר ניחן ביכולת לקלוט את הזמן-מרחב. עבור בעל החיים, התנועה הינה בעלת משמעות, אך היא מייצגת ערך אך ורק עבור יצור בעל מעמד של אישיות.		118:3.1 (1297.2) Only by ubiquity could Deity unify time-space manifestations to the finite conception, for time is a succession of instants while space is a system of associated points. You do, after all, perceive time by analysis and space by synthesis. You co-ordinate and associate these two dissimilar conceptions by the integrating insight of personality. Of all the animal world only man possesses this time-space perceptibility. To an animal, motion has a meaning, but motion exhibits value only to a creature of personality status.
118:3.2 (1297.3) בעוד שהדברים מותנים בזמן, האמת היא על-זמנית. ככל שתדעו יותר אמת, כך תהיו יותר אמת, כך תבינו יותר מן העבר ותוכלו לתפוש יותר מן העתיד.		118:3.2 (1297.3) Things are time conditioned, but truth is timeless. The more truth you know, the more truth you are, the more of the past you can understand and of the future you can comprehend.
118:3.3 (1297.4) האמת בלתי-ניתנת לערעור – לעד היא פטורה מכל התמורות החולפות, אף כי לעולם היא איננה מתה ורשמית, תמיד היא רוטטת ומתאימה את עצמה – חיה וקורנת. אך כאשר נקשרת האמת לעובדות, הן הזמן והן המרחב מתנים את משמעויותיה ומתאמים את ערכיה. מציאויות שכאלה, של אמת אשר נקשרה לעובדות, הופכות להיות מושגים ואלו משויכים למחוזות המציאויות הקוסמיות היחסיות.		118:3.3 (1297.4) Truth is inconcussible—forever exempt from all transient vicissitudes, albeit never dead and formal, always vibrant and adaptable—radiantly alive. But when truth becomes linked with fact, then both time and space condition its meanings and correlate its values. Such realities of truth wedded to fact become concepts and are accordingly relegated to the domain of relative cosmic realities.
118:3.4 (1297.5) החיבור בין האמת המוחלטת והנצחית של הבורא להתנסות העובדתית של היצור הסופי, בר החלוף, מממשת לבסוף ערך חדש ומגיח של העליון. המושג של העליון חיוני לשם התיאום בין עולם-העַל האלוהי והבלתי-משתנה לבין העולם התחתון הסופי, המשתנה כל העת.		118:3.4 (1297.5) The linking of the absolute and eternal truth of the Creator with the factual experience of the finite and temporal creature eventuates a new and emerging value of the Supreme. The concept of the Supreme is essential to the co-ordination of the divine and unchanging overworld with the finite and ever-changing underworld.
118:3.5 (1297.6) מכל הדברים הבלתי-מוחלטים, המרחב הינו הקרוב ביותר להיות מוחלט. דומה כי המרחב הינו מֵרבי באופן מוחלט. הקושי האמיתי שהננו חווים בהבנת המרחב ברמה החומרית נובע מן העובדה שבעוד שגופי החומר מתקיימים במרחב, המרחב אף הוא מתקיים באותם גופי חומר. ואף כי הרבה מן המרחב הינו מוחלט, אין פירושו של דבר כי המרחב הינו מוחלט.		118:3.5 (1297.6) Space comes the nearest of all nonabsolute things to being absolute. Space is apparently absolutely ultimate. The real difficulty we have in understanding space on the material level is due to the fact that, while material bodies exist in space, space also exists in these same material bodies. While there is much about space that is absolute, that does not mean that space is absolute.
118:3.6 (1297.7) על-מנת להבין מערכות יחסים במרחב, ייתכן שתוכלו להיעזר בהשערה הבאה לפיה, באופן יחסי, המרחב הינו אחרי ככלות הכול תכונה של כל הגופים החומריים. מכאן שכאשר גוף נע דרך המרחב, הוא נושא עמו את כל תכונותיו, ואפילו את המרחב אשר מצוי בתוך גוף נע כזה ושייך לו.		118:3.6 (1297.7) It may help to an understanding of space relationships if you would conjecture that, relatively speaking, space is after all a property of all material bodies. Hence, when a body moves through space, it also takes all its properties with it, even the space which is in and of such a moving body.
118:3.7 (1297.8) כלל תבניות המציאות תופשות מרחב ברמות החומר, ואולם תבניות הרוח מתקיימות אך ורק ביחס למרחב; הן אינן תופסות את המרחב או מזיחות אותו, ואף לא מכילות אותו. אך עבורנו, החידה הראשית על אודות המרחב נוגעת לתבניתו של רעיון. עת הננו נכנסים אל מחוזות הדעת, הננו נתקלים בחידות רבות. האם תבניתו – מציאותו – של רעיון תופסת מרחב? לאמיתו של דבר איננו יודעים, אך הננו בטוחים כי תבנית רעיונית איננה מכילה מרחב. ואולם, לא יהיה זה בטוח להניח כי הבלתי-חומרי הינו לעולם גם לא-מרחבי.		118:3.7 (1297.8) All patterns of reality occupy space on the material levels, but spirit patterns only exist in relation to space; they do not occupy or displace space, neither do they contain it. But to us the master riddle of space pertains to the pattern of an idea. When we enter the mind domain, we encounter many a puzzle. Does the pattern—the reality—of an idea occupy space? We really do not know, albeit we are sure that an idea pattern does not contain space. But it would hardly be safe to postulate that the immaterial is always nonspatial.
4. סִיבָּתִיּוּת ראשונית ומשנית ^top		4. Primary and Secondary Causation ^top
118:4.1 (1298.1) רבים מן הקשיים התיאולוגיים ומן הדילמות המטאפיזיות של האדם בן התמותה נגרמות בשל האופן השגוי שבו ממקם האדם את אישיות האלוהות, שגיאה אשר כתוצאה ממנה משויכות תכונות אינסופיוּת ומוחלטוּת לאלוהיות כפיפה ולאלוהות אבולוציונית. אל לכם לשכוח כי, אף כי אכן קיים גורם ראשון אמיתי, קיימים אף שלל גורמים מתאמים וכפיפים, הן גורמים נלווים והן גורמים משניים.		118:4.1 (1298.1) Many of the theologic difficulties and the metaphysical dilemmas of mortal man are due to man’s mislocation of Deity personality and consequent assignment of infinite and absolute attributes to subordinate Divinity and to evolutionary Deity. You must not forget that, while there is indeed a true First Cause, there are also a host of co-ordinate and subordinate causes, both associate and secondary causes.
118:4.2 (1298.2) ההבדל המהותי בין גורמים ראשונים לגורמים שניים טמון בכך שגורמים ראשונים מייצרים תוצאות אשר אינן מהוות תולדה של גורם כלשהו הנגזר מסיבתיות קודמת כלשהי. גורמים משניים מחוללים תוצאות, אשר לעולם מציגות כי הן תולדה של סיבתיות אחרת וקודמת להם.		118:4.2 (1298.2) The vital distinction between first causes and second causes is that first causes produce original effects which are free from inheritance of any factor derived from any antecedent causation. Secondary causes yield effects which invariably exhibit inheritance from other and preceding causation.
118:4.3 (1298.3) הפוטנציאלים הסטאטיים-לגמרי, אשר הינם אינהרנטיים למוחלט הבלתי-מוגדר, מגיבים לגורמים של מוחלט האלוהות, הנוצרים כתוצאה מן הפעולות של שילוש פרדיס. הפוטנציאלים הסטאטיים הללו, טעוני-הסיבתיות, הופכים מיד לפעילים בנוכחותו של המוחלט האוניברסאלי, ולמגיבים להשפעתן של סוכנויות טרנסצנדנטאליות מסוימות, אשר כתוצאה מפעולתן מותמרים הפוטנציאלים הפעילים המופעלים הללו, לכדי בעלי מעמד של אפשרויות התפתחות אמיתית ביקום, של יכולת ממשית לצמיחה. ובאמצעות הפוטנציאלים הבֵשלים הללו מחוללים בוראי ובקרי היקום המקיף את הדרמה הבלתי-נגמרת של האבולוציה הקוסמית.		118:4.3 (1298.3) The purely static potentials inherent in the Unqualified Absolute are reactive to those causations of the Deity Absolute which are produced by the actions of the Paradise Trinity. In the presence of the Universal Absolute these causative-impregnated static potentials forthwith become active and responsive to the influence of certain transcendental agencies whose actions result in the transmutation of these activated potentials to the status of true universe possibilities for development, actualized capacities for growth. It is upon such matured potentials that the creators and controllers of the grand universe enact the never-ending drama of cosmic evolution.
118:4.4 (1298.4) אם נתעלם מן הקיומיים, הסיבתיות מורכבת משלושה חלקים בסיסיים. וכפי שהיא פועלת בעידן הנוכחי ביקום ונוגעת לרמה הסופית של שבעת יקומי העל, ניתן לתאר אותה כך:		118:4.4 (1298.4) Causation, disregarding existentials, is threefold in its basic constitution. As it operates in this universe age and concerning the finite level of the seven superuniverses, it may be conceived as follows:
118:4.5 (1298.5) 1. הפעלתם של פוטנציאלים סטאטיים. ביסוס הגורל במוחלט האוניברסאלי, באמצעות פעולותיו של מוחלט האלוהות, אשר פועל בתוך המוחלט הבלתי-מוגדר ועליו, וכתוצאה מן הצווים הרצוניים של שילוש פרדיס.		118:4.5 (1298.5) 1. Activation of static potentials. The establishment of destiny in the Universal Absolute by the actions of the Deity Absolute, operating in and upon the Unqualified Absolute and in consequence of the volitional mandates of the Paradise Trinity.
