מסמך 121		Paper 121
ימי משימת המתת של מיכאל		The Times of Michael’s Bestowal
121:0.1 (1332.1) הנני פועל תחת השגחתה של הוועידה בת שנים-עשר החברים המשתייכים ל"אחוות האמצעיונים המאוחדת של אורנטיה", ואשר בראשה יושבים במשותף הבכיר מקרב הסדר שלנו וכן המלכי-צדק הרשום. אני הנני האמצעיוני המשני אשר סופח בעבר לשליח אַנְדְרֵיאַס, והנני מורשה להעלות על הכתב את סיפור מהלכי חייו של ישוע מנצרת, כפי שאלו נצפו על-ידי סדר היצורים הארציים אשר עליו אני נמנה, וכפי שנרשמו חלקית לאחר מכן בידי הנתין האנושי אשר נמצא במשמורתי הזמנית. ביודעו היטב כי המאסטר שלו הקפיד להימנע באופן כה קפדני מלהותיר אחריו רישומים כתובים, אנדריאס סירב בנחישות לשכפל עותקים של סיפורו בכתב. העובדה שגם שליחיו האחרים של ישוע נהגו באופן דומה עיכבה עד מאוד את העלאתן של הבשורות על הכתב.		121:0.1 (1332.1) ACTING under the supervision of a commission of twelve members of the United Brotherhood of Urantia Midwayers, conjointly sponsored by the presiding head of our order and the Melchizedek of record, I am the secondary midwayer of onetime attachment to the Apostle Andrew, and I am authorized to place on record the narrative of the life transactions of Jesus of Nazareth as they were observed by my order of earth creatures, and as they were subsequently partially recorded by the human subject of my temporal guardianship. Knowing how his Master so scrupulously avoided leaving written records behind him, Andrew steadfastly refused to multiply copies of his written narrative. A similar attitude on the part of the other apostles of Jesus greatly delayed the writing of the Gospels.
1. המערב במאה הראשונה שלאחר ישוע ^top		1. The Occident of the First Century After Christ ^top
121:1.1 (1332.2) ישוע לא הגיע לעולם הזה בתקופה של ניווּן רוחני; בתקופה שנולד הייתה אורנטיה בעיצומה של תחייה במחשבה הרוחנית ובחיי הדת, תחייה שכמותה לא חוותה בכל ההיסטוריה הבתר-אדמית ובשום תקופה אחרת מני אז. כאשר מיכאל התגשם באורנטיה בגוף, שררו בעולם התנאים המיטביים אי פעם לשם משימת המתת של הבן הבורא, ואף התנאים המיטביים אשר שררו מני אז. במאות השנים אשר אך קדמו לתקופה זו, התפשטו התרבות היוונית והשפה היוונית הן במערב והן במזרח הקרוב, והיהודים – גזע מן הלבנט אשר בטבעו היה מורכב מחלק מערבי ומחלק מזרחי – התאימו באופן מובהק לשם ניצול התנאים התרבותיים והלשוניים אשר נוצרו, על-מנת להפיץ באופן יעיל דת חדשה הן למזרח והן למערב. שלטונם הפוליטי הנוח של הרומאים באזור הים התיכון הוסיף ותרם לנסיבות המיטביות האלה.		121:1.1 (1332.2) Jesus did not come to this world during an age of spiritual decadence; at the time of his birth Urantia was experiencing such a revival of spiritual thinking and religious living as it had not known in all its previous post-Adamic history nor has experienced in any era since. When Michael incarnated on Urantia, the world presented the most favorable condition for the Creator Son’s bestowal that had ever previously prevailed or has since obtained. In the centuries just prior to these times Greek culture and the Greek language had spread over Occident and near Orient, and the Jews, being a Levantine race, in nature part Occidental and part Oriental, were eminently fitted to utilize such cultural and linguistic settings for the effective spread of a new religion to both East and West. These most favorable circumstances were further enhanced by the tolerant political rule of the Mediterranean world by the Romans.
121:1.2 (1332.3) צירוף כלל ההשפעות העולמיות האלה מודגם היטב בפעילויותיו של פאולוס, אשר היה בתרבותו הדתית עברי מעִם העברים, ואשר הכריז את בשורת המשיח היהודי בשפה היוונית, בעוד שהוא עצמו היה אזרח רומי.		121:1.2 (1332.3) This entire combination of world influences is well illustrated by the activities of Paul, who, being in religious culture a Hebrew of the Hebrews, proclaimed the gospel of a Jewish Messiah in the Greek tongue, while he himself was a Roman citizen.
121:1.3 (1332.4) עד לימי ישוע, לא נראתה במערב ציוויליזציה כדוגמת זו של תקופתו, ואף לא מני אז. הציוויליזציה האירופית הייתה מאוחדת ומתואמת תחת שלוש השפעות יוצאות-דופן:		121:1.3 (1332.4) Nothing like the civilization of the times of Jesus has been seen in the Occident before or since those days. European civilization was unified and co-ordinated under an extraordinary threefold influence:
121:1.4 (1332.5) 1. המערכות החברתיות והפוליטיות הרומאיות.		121:1.4 (1332.5) 1. The Roman political and social systems.
121:1.5 (1332.6) 2. השפה והתרבות היוונית – ובמידה מסוימת גם הפילוסופיה שלהם.		121:1.5 (1332.6) 2. The Grecian language and culture—and philosophy to a certain extent.
121:1.6 (1332.7) 3. השפעת הדת והמוסר היהודיים, אשר נפוצו במהירות.		121:1.6 (1332.7) 3. The rapidly spreading influence of Jewish religious and moral teachings.
121:1.7 (1332.8) עת ישוע נולד, כְּלל אזור הים התיכון היווה אימפריה מאוחדת אחת. בפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם חיברו דרכים משובחות רבים מן המרכזים העירוניים העיקריים. הפיראטיוּת בימים חוסלה, ותקופת סחר ומסעות כבירה החלה צומחת במהירות. אירופה לא נהנתה מתקופת סחר ומסעות כמו זאת עד למאה התשע-עשרה שלאחר ישוע.		121:1.7 (1332.8) When Jesus was born, the entire Mediterranean world was a unified empire. Good roads, for the first time in the world’s history, interconnected many major centers. The seas were cleared of pirates, and a great era of trade and travel was rapidly advancing. Europe did not again enjoy another such period of travel and trade until the nineteenth century after Christ.
121:1.8 (1333.1) על-אף השקט הפנימי והשפע כלפי-חוץ של העולם היווני-רומי, מרבית שוכני האימפריה התבוססו בטינופת ובעוני. המעמד העליון הקטן היה עשיר; המעמד התחתון העני כלל את כל שאר פשוטי האנושות. מעמד בינוני מאושר ומשגשג עדיין לא היה קיים; הוא החל להופיע אך ורק בחברה הרומית של אותה תקופה.		121:1.8 (1333.1) Notwithstanding the internal peace and superficial prosperity of the Greco-Roman world, a majority of the inhabitants of the empire languished in squalor and poverty. The small upper class was rich; a miserable and impoverished lower class embraced the rank and file of humanity. There was no happy and prosperous middle class in those days; it had just begun to make its appearance in Roman society.
121:1.9 (1333.2) המאבקים הראשונים בין המדינה הרומית למדינות של הפְּרָת תמו זה עתה, והותירו את סוריה בידי הרומים. בימיו של ישוע נהנו סוריה ופלשתינה מתקופת שגשוג, משקט יחסי ומתנועת סחר נרחבת הן עם ארצות המזרח והן עם ארצות המערב.		121:1.9 (1333.2) The first struggles between the expanding Roman and Parthian states had been concluded in the then recent past, leaving Syria in the hands of the Romans. In the times of Jesus, Palestine and Syria were enjoying a period of prosperity, relative peace, and extensive commercial intercourse with the lands to both the East and the West.
2. העם היהודי ^top		2. The Jewish People ^top
121:2.1 (1333.3) היהודים היוו חלק מן הגזע השֵמי הקדום יותר, אשר כלל גם את הבבלים, את הפיניקים ואת אויביה החדשים יותר של רומא באותה עת, אנשי קרתגו. במהלך החלק הראשון של המאה הראשונה שלאחר ישוע, היהודים היוו את הקבוצה המשפיעה ביותר בקרב העמים השֵמיים, ורצה המקרה שהם שכנו במיקום גיאוגרפי ייחודי ואסטרטגי, בהתאם לאופן שבו נשלט והתארגן המסחר בעולם באותה תקופה.		121:2.1 (1333.3) The Jews were a part of the older Semitic race, which also included the Babylonians, the Phoenicians, and the more recent enemies of Rome, the Carthaginians. During the fore part of the first century after Christ, the Jews were the most influential group of the Semitic peoples, and they happened to occupy a peculiarly strategic geographic position in the world as it was at that time ruled and organized for trade.
121:2.2 (1333.4) פלשתינה נחצתה על-ידי רבות מדרכי המלך אשר חיברו בין האומות אשר מקדם; וכך הפכה פלשתינה לנקודת המפגש, או לצומת הדרכים, של שלוש יבשות. הנוסעים, הסחר, כמו גם הצבאות של בבל, אשור, מצרים, סוריה ויוון, וכן אלו של מדינות הפרת ושל רומא, שטפו את פלשתינה בזה אחר זה. מקדמת דנא חלפו שיירות רבות מן המזרח דרך חלק כזה אחר של האזור הזה בדרכן אל נמלי הים הטובים של מזרח הים התיכון, משם נשאו הספינות את מרכולתן לכל רחבי נמלי המערב. ויותר ממחצית מתנועת השיירות חלפה דרך – או בקרבת – עיירה קטנה בגליל ושמה נצרת.		121:2.2 (1333.4) Many of the great highways joining the nations of antiquity passed through Palestine, which thus became the meeting place, or crossroads, of three continents. The travel, trade, and armies of Babylonia, Assyria, Egypt, Syria, Greece, Parthia, and Rome successively swept over Palestine. From time immemorial, many caravan routes from the Orient passed through some part of this region to the few good seaports of the eastern end of the Mediterranean, whence ships carried their cargoes to all the maritime Occident. And more than half of this caravan traffic passed through or near the little town of Nazareth in Galilee.
121:2.3 (1333.5) ואף כי פלשתינה הייתה ערש התרבות הדתית היהודית, כמו גם מקום לידתה של הנצרות, היהודים נסעו ברחבי העולם, שכנו בקרב אומות רבות וסחרו בכל אחת מן הפרובינציות של המדינה הרומית ושל מדינות הפרת.		121:2.3 (1333.5) Although Palestine was the home of Jewish religious culture and the birthplace of Christianity, the Jews were abroad in the world, dwelling in many nations and trading in every province of the Roman and Parthian states.
