מסמך 171		Paper 171
בדרך לירושלים		On the Way to Jerusalem
171:0.1 (1867.1) ביום שלאחר הדרשה הזכורה לטוב על ״מלכות השמים״, הכריז ישוע כי למחרת היום ייצאו הוא והשליחים לעשות את הפסח בירושלים, ובדרכם לשם הם יבקרו בערים רבות בפראה.		171:0.1 (1867.1) THE day after the memorable sermon on “The Kingdom of Heaven,” Jesus announced that on the following day he and the apostles would depart for the Passover at Jerusalem, visiting numerous cities in southern Perea on the way.
171:0.2 (1867.2) הנאום על המלכות וההכרזה כי הוא מתכוון לחגוג את הפסח גרם לכל חסידיו לחשוב כי הוא מתכוון לעלות לירושלים על-מנת לכונן את המלכות העליונה של היהודים בעולם. בלי תלות במה שאמר ישוע באשר לאופייה הבלתי-חומרי של המלכות, הוא לא הצליח לשרש לחלוטין מדעת היהודים אשר האזינו לו את הרעיון שהמשיח עתיד לכונן ממשלה לאומית מסוג כלשהו, אשר מרכזה בירושלים.		171:0.2 (1867.2) The address on the kingdom and the announcement that he was going to the Passover set all his followers to thinking that he was going up to Jerusalem to inaugurate the temporal kingdom of Jewish supremacy. No matter what Jesus said about the nonmaterial character of the kingdom, he could not wholly remove from the minds of his Jewish hearers the idea that the Messiah was to establish some kind of nationalistic government with headquarters at Jerusalem.
171:0.3 (1867.3) מרבית חסידיו של ישוע אך התבלבלו יותר ממה שאמר בדרשה באותה שבת; אך ורק מעטים מאוד הוארו באמצעות דרשת המאסטר. המנהיגים הבינו משהו ממה שלימד על אודות המלכות הפנימית, ״מלכות השמים אשר בקרבכם״, אך הם גם ידעו כי הוא דיבר על מלכות אחרת, עתידית, והם האמינו כי הוא עולה לירושלים על-מנת לכונן את המלכות הזאת. גם כאשר נכזבה ציפייתם בשעה שהיהודים דחו את ישוע, ומאוחר יותר, כאשר ירושלים הוחרבה כליל, הם עדיין נתלו בתקווה הזו והאמינו בכנות כי המאסטר ישוב בקרוב אל העולם בכוח גדול ובהדר מלכות על-מנת לכונן את המלכות המובטחת.		171:0.3 (1867.3) What Jesus said in his Sabbath sermon only tended to confuse the majority of his followers; very few were enlightened by the Master’s discourse. The leaders understood something of his teachings regarding the inner kingdom, “the kingdom of heaven within you,” but they also knew that he had spoken about another and future kingdom, and it was this kingdom they believed he was now going up to Jerusalem to establish. When they were disappointed in this expectation, when he was rejected by the Jews, and later on, when Jerusalem was literally destroyed, they still clung to this hope, sincerely believing that the Master would soon return to the world in great power and majestic glory to establish the promised kingdom.
171:0.4 (1867.4) היה זה בשעות אחר הצהריים של יום ראשון הזה ששלומית – אמם של יעקב ויוחנן זבדיה – באה אל ישוע ופנתה אליו כפנות אישה אל שליט מזרחי. היא ביקשה מישוע להבטיח לה מראש כי ייענה לכל בקשותיה. אך המאסטר לא הבטיח לה את זאת; במקום זאת, שאל אותה, ״מה תרצי שאעשה עבורך?״ ענתה לו שלומית: ״מאסטר, כעת, בשעה שאתה עולה לירושלים לכונן את המלכות, אבקשך להבטיח מראש שבנַי אלה יתכבדו אצלך, האחד יישב במלכותך לימינך ואילו האחר יישב לשמאלך.״		171:0.4 (1867.4) It was on this Sunday afternoon that Salome the mother of James and John Zebedee came to Jesus with her two apostle sons and, in the manner of approaching an Oriental potentate, sought to have Jesus promise in advance to grant whatever request she might make. But the Master would not promise; instead, he asked her, “What do you want me to do for you?” Then answered Salome: “Master, now that you are going up to Jerusalem to establish the kingdom, I would ask you in advance to promise me that these my sons shall have honor with you, the one to sit on your right hand and the other to sit on your left hand in your kingdom.”
171:0.5 (1867.5) כאשר שמע ישוע את בקשתה של שלומית, אמר: ״אישה, אינך יודעת את אשר תבקשי.״ ואז, התבונן הישר אל עיניהם של שני השליחים מבקשי הכבוד, ואמר: ״בגלל שאני מכיר אתכם מזמן ואוהב אתכם; בגלל שאפילו חייתי בבית אמכם; בגלל שאנדראס הציב אתכם להיות לצדי בכל עת; בגלל כל אלה, אתם מרשים לאמכם לבוא אלי בסתר ולבקש את הבקשה הבלתי-ראויה הזו. תנו לי לשאול אתכם: האם תוכלו לשתות מן הכוס אשר אנוכי עתיד ללגום ממנה?״ ובלא רגע אחד של מחשבה, ענו יעקב ויוחנן, ״כן, מאסטר, אנחנו נוכל.״ אמר ישוע: ״מעציב אותי שאינכם יודעים מדוע אנו עולים לירושלים; מעציב אותי כי אינכם מבינים את טיבהּ של מלכותי; אנוכי מאוכזב מכך שהבאתם את אמכם לבקש זאת ממני; אבל יודע אני שבלבכם אתם אוהבים אותי; לפיכך אכריז כי אכן תשתו מכוס המרורים שלי ואף תחלקו בהשפלתי, אך לא אוכל להושיב אתכם מימיני ומשמאלי. כבוד זה שמור לאלה אשר בחר בהם אבי.״		171:0.5 (1867.5) When Jesus heard Salome’s request, he said: “Woman, you know not what you ask.” And then, looking straight into the eyes of the two honor-seeking apostles, he said: “Because I have long known and loved you; because I have even lived in your mother’s house; because Andrew has assigned you to be with me at all times; therefore do you permit your mother to come to me secretly, making this unseemly request. But let me ask you: Are you able to drink the cup I am about to drink?” And without a moment for thought, James and John answered, “Yes, Master, we are able.” Said Jesus: “I am saddened that you know not why we go up to Jerusalem; I am grieved that you understand not the nature of my kingdom; I am disappointed that you bring your mother to make this request of me; but I know you love me in your hearts; therefore I declare that you shall indeed drink of my cup of bitterness and share in my humiliation, but to sit on my right hand and on my left hand is not mine to give. Such honors are reserved for those who have been designated by my Father.”