118:4.6 (1298.6) 2. מימושן-לבסוף של יכולות אוניברסאליות. אלה כרוכות בהתמרתם של פוטנציאלים בלתי-מובחנים לכדי תוכניות מובחנות ומוגדרות. זהו פועלה של מֵרביוּת האלוהות ושל הסוכנויות הרבות של הרמה הטרנסצנדנטאלית. פעולות אלה תואמות באופן מושלם את הצרכים העתידיים של כלל היקום המקיף. אדריכלי יקום האב קיימים בדיוק בהקשר של ההבחנה בפוטנציאלים, כהתגשמותו האמיתית של מושג האלוהות ביקומים. נדמה כי ההיקף הקונספטואלי של יקום האב מגביל את השיעור המֵרבי של תוכניותיהם במרחב, ואולם כתוכניות, אין הן מותנות באופן אחר כלשהו בזמן או במרחב.		118:4.6 (1298.6) 2. Eventuation of universe capacities. This involves the transformation of undifferentiated potentials into segregated and defined plans. This is the act of the Ultimacy of Deity and of the manifold agencies of the transcendental level. Such acts are in perfect anticipation of the future needs of the entire master universe. It is in connection with the segregation of potentials that the Architects of the Master Universe exist as the veritable embodiments of the Deity concept of the universes. Their plans appear to be ultimately space limited in extent by the concept periphery of the master universe, but as plans they are not otherwise conditioned by time or space.
118:4.7 (1298.7) 3. יצירתם ופיתוחם של הממשיים ביקום. הבוראים העליונים פועלים בקוסמוס רווי בָּנוכחות מחוללת-היכולת של מֵרביות האלוהות, והם מתמירים בזמן את הפוטנציאלים הבֵשלים לכדי ממשיים התנסותיים. בתוך גבולות יקום האב, כל התממשות של המציאות הפוטנציאלית מוגבלת על-ידי היכולת המרבית להתפתחות ומותנית בזמן-מרחב בשלביה הסופיים של הופעתה. למעשה, במובן הקוסמי, הבנים הבוראים היוצאים מאת פרדיס הינם בוראים מתמירים. אך דבר זה כלל אינו מבטל את המושג של האדם על אודותיהם, כבוראים; מנקודת המבט הסופית, הם בהחלט יכולים לברוא ואף עושים כן.		118:4.7 (1298.7) 3. Creation and evolution of universe actuals. It is upon a cosmos impregnated by the capacity-producing presence of the Ultimacy of Deity that the Supreme Creators operate to effect the time transmutations of matured potentials into experiential actuals. Within the master universe all actualization of potential reality is limited by ultimate capacity for development and is time-space conditioned in the final stages of emergence. The Creator Sons going out from Paradise are, in actuality, transformative creators in the cosmic sense. But this in no manner invalidates man’s concept of them as creators; from the finite viewpoint they certainly can and do create.
5. יכולת-כול וקוֹמְפּוֹסִיבִּיליוּת ^top		5. Omnipotence and Compossibility ^top
118:5.1 (1299.1) יכולת-הכול של האלוהות אינה מעידה על היכולת לעשות את אשר לא ניתן לעשותו. במסגרת הזמן והמרחב, ומנקודת הייחוס האינטלקטואלית של ההבנה בת התמותה, אפילו האל האינסופי איננו יכול ליצור מעגלים מרובעים או ליצור רוע טוב מטיבו. האל לא יכול לעשות דבר אשר איננו אלוהי. סתירה מעין זו של מושגים פילוסופיים שקולה לאי-היוֹת ומרמזת על כך שדבר לא נוצר באופן הזה. תכונת אישיות איננה יכולה להיות בעת ובעונה אחת דמוית אל ושאיננה דמוית אל. הקומפוסיביליות טבועה בעוצמה האלוהית. וכל אלו נגזרים מן העובדה שיכולת-כול לא רק יוצרת דברים בעלי טבע, אלא גם מעניקה מקור לטיבם של כל הדברים וההוויות.		118:5.1 (1299.1) The omnipotence of Deity does not imply the power to do the nondoable. Within the time-space frame and from the intellectual reference point of mortal comprehension, even the infinite God cannot create square circles or produce evil that is inherently good. God cannot do the ungodlike thing. Such a contradiction of philosophic terms is the equivalent of nonentity and implies that nothing is thus created. A personality trait cannot at the same time be Godlike and ungodlike. Compossibility is innate in divine power. And all of this is derived from the fact that omnipotence not only creates things with a nature but also gives origin to the nature of all things and beings.
118:5.2 (1299.2) בראשית האב עושה את הכול, אך ככל שנִגלה נוף האינסוף בתגובה לַרצון ולצו של האינסופי, הולך ומתברר כי יצורים, ואפילו בני-אדם, עתידים להפוך לשותפיו של האל בהגשמת סופיוּת הייעוד. ודבר זה נכון אפילו ביחס לחיים בגוף בשר ודם; כאשר האדם והאל הופכים לשותפים, לא תוכל לחול מגבלה כלשהי על אפשרויותיה העתידיות של שותפות מעין זו. כאשר האדם מבין כי האב האוניברסאלי הינו שותפו להתקדמות האינסופית, כאשר הוא עובר היתוך עם נוכחות האב השוכנת, משמע שהוא כבר התנתק, רוחנית, מאזיקי הזמן, וכבר החל במצעד הנצח בחיפוש אחר האב האוניברסאלי.		118:5.2 (1299.2) In the beginning the Father does all, but as the panorama of eternity unfolds in response to the will and mandates of the Infinite, it becomes increasingly apparent that creatures, even men, are to become God’s partners in the realization of finality of destiny. And this is true even in the life in the flesh; when man and God enter into partnership, no limitation can be placed upon the future possibilities of such a partnership. When man realizes that the Universal Father is his partner in eternal progression, when he fuses with the indwelling Father presence, he has, in spirit, broken the fetters of time and has already entered upon the progressions of eternity in the quest for the Universal Father.
118:5.3 (1299.3) המודעוּת בת התמותה מתחילה מן העובדות, מתקדמת אל המשמעות ומשם פונה אל הערך. מודעות הבורא מתחילה מן המחשבה-ערך, מתקדמת למילה-משמעות ומשם לעובדת הפעולה. לעולם האל חייב לפעול על-מנת לנתץ את המבוי הסתום של האחדות הבלתי-מסויגת, אשר הינה מטבעה של האינסופיוּת הקיומית. לעולם תידרש האלוהות לספק את תבנית היקום, את האישיויות המושלמות, ואת האמת, היופי והטוּב המקוריים אשר אליהם תשאפנה כל הבריאוֹת הפחותות מאלוהות. תמיד נדרש שיהא אב אוניברסאלי, בטרם תוכל אי-פעם להתקיים מערכת יחסים אוניברסאלית של היוֹת-בן, וכתוצאה מכך – אחווה אוניברסאלית.		118:5.3 (1299.3) Mortal consciousness proceeds from the fact, to the meaning, and then to the value. Creator consciousness proceeds from the thought-value, through the word-meaning, to the fact of action. Always must God act to break the deadlock of the unqualified unity inherent in existential infinity. Always must Deity provide the pattern universe, the perfect personalities, the original truth, beauty, and goodness for which all subdeity creations strive. Always must God first find man that man may later find God. Always must there be a Universal Father before there can ever be universal sonship and consequent universal brotherhood.
6. יכולת-כול ובריאת-כול ^top		6. Omnipotence and Omnificence ^top
118:6.1 (1299.4) האל אכן הינו כול-יכול, אך הוא אינו בורא-כול – לא הוא עושה באופן אישי את כל אשר נעשה. יכולת-כול כוללת את עוצמת הפוטנציאל של העליון הכול-יכול ושל ההוויה העליונה, אך פעולותיו הרצוניות של האל העליון אינן מעשה ידיו של האל האינסופי.		118:6.1 (1299.4) God is truly omnipotent, but he is not omnificent—he does not personally do all that is done. Omnipotence embraces the power-potential of the Almighty Supreme and the Supreme Being, but the volitional acts of God the Supreme are not the personal doings of God the Infinite.
118:6.2 (1299.5) לטעון כי האלוהות הראשונית הינה בוראת-כול שקול לביטולם במחי-יד של כמיליון בנים בוראים מפרדיס, שלא להזכיר את קהילת הסייעים היצירתיים, המונה חברים רבים מני ספור המשתייכים לסדרים רבים אחרים. בכל היקום כולו קיים גורם אחד בלבד אשר לא נגרם. כל יתר הגורמים נגזרים כולם מן המקור והמרכז הכביר הראשון והיחיד הזה. ושום חלק בפילוסופיה הזו איננו פוגע כהוא זה ברצונם החופשי של ילדיה הרבים של האלוהות הפזורים ברחבי היקום עצום הממדים.		118:6.2 (1299.5) To advocate the omnificence of primal Deity would be equal to disenfranchising well-nigh a million Creator Sons of Paradise, not to mention the innumerable hosts of various other orders of concurring creative assistants. There is but one uncaused Cause in the whole universe. All other causes are derivatives of this one First Great Source and Center. And none of this philosophy does any violence to the free-willness of the myriads of the children of Deity scattered through a vast universe.
118:6.3 (1299.6) בתחום מסגרת מקומית, הרצוֹניוּת עשויה להופיע כפועלת כגורם אשר לא נגרם, אך לעולם היא מציגה גורמי ירושה המבססים את יחסה לגורמים הראשונים הייחודיים, המקוריים והמוחלטים.		118:6.3 (1299.6) Within a local frame, volition may appear to function as an uncaused cause, but it unfailingly exhibits inheritance factors which establish relationship with the unique, original, and absolute First Causes.