121:2.4 (1333.6) היוונים סיפקו את השפה ואת התרבות, רומא בנתה את הדרכים ואיחדה את האימפריה, אך הייתה זו תפוצתם של היהודים – אשר נפוצו ביותר ממאתיים בתי כנסת וקהילות דתיות מאורגנות היטב הפזורות פה ושם ברחבי העולם הרומי – אשר סיפקה את מרכזי התרבות שבהם התקבלה לראשונה הבשורה החדשה על אודות ממלכת השמיים, ואשר מהם נפוצה לאחר מכן אל קצוות עולם.		121:2.4 (1333.6) Greece provided a language and a culture, Rome built the roads and unified an empire, but the dispersion of the Jews, with their more than two hundred synagogues and well-organized religious communities scattered hither and yon throughout the Roman world, provided the cultural centers in which the new gospel of the kingdom of heaven found initial reception, and from which it subsequently spread to the uttermost parts of the world.
121:2.5 (1333.7) בשולי כל בית כנסת יהודי נמצא קומץ מאמינים גויים, אנשים ״אדוקים״ או ״יראי שמיים״, ובקרב הגֵרים הללו, אשר בשוליים, מצא פאולוס את עיקר המומרים הראשונים לנצרות. אפילו בבית המקדש בירושלים נמצאה חצר מקושטת של גֵרים. קשר אדוק התקיים בין התרבות, המסחר והפולחן של ירושלים ושל אנטיוכיה. ובאנטיוכיה נקראו ראשוני תלמידיו של פאולוס בשם ״נוצרים".		121:2.5 (1333.7) Each Jewish synagogue tolerated a fringe of gentile believers, “devout” or “God-fearing” men, and it was among this fringe of proselytes that Paul made the bulk of his early converts to Christianity. Even the temple at Jerusalem possessed its ornate court of the gentiles. There was very close connection between the culture, commerce, and worship of Jerusalem and Antioch. In Antioch Paul’s disciples were first called “Christians.”
121:2.6 (1333.8) מיקומו המרכזי של פולחן בית המקדש היהודי היווה בעת ובעונה אחת את הסוד להישרדותו של המונותאיזם שלהם, ואת ההבטחה להזנתו ולהפצתו בעולם של מושג חדש ומועצם של אותו אל אחד, האל של כל האומות ואבי כל בני התמותה. הפולחן בבית המקדש בירושלים ייצג את הישרדותו של המושג התרבותי הדתי הזה אל מול נפילתם, בזה אחר זה, של מצביאי הגויים ורודפי העם על רקע גזעי.		121:2.6 (1333.8) The centralization of the Jewish temple worship at Jerusalem constituted alike the secret of the survival of their monotheism and the promise of the nurture and sending forth to the world of a new and enlarged concept of that one God of all nations and Father of all mortals. The temple service at Jerusalem represented the survival of a religious cultural concept in the face of the downfall of a succession of gentile national overlords and racial persecutors.
121:2.7 (1334.1) אף-על-פי שבאותם ימים חסו היהודים תחת הרומים, הם נהנו ממידה רבה של ממשל-עצמי, ובזוכרם את המעללים עתירי העוז של יהודה המכבי ושל ממשיכי דרכו המיידיים, הם רטטו בציפייה להופעתו המיידית של גואל גדול אף יותר, של המשיח אשר לו ציפו זה מכבר בכיליון עיניים.		121:2.7 (1334.1) The Jewish people of this time, although under Roman suzerainty, enjoyed a considerable degree of self-government and, remembering the then only recent heroic exploits of deliverance executed by Judas Maccabee and his immediate successors, were vibrant with the expectation of the immediate appearance of a still greater deliverer, the long-expected Messiah.
121:2.8 (1334.2) סוד הישרדותה של פלשתינה, ממלכת היהודים, כמדינה עצמאית-למחצה, טמון במדיניות החוץ של ממשלת רומא. זו ביקשה לשמֵר בשליטתה את דרך המלך המובילה מסוריה אל מצרים דרך פלשתינה, כמו גם את המסופים המערביים של נתיבי השיירות המחברים בין המזרח למערב. רומא ביקשה למנוע את עלייתו של כוח אחר בלבנט, אשר יכול היה למנוע את המשך התפשטותה במחוזות אלה. יישומה של מדיניות התככים, אשר יועדה לסכסך בין סוריה הסֶלָאוּקִית ומצרים התלמית, דרשה לטפח את פלשתינה כמדינה נפרדת ועצמאית. מדיניותה של רומא, התנוונותה של מצרים והיחלשותם המדורגת של הסלאוקים, אל מול התחזקתם של הפרתים, כל אלה מסבירים כיצד במשך כמה דורות הצליחה קבוצת יהודית קטנה וחלשה לשמֵר את עצמאותה הן ביחס לסלאוקים מצפון והן ביחס לתלמיים מדרום. היהודים ייחסו את החופש והעצמאות הללו נוכח השלטון הפוליטי של העמים הסובבים החזקים יותר, את גורלם המשופר, להיותם ״העם הנבחר״, להתערבותו הישירה של יהוה. גישה זו של עליונות גזעית הקשתה עוד יותר את חיי היהודים כאשר הם נפלו לבסוף תחת חסותה רומא. ואולם, אפילו באותה שעת צער סירבו היהודים להכיר בכך שמשימתם בעולם לא הייתה פוליטית, אלא רוחנית.		121:2.8 (1334.2) The secret of the survival of Palestine, the kingdom of the Jews, as a semi-independent state was wrapped up in the foreign policy of the Roman government, which desired to maintain control of the Palestinian highway of travel between Syria and Egypt as well as the western terminals of the caravan routes between the Orient and the Occident. Rome did not wish any power to arise in the Levant which might curb her future expansion in these regions. The policy of intrigue which had for its object the pitting of Seleucid Syria and Ptolemaic Egypt against each other necessitated fostering Palestine as a separate and independent state. Roman policy, the degeneration of Egypt, and the progressive weakening of the Seleucids before the rising power of Parthia, explain why it was that for several generations a small and unpowerful group of Jews was able to maintain its independence against both Seleucidae to the north and Ptolemies to the south. This fortuitous liberty and independence of the political rule of surrounding and more powerful peoples the Jews attributed to the fact that they were the “chosen people,” to the direct interposition of Yahweh. Such an attitude of racial superiority made it all the harder for them to endure Roman suzerainty when it finally fell upon their land. But even in that sad hour the Jews refused to learn that their world mission was spiritual, not political.
121:2.9 (1334.3) בימי ישוע היו היהודים חשדניים ותוקפניים במיוחד, זאת משום שהם היו מצויים תחת שלטונו של אדם מן החוץ, הורדוס האדומי, אשר נטל את מושכות השלטון ביהודה הודות לכך שהשכיל להתחבב על שליטי רומא. ואף כי הורדוס הצהיר על-כך שהוא שומר אמונים למצוות ולמנהגים העבריים, הוא המשיך לבנות מקדשים לאלילים זרים רבים.		121:2.9 (1334.3) The Jews were unusually apprehensive and suspicious during the times of Jesus because they were then ruled by an outsider, Herod the Idumean, who had seized the overlordship of Judea by cleverly ingratiating himself with the Roman rulers. And though Herod professed loyalty to the Hebrew ceremonial observances, he proceeded to build temples for many strange gods.
121:2.10 (1334.4) יחסיו הטובים של הורדוס עם שליטי רומא הבטיחו ליהודים יכולת לנוע בבטחה בעולם, ובכך פתחו את הדרך לחדירה יהודית עמוקה יותר עם הבשורה החדשה על אודות ממלכת השמיים, ואפילו אל קצות האימפריה הרומית ואל מדינות אשר היו בעלות בריתהּ. מלכותו של הורדוס תרמה רבות גם להמשך התמזגותן של הפילוסופיה היהודית וזו ההלניסטית.		121:2.10 (1334.4) The friendly relations of Herod with the Roman rulers made the world safe for Jewish travel and thus opened the way for increased Jewish penetration even of distant portions of the Roman Empire and of foreign treaty nations with the new gospel of the kingdom of heaven. Herod’s reign also contributed much toward the further blending of Hebrew and Hellenistic philosophies.
121:2.11 (1334.5) הורדוס בנה את נמל קיסריה, וכך חיזק את מעמדה של פלשתינה כצומת דרכים בעולם המתורבת. הוא מת בשנת 4 לפני הספירה, ובנו, הורדוס אָנְטִיפָּס, שלט בגליל ובפֶּרֶאָה בימי נערותו של ישוע ובימי משימת הסעד שלו, עד לשנת 39 לספירה. אנטיפס, כאביו, היה בנאי גדול. הוא בנה מחדש רבות מערי הגליל, כולל את מרכז הסחר החשוב שבציפורי.		121:2.11 (1334.5) Herod built the harbor of Caesarea, which further aided in making Palestine the crossroads of the civilized world. He died in 4 b.c., and his son Herod Antipas governed Galilee and Perea during Jesus’ youth and ministry to a.d. 39. Antipas, like his father, was a great builder. He rebuilt many of the cities of Galilee, including the important trade center of Sepphoris.
121:2.12 (1334.6) מנהיגי הדת והמורים הרבניים בירושלים לא החשיבו במיוחד את בני הגליל. כאשר נולד ישוע, היה הגליל יותר גויִי מאשר יהודי.		121:2.12 (1334.6) The Galileans were not regarded with full favor by the Jerusalem religious leaders and rabbinical teachers. Galilee was more gentile than Jewish when Jesus was born.
3. בקרב הגויים ^top		3. Among the Gentiles ^top
121:3.1 (1334.7) אף כי התנאים החברתיים והכלכליים במדינה הרומית לא היו מן המשובחים ביותר, השלום והשגשוג מבית סייעו רבות למשימת המתת של מיכאל. במאה הראשונה שלאחר ישוע כללה החברה באזור הים התיכון חמש מעמדות מובחנים:		121:3.1 (1334.7) Although the social and economic condition of the Roman state was not of the highest order, the widespread domestic peace and prosperity was propitious for the bestowal of Michael. In the first century after Christ the society of the Mediterranean world consisted of five well-defined strata:
121:3.2 (1335.1) 1. האריסטוקרטיה. המעמדות הגבוהים בעלי הממון והשררה הרשמית, הקבוצות בעלות זכויות היתר וקבוצות השלטון.		121:3.2 (1335.1) 1. The aristocracy. The upper classes with money and official power, the privileged and ruling groups.
121:3.3 (1335.2) 2. קבוצות בעלי העסקים. נסיכי המסחר והבנקאים, הסוחרים – היבואנים והיצואנים הגדולים – הסוחרים הבין-לאומיים.		121:3.3 (1335.2) 2. The business groups. The merchant princes and the bankers, the traders—the big importers and exporters—the international merchants.
121:3.4 (1335.3) 3. מעמד הביניים הקטן. אף כי קבוצה זו אכן הייתה קטנה, נודעה לה השפעה רבה והיא היוותה את עמוד השדרה של הכנסייה הנוצרית בראשיתה. וזו עודדה את הקבוצות האלה להמשיך ולעסוק באומנויות ובמקצועות אשר בהם עסקו. בקרב היהודים, רבים מן הפּרוּשִים השתייכו למעמד זה של בעלי המקצועות.		121:3.4 (1335.3) 3. The small middle class. Although this group was indeed small, it was very influential and provided the moral backbone of the early Christian church, which encouraged these groups to continue in their various crafts and trades. Among the Jews many of the Pharisees belonged to this class of tradesmen.