171:0.6 (1868.1) עד אז סיפר מישהו על המפגש הזה לפטרוס וליתר השליחים, ואלו כעסו מאוד על יעקב ועל יוחנן אשר ביקשו להתכבד לפניהם, ועל זאת אשר הלכו עם אימם לבקש בקשה שכזאת בסתר. כאשר הם החלו להתווכח בינם לבין עצמם, כינס אותם ישוע יחדיו ואמר: ״אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שָׂרֵי הַגוֹיִים רוֹדִים בָּהֶם וְהַגְּדוֹלִים שֹׁלְטִים עֲלֵיהֶם. לֹא כַּך יִהְיֶה בְּמָלְכוּת הַשָֹמַיִם. כִּי הֶחָפֵץ לִהְיוֹת גָּדוֹל בְּקִרְבְּכֶם, יְהִי לָכֶם לִמְשָׁרֵת. וְהֶחָפֵץ לִהְיוֹת לְרֹאשׁ בְּקִרְבְּכֶם, יְהִי לָכֶם עָבֶד. כַּאֲשֶׁר בֶּן הָאָדָם לֹא בָא לְמַעַן אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּהוּ, כִּי אִם לְשָׁרֵת; וכעת אעלה לירושלים לָתֵת אֶת נַפְשׁי בעשות רצון האב ובשירות אחַי.״ כאשר שמעו השליחים את הדברים הללו, הם פרשו להתפלל. באותו ערב, בעקבות ההשתדלות של פטרוס, יעקב ויוחנן התנצלו כראוי בפני העשרה והיחסים הטובים חזרו לשרור ביניהם.		171:0.6 (1868.1) By this time someone had carried word of this conference to Peter and the other apostles, and they were highly indignant that James and John would seek to be preferred before them, and that they would secretly go with their mother to make such a request. When they fell to arguing among themselves, Jesus called them all together and said: “You well understand how the rulers of the gentiles lord it over their subjects, and how those who are great exercise authority. But it shall not be so in the kingdom of heaven. Whosoever would be great among you, let him first become your servant. He who would be first in the kingdom, let him become your minister. I declare to you that the Son of Man came not to be ministered to but to minister; and I now go up to Jerusalem to lay down my life in the doing of the Father’s will and in the service of my brethren.” When the apostles heard these words, they withdrew by themselves to pray. That evening, in response to the labors of Peter, James and John made suitable apologies to the ten and were restored to the good graces of their brethren.
171:0.7 (1868.2) כאשר בני זבדיה ביקשו להיות לימינו ולשמאלו של ישוע בירושלים, הם לא שיערו שפחות מחודש יחלוף והמורה האהוב שלהם ייתלה על צלב רומי כשגנב גוסס מצדו האחד וחוטא מצדו האחר. ואמם, אשר הייתה נוכחת בצליבה, זכרה היטב את הבקשה המטופשת אשר ביקשה מישוע בפלה, ואת חוסר התבונה שבו ביקשה כי יכבד את בניה השליחים.		171:0.7 (1868.2) In asking for places on the right hand and on the left hand of Jesus at Jerusalem, the sons of Zebedee little realized that in less than one month their beloved teacher would be hanging on a Roman cross with a dying thief on one side and another transgressor on the other side. And their mother, who was present at the crucifixion, well remembered the foolish request she had made of Jesus at Pella regarding the honors she so unwisely sought for her apostle sons.
1. היציאה מפלה ^top		1. The Departure from Pella ^top
171:1.1 (1868.3) ביום שני, ה-13 במרץ, לפני שעת הצהריים, יצאו ישוע ושנים-עשר שליחיו בפעם האחרונה מן המחנה בפלה. הם יצאו דרומה והחלו במסעם דרך ערי דרום פראה, שם פעלו אבנר ועמיתיו. יותר משבועיים הם בילו בביקור אצל חבורת השבעים, ומשם עלו הישר לחגיגות הפסח בירושלים.		171:1.1 (1868.3) On the forenoon of Monday, March 13, Jesus and his twelve apostles took final leave of the Pella encampment, starting south on their tour of the cities of southern Perea, where Abner’s associates were at work. They spent more than two weeks visiting among the seventy and then went directly to Jerusalem for the Passover.
171:1.2 (1868.4) עת יצא המאסטר מפֵּלה, עקבו אחריו כאלף מן התלמידים אשר שהו במחנה לצד שליחיו. כמחצית מהקבוצה הזו עזבה אותו במעבר הירדן בדרך ליריחו, לאחר שחבריה הבינו כי פניו מועדות לחשבון, ולאחר ששמעו את הדרשה על ״גודל המחיר.״ אלה המשיכו ועלו לירושלים, ואילו חברי המחצית האחרת עקבו אחריו במשך שבועיים וביקרו יחד עמו בערי דרום פראה.		171:1.2 (1868.4) When the Master left Pella, the disciples encamped with the apostles, about one thousand in number, followed after him. About one half of this group left him at the Jordan ford on the road to Jericho when they learned he was going over to Heshbon, and after he had preached the sermon on “Counting the Cost.” They went on up to Jerusalem, while the other half followed him for two weeks, visiting the towns in southern Perea.
171:1.3 (1868.5) ככלל, רוב חסידיו הקרובים של ישוע הבינו כי המחנה בפלה ננטש, אך הם סברו לאמיתו של דבר כי עובדה זו מעידה על כך שהמאסטר התכוון לעלות לירושלים ולטעון לכס המלך דוד. חלק הארי של חסידיו לא הצליח מעודו לתפוש שום מושג אחר על אודות המלכות; בלא קשר לדברים אשר לימדם, הם לא הסכימו לזנוח את הרעיון היהודי של המלכות.		171:1.3 (1868.5) In a general way, most of Jesus’ immediate followers understood that the camp at Pella had been abandoned, but they really thought this indicated that their Master at last intended to go to Jerusalem and lay claim to David’s throne. A large majority of his followers never were able to grasp any other concept of the kingdom of heaven; no matter what he taught them, they would not give up this Jewish idea of the kingdom.