118:6.4 (1299.7) כל רצוניות הינה יחסית. במובן המקורי, אך ורק האב-"אני הוא זה" ניחן ברצוניות סופית; במובן המוחלט, רק האב, הבן והרוח ניחנים בזכויות רצון בלתי-מותנות בזמן ובלתי-מוגבלות במרחב. בן התמותה ניחן ברצון חופשי, ביכולת לבחור, ואף-על-פי שבחירה מעין זו איננה מוחלטת, היא סופית באופן יחסי ברמה הסופית וככל שהדבר נוגע לגורלה של האישיות הבוחרת.		118:6.4 (1299.7) All volition is relative. In the originating sense, only the Father-I AM possesses finality of volition; in the absolute sense, only the Father, the Son, and the Spirit exhibit the prerogatives of volition unconditioned by time and unlimited by space. Mortal man is endowed with free will, the power of choice, and though such choosing is not absolute, nevertheless, it is relatively final on the finite level and concerning the destiny of the choosing personality.
118:6.5 (1300.1) בכל רמה שמתחת לרמה המוחלטת, הרצוניות נתקלת בְּמגבלות אשר טבועות באותה אישיות אשר מפעילה את יכולת הבחירה. לא יוכל האדם לבחור דבר מעבר לטווח של מה שניתן לו לבחור. לדוגמה, לא יוכל אדם לבחור להיות אחר מאשר בן-אדם, למעט זאת שביכולתו לבחור להפוך להיות יותר מאשר אדם; הוא יוכל לבחור לצאת למסע ההרקעה ביקום, אך דבר זה ניתן לו משום שבסוגיה זו תואמת הבחירה האנושית את זו האלוהית. ומה שבן כמֵה אליו והאב רוצה, יתממש בוודאות.		118:6.5 (1300.1) Volition on any level short of the absolute encounters limitations which are constitutive in the very personality exercising the power of choice. Man cannot choose beyond the range of that which is choosable. He cannot, for instance, choose to be other than a human being except that he can elect to become more than a man; he can choose to embark upon the voyage of universe ascension, but this is because the human choice and the divine will happen to be coincident upon this point. And what a son desires and the Father wills will certainly come to pass.
118:6.6 (1300.2) במהלך החיים בני התמותה, נפתחים ונסגרים ברציפות נתיבי פעולה שונים, ובעת שניתן לאישיות האנושית לבחור היא עוסקת כל הזמן בקבלת החלטות ובבחירה בין חלופות הפעולה השונות האלה. הרצון בר-החלוף קשור לזמן, ועל-מנת למצוא הזדמנות להתבטא הוא חייב להניח לזמן לחלוף. הרצון הרוחני השתחרר במידת-מה מרצף הזמן והחל לטעום את טעם החופש מאזיקי הזמן, וזאת משום שרצון רוחני פירושו הזדהות-עצמית עם רצונו של האל.		118:6.6 (1300.2) In the mortal life, paths of differential conduct are continually opening and closing, and during the times when choice is possible the human personality is constantly deciding between these many courses of action. Temporal volition is linked to time, and it must await the passing of time to find opportunity for expression. Spiritual volition has begun to taste liberation from the fetters of time, having achieved partial escape from time sequence, and that is because spiritual volition is self-identifying with the will of God.
118:6.7 (1300.3) הרצון, פעולת הבחירה, חייב לפעול במסגרת ביקום אשר התממשה בתגובה לבחירה קודמת וגבוהה יותר. כלל טווח הרצון האנושי מוגבל בהחלט לסופי, למעט יוצא-דופן אחד מיוחד: בשעה שהאדם בוחר למצוא את האל ולהידמות לו, בחירה מעין זו הינה עַל-סופית; רק בנצח יתברר אם בחירה זו הינה אף על-מוּחלטוֹפית.		118:6.7 (1300.3) Volition, the act of choosing, must function within the universe frame which has actualized in response to higher and prior choosing. The entire range of human will is strictly finite-limited except in one particular: When man chooses to find God and to be like him, such a choice is superfinite; only eternity can disclose whether this choice is also superabsonite.
118:6.8 (1300.4) להכיר בכך שהאלוהות הינה יכולת-כול, זה ליהנות מן הביטחון שבהתנסות כאזרח של הקוסמוס, וכן להחזיק בהבטחה שהמסע הארוך לפרדיס יהא בטוח. אך לקבל את השקר על אודות בריאת-הכול, זה לשגות בשגיאה המרה של אימוץ הפנתאיזם.		118:6.8 (1300.4) To recognize Deity omnipotence is to enjoy security in your experience of cosmic citizenship, to possess assurance of safety in the long journey to Paradise. But to accept the fallacy of omnificence is to embrace the colossal error of pantheism.
7. ידיעת-כול וגזירה משמים ^top		7. Omniscience and Predestination ^top
118:7.1 (1300.5) על פעולתם של רצון הבורא ורצון הברוא ביקום המקיף חלות המגבלות אשר הושתו על-ידי אדריכלי האב, והן מתבצעות בהתאם לאפשרויות אשר הוגדרו על-ידם. העובדה שמגבלות המקסימום האלה נקבעו מראש איננה מגבילה כהוא זה את ריבונותו של רצון היצור במסגרת אותן מגבלות. גם עובדת הידיעה מראש את הכול – תוך מתן חופש מלא לכל הבחירה הסופית – איננה מבטלת את הרצון הסופי. אדם בשֵל ומרחיק ראוּת יוכל לחזות בדיוק רב את החלטתו של עמיתו הצעיר יותר, אך ידיעה זו – אשר אותה יידע מראש – איננה גורעת כהוא זה מן החופש ומן האותנטיות של אותה החלטה. בתבונתם הגבילו האלים את טווח פעולתו של הרצון הבלתי-בשל, ואף-על-פי-כן, בתוככי התחומים המוגדרים הללו, זהו הינו רצון אמיתי.		118:7.1 (1300.5) The function of Creator will and creature will, in the grand universe, operates within the limits, and in accordance with the possibilities, established by the Master Architects. This foreordination of these maximum limits does not, however, in the least abridge the sovereignty of creature will within these boundaries. Neither does ultimate foreknowledge—full allowance for all finite choice—constitute an abrogation of finite volition. A mature and farseeing human being might be able to forecast the decision of some younger associate most accurately, but this foreknowledge takes nothing away from the freedom and genuineness of the decision itself. The Gods have wisely limited the range of the action of immature will, but it is true will, nonetheless, within these defined limits.
118:7.2 (1300.6) אפילו המִתאם העילאי של כלל בחירות העבר, ההווה והעתיד, איננו מבטל את האותנטיות של בחירות אלה. הוא דווקא מעיד על נטיית הקוסמוס, זו אשר נקבעה מראש, ומרמז על ידיעה מראש של ההוויות הרצוניות העשויות לבחור להפוך לשותפוֹת בהתממשותה ההתנסותית של כלל המציאות, כמו גם של אלה אשר עלולות לבחור שלא לעשות כן.		118:7.2 (1300.6) Even the supreme correlation of all past, present, and future choice does not invalidate the authenticity of such choosings. It rather indicates the foreordained trend of the cosmos and suggests foreknowledge of those volitional beings who may, or may not, elect to become contributory parts of the experiential actualization of all reality.
118:7.3 (1300.7) שגיאה בבחירה סופית חסומה בזמן ומוגבלת בזמן. היא יכולה להתקיים אך ורק בזמן ובתוך נוכחותה המתפתחת של ההוויה העליונה. בחירות שגויות מעין אלה אפשריות בזמן ומעידות (בנוסף לאי-שלמותו של העליון) על אותו טווח בחירה מסוים אשר נדרש להעניק ליצורים בלתי-בשלים על-מנת שאלו יוכלו ליהנות מהתקדמות ביקום, תוך שהם יוצרים קשר עם המציאות מרצונם החופשי.		118:7.3 (1300.7) Error in finite choosing is time bound and time limited. It can exist only in time and within the evolving presence of the Supreme Being. Such mistaken choosing is time possible and indicates (besides the incompleteness of the Supreme) that certain range of choice with which immature creatures must be endowed in order to enjoy universe progression by making freewill contact with reality.
118:7.4 (1301.1) במרחב המותנה בזמן, החטא מעיד בבירור על החופש הזמני – ואפילו על ההיתר – אשר הוענקו לרצון החופשי. החטא מאיר את חוסר הבשלות אשר הסתנוורה מן החופש של הרצון הריבוני, באופן יחסי, של האישיות, בעוד שזו אינה מצליחה להבחין בחובות ובמחויבויות העילאיות של האזרחות הקוסמית.		118:7.4 (1301.1) Sin in time-conditioned space clearly proves the temporal liberty—even license—of the finite will. Sin depicts immaturity dazzled by the freedom of the relatively sovereign will of personality while failing to perceive the supreme obligations and duties of cosmic citizenship.
118:7.5 (1301.2) במחוזות הסופיים, מגלה הרִשעוּת את עובדת היותה של כל עצמיוּת אשר אינה מזוהה עם האל מציאות בת-חלוף. יצור הופך באמת למציאותי ביקומים אך ורק עם שהוא הופך להיות מזוהה עם האל. האישיות הסופית אינה בוראת את עצמה, אך היא אכן קובעת-בעצמה את גורלה שלה בזירת הבחירה של יקומי העל.		118:7.5 (1301.2) Iniquity in the finite domains reveals the transient reality of all God-unidentified selfhood. Only as a creature becomes God identified, does he become truly real in the universes. Finite personality is not self-created, but in the superuniverse arena of choice it does self-determine destiny.