121:3.5 (1335.4) 4. הפועלים החופשיים. לקבוצה זו נודע מעמד חברתי מועט, אם בכלל. אף-על-פי שהם התגאו בהיותם חופשיים, הם נמצאו בעמדת נחיתות בהידרשם להתחרות בעבודת עבדים. בני המעמדות הגבוהים יותר זלזלו בהם, וסברו שהם הינם חסרי-תועלת, למעט לשם "תכליות ההתרבות".		121:3.5 (1335.4) 4. The free proletariat. This group had little or no social standing. Though proud of their freedom, they were placed at great disadvantage because they were forced to compete with slave labor. The upper classes regarded them disdainfully, allowing that they were useless except for “breeding purposes.”
121:3.6 (1335.5) 5. העבדים. כמחצית מאוכלוסיית רומא השתייכה לקבוצת העבדים; רבים מהם היו יחידים מעולים אשר טיפסו עד מהרה במעלה הסולם, בקרב הפועלים החופשיים או אפילו בקרב אנשי הסחר. ואולם, רובם היו בינוניים או נחותים מאוד.		121:3.6 (1335.5) 5. The slaves. Half the population of the Roman state were slaves; many were superior individuals and quickly made their way up among the free proletariat and even among the tradesmen. The majority were either mediocre or very inferior.
121:3.7 (1335.6) השעבוד, ואפילו של בני עמים נעלים, אפיין את הכיבוש הרומי. לבעלים הוקנתה מרות בלתי-מסויגת ביחס לעבד. בראשיתהּ הורכבה הכנסייה הנוצרית בעיקר מבני המעמדות הנמוכים ומן העבדים הללו.		121:3.7 (1335.6) Slavery, even of superior peoples, was a feature of Roman military conquest. The power of the master over his slave was unqualified. The early Christian church was largely composed of the lower classes and these slaves.
121:3.8 (1335.7) לעיתים קרובות, עבדים נעלים קיבלו שכר ולאחר שחסכו ממנו די הצליחו לפדות את עצמם. עבדים משוחררים רבים מעין אלו עלו בסולם ושימשו בתפקידים רמים במדינה, בכנסייה ובעולם העסקים. וזה הדבר אשר אִפשר לכנסייה הנוצרית, בראשיתהּ, לגלות מידה כה רבה של סובלנות כלפי צורת עבדות מותאמת זו.		121:3.8 (1335.7) Superior slaves often received wages and by saving their earnings were able to purchase their freedom. Many such emancipated slaves rose to high positions in state, church, and the business world. And it was just such possibilities that made the early Christian church so tolerant of this modified form of slavery.
121:3.9 (1335.8) באימפריה הרומית של המאה הראשונה שלאחר ישוע לא היו בעיות חברתיות גדולות. מרבית התושבים החשיבו עצמם כשייכים לקבוצה אשר אליה נולדו כדרך מקרה. בפני יחידים מוכשרים וכשירים, תמיד נותרה פתוחה האפשרות לעלות בסולם המעמדות מהרובד הנמוך יותר לרובד הגבוה יותר של החברה הרומית, אך על-פי-רוב בני האוכלוסייה השונים הסתפקו במעמד שבו הם ניצבו. הם לא היו מודעים יתר-על-המידה למעמדות, ואף לא החשיבו את הבדלי המעמד הללו כדבר בלתי-צודק או שגוי. הנצרות לא הייתה תנועה כלכלית בשום מובן שהוא, והיא לא חרטה על דגלה את שיפור מצבם העלוב של בני המעמדות המדוכאים.		121:3.9 (1335.8) There was no widespread social problem in the Roman Empire in the first century after Christ. The major portion of the populace regarded themselves as belonging in that group into which they chanced to be born. There was always the open door through which talented and able individuals could ascend from the lower to the higher strata of Roman society, but the people were generally content with their social rank. They were not class conscious, neither did they look upon these class distinctions as being unjust or wrong. Christianity was in no sense an economic movement having for its purpose the amelioration of the miseries of the depressed classes.
121:3.10 (1335.9) ואף כי בהשוואה למגבלות אשר הושתו עליה בפלשתינה, נהנתה האישה מחופש רב יותר באימפריה הרומית, מסירותם של היהודים למשפחה ורגשות החיבה הטבעיים שלהם עלו בהרבה על אלו של הגויים.		121:3.10 (1335.9) Although woman enjoyed more freedom throughout the Roman Empire than in her restricted position in Palestine, the family devotion and natural affection of the Jews far transcended that of the gentile world.
4. הפילוסופיה של הגויים ^top		4. Gentile Philosophy ^top
121:4.1 (1335.10) מבחינה מוסרית היו הגויים נחותים במידת-מה מן היהודים, אך בלבבות הגויים הנאצלים יותר שכנו טוּב טבעי וחיבה אנושית פוטנציאלית המספיקים על-מנת לשמש כמצע שופע לנביטת זרע הנצרות, כך שתצמיח שפע יבול בדמות אופי מוסרי והישג רוחני. עולם הגויים דאז נשלט על-ידי ארבע פילוסופיות חשובות, אשר כולן נגזרו, פחות או יותר, מן הפלאטוניזם הקדום יותר של היוונים. ארבע האסכולות הפילוסופיות האלה היו:		121:4.1 (1335.10) The gentiles were, from a moral standpoint, somewhat inferior to the Jews, but there was present in the hearts of the nobler gentiles abundant soil of natural goodness and potential human affection in which it was possible for the seed of Christianity to sprout and bring forth an abundant harvest of moral character and spiritual achievement. The gentile world was then dominated by four great philosophies, all more or less derived from the earlier Platonism of the Greeks. These schools of philosophy were:
121:4.2 (1335.11) 1. האסכולה האפיקוראית. אסכולת מחשבה זו הוקדשה לרדיפת האושר. המצליחים שבין האפיקורסים לא היו מסורים לתענוגות. והדוקטרינה הזו סייעה, לכל הפחות, לשחרר את הרומאים מפטליזם קטלני יותר; היא לימדה אותם כי יש לאדם היכולת לשפר את מעמדו הארצי. היא הצליחה להילחם ביעילות בבורוּת של האמונות הטפלות.		121:4.2 (1335.11) 1. The Epicurean. This school of thought was dedicated to the pursuit of happiness. The better Epicureans were not given to sensual excesses. At least this doctrine helped to deliver the Romans from a more deadly form of fatalism; it taught that men could do something to improve their terrestrial status. It did effectually combat ignorant superstition.
121:4.3 (1336.1) 2. האסכולה הסטואית. הסטואה הייתה הפילוסופיה הנעלה היותר של המעמדות הגבוהים יותר. הסטואים האמינו כי הטבע כולו נשלט בידי היגיון-של-גורל. הם לימדו כי נשמת האדם אלוהית היא; וכי היא עצמה כלואה בגוף פיזי רע מיסודו. נשמת האדם השיגה שחרור כאשר האדם חי בהרמוניה עם הטבע, עם האל; וכך, המידות הטובות הפכו לגמול בעבורן הן. הסטואיות העפילה לשיאי המוסריות המעודנת, ולאידיאלים אשר מאז לא נמצאו שווים להם בשום מערכת פילוסופית אנושית לגמרי. ואף כי הסטואים דבקו בכך שהם הינם ״צאצאי האל״, הם לא הצליחו להכיר אותו, ולפיכך גם לא הצליחו למצוא אותו. הסטואה נותרה בחזקת פילוסופיה; היא מעולם לא הפכה לדת. חסידיה ביקשו לכוון את דעתם להרמוניה של הדעת האוניברסאלית, אך הם כשלו בראיית עצמם כילידיו של אב אוהב. פאולוס נטה מאוד אל עבר האסכולה הסטואית כאשר כתב, ״אהיה כאשר אהיה, ואסתפק במה שיש.״		121:4.3 (1336.1) 2. The Stoic. Stoicism was the superior philosophy of the better classes. The Stoics believed that a controlling Reason-Fate dominated all nature. They taught that the soul of man was divine; that it was imprisoned in the evil body of physical nature. Man’s soul achieved liberty by living in harmony with nature, with God; thus virtue came to be its own reward. Stoicism ascended to a sublime morality, ideals never since transcended by any purely human system of philosophy. While the Stoics professed to be the “offspring of God,” they failed to know him and therefore failed to find him. Stoicism remained a philosophy; it never became a religion. Its followers sought to attune their minds to the harmony of the Universal Mind, but they failed to envisage themselves as the children of a loving Father. Paul leaned heavily toward Stoicism when he wrote, “I have learned in whatsoever state I am, therewith to be content.”
121:4.4 (1336.2) 3. אסכולת הציניקנים. אף כי הציניקנים סברו שהפילוסופיה שלהם מקורה בדְיוֹגֶנֶס האתונאי, הרבה מן הדוקטרינה שלהם נגזרה ממה שנותר מתורתו של מאקיוואנטה מלכי-צדק. בתחילתה, האסכולה הייתה יותר דת מאשר פילוסופיה. ולכל הפחות, הציניקנים יצרו דת פילוסופית דמוקרטית. הם המשיכו להטיף בשדות ובשווקים את הדוקטרינה לפיה ״ברצותו יוכל האדם להציל את עצמו.״ הם הטיפו לפשטות ולמידות טובות ודחקו באדם לעמוד ללא מורא נוכח המוות. המטיפים הציניקנים הנודדים הללו תרמו רבות להכנת הזירה עבור המיסיונרים הנוצרים המאוחרים יותר. שיטות ההטפה הפופולאריות שלהם דמו עד מאוד לתבנית ולסגנון אשר נכללו באגרותיו של פאולוס.		121:4.4 (1336.2) 3. The Cynic. Although the Cynics traced their philosophy to Diogenes of Athens, they derived much of their doctrine from the remnants of the teachings of Machiventa Melchizedek. Cynicism had formerly been more of a religion than a philosophy. At least the Cynics made their religio-philosophy democratic. In the fields and in the market places they continually preached their doctrine that “man could save himself if he would.” They preached simplicity and virtue and urged men to meet death fearlessly. These wandering Cynic preachers did much to prepare the spiritually hungry populace for the later Christian missionaries. Their plan of popular preaching was much after the pattern, and in accordance with the style, of Paul’s Epistles.
121:4.5 (1336.3) 3. האסכולה הסקפטית. הסקפטיות דגלה בכך שהידע בטעות יסודו, וכי שהאמונה המשוכנעת והביטחון אינם מן האפשר. הייתה זו גישה שלילית לגמרי, אשר מעולם לא זכתה לתפוצה רחבה.		121:4.5 (1336.3) 4. The Skeptic. Skepticism asserted that knowledge was fallacious, and that conviction and assurance were impossible. It was a purely negative attitude and never became widespread.