171:1.4 (1868.6) בהתאם להוראות אשר קיבל מן השליח אנדראס, סגר דוד זבדיה את מחנה האורחים בפלה ביום רביעי, ה-15 במרץ. באותה עת התארחו במחנה כמעט ארבעת-אלפים מבקרים, בנוסף לכאלף אשר התארחו עם השליחים במה שכונה מחנה המורים, והלכו דרומה יחד עם השנים-עשר. על אף סלידתו מן הרעיון, מכר דוד את כל הציוד למספר קונים, עלה עם התמורה לירושלים והפקיד אותה מאוחר יותר בידיו של יהודה איש-קריות.		171:1.4 (1868.6) Acting on the instructions of the Apostle Andrew, David Zebedee closed the visitors’ camp at Pella on Wednesday, March 15. At this time almost four thousand visitors were in residence, and this does not include the one thousand and more persons who sojourned with the apostles at what was known as the teachers’ camp, and who went south with Jesus and the twelve. Much as David disliked to do it, he sold the entire equipment to numerous buyers and proceeded with the funds to Jerusalem, subsequently turning the money over to Judas Iscariot.
171:1.5 (1869.1) דוד נכח בירושלים בשבוע הטראגי האחרון, ונטל עמו את אמו חזרה אל בית צידה לאחר הצליבה. דוד, בעודו ממתין לישוע ולשליחים, עצר בבית עניא אצל אלעזר והיה נסער מאוד בשל האופן שבו החלו הפרושים לרדוף אותו ולהציק לו לאחר תחייתו מן המתים. אנדראס הנחה את דוד לסיים את פעולת שירות השליחים; ועבור רבים, היה זה סימן לראשית כינונהּ של המלכות בירושלים. דוד מצא עצמו ללא תעסוקה, והחליט למנות את עצמו לשומר ראשו של אלעזר, כאשר זה נס בבהלה לפילדלפיה. וכך, זמן-מה לאחר תחייתו של ישוע מן המתים ולאחר מות אמו של דוד, עבר דוד לפילדלפיה. בתחילה הוא סייע למרתה ולמרים למכור את נכסי הנדל״ן אשר ברשותן; ושם, יחד עם אבנר ואלעזר, הוא חי את שארית חייו והפך למנהל הפיננסי של כלל נכסיה המרובים של המלכות, אשר מרכזהּ היה בפילדלפיה בימי חייו של אבנר.		171:1.5 (1869.1) David was present in Jerusalem during the tragic last week, taking his mother back with him to Bethsaida after the crucifixion. While awaiting Jesus and the apostles, David stopped with Lazarus at Bethany and became tremendously agitated by the manner in which the Pharisees had begun to persecute and harass him since his resurrection. Andrew had directed David to discontinue the messenger service; and this was construed by all as an indication of the early establishment of the kingdom at Jerusalem. David found himself without a job, and he had about decided to become the self-appointed defender of Lazarus when presently the object of his indignant solicitude fled in haste to Philadelphia. Accordingly, sometime after the resurrection and also after the death of his mother, David betook himself to Philadelphia, having first assisted Martha and Mary in disposing of their real estate; and there, in association with Abner and Lazarus, he spent the remainder of his life, becoming the financial overseer of all those large interests of the kingdom which had their center at Philadelphia during the lifetime of Abner.
171:1.6 (1869.2) זמן קצר לאחר שהוחרבה ירושלים, הפכה אנטיוכיה למטה הנצרות של פאולוס, בעוד שפילדלפיה נותרה המרכז של מלכות השמים של אבנר. גרסתו של פאולוס לתורת ישוע ולסיפור חייו נפוצה מאנטיוכיה אל כל רחבי העולם המערבי; מפילדלפיה נפוצה הגרסה של אבנר למלכות באמצעות שליחיו אשר יצאו לכל רחבי מסופוטמיה וחצי-האי ערב, עד לימים המאוחרים יותר כאשר השליחים הללו, אשר לא אבו להתפשר על תורת ישוע, נכנעו אל מול עלייתו הפתאומית של האסלאם.		171:1.6 (1869.2) Within a short time after the destruction of Jerusalem, Antioch became the headquarters of Pauline Christianity, while Philadelphia remained the center of the Abnerian kingdom of heaven. From Antioch the Pauline version of the teachings of Jesus and about Jesus spread to all the Western world; from Philadelphia the missionaries of the Abnerian version of the kingdom of heaven spread throughout Mesopotamia and Arabia until the later times when these uncompromising emissaries of the teachings of Jesus were overwhelmed by the sudden rise of Islam.
2. על גודל המחיר ^top		2. On Counting the Cost ^top
171:2.1 (1869.3) כאשר הגיעו ישוע והחבורה בת כאלף החסידים אשר עקבה אחריו למצר בית עניא אשר בירדן, ואשר כונה לעתים בית בָּרַה, החלו תלמידיו להבין כי הוא איננו מתכוון לעלות הישר לירושלים. בעודם מהססים ודנים בינם לבין עצמם, עלה ישוע על סלע ענק ונשא באוזניהם את הדרשה אשר נודעה לאחר מכן בשם ״על גודל המחיר.״ כה אמר המאסטר:		171:2.1 (1869.3) When Jesus and the company of almost one thousand followers arrived at the Bethany ford of the Jordan sometimes called Bethabara, his disciples began to realize that he was not going directly to Jerusalem. While they hesitated and debated among themselves, Jesus climbed upon a huge stone and delivered that discourse which has become known as “Counting the Cost.” The Master said:
171:2.2 (1869.4) ״כל אשר ילך אחרי מכאן ואילך, חייב להיות מוכן לשלם את מחירה של הקדשה מלאה לעשיית רצון אבי. כל אשר חפץ להיות תלמידי, חייב להיות נכון לנטוש את אביו, אמו, אשתו, ילדיו, אחיו ואחיותיו. כל אשר יבקש כעת להיות תלמידי, חייב להיות מוכן לתת את חייו, ממש כשם שבן האדם עתיד למסור את נפשו למען השלמת המשימה של עשיית רצון האב על-פני האדמה בדמות בשר ודם.		171:2.2 (1869.4) “You who would follow after me from this time on, must be willing to pay the price of wholehearted dedication to the doing of my Father’s will. If you would be my disciples, you must be willing to forsake father, mother, wife, children, brothers, and sisters. If any one of you would now be my disciple, you must be willing to give up even your life just as the Son of Man is about to offer up his life for the completion of the mission of doing the Father’s will on earth and in the flesh.