118:7.6 (1301.3) מתת החיים מאפשרת למערכות אנרגיית-חומר להנציח את עצמן, להרבות את עצמן ולהתאים את עצמן. מתת האישיות מעניקה לאורגניזמים חיים זכויות נוספות בדמות הגדרה עצמית, התפתחות עצמית והזדהות עצמית עם רוח היתוך של אלוהות.		118:7.6 (1301.3) The bestowal of life renders material-energy systems capable of self-perpetuation, self-propagation, and self-adaptation. The bestowal of personality imparts to living organisms the further prerogatives of self-determination, self-evolution, and self-identification with a fusion spirit of Deity.
118:7.7 (1301.4) הדברים החיים ברמה התת-אישית מעידים על דעת אשר מפעילה את אנרגיית החומר, בתחילה בדמות בקרים פיזיים ולאחר מכן בדמות רוחות סועדות-דעת. מתת האישיות מגיעה מעִם האב ומעניקה למערכת החיה זכויות בחירה ייחודיות. ואולם, אם לאישיות מוקנית הזכות לבחור מרצונה אם להזדהות עם המציאות, ואם בחירה זו הינה אכן בחירה חופשית, כי אז בפני האישיות המתפתחת ניצבת גם הבחירה להפוך לכזו המבלבלת את עצמה, המפריעה לעצמה וההורסת את עצמה. אם על האישיות המתפתחת אכן להיות חופשיה בהפעלת רצונה הסופי, כי אז לא ניתן להימנע מהאפשרות להרס-עצמי קוסמי.		118:7.7 (1301.4) Subpersonal living things indicate mind activating energy-matter, first as physical controllers, and then as adjutant mind-spirits. Personality endowment comes from the Father and imparts unique prerogatives of choice to the living system. But if personality has the prerogative of exercising volitional choice of reality identification, and if this is a true and free choice, then must evolving personality also have the possible choice of becoming self-confusing, self-disrupting, and self-destroying. The possibility of cosmic self-destruction cannot be avoided if the evolving personality is to be truly free in the exercise of finite will.
118:7.8 (1301.5) ולפיכך, מידה רבה של ביטחון מושגת הודות להגבלת טווח בחירתה של האישיות בכל רמות הקיום הנמוכות. הבחירה הולכת ומשתחררת עם ההרקעה ביקומים; לבסוף, הבחירה הולכת ושואפת לחופש אלוהי בשעה שהאישיות המרקיעה מגיעה למעמד אלוהי, מקדישה עצמה באופן עילאי לתכליות היקום, משלימה את הישג לימוד החוכמה הקוסמית, וכאשר נשלמת סופית הזדהות היצור עם רצונו ועם דרכו של האל.		118:7.8 (1301.5) Therefore is there increased safety in narrowing the limits of personality choice throughout the lower levels of existence. Choice becomes increasingly liberated as the universes are ascended; choice eventually approximates divine freedom when the ascending personality achieves divinity of status, supremacy of consecration to the purposes of the universe, completion of cosmic-wisdom attainment, and finality of creature identification with the will and the way of God.
8. שליטה ושליטת-עַל ^top		8. Control and Overcontrol ^top
118:8.1 (1301.6) בבריאוֹת הזמן והמרחב, הרצון החופשי מרוסן ומוגבל. בתחילתה, האבולוציה של חיי החומר הינה מכנית, לאחר מכן מופעלת על-ידי דעת, ואז (לאחר מתת האישיות) היא עשויה להפוך למוכוונת על-ידי הרוח. בעולמות המיושבים, האבולוציה האורגנית מוגבלת מבחינה פיזית על-ידי הפוטנציאלים של שתלי החיים הפיזיים המקוריים שאותם שתלו נשאי החיים.		118:8.1 (1301.6) In the time-space creations, free will is hedged about with restraints, with limitations. Material-life evolution is first mechanical, then mind activated, and (after the bestowal of personality) it may become spirit directed. Organic evolution on the inhabited worlds is physically limited by the potentials of the original physical-life implantations of the Life Carriers.
118:8.2 (1301.7) האדם בן התמותה הינו מכונה, מנגנון חי; ושורשיו אכן נעוצים בעולם הפיזי של האנרגיה. תגובות אנושיות רבות הינן מכניות בטיבן; הרבה מן החיים הינם דמויי-מכונה. ואולם, האדם, המנגנון, הינו הרבה יותר מאשר מכונה; הוא ניחן בדעת ושוכנת בו רוח; ואף כי במהלך חייו החומריים לעולם הוא לא יוכל לחמוק מן המכניקה הכימית והחשמלית של קיומו, הוא יוכל ללמוד יותר ויותר כיצד להכפיף את מכונת החיים הפיזית הזו לחוכמת ההכוונה של ההתנסות, זאת באמצעות התהליך שבמהלכו מוקדשת הדעת האנושית לביצוע דחפיו הרוחניים של מכוונן המחשבה השוכן.		118:8.2 (1301.7) Mortal man is a machine, a living mechanism; his roots are truly in the physical world of energy. Many human reactions are mechanical in nature; much of life is machinelike. But man, a mechanism, is much more than a machine; he is mind endowed and spirit indwelt; and though he can never throughout his material life escape the chemical and electrical mechanics of his existence, he can increasingly learn how to subordinate this physical-life machine to the directive wisdom of experience by the process of consecrating the human mind to the execution of the spiritual urges of the indwelling Thought Adjuster.
118:8.3 (1301.8) הרוח משחררת את פעולתו של הרצון ואילו המנגנון מגביל אותה. בחירה בלתי-מושלמת אשר איננה נשלטת על-ידי מנגנון ואיננה מזוהה עם רוח הינה מסוכנת ובלתי-יציבה. השליטה המכנית מבטיחה יציבות על-חשבון קידמה; הברית עם הרוח משחררת את הבחירה מן הרמה החומרית, ובה בעת מבטיחה את היציבות האלוהית, אשר הינה תוצר של תובנה גדולה יותר על אודות היקום והבנה רחבה יותר על אודות הקוסמוס.		118:8.3 (1301.8) The spirit liberates, and the mechanism limits, the function of will. Imperfect choice, uncontrolled by mechanism, unidentified with spirit, is dangerous and unstable. Mechanical dominance insures stability at the expense of progress; spirit alliance liberates choice from the physical level and at the same time assures the divine stability produced by augmented universe insight and increased cosmic comprehension.
118:8.4 (1302.1) הסכנה הגדולה המאיימת על יצור היא שבעודו מצליח להשתחרר מאזיקי מנגנון החיים, לא עולה בידו לפצות על אובדן יציבות זה באמצעות יצירת יחסי עבודה הרמוניים עם הרוח. כאשר בחירתו של היצור משתחררת, באופן יחסי, מן היציבות המכנית, היא עלולה לנסות לשחרר את עצמה במידה נוספת ללא תלות בהזדהות גדולה יותר עם הרוח.		118:8.4 (1302.1) The great danger that besets the creature is that, in achieving liberation from the fetters of the life mechanism, he will fail to compensate this loss of stability by effecting a harmonious working liaison with spirit. Creature choice, when relatively liberated from mechanical stability, may attempt further self-liberation independent of greater spirit identification.
118:8.5 (1302.2) כל עיקרון האבולוציה הביולוגית לא מאפשר שהאדם הפרימיטיבי, אשר מופיע בעולמות המיושבים, יצויד במנה גדושה של שליטה-עצמית. משום כך, אותו תכנון יצירתי אשר הגה את האבולוציה מספק את הריסונים החיצוניים של הזמן והמרחב, את הרעב ואת הפחד, אשר למעשה מצרים את טווח הבחירה התת-רוחנית של יצורים לא-מתורבתים שכאלה. ככל שדעתו של האדם מִתגברת בהצלחה על מכשולים יותר ויותר קשים, דאג אותו תכנון יצירתי לאפשר את הצטברותה האיטית של המורשת הגזעית של החוכמה ההתנסותית, זו אשר נרכשה בדם וביזע – במילים אחרות, דאג לשימורו של שווי משקל בין הריסונים החיצוניים, אשר הולכים ומצטמצמים, לבין הריסונים הפנימיים, אשר הולכים ומתעצמים.		118:8.5 (1302.2) The whole principle of biologic evolution makes it impossible for primitive man to appear on the inhabited worlds with any large endowment of self-restraint. Therefore does the same creative design which purposed evolution likewise provide those external restraints of time and space, hunger and fear, which effectively circumscribe the subspiritual choice range of such uncultured creatures. As man’s mind successfully overstrides increasingly difficult barriers, this same creative design has also provided for the slow accumulation of the racial heritage of painfully garnered experiential wisdom—in other words, for the maintenance of a balance between the diminishing external restraints and the augmenting internal restraints.