121:4.6 (1336.4) הפילוסופיות האלה היו דתיות-למחצה; לעיתים קרובות הן היו מפיחות-חיים, אתיות ומעוררות אצילות, אך לרוב הן חלפו מעל לראשיהם של פשוטי העם. מלבד, אולי, הציניקנים, הפילוסופיות האלה נועדו לחכמים ולחזקים, והן לא שימשו כדת של הצלה עבור החלשים והעניים.		121:4.6 (1336.4) These philosophies were semireligious; they were often invigorating, ethical, and ennobling but were usually above the common people. With the possible exception of Cynicism, they were philosophies for the strong and the wise, not religions of salvation for even the poor and the weak.
5. דתות הגויים ^top		5. The Gentile Religions ^top
121:5.1 (1336.5) במהלך העידנים הקודמים, הדת הייתה בעיקרה עניין של שבט או של אומה; על-פי-רוב היא לא נגעה כלל ועיקר ליחיד. האלים היו אלים של השבט או של האומה, לא אלים אישיים. מערכות דתיות שכאלה סיפקו אך מענה מועט לתשוקותיו הרוחניות היחידניות של האדם הממוצע.		121:5.1 (1336.5) Throughout preceding ages religion had chiefly been an affair of the tribe or nation; it had not often been a matter of concern to the individual. Gods were tribal or national, not personal. Such religious systems afforded little satisfaction for the individual spiritual longings of the average person.
121:5.2 (1336.6) בימיו של ישוע, דתות המערב כללו את הדתות הבאות:		121:5.2 (1336.6) In the times of Jesus the religions of the Occident included:
121:5.3 (1336.7) 1. הכָּתות הפגאניות. אלה היוו שילוב שבין המיתולוגיות ההלניסטית והלטינית לבין לאוּמנוּת ומסורת.		121:5.3 (1336.7) 1. The pagan cults. These were a combination of Hellenic and Latin mythology, patriotism, and tradition.
121:5.4 (1336.8) 2. פולחן הקיסר. האלהה זו של האדם כסמל המדינה נתקלה בסירוב חמור מצד היהודים ומצד ראשונֵי הנוצרים, ולפיכך הובילה במישרין לרדיפה מרה של הרומאים את שתי התנועות האלה.		121:5.4 (1336.8) 2. Emperor worship. This deification of man as the symbol of the state was very seriously resented by the Jews and the early Christians and led directly to the bitter persecutions of both churches by the Roman government.
121:5.5 (1337.1) 3. אסטרולוגיה. המדע-כביכול של בבל התפתח לכדי דת ברחבי האימפריה היוונית-רומית. ואפילו במאה העשרים, האדם עדיין לא השתחרר לחלוטין מאמונה טפלה זו.		121:5.5 (1337.1) 3. Astrology. This pseudo science of Babylon developed into a religion throughout the Greco-Roman Empire. Even in the twentieth century man has not been fully delivered from this superstitious belief.
121:5.6 (1337.2) 4. דתות המסתורין. מבול של כָּתות מסתורין ניתך על העולם אשר היה אחוז רעב רוחני. היו אלה דתות חדשות ומוזרות מן הלבנט, אשר סחררו את ראשי פשוטי העם והבטיחו להם גאולה אישית. עד מהרה הפכו דתות אלה לאמונה המקובלת בקרב המעמדות הנמוכים בעולם היווני-רומי. ואלה תרמו רבות להכשרת הקרקע להתפשטותה המהירה של התורה הנוצרית הנעלה יותר. זו הציגה מושג מלא הוד של האלוהות, מושג שאליו נקשרו תיאולוגיה מסקרנת עבור הנבונים והבטחה רבת משמעות של גאולה לכולם, ואפילו עבור האדם הממוצע של אותם ימים, אשר היה עַם הארץ אך רעב רוחנית.		121:5.6 (1337.2) 4. The mystery religions. Upon such a spiritually hungry world a flood of mystery cults had broken, new and strange religions from the Levant, which had enamored the common people and had promised them individual salvation. These religions rapidly became the accepted belief of the lower classes of the Greco-Roman world. And they did much to prepare the way for the rapid spread of the vastly superior Christian teachings, which presented a majestic concept of Deity, associated with an intriguing theology for the intelligent and a profound proffer of salvation for all, including the ignorant but spiritually hungry average man of those days.
121:5.7 (1337.3) דתות המסתורין בישרו את קץ האמונות של הלאום, וכתוצאה מהן נולדו כתות אישיות רבות. אף כי דתות המסתורין היו רבות, כולן התאפיינו בדברים הבאים:		121:5.7 (1337.3) The mystery religions spelled the end of national beliefs and resulted in the birth of the numerous personal cults. The mysteries were many but were all characterized by:
121:5.8 (1337.4) 1. אגדה מיתית כלשהי, מסתורין – ומכאן מקור שמן. ככלל, נגע מסתורין זה לסיפור על אודות חייו, מותו וחזרתו לחיים של אל כלשהו. דוגמא טובה לכך היא התורה של דת מיתראס, אשר הייתה בת תקופתה של הכת הנוצרית בעת שזו עלתה בזכות פאולוס, ואשר התחרתה בה.		121:5.8 (1337.4) 1. Some mythical legend, a mystery—whence their name. As a rule this mystery pertained to the story of some god’s life and death and return to life, as illustrated by the teachings of Mithraism, which, for a time, were contemporary with, and a competitor of, Paul’s rising cult of Christianity.
121:5.9 (1337.5) 2. המסתורין היה לא-לאומי ובין-גזעי. הוא היה אישי וחברי, וכתוצאה ממנו נולדו אחוות דתיות וחברות מגזריות רבות.		121:5.9 (1337.5) 2. The mysteries were nonnational and interracial. They were personal and fraternal, giving rise to religious brotherhoods and numerous sectarian societies.
121:5.10 (1337.6) 3. הפולחן שלהן התאפיין בטקסי חניכה מורכבים ובטקסי פולחן מרשימים. טקסי הפולחן והריטואלים הסודיים שלהן היו לעיתים אכזריים ומעוררי חלחלה.		121:5.10 (1337.6) 3. They were, in their services, characterized by elaborate ceremonies of initiation and impressive sacraments of worship. Their secret rites and rituals were sometimes gruesome and revolting.
121:5.11 (1337.7) 4. בלא תלות בטקסיהן, או בשיעור שבו נטו להגזים, המסתורין הללו תמיד הבטיחו לחסידיהן גאולה, ״שחרור מן הרוע, הישרדות לאחר המוות, וחיי נצח בעולמות האושר המצויים מעבר לעולם הצער והעבדות הנוכחי.״		121:5.11 (1337.7) 4. But no matter what the nature of their ceremonies or the degree of their excesses, these mysteries invariably promised their devotees salvation, “deliverance from evil, survival after death, and enduring life in blissful realms beyond this world of sorrow and slavery.”
121:5.12 (1337.8) אך בל תטעו, ואל לכם להתבלבל בין תורתו של ישוע לכתות המסתורין. הפופולאריות שלהּ זכו כתות המסתורין מעידה על כך שהאדם מבקש להיגאל, ומציגה רעב וצמא אמיתיים לדת אישית ולצדקתו של היחיד. ואף כי המסתורין לא הצליחו לספק באופן ראוי את הכמיהה הזו, הם אכן סללו את הדרך להופעתו המאוחרת יותר של ישוע, אשר אכן הביא לעולם את לחם החיים ואת מימיהם.		121:5.12 (1337.8) But do not make the mistake of confusing the teachings of Jesus with the mysteries. The popularity of the mysteries reveals man’s quest for survival, thus portraying a real hunger and thirst for personal religion and individual righteousness. Although the mysteries failed adequately to satisfy this longing, they did prepare the way for the subsequent appearance of Jesus, who truly brought to this world the bread of life and the water thereof.
121:5.13 (1337.9) פאולוס, במאמץ לנצל את העובדה שרבים דבקו בדתות המסתורין המוצלחות יותר, ביצע התאמות מסוימות בתורתו של ישוע במטרה להפוך אותה למקובלת יותר בעיני מספר גדול יותר של מומרים פוטנציאליים. ואולם, אפילו הפשרות אשר ערך פאולוס בתורתו של ישוע (הנצרות) עלו על הטובה שבדתות המסתורין, מהטעמים הבאים:		121:5.13 (1337.9) Paul, in an effort to utilize the widespread adherence to the better types of the mystery religions, made certain adaptations of the teachings of Jesus so as to render them more acceptable to a larger number of prospective converts. But even Paul’s compromise of Jesus’ teachings (Christianity) was superior to the best in the mysteries in that:
121:5.14 (1337.10) 1. פאולוס לימד על אודות פדיון מוסרי, על אודות גאולה אתית. הנצרות הצביעה לעבר חיים חדשים והטיפה לאידיאל חדש. פאולוס ויתר על טקסים קסומים ועל לחשים טקסיים.		121:5.14 (1337.10) 1. Paul taught a moral redemption, an ethical salvation. Christianity pointed to a new life and proclaimed a new ideal. Paul forsook magic rites and ceremonial enchantments.
121:5.15 (1337.11) 2. הנצרות הציגה דת אשר התמודדה עם פתרונות סופיים לסוגיה האנושית, וזאת מכיוון שהציעה לא רק גאולה מן הצער, ואפילו מן המוות, אלא גם הבטיחה שחרור מן החטא באמצעות רכישת אופי בעל איכויות של צדיקות, אשר ראוי לו לשרוד לנצח.		121:5.15 (1337.11) 2. Christianity presented a religion which grappled with final solutions of the human problem, for it not only offered salvation from sorrow and even from death, but it also promised deliverance from sin followed by the endowment of a righteous character of eternal survival qualities.
121:5.16 (1338.1) 3. דתות המסתורין התבססו על מיתוסים. הנצרות אשר הטיף פאולוס התבססה על עובדה היסטורית: על משימת המתת של מיכאל, בן האל, עבור המין האנושי.		121:5.16 (1338.1) 3. The mysteries were built upon myths. Christianity, as Paul preached it, was founded upon a historic fact: the bestowal of Michael, the Son of God, upon mankind.
121:5.17 (1338.2) בקרב הגויים המוסריות לא נקשרה בהכרח לפילוסופיה או לדת. לאנשים שמחוץ לפלשתינה לא תמיד היה ברור שכהן דת אמור לחיות חיים מוסריים. הדת היהודית, ולאחר מכן הן תורתו של ישוע והן תורת הנצרות המתפתחת של פאולוס, היו הדתות האירופיות הראשונות אשר הניחו את ידן האחת על אמות המוסר ואת האחרת על האתיקה, ובתוך כך התעקשו על כך שאנשי הדת ישיתו לבם לזה וגם לזה.		121:5.17 (1338.2) Morality among the gentiles was not necessarily related to either philosophy or religion. Outside of Palestine it not always occurred to people that a priest of religion was supposed to lead a moral life. Jewish religion and subsequently the teachings of Jesus and later the evolving Christianity of Paul were the first European religions to lay one hand upon morals and the other upon ethics, insisting that religionists pay some attention to both.