171:2.3 (1869.5) ״אם אינכם נכונים לשלם את מלוא המחיר, לא תוכלו להיות תלמידיי. ולפני שתמשיכו הלאה, חייב כל אחד מכם לשבת ולהעריך את המחיר של היותו תלמידי. כִּי מִי מִכֶּם הֶחָפֵץ לִבְנוֹת מִגְדָּל, לֹא יֵשֵׁב רִאשׁוֹנָה וִיחַשֵּׁב אֶת הַהוֹצָאוֹת אִם הַשֵׂג תַּשִׂיג יָדוֹ לְהַשְׁלִימוֹ? פֶּן יְיַסֵּד וְלֹא יוּכַל לְכַלֹּתוֹ, וְהָיָה כָּל רֹאָיו יָקוּמוּ וְלָעֲגוּ לוֹ לֵאמֹר, ׳הָאִישׁ הַזֶּה הֵחֵל לִבְנוֹת וְלֹא יָכול לְכַלּוֹת.׳ אוֹ מִי הוּא הַמֶּלֶךְ הַקָּם לְהִתְגָּרוֹת מִלְחָמָה בְּמֶלֶךְ אַחֵר, וְלֹא יֵשֵׁב בָּרִאשׁוֹנָה וְיִתְיָיעֵץ אִם יוּכַל לַעֲרֹךְ בַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים לִקְרַאת הַבָּא עָלָיו בְּעֶשְׂרִים אָלֶף? וְאִם לֹא יוּכַל, וְשָׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים בְּעוֹדֶנּוּ מֵרָחוֹק לְבַקֵּשׁ שָׁלוֹם.		171:2.3 (1869.5) “If you are not willing to pay the full price, you can hardly be my disciple. Before you go further, you should each sit down and count the cost of being my disciple. Which one of you would undertake to build a watchtower on your lands without first sitting down to count up the cost to see whether you had money enough to complete it? If you fail thus to reckon the cost, after you have laid the foundation, you may discover that you are unable to finish that which you have begun, and therefore will all your neighbors mock you, saying, ‘Behold, this man began to build but was unable to finish his work.’ Again, what king, when he prepares to make war upon another king, does not first sit down and take counsel as to whether he will be able, with ten thousand men, to meet him who comes against him with twenty thousand? If the king cannot afford to meet his enemy because he is unprepared, he sends an embassy to this other king, even when he is yet a great way off, asking for terms of peace.
171:2.4 (1870.1) ״כעת, אפוא, יישב נא כל אחד מכם ויעריך את מחיר היותו תלמידִי. מכאן ואילך, לא תוכלו לעקוב אחרינו, להאזין לשיעורים ולראות את המעשים; תידרשו לעמוד אל מול רדיפות מרות ולהעיד על בשורה זו נוכח אכזבה עמוקה. אם לא תהיו מוכנים לוותר על כל אשר לכם, אזי אינכם ראויים להיות תלמידַיי. אם כבר רכשתם שליטה על עצמכם בלב פנימה, אזי אין לכם מה לחשוש מן הניצחון אשר יידרש מכם כלפי חוץ, בשעה שיידחו הכוהנים הראשיים והצדוקים את בן האדם וימסרו אותו לידי חסרי-אמונה לועגים.		171:2.4 (1870.1) “Now, then, must each of you sit down and count the cost of being my disciple. From now on you will not be able to follow after us, listening to the teaching and beholding the works; you will be required to face bitter persecutions and to bear witness for this gospel in the face of crushing disappointment. If you are unwilling to renounce all that you are and to dedicate all that you have, then are you unworthy to be my disciple. If you have already conquered yourself within your own heart, you need have no fear of that outward victory which you must presently gain when the Son of Man is rejected by the chief priests and the Sadducees and is given into the hands of mocking unbelievers.
171:2.5 (1870.2) ״כעת עליכם לבחון את עצמכם פנימה ולמצוא מה מניע אתכם להיות תלמידיי. אם תבקשו כבוד ותהילה, אם אתם עסוקים בענייני העולם, אינכם אלא כמלח אשר הפך תפל. ואם טוֹב הַמֶּלַח וְאִם הַמֶּלַח הָיָה תָפֵל, בַּמֶּה יְתֻקָּן? גַּם לָאֲדָמָה גַּם לַדֹּמֶן לֹא יִצְלַח; הַחוּצָה יַשְׁלִיכֻהוּ. וכעת, הזהרתי אתכם, שובו בשלום אל בתיכם אם אינכם מוכנים לשתות עמי מן הכוס אשר מכינים כעת. שוב ושוב אמרתי לכם כי מלכותי איננה מן העולם הזה, אך לא האמנתם לי. מִי אֲשֶׁר אָזְנַיִם לוֹ לִשְׁמֹעַ, יִשְׁמָע את דבריי.״		171:2.5 (1870.2) “Now should you examine yourself to find out your motive for being my disciple. If you seek honor and glory, if you are worldly minded, you are like the salt when it has lost its savor. And when that which is valued for its saltiness has lost its savor, wherewith shall it be seasoned? Such a condiment is useless; it is fit only to be cast out among the refuse. Now have I warned you to turn back to your homes in peace if you are not willing to drink with me the cup which is being prepared. Again and again have I told you that my kingdom is not of this world, but you will not believe me. He who has ears to hear let him hear what I say.”
171:2.6 (1870.3) ומיד לאחר שישוע אמר את דבריו אלה, הוא הוביל את השנים-עשר אל עבר חשבון, ואחריהם הלכו כחמש-מאות איש. לאחר עיכוב קצר, עלתה המחצית השנייה של ההמון לירושלים. גם שליחיו, גם המובילים בתלמידיו, הרהרו רבות במילים האלה. ואולם, הם המשיכו להאמין כי בתום תקופה קצרה זו של קושי ומבחן, תכונן בוודאי המלכות באותם קווים כלליים כאשר ייחלו לה משכבר.		171:2.6 (1870.3) Immediately after speaking these words, Jesus, leading the twelve, started off on the way to Heshbon, followed by about five hundred. After a brief delay the other half of the multitude went on up to Jerusalem. His apostles, together with the leading disciples, thought much about these words, but still they clung to the belief that, after this brief period of adversity and trial, the kingdom would certainly be set up somewhat in accordance with their long-cherished hopes.