118:8.6 (1302.3) האיטיות של האבולוציה, של ההתקדמות התַרבותית האנושית, מעידה על יעילותו של מעצור זה – האינרציה החומרית – אשר ביעילות כה רבה מעכב את הקידמה ומונע ממנה מלהתקדם במהירות מסוכנת. וכך, הזמן עצמו הוא המשכך את תוצאותיה של קפיצה מוקדמת מדי מעל לחומות המגבילות את הפעילות האנושית, ומפזר את השפעתה כך שלא תהיה קטלנית. וזאת, משום שכאשר התַרבות מתקדמת מהר מדי, כאשר ההישג החומרי מקדים את האבולוציה של חוכמת-הסגידה, כי אז טמונים בציוויליזציה עצמה זרעי הנסיגה; ואלא אם תיתמכנה בעלייה מהירה בחוכמה ההתנסותית, תיסוגנה החברות האנושיות האלה מן הרמות הגבוהות שאליהן הגיעו בטרם עת, ובמהלך "ימי החשֵכה" של תקופות הביניים שבין תקופות החוכמה, נחזה בחזרתו הנחושה לפעולה של חוסר שווי המשקל שבין החופש-העצמי לשליטה-העצמית.		118:8.6 (1302.3) The slowness of evolution, of human cultural progress, testifies to the effectiveness of that brake—material inertia—which so efficiently operates to retard dangerous velocities of progress. Thus does time itself cushion and distribute the otherwise lethal results of premature escape from the next-encompassing barriers to human action. For when culture advances overfast, when material achievement outruns the evolution of worship-wisdom, then does civilization contain within itself the seeds of retrogression; and unless buttressed by the swift augmentation of experiential wisdom, such human societies will recede from high but premature levels of attainment, and the “dark ages” of the interregnum of wisdom will bear witness to the inexorable restoration of the imbalance between self-liberty and self-control.
118:8.7 (1302.4) רשעותו של קליגסטיה נבעה מעקיפתו של ווסת הזמן של הקידמה האנושית המדורגת – חיסולם הבלתי-מוצדק של מחסומי הריסון, מחסומים אשר הדעת בת התמותה של אותם ימים לא התגברה עליהם באופן התנסותי.		118:8.7 (1302.4) The iniquity of Caligastia was the by-passing of the time governor of progressive human liberation—the gratuitous destruction of restraining barriers, barriers which the mortal minds of those times had not experientially overridden.
118:8.8 (1302.5) אותה דעת אשר יכולה לצמצם חלקית את הזמן ואת המרחב, מוכיחה בעצם מעשה זה כי טמונים בה זרעי החוכמה אשר מסוגלים להחליף ביעילות את מחסום הריסון אשר עליו התעלתה.		118:8.8 (1302.5) That mind which can effect a partial abridgment of time and space, by this very act proves itself possessed of the seeds of wisdom which can effectively serve in lieu of the transcended barrier of restraint.
118:8.9 (1302.6) ובדומה לכך, לוציפר ביקש לשבש את פעולתו של ווסת הזמן המרסן את ההישג בטרם עת של חירויות מסוימות במערכת המקומית. מערכת מקומית אשר התייצבה באור ובחיים השיגה באופן התנסותי את אותן נקודות מבט ואת אותן תובנות אשר מאפשרות לטכניקות רבות לפעול, טכניקות אשר בעידנים שלפני ההתייצבות היו משבשות והורסות את אותם עולמות.		118:8.9 (1302.6) Lucifer similarly sought to disrupt the time governor operating in restraint of the premature attainment of certain liberties in the local system. A local system settled in light and life has experientially achieved those viewpoints and insights which make feasible the operation of many techniques that would be disruptive and destructive in the presettled eras of that very realm.
118:8.10 (1302.7) עת משיל האדם את אזיקי הפחד, עת הוא מגשר על מרחקי יבשות וימים באמצעות המכונות שלו, עת הוא מגשר בין דורות ובין מאה למאה באמצעות רישומיו, הוא חייב להחליף כל רסן אשר עליו התעלה ברסן אחר שאותו הוא מאמץ מרצונו, וזאת בהתאם לצווי המוסר של החוכמה האנושית המתרחבת והולכת. רסנים אלו אשר מֵשית האדם על עצמו הינם בעת ובעונה אחת הגורמים העוצמתיים ביותר בציוויליזציה האנושית והרפים שבהם – מושגים של צדק ושל אידיאלים על אודות אחווה. כאשר האדם מעז לאהוב את אחיו, הוא אפילו מכין את עצמו להיות ראוי לעטות את גלימת רסן החסד, וכאשר הוא בוחר לנהוג באחַיו כפי שהוא עצמו היה רוצה שינהגו בו, ואפילו כפי שהוא חושב שהאל היה נוהג בהם, אזי הוא אף מוליד את ניצניה של האחווה הרוחנית.		118:8.10 (1302.7) As man shakes off the shackles of fear, as he bridges continents and oceans with his machines, generations and centuries with his records, he must substitute for each transcended restraint a new and voluntarily assumed restraint in accordance with the moral dictates of expanding human wisdom. These self-imposed restraints are at once the most powerful and the most tenuous of all the factors of human civilization—concepts of justice and ideals of brotherhood. Man even qualifies himself for the restraining garments of mercy when he dares to love his fellow men, while he achieves the beginnings of spiritual brotherhood when he elects to mete out to them that treatment which he himself would be accorded, even that treatment which he conceives that God would accord them.
118:8.11 (1303.1) תגובה אוטומטית ביקום הינה יציבה, ובאופן מסוים גם נמשכת בקוסמוס. אישיות אשר יודעת את האל ומבקשת לעשות את רצונו, אישיות אשר קנתה תבונה רוחנית, הינה יציבה באופן אלוהי ומתקיימת לעד. ההרפתקה הכבירה של האדם ביקום מתרחשת בשעה שדעתו בת התמותה עוברת מן היציבות המכנית הסטאטית אל האלוהיות של הדינמיקה הרוחנית, והתמרה זו מושגת הודות לכוח ולרציפות של החלטותיו האישיות שלו עצמו, כאשר בכל מצבי החיים הוא מצהיר, "רצוני הוא שרצונך ייעשה."		118:8.11 (1303.1) An automatic universe reaction is stable and, in some form, continuing in the cosmos. A personality who knows God and desires to do his will, who has spirit insight, is divinely stable and eternally existent. Man’s great universe adventure consists in the transit of his mortal mind from the stability of mechanical statics to the divinity of spiritual dynamics, and he achieves this transformation by the force and constancy of his own personality decisions, in each of life’s situations declaring, “It is my will that your will be done.”
9. מנגנונים ביקום ^top		9. Universe Mechanisms ^top
118:9.1 (1303.2) הזמן והמרחב הינם מנגנונים אחודים של יקום האב. הם הינם המכשירים שבאמצעותם מתאפשר ליצורים סופיים להתקיים בצוותא בקוסמוס לצד האינסופי. למעשה, הזמן והמרחב מבוֹדדים את היצורים הסופיים מן הרמות המוחלטות. ואולם, אמצעי הבידוד הללו, אשר בלעדיהם לא יוכל שום בן-תמותה להתקיים, פועלים ישירות על-מנת להגביל את טווח הפעולה הסופית. בלעדיהם לא יוכל שום יצור לפעול, אך נוכחותם מגבילה בהחלט את פעולות היצורים כולם.		118:9.1 (1303.2) Time and space are a conjoined mechanism of the master universe. They are the devices whereby finite creatures are enabled to coexist in the cosmos with the Infinite. Finite creatures are effectively insulated from the absolute levels by time and space. But these insulating media, without which no mortal could exist, operate directly to limit the range of finite action. Without them no creature could act, but by them the acts of every creature are definitely limited.
118:9.2 (1303.3) מנגנונים הנוצרים על-ידי דעת גבוהה יותר פועלים על-מנת לשחרר את המקורות אשר יצרו אותם, אך במידה מסוימת תמיד יגבילו את פעולתן של כל ההוויות התבוניות הכפיפוֹת. עבור יצורי היקומים, מגבלות אלה מופיעות כמנגנונים של היקומים. האדם איננו בעל רצון בלתי-מוגבל; טווח הבחירה שלו מוגבל, ואולם, בתוך מרחב הבחירה הזה, רצונו הוא השולט באופן יחסי.		118:9.2 (1303.3) Mechanisms produced by higher minds function to liberate their creative sources but to some degree unvaryingly limit the action of all subordinate intelligences. To the creatures of the universes this limitation becomes apparent as the mechanism of the universes. Man does not have unfettered free will; there are limits to his range of choice, but within the radius of this choice his will is relatively sovereign.
118:9.3 (1303.4) מנגנון החיים של האישיות בת התמותה, הגוף האנושי, הינו תוצר של תכנון יצירתי על-אנושי; ולפיכך, האדם עצמו לעולם לא יוכל לשלוט בו באופן מושלם. האדם המרקיע יוכל לשלוט במנגנון ביטוי האישיות שלו שליטה מלאה, אך ורק כאשר ייצוֹר אותו בעצמו, בשיתוף עם המכוונן אשר עמו הותך.		118:9.3 (1303.4) The life mechanism of the mortal personality, the human body, is the product of supermortal creative design; therefore it can never be perfectly controlled by man himself. Only when ascending man, in liaison with the fused Adjuster, self-creates the mechanism for personality expression, will he achieve perfected control thereof.
118:9.4 (1303.5) היקום המקיף הינו הן מנגנון והן אורגניזם, הן מכני והן חי – מנגנון חי אשר מופעל על-ידי דעת עליונה, עובר תיאום עם רוח עליונה ומוצא ביטוי של כוח ושל איחוד בין עוצמה לבין אישיות ברמות המקסימום בדמות ההוויה העליונה. ואולם, להתכחש למנגנון של הבריאה הסופית יהא בבחינת התכחשות לְעובדה והתעלמות מן המציאות.		118:9.4 (1303.5) The grand universe is mechanism as well as organism, mechanical and living—a living mechanism activated by a Supreme Mind, co-ordinating with a Supreme Spirit, and finding expression on maximum levels of power and personality unification as the Supreme Being. But to deny the mechanism of the finite creation is to deny fact and to disregard reality.