121:5.18 (1338.3) ישוע נולד בפלשתינה בדיוק לדור אנושי שכזה, אשר נשלט על-ידי מערכות פילוסופיות בלתי-שלמות מעין אלה ואשר ניצב תוהה נוכח כתות דתיות סבוכות שכאלה. ומאוחר יותר העניק בדיוק לדור זה את בשורתו על אודות דת אישית – זו של היותנו בנים לאל.		121:5.18 (1338.3) Into such a generation of men, dominated by such incomplete systems of philosophy and perplexed by such complex cults of religion, Jesus was born in Palestine. And to this same generation he subsequently gave his gospel of personal religion—sonship with God.
6. הדת העברית ^top		6. The Hebrew Religion ^top
121:6.1 (1338.4) סמוך לסוף המאה הראשונה שלפני ישוע, שרתה המחשבה הדתית בירושלים תחת ההשפעה העצומה של התורה התרבותית היוונית, ואפילו של הפילוסופיה היוונית, ובמידת מה השתנתה בעטיין. ובמסגרת המאבק הממושך בין האסכולות המזרחית והמערבית בחשיבה של העברים, ירושלים ושאר המערב והלבנט אימצו ככלל את נקודת ההשקפה היהודית המערבית, או את ההשקפה ההלניסטית המותאמת.		121:6.1 (1338.4) By the close of the first century before Christ the religious thought of Jerusalem had been tremendously influenced and somewhat modified by Greek cultural teachings and even by Greek philosophy. In the long contest between the views of the Eastern and Western schools of Hebrew thought, Jerusalem and the rest of the Occident and the Levant in general adopted the Western Jewish or modified Hellenistic viewpoint.
121:6.2 (1338.5) שלוש שפות עיקריות היו בשימוש בפלשתינה בימי ישוע: פשוטי העם דיברו בניב מסוים של השפה הארמית; הכוהנים והרבנים דיברו עברית; ואילו בני המעמדות המשכילים והשכבות הגבוהות יותר בחברה היהודית דיברו באופן כללי יוונית. העובדה שכתבי הקודש העבריים תורגמו מוקדם יחסית ליוונית באלכסנדריה, תרמה באופן משמעותי לשליטתו המאוחרת יותר של האגף היווני של התרבות והתיאולוגיה היהודית. וכתביהם של המורים הנוצריים עתידים היו להופיע במהרה באותה השפה. תחיית היהדות מתחילה בתרגומם של כתבי הקודש העבריים ליוונית. הייתה זו השפעה חיונית, אשר לאחר מכן גרמה לכת הנוצרית של פאולוס לנטות מערבה במקום מזרחה.		121:6.2 (1338.5) In the days of Jesus three languages prevailed in Palestine: The common people spoke some dialect of Aramaic; the priests and rabbis spoke Hebrew; the educated classes and the better strata of Jews in general spoke Greek. The early translation of the Hebrew scriptures into Greek at Alexandria was responsible in no small measure for the subsequent predominance of the Greek wing of Jewish culture and theology. And the writings of the Christian teachers were soon to appear in the same language. The renaissance of Judaism dates from the Greek translation of the Hebrew scriptures. This was a vital influence which later determined the drift of Paul’s Christian cult toward the West instead of toward the East.
121:6.3 (1338.6) אף כי אמונותיהם של היהודים ההלניסטיים הושפעו אך במעט מתורתם של האפיקורסים, ההשפעה של הפילוסופיה של אפלטון ושל דוקטרינות הסגפנות העצמית של האסכולה הסטואית הייתה משמעותית. השפעתה הגדולה של הסטואה מודגמת בספר מכבים ד'; חדירתן המשמעותית, הן של הפילוסופיה האפלטונית והן של דוקטרינות האסכולה הסטואית, מודגמות בספר חכמת שלמה. היהודים ההלניסטיים העמידו פירוש כה אלגורי לכתבי הקודש העבריים, עד כי לא התקשו לסגל את התיאולוגיה העברית לפילוסופיה של אריסטו, אשר אותה העריצו. אך כל אלו הובילו לבלבול הרה אסון, אשר נפתר כאשר פילון האלכסנדרוני נטל לידיו את מלאכת הפתרון ויצר הרמוניה מערכתית בין הפילוסופיה היוונית לבין התיאולוגיה העברית, פתרון אשר הביא לידי קיום של מערכת אמונות ומנהגים של דת מצומצמת ועקבית באופן יחסי. והתורה המאוחרת הזו, אשר שילבה בין הפילוסופיה היוונית לבין התיאולוגיה העברית, הייתה זו אשר שלטה בפלשתינה שבה חי ולימד ישוע, וזו שעליה התבסס פאולוס בשעה שבנה את הכת המתקדמת והמוארת יותר שלו – הנצרות.		121:6.3 (1338.6) Though the Hellenized Jewish beliefs were very little influenced by the teachings of the Epicureans, they were very materially affected by the philosophy of Plato and the self-abnegation doctrines of the Stoics. The great inroad of Stoicism is exemplified by the Fourth Book of the Maccabees; the penetration of both Platonic philosophy and Stoic doctrines is exhibited in the Wisdom of Solomon. The Hellenized Jews brought to the Hebrew scriptures such an allegorical interpretation that they found no difficulty in conforming Hebrew theology with their revered Aristotelian philosophy. But this all led to disastrous confusion until these problems were taken in hand by Philo of Alexandria, who proceeded to harmonize and systemize Greek philosophy and Hebrew theology into a compact and fairly consistent system of religious belief and practice. And it was this later teaching of combined Greek philosophy and Hebrew theology that prevailed in Palestine when Jesus lived and taught, and which Paul utilized as the foundation on which to build his more advanced and enlightening cult of Christianity.
121:6.4 (1338.7) פילון היה מורה גדול; מאז משה לא חי אדם אשר השפיע במידה כה רבה על המחשבה הדתית והאתית של העולם המערבי. שבעה מורים אנושיים גדולים, בעלי שיעור קומה, שילבו בין היסודות המוצלחים יותר של המערכות האתיות והדתיות של זמנם, ואלה הם: סֶתָ׳ארְד, משה, זוֹרוֹאָסְטְרָא, לאו-טסה, בודהה, פילון ופאולוס.		121:6.4 (1338.7) Philo was a great teacher; not since Moses had there lived a man who exerted such a profound influence on the ethical and religious thought of the Occidental world. In the matter of the combination of the better elements in contemporaneous systems of ethical and religious teachings, there have been seven outstanding human teachers: Sethard, Moses, Zoroaster, Lao-tse, Buddha, Philo, and Paul.
121:6.5 (1339.1) פאולוס, ברוב חכמתו, הבחין והסיר מן התיאולוגיה הבסיסית שלו, אשר קדמה לנצרות, את מרבית – אך לא את כל – אי ההתאמות אשר נבעו ממאמציו של פילון לשלב בין הפילוסופיה המיסטית היוונית והדוקטרינות הסטואיות של הרומאים לבין התיאולוגיה המשפטית של העברים. פילון הוביל את פאולוס לשחזר באופן מלא יותר את מושג שילוש פרדיס, אשר במשך זמן רב נותר רדום בתיאולוגיה היהודית. רק בנושא אחד פאולוס כשל ולא השכיל להתעלות מעל לתורתו של היהודי האמיד מאלכסנדריה – בדוקטרינת הכפרה; פילון לימד כי אך ורק הקזת דם מביאה לגאולה ולסליחה. ייתכן שהוא אף קיבל הצצה ברורה יותר אל מציאותם ונוכחותם של מכוונני המחשבה, מאשר זו אשר קיבל פאולוס. ואולם, הדוקטרינה של פאולוס על אודות החטא הקדמון, והדוקטרינות על אודות אשמה העוברת בירושה וטבע האדם הרע מיסודו, כמו גם הגאולה מכל אלו, התבססו בחלקן על תורות מיתראיות, והיה להן אך מעט במשותף עם התיאולוגיה היהודית, עם הפילוסופיה של פילון, או עם תורתו של ישוע. מקורם של חלקים אחדים מתורת פאולוס באשר לחטא הקדמון ולכפרה היו ממנו עצמו.		121:6.5 (1339.1) Many, but not all, of Philo’s inconsistencies resulting from an effort to combine Greek mystical philosophy and Roman Stoic doctrines with the legalistic theology of the Hebrews, Paul recognized and wisely eliminated from his pre-Christian basic theology. Philo led the way for Paul more fully to restore the concept of the Paradise Trinity, which had long been dormant in Jewish theology. In only one matter did Paul fail to keep pace with Philo or to transcend the teachings of this wealthy and educated Jew of Alexandria, and that was the doctrine of the atonement; Philo taught deliverance from the doctrine of forgiveness only by the shedding of blood. He also possibly glimpsed the reality and presence of the Thought Adjusters more clearly than did Paul. But Paul’s theory of original sin, the doctrines of hereditary guilt and innate evil and redemption therefrom, was partially Mithraic in origin, having little in common with Hebrew theology, Philo’s philosophy, or Jesus’ teachings. Some phases of Paul’s teachings regarding original sin and the atonement were original with himself.
121:6.6 (1339.2) הבשורה על-פי יוחנן, הסיפור האחרון על אודות חייו הארציים של ישוע, כוּונה לעמי המערב, והיא מציגה את הסיפור בעיקר בהתאם לנקודת השקפתם של הנוצרים המאוחרים יותר באלכסנדריה, אשר היו גם חסידי תורת פילון.		121:6.6 (1339.2) The Gospel of John, the last of the narratives of Jesus’ earth life, was addressed to the Western peoples and presents its story much in the light of the viewpoint of the later Alexandrian Christians, who were also disciples of the teachings of Philo.
121:6.7 (1339.3) בסביבות ימיו של ישוע חלה באלכסנדריה תפנית מוזרה ביחס ליהודים, וממעוז עבר זה של היהודים יצא גל רדיפה עכור, אשר הגיע אפילו עד לרומא עצמה, שממנה הוגלו אלפים רבים של יהודים. ואולם, מערכה שקרית זו לא ארכה זמן רב; עד מהרה החזיר השלטון האימפריאלי ליהודים את החירויות אשר ניטלו מהם, והחיל זאת על פני האימפריה כולה.		121:6.7 (1339.3) At about the time of Christ a strange reversion of feeling toward the Jews occurred in Alexandria, and from this former Jewish stronghold there went forth a virulent wave of persecution, extending even to Rome, from which many thousands were banished. But such a campaign of misrepresentation was short-lived; very soon the imperial government fully restored the curtailed liberties of the Jews throughout the empire.
121:6.8 (1339.4) והיכן שלא מצאו עצמם היהודים ברחבי העולם, בין שהגיעו לשם למטרות סחר ובין שהגיעו בשל רדיפות, כולם כאחד תמיד נצרו בלבם את בית המקדש הקדוש אשר בירושלים. התיאולוגיה היהודית אכן שרדה על-פי הפירוש אשר ניתן לה בירושלים וכפי שננהגה בה, אף כי פעמים מספר הצילו אותה מאבדון מורים מסוימים מבבל אשר התערבו בזמן.		121:6.8 (1339.4) Throughout the whole wide world, no matter where the Jews found themselves dispersed by commerce or oppression, all with one accord kept their hearts centered on the holy temple at Jerusalem. Jewish theology did survive as it was interpreted and practiced at Jerusalem, notwithstanding that it was several times saved from oblivion by the timely intervention of certain Babylonian teachers.