3. המסע בפראה ^top		3. The Perean Tour ^top
171:3.1 (1870.4) במשך יותר משבועיים ישוע והשנים-עשר הלכו ברחבי דרום פראה ובעקבותיהם המון בן כמה מאות תלמידים. הם ביקרו בכל העיירות אשר בהן פעלו השִבעים. באזור חיו גויים רבים, ומכיוון שאך מעטים התכוונו לעלות לירושלים לפסח, מבשרי המלכות המשיכו לפעול, ללמד ולהטיף.		171:3.1 (1870.4) For more than two weeks Jesus and the twelve, followed by a crowd of several hundred disciples, journeyed about in southern Perea, visiting all of the towns wherein the seventy labored. Many gentiles lived in this region, and since few were going up to the Passover feast at Jerusalem, the messengers of the kingdom went right on with their work of teaching and preaching.
171:3.2 (1870.5) ישוע נפגש עם אבנר בחשבון, ואנדראס הנחה את השבעים להמשיך ולפעול ללא הפסקה במהלך חגיגות הפסח; ישוע הציע שהשליחים ימשיכו לפעול לגמרי ללא קשר למה שעתיד להתרחש בירושלים. הוא אף יעץ לאבנר להתיר לסגל הנשים – לפחות לאלה אשר חפצו בכך – לעלות לירושלים לפסח. וזו הייתה הפעם האחרונה שבה אבנר ראה את ישוע בגוף בשר ודם. ברכת הפרידה שלו מאבנר הייתה: ״בני, יודע אנוכי שאתה תהיה נאמן למלכות, והנני מתפלל כי האב יחנון אותך בחוכמה לאהוב ולהבין את אחֵיך.״		171:3.2 (1870.5) Jesus met Abner at Heshbon, and Andrew directed that the labors of the seventy should not be interrupted by the Passover feast; Jesus advised that the messengers should go forward with their work in complete disregard of what was about to happen at Jerusalem. He also counseled Abner to permit the women’s corps, at least such as desired, to go to Jerusalem for the Passover. And this was the last time Abner ever saw Jesus in the flesh. His farewell to Abner was: “My son, I know you will be true to the kingdom, and I pray the Father to grant you wisdom that you may love and understand your brethren.”
171:3.3 (1870.6) בעודם צועדים מעיר לעיר, רבים מאלה אשר עקבו אחריהם נטשו ועלו לירושלים. עד לזמן שבו יצא ישוע אל חג הפסח, יום-יום התמעט מספרם של אלו אשר הלכו אחריהם וירד לפחות ממאתיים איש.		171:3.3 (1870.6) As they traveled from city to city, large numbers of their followers deserted to go on to Jerusalem so that, by the time Jesus started for the Passover, the number of those who followed along with him day by day had dwindled to less than two hundred.
171:3.4 (1871.1) השליחים הבינו כי ישוע מתכוון לעלות לירושלים לפסח. הם ידעו כי הסנהדרין הכריזה עליו כבן-מוות ושלחה הודעה כאמור לכל קהילות ישראל באשר הן, עם ההוראה כי כל מי שיודע על מקום הימצאותו מצוּוה לדווח על כך לסנהדרין; ואף-על-פי-כן ולמרות כל זאת, הם לא חששו כמו בפעם ההיא שבה הכריז ישוע בפילדלפיה כי הוא הולך אל בית עניא על-מנת לבקר את אלעזר. השינוי אשר חל בגישתם, מפחד גדול לצפייה שקטה, נבע בעיקרו בשל תחייתו של אלעזר מן המתים. הם הגיעו למסקנה כי בשעת חירום ישוע יכול להשתמש בעוצמתו האלוהית ולבייש את אויביו. תקווה זו – שאליה נלוותה האמונה העמוקה והבשלה יותר בעליונותו הרוחנית של המאסטר – גרמה לחסידיו הקרובים להפגין אומץ כלפי חוץ. והם עמדו ללכת כעת בעקבותיו לירושלים, נוכח ההכרזה הציבורית של הסנהדרין כי הוא חייב למות.		171:3.4 (1871.1) The apostles understood that Jesus was going to Jerusalem for the Passover. They knew that the Sanhedrin had broadcast a message to all Israel that he had been condemned to die and directing that anyone knowing his whereabouts should inform the Sanhedrin; and yet, despite all this, they were not so alarmed as they had been when he had announced to them in Philadelphia that he was going to Bethany to see Lazarus. This change of attitude from that of intense fear to a state of hushed expectancy was mostly because of Lazarus’s resurrection. They had reached the conclusion that Jesus might, in an emergency, assert his divine power and put to shame his enemies. This hope, coupled with their more profound and mature faith in the spiritual supremacy of their Master, accounted for the outward courage displayed by his immediate followers, who now made ready to follow him into Jerusalem in the very face of the open declaration of the Sanhedrin that he must die.
171:3.5 (1871.2) מרבית שליחיו, וכן רבים מן החסידים במעגל הקרוב, לא האמינו באפשרות לפיה ישוע באמת יכול למות; הם האמינו כי הוא ״התחייה והחיים״, והתייחסו אליו כבן-אלמוות שכבר הכניע את המוות.		171:3.5 (1871.2) The majority of the apostles and many of his inner disciples did not believe it possible for Jesus to die; they, believing that he was “the resurrection and the life,” regarded him as immortal and already triumphant over death.
4. מלמדים בבית רמתה ^top		4. Teaching at Livias ^top
171:4.1 (1871.3) לאחר שהשלימו את מסעם בערי דרום פראה ועשו את דרכם לירושלים, חנו ישוע וחסידיו בערבו של יום רביעי, ה-29 במרץ, בבית רמתה. היה זה במהלך הלילה שבו שהו בבית רמתה ששמעון הקנאי ושמעון פטרוס קיבלו לידיהם יותר ממאה חרבות, כפי שתכננו מבעוד מועד. הם חילקו את החרבות האלה לכל מי שחפץ לקבלן וחגרו אותן בסתר מתחת לשכמותיהם. שמעון פטרוס עדיין חגר את חרבו בליל הבגידה במאסטר בגן.		171:4.1 (1871.3) On Wednesday evening, March 29, Jesus and his followers encamped at Livias on their way to Jerusalem, after having completed their tour of the cities of southern Perea. It was during this night at Livias that Simon Zelotes and Simon Peter, having conspired to have delivered into their hands at this place more than one hundred swords, received and distributed these arms to all who would accept them and wear them concealed beneath their cloaks. Simon Peter was still wearing his sword on the night of the Master’s betrayal in the garden.