118:9.5 (1303.6) מנגנונים הינם יצירי הדעת, דעת יצירתית הפועלת על הפוטנציאלים הקוסמיים ובקרבם. מנגנונים הינם בבחינת התגבשות קבועה של מחשבת בורא, ולעולם הם יפעלו מתוך נאמנות למושג הרצוני אשר יצר אותם. ואולם, התכלית של כל מנגנון שהוא תימצֵא במקורו, ולא בפעולתו.		118:9.5 (1303.6) Mechanisms are the products of mind, creative mind acting on and in cosmic potentials. Mechanisms are the fixed crystallizations of Creator thought, and they ever function true to the volitional concept that gave them origin. But the purposiveness of any mechanism is in its origin, not in its function.
118:9.6 (1303.7) לא ראוי לחשוב על המנגנונים הללו כעל מנגנונים המגבילים את פעולתה של האלוהות; הדבר הנכון הוא, דווקא, כי באמצעות המנגנונים הללו ממש, הגשימה האלוהות חלק אחד של ביטוי נצחי. המנגנונים הבסיסיים ביקום הגיעו לכדי קיום בתגובה לרצונו המוחלט של המקור והמרכז הראשון, ומשום כך לעד הם יפעלו בהרמוניה מושלמת עם תכניתו של האינסופי; לאמיתו של דבר, הם אכן הינם התבניות הלא-רצוניות של אותה תוכנית.		118:9.6 (1303.7) These mechanisms should not be thought of as limiting the action of Deity; rather is it true that in these very mechanics Deity has achieved one phase of eternal expression. The basic universe mechanisms have come into existence in response to the absolute will of the First Source and Center, and they will therefore eternally function in perfect harmony with the plan of the Infinite; they are, indeed, the nonvolitional patterns of that very plan.
118:9.7 (1303.8) הננו מבינים במידת-מה את האופן שבו מתואם המנגנון של פרדיס עם אישיותו של הבן הנצחי; זוהי הינה פעולתו של הפועל האחוד. ויש לנו תיאוריות באשר לפעולותיו של המוחלט האוניברסאלי, הנוגעות למנגנונים התיאורטיים של הבלתי-מסויג ושל האישיות הפוטנציאלית של מוחלט האלוהות. ואולם, בַּאלוהויות המתפתחות של העליון והמרבי, הננו מבחינים בחלקים בלתי-אישיים מסוימים אשר מתאחדים בפועל עם מקביליהם הרצוניים, וכך הולכת ומתפתחת מערכת יחסים חדשה בין תבנית לאישיות.		118:9.7 (1303.8) We understand something of how the mechanism of Paradise is correlated with the personality of the Eternal Son; this is the function of the Conjoint Actor. And we have theories regarding the operations of the Universal Absolute with respect to the theoretical mechanisms of the Unqualified and the potential person of the Deity Absolute. But in the evolving Deities of Supreme and Ultimate we observe that certain impersonal phases are being actually united with their volitional counterparts, and thus there is evolving a new relationship between pattern and person.
118:9.8 (1304.1) בנצח העבר, התאחדו האב והבן באחדות הביטוי של הרוח האינסופית. באם ימְצאו, בנצח העתיד, הבנים הבוראים והרוחות היצירתיות של היקומים המקומיים של זמן ומרחב, איחוד יצירתי במחוזות החלל החיצון, מה תיצור אחדותם, כביטוי המשולב של טיבם האלוהי? ייתכן מאוד שאז נחזה במופע של האלוהות המרבית אשר טרם נראה כמותו, טיפוס חדש של מנהל-על. בשל העובדה שהוויות שכאלה תהוונה איחוד של בורא אישי, רוח יצירתית בלתי-אישית, התנסות של יצור בן-תמותה, וכן ביטוי אישיותי מתקדם של הסועדת האלוהית, תקבלנה הוויות שכאלה זכויות אישיוּת ייחודיות. הוויות שכאלה תוכלנה להיות מרביות, במובן זה שתכלולנה הן מציאוּת אישית והן מציאות בלתי-אישית, ובה בעת תשלבנה את התנסויותיהם של בורא ושל יצור. תהיינה אשר תהיינה תכונותיהן של האישיויות השלישיות האלה, אישיויות של שילושים אשר ככל הנראה יפעלו בבריאות החלל החיצון, היחס בינן לבין אבותיהן הבוראים ואימותיהן היצירתיות ידמה במידת-מה ליחס של הרוח האינסופית לאב האוניברסלי ולבן הנצחי.		118:9.8 (1304.1) In the eternity of the past the Father and the Son found union in the unity of the expression of the Infinite Spirit. If, in the eternity of the future, the Creator Sons and the Creative Spirits of the local universes of time and space should attain creative union in the realms of outer space, what would their unity create as the combined expression of their divine natures? It may well be that we are to witness a hitherto unrevealed manifestation of Ultimate Deity, a new type of superadministrator. Such beings would embrace unique prerogatives of personality, being the union of personal Creator, impersonal Creative Spirit, mortal-creature experience, and progressive personalization of the Divine Minister. Such beings could be ultimate in that they would embrace personal and impersonal reality, while they would combine the experiences of Creator and creature. Whatever the attributes of such third persons of these postulated functioning trinities of the creations of outer space, they will sustain something of the same relation to their Creator Fathers and their Creative Mothers that the Infinite Spirit does to the Universal Father and the Eternal Son.
118:9.9 (1304.2) האל העליון הינו הביטוי האישי של כלל ההתנסות ביקום, המוקד של כלל האבולוציה הסופית, המקסימום של כלל מציאות היצור, פסגת החוכמה הקוסמית, התגלמות היופי ההרמוני של גלקסיות הזמן, אמת משמעויות הדעת הקוסמית והטוּב של ערכי הרוח העליונים. ובנצח העתיד, יסנתז האל העליון את כל המגוון הסופי הזה לכדי שלם התנסותי אחד בעל משמעות, ממש כשם שאלו מאוחדים כעת באופן קיומי ברמות מוחלטות בשילוש פרדיס.		118:9.9 (1304.2) God the Supreme is the personalization of all universe experience, the focalization of all finite evolution, the maximation of all creature reality, the consummation of cosmic wisdom, the embodiment of the harmonious beauties of the galaxies of time, the truth of cosmic mind meanings, and the goodness of supreme spirit values. And God the Supreme will, in the eternal future, synthesize these manifold finite diversities into one experientially meaningful whole, even as they are now existentially united on absolute levels in the Paradise Trinity.
10. תפקודיה של ההשגחה ^top		10. Functions of Providence ^top
118:10.1 (1304.3) אין פירושה של השגחה כי האל החליט את הכול עבורנו ועשה כן מבעוד מועד. האל אוהב אותנו יותר מדי מכדי לעשות זאת, פשוט משום שזו תהא לא פחות מאשר רודנות קוסמית. האדם אכן ניחן ביכולת בחירה יחסית. וכמו כן, האהבה האלוהית איננה אותה חיבה קצרת-ראות המפנקת ומשחיתה את ילדי האדם.		118:10.1 (1304.3) Providence does not mean that God has decided all things for us and in advance. God loves us too much to do that, for that would be nothing short of cosmic tyranny. Man does have relative powers of choice. Neither is the divine love that shortsighted affection which would pamper and spoil the children of men.
118:10.2 (1304.4) האב, הבן, והרוח – כשילוש – אינם העליון הכול-יכול, ואולם, לעולם לא תוכל עליונותו של הכול-יכול להתבטא בלעדיהם. צמיחתו של הכול-יכול מתמקדת במוחלטי הממשות ומתבססת על מוחלטי הפוטנציאל. ואולם, תפקודיו של העליון הכול-יכול קשורים לתפקודיו של שילוש פרדיס.		118:10.2 (1304.4) The Father, Son, and Spirit—as the Trinity—are not the Almighty Supreme, but the supremacy of the Almighty can never be manifest without them. The growth of the Almighty is centered on the Absolutes of actuality and predicated on the Absolutes of potentiality. But the functions of the Almighty Supreme are related to the functions of the Paradise Trinity.
118:10.3 (1304.5) נדמה כי בהוויה העליונה מתאחדות-מחדש, חלקית, כל רמות הפעילות ביקום, וזאת הודות לאישיותהּ של אלוהות התנסותית זו. ולפיכך, אם נחפוץ לראות את השילוש כאל אחד, ואם נגביל מושג זה ליקום המקיף הידוע והמאורגן לעת הזו, או אז נגלה כי ההוויה העליונה המתפתחת הינה התצוגה החלקית הזו של שילוש פרדיס. ועוד נמצא כי אלוהות עליונה זו מתפתחת בדמות הסינתזה אשר יוצרת אישיות מן החומר, הדעת והרוח הסופיים ביקום המקיף.		118:10.3 (1304.5) It would appear that, in the Supreme Being, all phases of universe activity are being partially reunited by the personality of this experiential Deity. When, therefore, we desire to view the Trinity as one God, and if we limit this concept to the present known and organized grand universe, we discover that the evolving Supreme Being is the partial portraiture of the Paradise Trinity. And we further find that this Supreme Deity is evolving as the personality synthesis of finite matter, mind, and spirit in the grand universe.
118:10.4 (1304.6) האלים ניחנים בתכונות ואילו לשילוש נתונים תפקודים; וההשגחה, כמו השילוש, הינה תפקוד, זה של שילוב כלל שליטת-העל אשר איננה-אישית על יקום היקומים, זו המשתרעת למן הרמות האבולוציוניות של בעל שבעת ההיבטים, אשר עובר סינתזה בעוצמתו של הכול-יכול, ומעלה דרך המחוזות הטרנסצנדנטאליים של מֵרביוּת האלוהיוּת.		118:10.4 (1304.6) The Gods have attributes but the Trinity has functions, and like the Trinity, providence is a function, the composite of the other-than-personal overcontrol of the universe of universes, extending from the evolutionary levels of the Sevenfold synthesizing in the power of the Almighty on up through the transcendental realms of the Ultimacy of Deity.