121:6.9 (1339.5) כמעט שני מיליון וחצי יהודים הגיעו מן התפוצות לירושלים על-מנת לחגוג את החגים והמועדים הלאומיים. ובלא תלות בהבדלים התיאולוגיים והפילוסופיים בין יהודי המזרח (הבבלים) לבין יהודי המערב (ההלניסטיים), שררה ביניהם הסכמה על ירושלים כמרכז הפולחן שלהם, ועל כך שהם ממתינים למשיח אשר בוא יבוא.		121:6.9 (1339.5) As many as two and one-half million of these dispersed Jews used to come to Jerusalem for the celebration of their national religious festivals. And no matter what the theologic or philosophic differences of the Eastern (Babylonian) and the Western (Hellenic) Jews, they were all agreed on Jerusalem as the center of their worship and in ever looking forward to the coming of the Messiah.
7. יהודים וגויים ^top		7. Jews and Gentiles ^top
121:7.1 (1339.6) עד לימי ישוע, היהודים ביססו לעצמם את מושגיהם על אודות מקורותיהם, ההיסטוריה שלהם וייעודם. הם בנו חומת הפרדה בְּצוּרָה בינם לבין עולם הגויים; הם בזו לכל מנהגיהם של הגויים. הם דבקו במצוות כפשוטן, והתענגו על צורה של התחסדות-עצמית אשר התבססה על גאווה כוזבת במורשתם. הם גיבשו לעצמם מושגים מוצקים על אודות המשיח המובטח, ומרביתם ראו בעיני רוחם משיח אשר יגיע כחלק מן ההיסטוריה של האומה ושל הגזע. עבור העברים של אותם הימים, התיאולוגיה היהודית התבססה ללא עוררין, והתקבעה לצמיתות.		121:7.1 (1339.6) By the times of Jesus the Jews had arrived at a settled concept of their origin, history, and destiny. They had built up a rigid wall of separation between themselves and the gentile world; they looked upon all gentile ways with utter contempt. They worshiped the letter of the law and indulged a form of self-righteousness based upon the false pride of descent. They had formed preconceived notions regarding the promised Messiah, and most of these expectations envisaged a Messiah who would come as a part of their national and racial history. To the Hebrews of those days Jewish theology was irrevocably settled, forever fixed.
121:7.2 (1339.7) תורתו ומנהגיו של ישוע באשר לסובלנות ולעדינות עמדו בסתירה לאופן שבו התייחסו היהודים מזה זמן רב כלפי העמים אשר אותם החשיבו לעובדי אלילים. היחס שאותו הפגינו היהודים במשך דורות כלפי העולם החיצון מנע מהם לחלוטין את האפשרות לקבל את תורתו של המאסטר באשר לאחווה רוחנית של בני האדם. הם לא היו מוכנים לחלוק את יהוה עם הגויים על בסיס של שוויון, ובדומה לכך, לא היו מוכנים לקבל כבן האל אחד אשר לימד תורות חדשות ומוזרות מעין אלה.		121:7.2 (1339.7) The teachings and practices of Jesus regarding tolerance and kindness ran counter to the long-standing attitude of the Jews toward other peoples whom they considered heathen. For generations the Jews had nourished an attitude toward the outside world which made it impossible for them to accept the Master’s teachings about the spiritual brotherhood of man. They were unwilling to share Yahweh on equal terms with the gentiles and were likewise unwilling to accept as the Son of God one who taught such new and strange doctrines.
121:7.3 (1340.1) הסופרים, הפרוּשים, והכוהנים שבו את היהודים בשבי נורא של הריטואל והמצוות, שעבוד אשר היה אמיתי הרבה יותר מאשר זה של שלטון רומא. היהודים בימי ישוע היו כפופים לא רק לחוק, אלא היו משועבדים באותה מידה גם לדרישות המשעבדות של המסורות, אשר התערבו וחדרו לכל תחום בחיים האישיים והחברתיים. כל יהודי מאמין היה כפוף לכללי נוהג והתנהגות מפורטים אלו, ואין זה מוזר כלל שהם דחו מיד אחד משלהם אשר התיימר להתעלם מן המסורת הקדושה שלהם, ואשר העז לזלזל בנוהגים החברתיים אשר היו שגורים מזה זמן כה רב. הם התקשו עד מאוד לקבל באהדה את תורתו של אחד אשר לא היסס להתעמת עם מערכת הדוֹגמות, אשר הם האמינו שצוּותה מפיו של אברהם אבינו בכבודו ובעצמו. כך ציווה להם משה את תורתם, והם לא היו מוכנים להתפשר.		121:7.3 (1340.1) The scribes, the Pharisees, and the priesthood held the Jews in a terrible bondage of ritualism and legalism, a bondage far more real than that of the Roman political rule. The Jews of Jesus’ time were not only held in subjugation to the law but were equally bound by the slavish demands of the traditions, which involved and invaded every domain of personal and social life. These minute regulations of conduct pursued and dominated every loyal Jew, and it is not strange that they promptly rejected one of their number who presumed to ignore their sacred traditions, and who dared to flout their long-honored regulations of social conduct. They could hardly regard with favor the teachings of one who did not hesitate to clash with dogmas which they regarded as having been ordained by Father Abraham himself. Moses had given them their law and they would not compromise.
121:7.4 (1340.2) עד למאה הראשונה שלאחר ישוע, זכתה התורה שבעל-פה – אשר היוותה את הפירוש שאותו נתנו הסופרים – למעמד גבוה יותר מזה של התורה שבכתב. וכל אלו הקלו על מנהיגי דת מסוימים מקרב היהודים לשכנע את העם להתנגד לקבלתה של בשורה חדשה.		121:7.4 (1340.2) By the time of the first century after Christ the spoken interpretation of the law by the recognized teachers, the scribes, had become a higher authority than the written law itself. And all this made it easier for certain religious leaders of the Jews to array the people against the acceptance of a new gospel.
121:7.5 (1340.3) הנסיבות האלה הפכו לבלתי-אפשרית את הגשמת ייעודם האלוהי של היהודים, כמבשריה של בשורה חדשה של חופש דתי ושחרור רוחני. הם לא הצליחו להשתחרר מאזיקי המסורת. ירמיהו דיבר על ״יראת האל בלבבם,״ יחזקאל דיבר על ״רוח חדשה בנשמת האדם,״ וסופר תהילים נשא תפילה לכך שהאל ״יברא לי לב טהור ורוח נכון יחדש בקרבי.״ אך כאשר הדת היהודית, דת המעשים הטובים והשעבוד למצוות, נפלה קורבן לקיפאון האינרציה המסורתית, זזה תנועת האבולוציה הדתית מערבה אל עבר עמי אירופה.		121:7.5 (1340.3) These circumstances rendered it impossible for the Jews to fulfill their divine destiny as messengers of the new gospel of religious freedom and spiritual liberty. They could not break the fetters of tradition. Jeremiah had told of the “law to be written in men’s hearts,” Ezekiel had spoken of a “new spirit to live in man’s soul,” and the Psalmist had prayed that God would “create a clean heart within and renew a right spirit.” But when the Jewish religion of good works and slavery to law fell victim to the stagnation of traditionalistic inertia, the motion of religious evolution passed westward to the European peoples.
121:7.6 (1340.4) וכך נקרא עַם אחר לדגל והתבקש לשאת ולהפיץ בעולם תיאולוגיה מתקדמת, תורה סדורה הכוללת את הפילוסופיה של היוונים, את החוק של הרומאים, את המוסר של היהודים ואת בשורת קדושת האישיות והחירות הרוחנית, כפי שנוסחה על-ידי פאולוס בהתבסס על תורת ישוע.		121:7.6 (1340.4) And so a different people were called upon to carry an advancing theology to the world, a system of teaching embodying the philosophy of the Greeks, the law of the Romans, the morality of the Hebrews, and the gospel of personality sanctity and spiritual liberty formulated by Paul and based on the teachings of Jesus.
121:7.7 (1340.5) כת הנצרות של פאולוס הציגה את מוסריותה כסימן היכר למוצאה מן היהדות. היהודים ראו את ההיסטוריה כהשגחתו האל – יהוה בפעולה. מן היוונים שאבה התורה החדשה מושגים בהירים יותר על אודות חיי הנצח. התיאולוגיה והפילוסופיה של הדוקטרינות של פאולוס הושפעו לא רק מתורתו של ישוע, אלא גם מאפלטון ומפילון. האתיקה שלו הושפעה לא רק מן המשיח, אלא גם מן הסטואים.		121:7.7 (1340.5) Paul’s cult of Christianity exhibited its morality as a Jewish birthmark. The Jews viewed history as the providence of God—Yahweh at work. The Greeks brought to the new teaching clearer concepts of the eternal life. Paul’s doctrines were influenced in theology and philosophy not only by Jesus’ teachings but also by Plato and Philo. In ethics he was inspired not only by Christ but also by the Stoics.
121:7.8 (1340.6) בשורתו של ישוע, כפי שקיבלה ביטוי בכת הנוצרית של פאולוס באנטיוכיה, התמזגה עם התורות הבאות:		121:7.8 (1340.6) The gospel of Jesus, as it was embodied in Paul’s cult of Antioch Christianity, became blended with the following teachings:
121:7.9 (1340.7) 1. טיעוניהם הפילוסופים של הגרים היוונים על אודות היהדות, לרבות כמה מן המושגים שלהם על חיי הנצח.		121:7.9 (1340.7) 1. The philosophic reasoning of the Greek proselytes to Judaism, including some of their concepts of the eternal life.
121:7.10 (1340.8) 2. התורות שבאופנה מקרב כתות המסתורין הפופולאריוֹת, ובייחוד הדוקטרינות של הכת המיתראית על אודות פדות, כפרה וגאולה באמצעות קורבן של אל כזה או אחר.		121:7.10 (1340.8) 2. The appealing teachings of the prevailing mystery cults, especially the Mithraic doctrines of redemption, atonement, and salvation by the sacrifice made by some god.
121:7.11 (1340.9) 3. תורת המוסר של הדת היהודית הממוסדת.		121:7.11 (1340.9) 3. The sturdy morality of the established Jewish religion.