171:4.2 (1871.4) מוקדם בבוקר יום חמישי, לפני שאחרים התעוררו, קרא ישוע את אנדראס אליו ואמר: ״הער את אחֵיך! יש לי דבר-מה לומר להם.״ ישוע ידע על אודות החרבות וידע מי מבין שליחיו קיבל ונשא אותן, אך הוא מעולם לא גילה להם על כך שידע דברים מעין אלה. לאחר שאנדראס העיר את עמיתיו והם נקבצו בפרטיות, אמר להם ישוע: ״ילדיי, הייתם איתי מזה זמן רב, ולימדתי אתכם דברים רבים אשר תזדקקו להם כעת. אבל עכשיו אנוכי מזהיר אתכם – במבחנים שבפתחם אנחנו עומדים, אל תבטחו בחוסר-הוודאות של הגוף ואל תסתמכו על המגננה השבירה של האדם. קראתי לכם לכאן באופן פרטי בכדי להגיד לכם בפשטות כי אנחנו עולים לירושלים, ואתם יודעים שבן האדם כבר נידון בה למוות. שוב אני אומר לכם כי בן האדם יימסר לידי הכוהנים הראשיים ומנהיגי הדת; וכן, שהם יחרצו את דינו וימסרו אותו לגויים. ואלה יהתלו בבן האדם, ואפילו יירקו עליו ויתעללו בו ויובילו אותו אל מותו. ולאחר שימיתו את בן האדם, אל נא תחששו, כי אני מכריז באוזניכם כי ביום השלישי קום יקום. זכרו את כל אלה. זכרו את הזהרתי זו.״		171:4.2 (1871.4) Early on Thursday morning before the others were awake, Jesus called Andrew and said: “Awaken your brethren! I have something to say to them.” Jesus knew about the swords and which of his apostles had received and were wearing these weapons, but he never disclosed to them that he knew such things. When Andrew had aroused his associates, and they had assembled off by themselves, Jesus said: “My children, you have been with me a long while, and I have taught you much that is needful for this time, but I would now warn you not to put your trust in the uncertainties of the flesh nor in the frailties of man’s defense against the trials and testing which lie ahead of us. I have called you apart here by yourselves that I may once more plainly tell you that we are going up to Jerusalem, where you know the Son of Man has already been condemned to death. Again am I telling you that the Son of Man will be delivered into the hands of the chief priests and the religious rulers; that they will condemn him and then deliver him into the hands of the gentiles. And so will they mock the Son of Man, even spit upon him and scourge him, and they will deliver him up to death. And when they kill the Son of Man, be not dismayed, for I declare that on the third day he shall rise. Take heed to yourselves and remember that I have forewarned you.”
171:4.3 (1871.5) ושוב הוכו השליחים בתדהמה; אך הם לא הצליחו לגרום לעצמם להתייחס לדבריו אלה כפשוטם; הם לא הצליחו להבין שהמאסטר התכוון בדיוק למה שאמר. אמונתם העיקשת במלכות בת-חלוף על-פני האדמה אשר מרכזה בירושלים, עיוורה אותם במידה כזאת שהם פשוט לא היו מסוגלים – לא הרשו לעצמם – לקבל את דבריו כפשוטם. וכל אותו היום הם הרהרו בכך והפכו בדעתם – למה יכול היה המאסטר להתכוון בדבריו המוזרים? אך איש מהם לא העז לשאול אותו באשר לדבריו אלה. רק לאחר מותו, הבינו השליחים הנבוכים כי המאסטר דיבר אליהם בפשטות ובישירות בחזותו את צליבתו שלו.		171:4.3 (1871.5) Again were the apostles amazed, stunned; but they could not bring themselves to regard his words as literal; they could not comprehend that the Master meant just what he said. They were so blinded by their persistent belief in the temporal kingdom on earth, with headquarters at Jerusalem, that they simply could not—would not—permit themselves to accept Jesus’ words as literal. They pondered all that day as to what the Master could mean by such strange pronouncements. But none of them dared to ask him a question concerning these statements. Not until after his death did these bewildered apostles wake up to the realization that the Master had spoken to them plainly and directly in anticipation of his crucifixion.
171:4.4 (1872.1) היה זה מעט לאחר ארוחת הבוקר בבית רמתה, שניגשו אל ישוע כמה פרושים אשר אהדו אותו ואמרו לו: ״ברח מהר מכאן. הורדוס גמר אומר לרצוח אותך, ממש כשם שעשה ליוחנן. הוא חושש מהתקוממות של העם והחליט להרוג אותך. אנחנו באים להזהיר אותך בכדי שתוכל למלט את נפשך.״		171:4.4 (1872.1) It was here at Livias, just after breakfast, that certain friendly Pharisees came to Jesus and said: “Flee in haste from these parts, for Herod, just as he sought John, now seeks to kill you. He fears an uprising of the people and has decided to kill you. We bring you this warning that you may escape.”
171:4.5 (1872.2) ודבר זה היה נכון בחלקו. תחייתו של אלעזר מן המתים הפחידה והדאיגה את הורדוס. הוא ידע שהסנהדרין העזה לצוות על מותו של ישוע, אפילו בטרם משפט, והורדוס גמר אומר בלבו להרוג את ישוע, או לסלקו ממחוז שלטונו. מכיוון שפחד ממנו מאוד, הוא באמת קיווה לסלקו. הוא קיווה שלא ייאלץ להוציאו להורג.		171:4.5 (1872.2) And this was partly true. The resurrection of Lazarus frightened and alarmed Herod, and knowing that the Sanhedrin had dared to condemn Jesus, even in advance of a trial, Herod made up his mind either to kill Jesus or to drive him out of his domains. He really desired to do the latter since he so feared him that he hoped he would not be compelled to execute him.