118:10.5 (1304.7) האל אוהב כל יצור כילד, ואהבה זו עוטפת כליל כל אחד מן היצורים כל העת ולנצח לנצחים. השגחה פועלת ביחס לכלל ונוגעת לתפקודו של כל אחד מן היצורים ביחס לכלל. התערבות-של-השגחה ביחס להוויה כלשהי מעידה על חשיבות תפקודה של אותה הוויה, ככל שזו נוגעת לצמיחתו האבולוציונית של כלל כלשהו; כלל זה עשוי להיות כלל הגזע, כלל האומה, כלל הפלנטה, או אפילו כלל גבוה מזה. זוהי חשיבות תפקודו של היצור, ולא חשיבותו של היצור כאישיות, אשר דורשת מעת לעת התערבות-של-השגחה.		118:10.5 (1304.7) God loves each creature as a child, and that love overshadows each creature throughout all time and eternity. Providence functions with regard to the total and deals with the function of any creature as such function is related to the total. Providential intervention with regard to any being is indicative of the importance of the function of that being as concerns the evolutionary growth of some total; such total may be the total race, the total nation, the total planet, or even a higher total. It is the importance of the function of the creature that occasions providential intervention, not the importance of the creature as a person.
118:10.6 (1305.1) ואף-על-פי-כן, בכל רגע נתון, עשוי האב, כאישיות, לשלוח יד אבהית אל תוך זרם האירועים הקוסמיים, וזאת בהתאם לרצונו של האל, בהרמוניה עם חוכמת האל ומתוך אהבת האל.		118:10.6 (1305.1) Nevertheless, the Father as a person may at any time interpose a fatherly hand in the stream of cosmic events all in accordance with the will of God and in consonance with the wisdom of God and as motivated by the love of God.
118:10.7 (1305.2) אך פעמים תכופות מדי, האדם מכנה את יצירי דמיונו שלו עצמו, את הנסיבות המצטרפות אלה אל אלה באקראי, בשם השגחה. לעומת זאת, במחוזות הקיום הסופי של היקום אכן קיימת השגחה אמיתית ההולכת ומגיחה; קיים מתאם אמיתי, אשר הולך והופך ממשי, בין אנרגיות החלל, תנועות הזמן, מחשבות האינטלקט, האידיאלים של האופי, תשוקות הטבע הרוחני, ופעולותיהן התכליתיות והרצוניות של אישיויות מתפתחות. הנסיבות של מחוזות החומר עוברות תכלול סופי וגמור בנוכחויות השזורות זו בזו של העליון ושל המרבי.		118:10.7 (1305.2) But what man calls providence is all too often the product of his own imagination, the fortuitous juxtaposition of the circumstances of chance. There is, however, a real and emerging providence in the finite realm of universe existence, a true and actualizing correlation of the energies of space, the motions of time, the thoughts of intellect, the ideals of character, the desires of spiritual natures, and the purposive volitional acts of evolving personalities. The circumstances of the material realms find final finite integration in the interlocking presences of the Supreme and the Ultimate.
118:10.8 (1305.3) ככל שמנגנוניו של היקום המקיף הופכים מושלמים ומגיעים לדיוק גמור הודות לשליטת-העל של הדעת, וככל שדעת היצור מרקיעה למושלמות הישג האלוהיות הודות לתכלול מושלם עם רוח, וככל שכך מגיח העליון כזה אשר מאחד בפועל את כלל התופעות האלה ביקום, כך הופכת ההשגחה יותר ויותר גלויה לעין.		118:10.8 (1305.3) As the mechanisms of the grand universe are perfected to a point of final precision through the overcontrol of mind, and as creature mind ascends to the perfection of divinity attainment through perfected integration with spirit, and as the Supreme consequently emerges as an actual unifier of all these universe phenomena, so does providence become increasingly discernible.
118:10.9 (1305.4) ייתכן שניתן לזקוף לזכות הופעתו המדורגת של העליון כמה מן הנסיבות ברות-המזל והמדהימות ביותר אשר מתרחשות בעולמות האבולוציוניים מעת לעת, כעין טעימת-קדם של פעילויותיו העתידיות ביקום. רוב מה שהאדם מכנה "השגחה" אינו כזה; בשל היעדר בוננות מרחיקת-ראות באשר למשמעויות האמיתיות של נסיבות החיים, שיקול דעתו בנושאים הללו מוגבל מאוד. הרבה ממה שבן התמותה מכנה מזל טוב עלול להיות בעצם מזל רע; לא מן הנמנע כי אחד מגורמי הסבל הגדולים של האדם הינו המזל המאיר לו פנים ומעניק לו פנאי שאותו לא הרוויח, ועושר אשר לו הוא אינו ראוי; ומה שנדמה כגורל אכזר המערים על גב האדם הסובל צרות צרורות, איננו אלא האש הממיסה את האישיות הבלתי-בשלה, ומתמירה אותה לכדי אופי של אמת, כברזל הרך ההופך לפלדה נחושה.		118:10.9 (1305.4) Some of the amazingly fortuitous conditions occasionally prevailing on the evolutionary worlds may be due to the gradually emerging presence of the Supreme, the foretasting of his future universe activities. Most of what a mortal would call providential is not; his judgment of such matters is very handicapped by lack of farsighted vision into the true meanings of the circumstances of life. Much of what a mortal would call good luck might really be bad luck; the smile of fortune that bestows unearned leisure and undeserved wealth may be the greatest of human afflictions; the apparent cruelty of a perverse fate that heaps tribulation upon some suffering mortal may in reality be the tempering fire that is transmuting the soft iron of immature personality into the tempered steel of real character.
118:10.10 (1305.5) ביקומים המתפתחים קיימת השגחה, והיצורים יכולים לגלותה בדיוק בשיעור שבו רכשו את היכולת להבחין בתכליתם של היקומים המתפתחים. יכולת מלאה להבחין בתכליותיו של יקום שקולה להשלמתו האבולוציונית של היצור, ובמילים אחרות ניתן לומר כי יצור זה השיג את העליון במסגרת מגבלות האפשר, עקב מעמדם הנוכחי של היקומים הבלתי-שלמים.		118:10.10 (1305.5) There is a providence in the evolving universes, and it can be discovered by creatures to just the extent that they have attained capacity to perceive the purpose of the evolving universes. Complete capacity to discern universe purposes equals the evolutionary completion of the creature and may otherwise be expressed as the attainment of the Supreme within the limits of the present state of the incomplete universes.
118:10.11 (1305.6) אהבתו של האב פועלת ישירות בלבו של היחיד, ובאופן בלתי-תלוי בפעולותיהם ובתגובותיהם של כל היחידים האחרים; מערכת היחסים הינה אישית – בין האדם לבין האל. נוכחותה הבלתי-אישית של אלוהות (העליון הכול-יכול ושילוש פרדיס) מתבטאת ביחס לשלם, ולא ביחס לחלק. ההשגחה בדמות שליטת-העל של העליונות מתבררת יותר ויותר בעת שחלקיו העוקבים של היקום מתקדמים אל-עבר ייעודיהם הסופיים. ככל שהמערכות, הקונסטלציות, היקומים ויקומי-העל מתייצבים באור ובחיים, כך הולך ומגיח העליון ומתברר כמתאֵם המשמעותי של כל מה שמתרחש, בעוד שהמרבי מגיח בהדרגה כמאחד הטרנסצנדנטאלי של כלל הדברים.		118:10.11 (1305.6) The love of the Father operates directly in the heart of the individual, independent of the actions or reactions of all other individuals; the relationship is personal—man and God. The impersonal presence of Deity (Almighty Supreme and Paradise Trinity) manifests regard for the whole, not for the part. The providence of the overcontrol of Supremacy becomes increasingly apparent as the successive parts of the universe progress in the attainment of finite destinies. As the systems, constellations, universes, and superuniverses become settled in light and life, the Supreme increasingly emerges as the meaningful correlator of all that is transpiring, while the Ultimate gradually emerges as the transcendental unifier of all things.
118:10.12 (1306.1) בראשיתו של עולם אבולוציוני, נדמה כי מופעיו הטבעיים של הסדר החומרי ורצונותיהם האישיים של בני האדם עומדים בעימות אלה כלעומת אלה. האדם מתקשה מאוד להבין הרבה ממה שמתרחש בְּעולם מתפתח – חוקי הטבע נדמים, על-פי-רוב, כאכזריים, חסרי-לב ואדישים לכל מה שהאדם מחשיב אמיתי, יפה וטוב, על-פי הבנתו שלו. ואולם, ככל שהאנושות מתקדמת בהתפתחותה הפלנטארית, הננו מבחינים בכך שאת נקודת ההשקפה הזו משנים הגורמים הבאים:		118:10.12 (1306.1) In the beginnings on an evolutionary world the natural occurrences of the material order and the personal desires of human beings often appear to be antagonistic. Much that takes place on an evolving world is rather hard for mortal man to understand—natural law is so often apparently cruel, heartless, and indifferent to all that is true, beautiful, and good in human comprehension. But as humanity progresses in planetary development, we observe that this viewpoint is modified by the following factors:
118:10.13 (1306.2) 1. ראייתו המתרחבת של האדם – מתרחבת הבנתו על אודות העולם שבו הוא חי; מתרחבת יכולתו להבין את עובדות החומר של הזמן, את משמעויות רעיונות המחשבה, ואת האידיאלים רבי הערך של התובנה הרוחנית. כל אימת שהאדם משתמש אך ורק באמַת המידה של דברים בעלי טבע פיזי, לעולם הוא לא יוכל לקוות למצוא אחדות בזמן ובמרחב.		118:10.13 (1306.2) 1. Man’s augmenting vision—his increased understanding of the world in which he lives; his enlarging capacity for the comprehension of the material facts of time, the meaningful ideas of thought, and the valuable ideals of spiritual insight. As long as men measure only by the yardstick of the things of a physical nature, they can never hope to find unity in time and space.