121:7.12 (1341.1) בימי ישוע הידע של תושבי האימפריה הרומית בים התיכון, של תושבי ממלכת הפרת ושל העמים הסמוכים, באשר לגיאוגרפיה של העולם, לאסטרונומיה, לבריאות ולחולי, היה פרימיטיבי וגס; ומטבע הדברים הכרזותיו של הנגר מנצרת היכו אותם בתדהמה. הרעיונות של דיבוק על-ידי רוח, של טוב ורע, נגעו לא רק לבני-אדם. בעיניהם, כל סלע ועץ נחשבו כאחוזי דיבוק ברוח. היה זה עידן מכושף, וכולם האמינו בניסים כדבר שבשגרה.		121:7.12 (1341.1) The Mediterranean Roman Empire, the Parthian kingdom, and the adjacent peoples of Jesus’ time all held crude and primitive ideas regarding the geography of the world, astronomy, health, and disease; and naturally they were amazed by the new and startling pronouncements of the carpenter of Nazareth. The ideas of spirit possession, good and bad, applied not merely to human beings, but every rock and tree was viewed by many as being spirit possessed. This was an enchanted age, and everybody believed in miracles as commonplace occurrences.
8. רישומים כתובים קודמים ^top		8. Previous Written Records ^top
121:8.1 (1341.2) בהתאם להנחיות שקיבלנו, ניסינו להשתמש עד כמה שאפשר ברישומים הקיימים על אודות חייו של ישוע באורנטיה, ובמידה מסוימת אף לתאם בין רישומים אלו. ואף-על-פי שנהנינו מגישה לרישומיו האבודים של השליח אנדריאס, ושהפקנו תועלת רבה משיתוף הפעולה עם קבוצה רחבה של הוויות שמימיות אשר שהו בכדור הארץ בימי משימת המתת של מיכאל (וראוי לציון מכוונן המחשבה שלו אשר הפך לאישי), התכוונו אף להשתמש במה שמכונה הבשורות של מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן.		121:8.1 (1341.2) As far as possible, consistent with our mandate, we have endeavored to utilize and to some extent co-ordinate the existing records having to do with the life of Jesus on Urantia. Although we have enjoyed access to the lost record of the Apostle Andrew and have benefited from the collaboration of a vast host of celestial beings who were on earth during the times of Michael’s bestowal (notably his now Personalized Adjuster), it has been our purpose also to make use of the so-called Gospels of Matthew, Mark, Luke, and John.
121:8.2 (1341.3) מקורם של רישומי הברית החדשה הללו נעוץ בנסיבות הבאות:		121:8.2 (1341.3) These New Testament records had their origin in the following circumstances:
121:8.3 (1341.4) 1. הבשורה על-פי מרקוס. יוחנן מרקוס כתב את התיאור המוקדם והפשוט ביותר על אודות חיי ישוע (להוציא את רשימותיו של אנדריאס). הוא הציג את המאסטר כסועד, כאדם משכמו ומעלה. ואף כי מרקוס עצמו היה נער אשר נכח ברבים מן המאורעות אשר אותם תיאר, סיפורו לאמיתו של דבר מהווה את הבשורה על-פי שמעון פטרוס. בתחילה היה מרקוס מקורב לפטרוס; לאחר מכן לפאולוס. הוא העלה תיאור זה על הכתב לבקשת פטרוס, ומשום הפצרתה הכנה של הכנסייה ברומא. ביודעו היטב כיצד סירב המאסטר בנחישות לרשום את תורתו בעודו חי בגוף בכדור הארץ, גם מרקוס, כמו השליחים ותלמידים מובילים אחרים, היסס בטרם העלה אותן על הכתב. ואולם, פטרוס הרגיש שהכנסייה ברומא נזקקה לתיעוד כתוב מעין זה, ומרקוס הסכים להכינו. הוא הכין רשימות רבות בטרם הלך פטרוס לעולמו בשנת 67 לספירה, ובהתאם למתאר אשר אושר על-ידי פטרוס והכנסייה ברומא, הוא החל לכתוב מעט לאחר מותו של פטרוס. הבשורה הושלמה לקראת סוף שנת 68 לספירה. מרקוס כתב אך ורק את מה שזכרו הוא עצמו ופטרוס. מאז עבר הרישום שינויים משמעותיים, פסקאות רבות הוסרו ממנו וחומרים מאוחרים יותר הושמו במקום החמישית האחרונה של הבשורה המקורית, אשר אבדה מכתב היד הראשוני אפילו עוד בטרם הועתקה. רישום זה, אשר נערך בידי מרקוס, ואשר נוספו אליו רשימותיהם של אנדריאס ומתי, היה החומר הכתוב שעליו התבססו כל סיפורי הבשורה המאוחרים יותר אשר ביקשו לתאר את חייו של ישוע ואת תורתו.		121:8.3 (1341.4) 1. The Gospel by Mark. John Mark wrote the earliest (excepting the notes of Andrew), briefest, and most simple record of Jesus’ life. He presented the Master as a minister, as man among men. Although Mark was a lad lingering about many of the scenes which he depicts, his record is in reality the Gospel according to Simon Peter. He was early associated with Peter; later with Paul. Mark wrote this record at the instigation of Peter and on the earnest petition of the church at Rome. Knowing how consistently the Master refused to write out his teachings when on earth and in the flesh, Mark, like the apostles and other leading disciples, was hesitant to put them in writing. But Peter felt the church at Rome required the assistance of such a written narrative, and Mark consented to undertake its preparation. He made many notes before Peter died in a.d. 67, and in accordance with the outline approved by Peter and for the church at Rome, he began his writing soon after Peter’s death. The Gospel was completed near the end of a.d. 68. Mark wrote entirely from his own memory and Peter’s memory. The record has since been considerably changed, numerous passages having been taken out and some later matter added at the end to replace the latter one fifth of the original Gospel, which was lost from the first manuscript before it was ever copied. This record by Mark, in conjunction with Andrew’s and Matthew’s notes, was the written basis of all subsequent Gospel narratives which sought to portray the life and teachings of Jesus.
121:8.4 (1341.5) 2. הבשורה על-פי מתי. מה שמכונה הבשורה על-פי מתי הינו סיפור חייו של המאסטר, כפי שנכתב על-מנת לחזק את הנוצרים היהודים. הסופר מבקש להראות בהתמדה כי הרבה ממה שעשה ישוע בחייו ״ממלא את דברי הנביא.״ בשורתו של מתי מתארת את ישוע כנצר לבית דויד, ומציגה אותו כמי שמכבד עד מאוד את המצוות ואת הנביאים.		121:8.4 (1341.5) 2. The Gospel of Matthew. The so-called Gospel according to Matthew is the record of the Master’s life which was written for the edification of Jewish Christians. The author of this record constantly seeks to show in Jesus’ life that much which he did was that “it might be fulfilled which was spoken by the prophet.” Matthew’s Gospel portrays Jesus as a son of David, picturing him as showing great respect for the law and the prophets.
121:8.5 (1341.6) בשורה זו לא נכתבה בידי השליח מתי. כתב אותה אִיזָדוֹר, אחד מתלמידיו, אשר נעזר לא רק בזיכרונותיו האישיים של מתי על אודות האירועים הללו, אלא גם ברישומים מסוימים שערך מתי על אודות אמרותיו של ישוע מיד לאחר הצליבה. רישום זה מטעמו של מתי נכתב בארמית; איזדור כתב ביוונית. כאשר יוחסה בשורה זו למתי, לא הייתה כאן כל כוונה להונות. כך היה נהוג באותם ימים, כך כיבדו תלמידים את מוריהם.		121:8.5 (1341.6) The Apostle Matthew did not write this Gospel. It was written by Isador, one of his disciples, who had as a help in his work not only Matthew’s personal remembrance of these events but also a certain record which the latter had made of the sayings of Jesus directly after the crucifixion. This record by Matthew was written in Aramaic; Isador wrote in Greek. There was no intent to deceive in accrediting the production to Matthew. It was the custom in those days for pupils thus to honor their teachers.
121:8.6 (1342.1) התיעוד המקורי של מתי עבר עריכה בשנת 40 לספירה, והוספו לו תכנים נוספים, ממש בטרם עזב את ירושלים על-מנת לעסוק בהטפת הבשורה. היה זה רישום פרטי, והעותק האחרון שלו הושמד כאשר מנזר בסוריה עלה באש בשנת 416 לספירה.		121:8.6 (1342.1) Matthew’s original record was edited and added to in a.d. 40 just before he left Jerusalem to engage in evangelistic preaching. It was a private record, the last copy having been destroyed in the burning of a Syrian monastery in a.d. 416.
121:8.7 (1342.2) איזדור נמלט מירושלים בשנת 70 לספירה, לאחר שעלו על העיר צבאותיו של טיטוס, והוא לקח עמו לפֶּלָה עותק מרשימותיו של מתי. בעודו חי בפלה, בשנת 71, כתב איזדור את הבשורה על-פי מתי. ברשותו היו גם ארבע החמישיות הראשונות של תיאורו של מרקוס.		121:8.7 (1342.2) Isador escaped from Jerusalem in a.d. 70 after the investment of the city by the armies of Titus, taking with him to Pella a copy of Matthew’s notes. In the year 71, while living at Pella, Isador wrote the Gospel according to Matthew. He also had with him the first four fifths of Mark’s narrative.
121:8.8 (1342.3) 3. הבשורה על-פי לוקס. לוקס, הרופא מאנטיוכיה אשר בפִּיסִידְיָה, היה גוי שאותו המיר פאולוס, והוא כתב סיפור שונה למדי על אודות חייו של המאסטר. הוא החל לנהות אחר פאולוס וללמוד על אודות חייו ותורתו של ישוע בשנת 47 לספירה. לוקס משמֵר בתיאורו הרבה מ״חסדו של האדון, ישוע המשיח״, על-פי עובדות אשר ליקט מפאולוס ואחרים. לוקס מציג את המאסטר כ״חברם של המוכסים והחוטאים.״ הוא לא גיבש את שלל רשימותיו לכדי הבשורה, עד לאחר מותו של פאולוס באָכָּאיָה בשנת 82 לספירה. הוא תכנן לכתוב שלושה ספרים אשר עוסקים בהיסטוריה של ישוע והנצרות, אך הוא הלך לעולמו בשנת 90 לספירה, מעט לפני שסיים את הכרך השני מתוך השלושה המתוכננים, ״מעשי השליחים.״		121:8.8 (1342.3) 3. The Gospel by Luke. Luke, the physician of Antioch in Pisidia, was a gentile convert of Paul, and he wrote quite a different story of the Master’s life. He began to follow Paul and learn of the life and teachings of Jesus in a.d. 47. Luke preserves much of the “grace of the Lord Jesus Christ” in his record as he gathered up these facts from Paul and others. Luke presents the Master as “the friend of publicans and sinners.” He did not formulate his many notes into the Gospel until after Paul’s death. Luke wrote in the year 82 in Achaia. He planned three books dealing with the history of Christ and Christianity but died in a.d. 90 just before he finished the second of these works, the “Acts of the Apostles.”