171:4.6 (1872.3) ענה ישוע לאחר ששמע את אשר היה לפרושים הללו לומר: ״מכיר אני היטב את פחדו של הורדוס מבשורת המלכות. אך אל תטעו, הוא יעדיף כי בן האדם יעלה לירושלים, וכי הכוהנים הראשיים יענו אותו ויוציאוהו להורג; לאחר שהורדוס הכתים את ידיו בדמו של יוחנן, אין הוא שש להיות אחראי למות בן האדם. על-כן, לכו אל השועל הזה ואמרו לו כי בן האדם מטיף היום בפראה, הולך מחר אל יהודה, ולאחר מספר ימים תושלם לגמרי משימתו על-פני האדמה והוא יתכונן לעלות אל האב.״		171:4.6 (1872.3) When Jesus heard what the Pharisees had to say, he replied: “I well know about Herod and his fear of this gospel of the kingdom. But, mistake not, he would much prefer that the Son of Man go up to Jerusalem to suffer and die at the hands of the chief priests; he is not anxious, having stained his hands with the blood of John, to become responsible for the death of the Son of Man. Go you and tell that fox that the Son of Man preaches in Perea today, tomorrow goes into Judea, and after a few days, will be perfected in his mission on earth and prepared to ascend to the Father.”
171:4.7 (1872.4) או אז נפנה ישוע אל השליחים, ואמר: ״משכבר הימים הומתו הנביאים בירושלים, ואך ראוי כי בן האדם יעלה אל העיר של בית האב בכדי שיועלה בה כקורבן לצביעות האנושית, לדעות הקדומות הדתיות ולעיוורון הרוחני. אוֹה יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, ההורגת אֶת הַנְּבִיאִים וְהַסּוקֶלֶת אֶת מוֹרֵי הַאֶמֶת הַשְׁלוּחִים אֵלֶיהָ. כַּמַּה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת בָּנַיִךְ כּתָרְנֶגוֹלֶת הַמְּקַבֶּצֶת אֶת אֶפְרוֹחֵיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ, וְלֹא אֲבִיתֶם. הִנֵּה בֵיתְכֶם יְיעָזֵב לָכֶם שָׁמֵם. כִּי אֲנִי אֹמֵר לָכֶם, מֵעַתָּה לֹא תִרְאוּנִי. תבקשוני ולא תמצאוני.״ ולאחר שאמר את הדברים האלה, נפנה אל אלה אשר מצויים סביבו ואמר: ״על-אף כל זאת, נעלה לירושלים לחגיגות הפסח ונעשה את אשר נדרש מאתנו בכדי למלא את רצון האב שבשמים.״		171:4.7 (1872.4) Then turning to his apostles, Jesus said: “From olden times the prophets have perished in Jerusalem, and it is only befitting that the Son of Man should go up to the city of the Father’s house to be offered up as the price of human bigotry and as the result of religious prejudice and spiritual blindness. O Jerusalem, Jerusalem, which kills the prophets and stones the teachers of truth! How often would I have gathered your children together even as a hen gathers her own brood under her wings, but you would not let me do it! Behold, your house is about to be left to you desolate! You will many times desire to see me, but you shall not. You will then seek but not find me.” And when he had spoken, he turned to those around him and said: “Nevertheless, let us go up to Jerusalem to attend the Passover and do that which becomes us in fulfilling the will of the Father in heaven.”
171:4.8 (1872.5) קבוצת המאמינים אשר הלכה באותו יום אחרי ישוע אל יריחו הייתה מבולבלת ונבוכה. השליחים הצליחו להבחין אך ורק בנימה מסוימת של ניצחון בהכרזותיו של ישוע באשר למלכות; הם פשוט לא הצליחו להביא את עצמם למצב שבו הם היו נכונים לתפוש את האזהרות באשר לצרה הממשמשת ובאה עליהם. כאשר ישוע דיבר על ״לקום ביום השלישי״, הם תפשו את האמירה הזאת כהוכחה ברורה לניצחון המלכות לאחר קרב מקדים לא נעים עם מנהיגי היהודים. עבור היהודים, משמעות הביטוי הנפוץ ״היום השלישי״ הייתה של ״מיד״, או ״מעט לאחר מכן״. כאשר ישוע דיבר על ״קימה״, הם סברו כי הוא התייחס ל״כינונה של המלכות״.		171:4.8 (1872.5) It was a confused and bewildered group of believers who this day followed Jesus into Jericho. The apostles could discern only the certain note of final triumph in Jesus’ declarations regarding the kingdom; they just could not bring themselves to that place where they were willing to grasp the warnings of the impending setback. When Jesus spoke of “rising on the third day,” they seized upon this statement as signifying a sure triumph of the kingdom immediately following an unpleasant preliminary skirmish with the Jewish religious leaders. The “third day” was a common Jewish expression signifying “presently” or “soon thereafter.” When Jesus spoke of “rising,” they thought he referred to the “rising of the kingdom.”
171:4.9 (1872.6) המאמינים הללו קיבלו את ישוע כמשיח, והיהודים לא הכירו כלל – או שהכירו רק במידה מועטה – במציאותו של משיח סובל. הם לא הבינו כי במותו עתיד ישוע להגשים דברים רבים אשר לעולם לא היה מצליח להגשים בחייו. ואף-על-פי שהדבר שהעניק לשליחים את האומץ לעלות לירושלים היה תחייתו של אלעזר, הזיכרון אשר ניחם את המאסטר עצמו בתקופה המאתגרת ביותר של משימת המתת שלו, היה זיכרון הטרנספיגורציה.		171:4.9 (1872.6) Jesus had been accepted by these believers as the Messiah, and the Jews knew little or nothing about a suffering Messiah. They did not understand that Jesus was to accomplish many things by his death which could never have been achieved by his life. While it was the resurrection of Lazarus that nerved the apostles to enter Jerusalem, it was the memory of the transfiguration that sustained the Master at this trying period of his bestowal.
5. האיש העיוור ביריחו ^top		5. The Blind Man at Jericho ^top
171:5.1 (1873.1) בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום חמישי, ה-30 במרץ, ישוע והשליחים התקרבו אל חומות יריחו כשהם צועדים בראש חבורה של כמאתיים איש. כאשר התקרבו אל שערי העיר, פגשו קבוצת קבצנים וביניהם אדם בשם בָּרְתִימֶאוּס, איש זקן אשר התעוור בצעירותו. העיוור הזה שמע רבות על ישוע וידע על כך שריפא את יאשיהו העיוור בירושלים. לא נודע לו על הביקור האחרון של ישוע ביריחו, אלא עד שכבר היה בדרכו אל בית עניא. ברתימאוס החליט כי הוא לא יניח עוד לישוע לבקר ביריחו מבלי שיבקש ממנו להשיב לו את מאור עיניו.		171:5.1 (1873.1) Late on the afternoon of Thursday, March 30, Jesus and his apostles, at the head of a band of about two hundred followers, approached the walls of Jericho. As they came near the gate of the city, they encountered a throng of beggars, among them one Bartimeus, an elderly man who had been blind from his youth. This blind beggar had heard much about Jesus and knew all about his healing of the blind Josiah at Jerusalem. He had not known of Jesus’ last visit to Jericho until he had gone on to Bethany. Bartimeus had resolved that he would never again allow Jesus to visit Jericho without appealing to him for the restoration of his sight.