118:10.14 (1306.3) 2. שליטתו המתרחבת של האדם – הצטברותו ההדרגתית של ידע על אודות חוקי עולם החומר, תכליות הקיום הרוחני, והאפשרויות לתאם באופן פילוסופי את שתי המציאויות האלה. האדם, כפרא, עמד חסר ישע אל מול מתקפת איתני הטבע, והיה כעבד נוכח שליטתם האכזרית של הפחדים הפנימיים שלו עצמו. האדם המתורבת-למחצה מתחיל לפתוח את מחסן הסודות של מחוזות הטבע, והמדע שלו מתחיל להרוס – לאט אך בבטחה – את אמונותיו הטפלות שלו, ובה בעת מספק תשתית עובדתית חדשה ומורחבת המאפשרת את הבנתן של משמעויות הפילוסופיה ושל ערכי ההתנסות הרוחנית האמיתית. ביום מן הימים, ישיג האדם המתורבת שליטה יחסית באיתני הטבע של הפלנטה שלו; אהבת האל שבלבו תנבע בדמות אהבתו לרעיו בני האדם, בעוד שערכי הקיום האנושיים שלו יתקרבו לגבולות היכולת בת התמותה.		118:10.14 (1306.3) 2. Man’s increasing control—the gradual accumulation of the knowledge of the laws of the material world, the purposes of spiritual existence, and the possibilities of the philosophic co-ordination of these two realities. Man, the savage, was helpless before the onslaughts of natural forces, was slavish before the cruel mastery of his own inner fears. Semicivilized man is beginning to unlock the storehouse of the secrets of the natural realms, and his science is slowly but effectively destroying his superstitions while at the same time providing a new and enlarged factual basis for the comprehension of the meanings of philosophy and the values of true spiritual experience. Man, the civilized, will someday achieve relative mastery of the physical forces of his planet; the love of God in his heart will be effectively outpoured as love for his fellow men, while the values of human existence will be nearing the limits of mortal capacity.
118:10.15 (1306.4) 3. שילובו של האדם ביקום – התרחבות התובנה של האדם, שאליה נוספת העלייה בשיעור ההישג ההתנסותי האנושי, מביאה אותו לידי הרמוניה קרובה יותר עם הנוכחויות המאחדות של העליונוּת – שילוש פרדיס וההוויה העליונה. וכך מתבססת ריבונותו של העליון בעולמות אשר התייצבו זה מכבר באור ובחיים. פלנטות מתקדמות שכאלה מהוות באמת שירי הלל של הרמוניה, מיצַגֵי יופי של טוּב אשר הושג הודות לחיפוש אחר האמת הקוסמית. ואם דברים שכאלה יכולים לקרות לפלנטה, דברים גדולים אף יותר אפשריים עבור מערכת ועבור היחידות הגדולות יותר של היקום המקיף, בעת שגם הן מגיעות להתייצבות אשר מעידה על מיצוי הפוטנציאלים של צמיחה סופית.		118:10.15 (1306.4) 3. Man’s universe integration—the increase of human insight plus the increase of human experiential achievement brings him into closer harmony with the unifying presences of Supremacy—Paradise Trinity and Supreme Being. And this is what establishes the sovereignty of the Supreme on the worlds long settled in light and life. Such advanced planets are indeed poems of harmony, pictures of the beauty of achieved goodness attained through the pursuit of cosmic truth. And if such things can happen to a planet, then even greater things can happen to a system and the larger units of the grand universe as they too achieve a settledness indicating the exhaustion of the potentials for finite growth.
118:10.16 (1306.5) בפלנטה מסדר מתקדם זה, הפכה ההשגחה למציאות, נסיבות החיים הינן מתואמות, אך לא רק משום שהאדם רכש שליטה בבעיות החומר של עולמו; אלא גם משום שהוא החל לחיות בהתאם לנטיית היקומים; הוא צועד בנתיב העליונוּת אל-עבר הישג האב האוניברסאלי.		118:10.16 (1306.5) On a planet of this advanced order, providence has become an actuality, the circumstances of life are correlated, but this is not only because man has come to dominate the material problems of his world; it is also because he has begun to live according to the trend of the universes; he is following the pathway of Supremacy to the attainment of the Universal Father.
118:10.17 (1306.6) מלכות שמיים תימצֵא בלבבות האנשים, וכאשר מלכות זו מתממשת בלבו של כל יחיד בעולם נתון, או אז מתממש בפועל שלטון האל בפלנטה זו; וזוהי ריבונותה המושגת של ההוויה העליונה.		118:10.17 (1306.6) The kingdom of God is in the hearts of men, and when this kingdom becomes actual in the heart of every individual on a world, then God’s rule has become actual on that planet; and this is the attained sovereignty of the Supreme Being.
118:10.18 (1306.7) על-מנת להבחין בהשגחה בזמן, חייב אדם להשלים את המשימה של השגת שלמות. ואולם, האדם יכול לקבל כבר כעת טעימה מקדימה של השגחה זו, ושל משמעויותיה בנצח, בעת שהוא הוגה בעובדה ביקום כי כל הדברים, בין שהם טובים ובין שרעים, פועלים יחדיו על-מנת לקדם את בני התמותה יודעי-האל בחיפוש שלהם אחר אבי הכול.		118:10.18 (1306.7) To realize providence in time, man must accomplish the task of achieving perfection. But man can even now foretaste this providence in its eternity meanings as he ponders the universe fact that all things, be they good or evil, work together for the advancement of God-knowing mortals in their quest for the Father of all.
118:10.19 (1306.8) ככל שהאדם מתרומם מן החומרי אל עבר הרוחני, כך הוא מיטיב להבחין בהשגחה. כאשר האישיות המרקיעה תרכוש תובנה רוחנית שלמה, היא תוכל להבחין בְּהרמוניה במה שלפני-כן נדמה ככאוס. ואפילו המוֹטה המוֹרוֹנטית מהווה התקדמות אמיתית בכיוון זה.		118:10.19 (1306.8) Providence becomes increasingly discernible as men reach upward from the material to the spiritual. The attainment of completed spiritual insight enables the ascending personality to detect harmony in what was theretofore chaos. Even morontia mota represents a real advance in this direction.
118:10.20 (1307.1) ההשגחה הינה, בחלקה, שליטת העל של העליון הבלתי-שלם, אשר מתבטאת ביקומים הבלתי-שלמים, ולפיכך תמיד תהא:		118:10.20 (1307.1) Providence is in part the overcontrol of the incomplete Supreme manifested in the incomplete universes, and it must therefore ever be:
118:10.21 (1307.2) 1. חלקית – בשל העובדה שהתממשותה של ההוויה העליונה הינה בלתי-שלמה, ואף:		118:10.21 (1307.2) 1. Partial—due to the incompleteness of the actualization of the Supreme Being, and
118:10.22 (1307.3) 2. בלתי-צפויה – בשל התנודות בגישתם של היצורים, אשר לעולם משתנה מרמה לרמה, וכך גורמת, כפי הנראה, לשינויים בתגובת הגומלין של העליון.		118:10.22 (1307.3) 2. Unpredictable—due to the fluctuations in creature attitude, which ever varies from level to level, thus causing apparently variable reciprocal response in the Supreme.
118:10.23 (1307.4) כאשר האדם מתפלל להתערבותה של ההשגחה בנסיבות חייו, פעמים רבות תפילתו נענית בדמות השינוי אשר חל ביחס שלו עצמו לחיים. אך ההשגחה אינה גחמתית, ואף לא פנטסטית או קסומה. היא הינה הופעתו האיטית והבטוחה של ריבון היקומים הסופיים רב-העוצמה, אשר בנוכחותו המלכותית מבחינים היצורים המתפתחים מעת לעת במהלך התקדמותם ביקום. ההשגחה הינה מצעדן הבטוח של גלקסיות החלל ושל אישיויות הזמן אל-עבר מטרות הנצח, אשר ראשיתן בעליון, לאחר מכן במרבי ואולי במוחלט. והננו מאמינים כי באינסופיוּת קיימת אותה השגחה, והיא הינה רצונו, פעולתו ותכליתו של שילוש פרדיס, אשר כך מניע את נופיהם הקוסמיים של יקומים על-גבי יקומים.		118:10.23 (1307.4) When men pray for providential intervention in the circumstances of life, many times the answer to their prayer is their own changed attitudes toward life. But providence is not whimsical, neither is it fantastic nor magical. It is the slow and sure emergence of the mighty sovereign of the finite universes, whose majestic presence the evolving creatures occasionally detect in their universe progressions. Providence is the sure and certain march of the galaxies of space and the personalities of time toward the goals of eternity, first in the Supreme, then in the Ultimate, and perhaps in the Absolute. And in infinity we believe there is the same providence, and this is the will, the actions, the purpose of the Paradise Trinity thus motivating the cosmic panorama of universes upon universes.
118:10.24 (1307.5) [הובא בחסות שליח רב-עוצמה השוהה ארעית באורנטיה.]		118:10.24 (1307.5) [Sponsored by a Mighty Messenger temporarily sojourning on Urantia.]