121:8.9 (1342.4) כחומר לצורך כתיבת בשורתו, הסתמך לוקס בראש ובראשונה על סיפור חייו של ישוע כפי ששמע אותו מפי פאולוס. לפיכך, בשורתו של לוקס הינה, במידה מסוימת, הבשורה על-פי פאולוס. אך ללוקס היו גם מקורות מידע אחרים. הוא לא רק ראיין עשרות עדי ראייה למאורעות הרבים בחיי ישוע אשר עליהם כתב, אלא גם הצטייד בעותק של בשורתו של מרקוס, כלומר ארבע החמישיות הראשונות שלה, התיאור אשר כתב איזדור, וגם ברישום קצר שערך בשנת 78 לספירה מאמין מאנטיוכיה בשם צֶדֶס. ברשותו של לוקס היה מצוי גם עותק מהוהַ, אשר עבר עריכות רבות, מרשימות שיוחסו לשליח אנדריאס.		121:8.9 (1342.4) As material for the compilation of his Gospel, Luke first depended upon the story of Jesus’ life as Paul had related it to him. Luke’s Gospel is, therefore, in some ways the Gospel according to Paul. But Luke had other sources of information. He not only interviewed scores of eyewitnesses to the numerous episodes of Jesus’ life which he records, but he also had with him a copy of Mark’s Gospel, that is, the first four fifths, Isador’s narrative, and a brief record made in the year a.d. 78 at Antioch by a believer named Cedes. Luke also had a mutilated and much-edited copy of some notes purported to have been made by the Apostle Andrew.
121:8.10 (1342.5) 4. הבשורה על-פי יוחנן. הבשורה על-פי יוחנן מתארת הרבה מעבודתו של ישוע ביהודה ומסביב לירושלים, תיאור אשר אינו נכלל בכתבים האחרים. בשורה זו מכונה הבשורה על-פי יוחנן בן-זבדיה, ואף כי יוחנן עצמו לא היה זה אשר כתב אותה, היא נכתבה בהשראתו. מאז כתיבתה, היא נערכה פעמים רבות על-מנת להביא לכך שתיראה כאילו הוא עצמו כתבהּ. בעת שנכתבה, היו ברשותו של יוחנן הבשורות האחרות, והוא הבחין בכך שפרטים רבים נשמטו; בהתאם לכך, בשנת 101 לספירה הוא האיץ בעמיתו נתן, יהודי יווני מקיסריה, להתחיל בכתיבה. יוחנן סיפק את החומר מזיכרונותיו שלו ומתוך התייחסות לשלושת הכתבים שהיו כבר בנמצא. לא היו ברשותו רשימות שהוא עצמו ערך. האיגרת הידועה כ״א' יוחנן״ נכתבה על-ידי יוחנן עצמו כעין פתיח לעבודה אשר ביצע נתן תחת הנחייתו.		121:8.10 (1342.5) 4. The Gospel of John. The Gospel according to John relates much of Jesus’ work in Judea and around Jerusalem which is not contained in the other records. This is the so-called Gospel according to John the son of Zebedee, and though John did not write it, he did inspire it. Since its first writing it has several times been edited to make it appear to have been written by John himself. When this record was made, John had the other Gospels, and he saw that much had been omitted; accordingly, in the year a.d. 101 he encouraged his associate, Nathan, a Greek Jew from Caesarea, to begin the writing. John supplied his material from memory and by reference to the three records already in existence. He had no written records of his own. The Epistle known as “First John” was written by John himself as a covering letter for the work which Nathan executed under his direction.
121:8.11 (1342.6) כל הכותבים הללו הציגו מיצגים כנים של ישוע, כפי שהם ראו, זכרו, או למדו מפיו, וכפי שמושגיהם על אודות המאורעות הרחוקים הללו הושפעו מן התיאולוגיה הנוצרית העוקבת שבה צידד פאולוס. ואף כי הם אינם מושלמים, רישומים אלו הספיקו על-מנת לשנות את מהלך ההיסטוריה של אורנטיה למשך כמעט אלפיים שנה.		121:8.11 (1342.6) All these writers presented honest pictures of Jesus as they saw, remembered, or had learned of him, and as their concepts of these distant events were affected by their subsequent espousal of Paul’s theology of Christianity. And these records, imperfect as they are, have been sufficient to change the course of the history of Urantia for almost two thousand years.
121:8.12 (1343.1) [גילוי נאות: בעת ביצוע המשימה אשר עליה הופקדתי, קרי לנסח מחדש את תורתו של ישוע מנצרת ולספר מחדש על אודות מעשיו, השתמשתי באופן חופשי במקורות רישום ומידע פלנטאריים שונים. מה שעמד לנגד עיניי הינו הכנתו של סיפור אשר לא רק יאיר את עיני אנשי הדור הנוכחי, אלא גם יסייע בעד כלל הדורות העתידים לבוא. מתוך המגוון העצום של מידע אשר עמד לרשותי, בחרתי את מה שנראה בעיניי כמתאים ביותר לביצועה של משימה זו. ניסיתי ככל האפשר להפיק את המידע ממקורות אנושיים לחלוטין. רק כאשר מקורות אלה נמצאו חסרים ניגשתי לרישומים ממקור על-אנושי. כאשר רעיונות ומושגים על אודות חייו ותורתו של ישוע מצאו ביטוי הולם בדעת אנושית, תמיד נתתי עדיפות לתבניות מחשבה אנושיות מעין אלה. ואף-על-פי שתיקנתי את הביטוי המילולי על-מנת להתאימו באופן מיטבי למושגים שלנו על אודות המשמעות האמיתית והחשיבות האמיתית של חיי המאסטר ותורתו, במהלך כל תיאוריי ניסיתי להיצמד ככל האפשר למושגים ולתבניות המחשבה האנושיים. יודע אני היטב כי מושגים אשר מקורם בדעת אנושית יתקבלו טוב יותר על-ידי כל דעת אנושית אחרת, ויסייעו יותר בעדה. כאשר לא הצלחתי למצוא את המושגים הנדרשים ברישומים אנושיים, או כפי שבוטאו על-ידי אדם, הצעד הבא שלי היה להשתמש במקורות זיכרון של סדר היצורים הארצי אשר עליו הנני נמנה, האמצעיונים. וכאשר גם מקור מידע משני זה נמצא חסר, פניתי ללא היסוס אל מקורות המידע העל-פלנטריים.		121:8.12 (1343.1) [Acknowledgment: In carrying out my commission to restate the teachings and retell the doings of Jesus of Nazareth, I have drawn freely upon all sources of record and planetary information. My ruling motive has been to prepare a record which will not only be enlightening to the generation of men now living, but which may also be helpful to all future generations. From the vast store of information made available to me, I have chosen that which is best suited to the accomplishment of this purpose. As far as possible I have derived my information from purely human sources. Only when such sources failed, have I resorted to those records which are superhuman. When ideas and concepts of Jesus’ life and teachings have been acceptably expressed by a human mind, I invariably gave preference to such apparently human thought patterns. Although I have sought to adjust the verbal expression the better to conform to our concept of the real meaning and the true import of the Master’s life and teachings, as far as possible, I have adhered to the actual human concept and thought pattern in all my narratives. I well know that those concepts which have had origin in the human mind will prove more acceptable and helpful to all other human minds. When unable to find the necessary concepts in the human records or in human expressions, I have next resorted to the memory resources of my own order of earth creatures, the midwayers. And when that secondary source of information proved inadequate, I have unhesitatingly resorted to the superplanetary sources of information.
121:8.13 (1343.2) התזכירים אשר אספתי, ואשר מהם הכנתי תיאור זה על אודות חייו של ישוע ותורתו – למעט הזיכרון של רשימות השליח אנדריאס – כוללים פניני מחשבה ומושגים נעלים על אודות תורתו של ישוע, אשר נאספו מיותר מאלפיים בני-אדם אשר חיו בכדור הארץ למן ימיו של ישוע ועד לעת כתיבת התגלויות אלה, או יותר נכון – ניסוחם-מחדש. הרשות לגלות נוצלה אך ורק כאשר הרישום האנושי והמושגים האנושיים לא הצליחו לספק תבנית מחשבה הולמת. ועדת ההתגלות שלי אסרה עלי להשתמש במקורות מידע, או בביטויים, חוץ-אנושיים, עד אשר העדתי על כך שכל מאמציי למצוא את הביטוי המושגי ההולם במקורות אנושיים טהורים עלו בתוהו.		121:8.13 (1343.2) The memoranda which I have collected, and from which I have prepared this narrative of the life and teachings of Jesus—aside from the memory of the record of the Apostle Andrew—embrace thought gems and superior concepts of Jesus’ teachings assembled from more than two thousand human beings who have lived on earth from the days of Jesus down to the time of the inditing of these revelations, more correctly restatements. The revelatory permission has been utilized only when the human record and human concepts failed to supply an adequate thought pattern. My revelatory commission forbade me to resort to extrahuman sources of either information or expression until such a time as I could testify that I had failed in my efforts to find the required conceptual expression in purely human sources.
121:8.14 (1343.3) בעוד שאני – בשיתוף אחד-עשר חבריי האמצעיונים ותחת השגחתו של המלכי-צדק הרשום – הצגתי תיאור זה בהתאם לאופן שבו מצאתי לנכון לארגן אותו ארגון יעיל, ובהתאם לאופן שבו בחרתי אני להתבטא באופן מיידי, על-אף כל זאת, מקורם של מרבית הרעיונות, ואפילו של כמה מן הביטויים השימושיים ביותר שבהם השתמשתי, הינו בדעתם האנושית של בני-אדם בני גזעים רבים אשר חיו בכדור הארץ בדורות אשר חלפו מאז ועד לדור שלנו, והן בדעתם של בני-אדם אשר עדיין חיים בשעה שמפעל זה יוצא אל הפועל. במובנים רבים, שימשתי יותר כאספן וכעורך מאשר כמספר של סיפור מקורי. ללא היסוס אימצתי את אותם רעיונות ומושגים, בעדיפות לאלו ממקור אנושי, אשר אפשרו לי ליצור את המיצג היעיל ביותר על אודות חייו של ישוע, ואשר אפשרו לנסח מחדש את תורותיו, אשר אין-שוות-להן, בניסוח אשר יסייע וירומם בעוצמה את הכול. ובשם "אחוות האמצעיונים המאוחדת של אורנטיה", הנני מוקיר תודה לכל אותם מקורות של רישומים ושל מושגים, אשר בהם נעשה כאן שימוש לצורך שיכלול והרחבת הניסוח אשר ערכנו מחדש על אודות חייו של ישוע על-פני כדור הארץ.]		121:8.14 (1343.3) While I, with the collaboration of my eleven associate fellow midwayers and under the supervision of the Melchizedek of record, have portrayed this narrative in accordance with my concept of its effective arrangement and in response to my choice of immediate expression, nevertheless, the majority of the ideas and even some of the effective expressions which I have thus utilized had their origin in the minds of the men of many races who have lived on earth during the intervening generations, right on down to those who are still alive at the time of this undertaking. In many ways I have served more as a collector and editor than as an original narrator. I have unhesitatingly appropriated those ideas and concepts, preferably human, which would enable me to create the most effective portraiture of Jesus’ life, and which would qualify me to restate his matchless teachings in the most strikingly helpful and universally uplifting phraseology. In behalf of the Brotherhood of the United Midwayers of Urantia, I most gratefully acknowledge our indebtedness to all sources of record and concept which have been hereinafter utilized in the further elaboration of our restatement of Jesus’ life on earth.]