171:5.2 (1873.2) החדשות על אודות התקרבותו של ישוע לעיר נפוצו ברחבי יריחו, ומאות מתושביה יצאו לקבל את פניו. כאשר ההמון הכביר הזה ליווה את המאסטר חזרה אל תוך העיר, שמע ברתימאוס את הלמות הצעדים הכבדים וידע שמשהו בלתי-שגרתי מתרחש. הוא שאל אנשים אשר עמדו לידו לפשר הדבר. ואחד מן הקבצנים ענה, ״ישוע מנצרת חולף לידינו.״ כאשר שמע ברתימאוס כי ישוע מתקרב, הוא נשא את קולו והחל לצעוק, ״ישוע, ישוע, רחם עלי!״ והמשיך לצעוק יותר ויותר חזק, וכמה מאלה אשר היו בסמוך לישוע ניגשו אליו, גערו בו וביקשו ממנו להשתתק; אך ללא הועיל; הוא רק המשיך לצעוק, ובקול רם עוד יותר.		171:5.2 (1873.2) News of Jesus’ approach had been heralded throughout Jericho, and hundreds of the inhabitants flocked forth to meet him. When this great crowd came back escorting the Master into the city, Bartimeus, hearing the heavy tramping of the multitude, knew that something unusual was happening, and so he asked those standing near him what was going on. And one of the beggars replied, “Jesus of Nazareth is passing by.” When Bartimeus heard that Jesus was near, he lifted up his voice and began to cry aloud, “Jesus, Jesus, have mercy upon me!” And as he continued to cry louder and louder, some of those near to Jesus went over and rebuked him, requesting him to hold his peace; but it was of no avail; he cried only the more and the louder.
171:5.3 (1873.3) כאשר ישוע שמע את זעקות העיוור, הוא נעצר. כאשר ראה אותו, אמר לחבריו, ״הביאו את האדם הזה אלי.״ הם ניגשו אל ברתימאוס ואמרו לו: ״תתנהג יפה; בוא אתנו, כי המאסטר קורא לך.״ שמע ברתימאוס את המילים האלה, השליך הצדה את מעילו, קפץ אל אמצע הדרך ואלה אשר בסמוך לו הובילוהו אל ישוע. פנה ישוע אל ברתימאוס ואמר: ״מַה תִּרְצֶה שֶׁאֶעֱשֶׂה לָּךְ?״ ענה לו העיוור, ״אֲדֹנִי, אֲשֶׁר תִּפָּקַחְנָה עֵינָי.״ שמע ישוע את בקשת האיש וראה את אמונתו, ואמר׃ ״תִּפָּקַחְנָה עֵינֶיךָ; לֵךְ לְדָרְכֵּךָ; אֱמוּנָתְךָ הוֹשִׁיעָה לָּךְ.״ מיד נפקחו עיניו, והוא נותר לצד ישוע להלל את אלוהים, עד ליום המחרת, כאשר יצא ישוע אל ירושלים, והוא צעד לפני ההמון והכריז באוזני כל כיצד שב אליו מאור עיניו ביריחו.		171:5.3 (1873.3) When Jesus heard the blind man crying out, he stood still. And when he saw him, he said to his friends, “Bring the man to me.” And then they went over to Bartimeus, saying: “Be of good cheer; come with us, for the Master calls for you.” When Bartimeus heard these words, he threw aside his cloak, springing forward toward the center of the road, while those near by guided him to Jesus. Addressing Bartimeus, Jesus said: “What do you want me to do for you?” Then answered the blind man, “I would have my sight restored.” And when Jesus heard this request and saw his faith, he said: “You shall receive your sight; go your way; your faith has made you whole.” Immediately he received his sight, and he remained near Jesus, glorifying God, until the Master started on the next day for Jerusalem, and then he went before the multitude declaring to all how his sight had been restored in Jericho.
6. הביקור אצל זָכִּי ^top		6. The Visit to Zaccheus ^top
171:6.1 (1873.4) סמוך לשעת השקיעה נכנסה שיירת המאסטר אל יריחו, והוא החליט ללון בה את הלילהּ. כאשר חלף ישוע ליד בית המכס, היה בו באותה העת זכי, המוכס הראשי, או גובה המס, אשר התאווה לפגוש את ישוע. המוכס הראשי הזה היה אדם אמיד מאוד אשר שמע רבות על אודות הנביא מן הגליל. הוא החליט לגלות איזה מן אדם היה בפעם הבא שבה יבקר ביריחו; וכך, זכי ביקש לעבור דרך ההמון והדבר לא צלח בידו; הם היו רבים מדי, ובשל קומתו הנמוכה לא הצליח לראות מעל לראשיהם. וכך הלך המוכס הראשי אחר ההמון עד סמוך למרכז העיר, לא רחוק מביתו. כשהבין שלא יוכל לחדור את ההמון, ומכיוון שחשש שמא ישוע פשוט יחלוף דרך העיר בלא שיעצור בה, הוא רץ קדימה וטיפס על ענפיו של עץ שקמה אשר צמח מעל לדרך. הוא ידע שכך יוכל להיטיב ולהתבונן במאסטר בעודו חולף. והוא לא התאכזב, שכן, כאשר ישוע עבר במקום הוא נעצר, התבונן למעלה בזכי ואמר, ״הזדרז ורד, זכי, כי הלילה חייב אני ללון בביתךָ.״ זכי נדהם לשמע הדברים הללו, וכמעט נפל מהעץ מפאת המהירות שבה ירד. הוא ניגש אל ישוע והביע את שמחתו הגדולה על כך שהוא נאות ללון בביתו.		171:6.1 (1873.4) When the Master’s procession entered Jericho, it was nearing sundown, and he was minded to abide there for the night. As Jesus passed by the customs house, Zaccheus the chief publican, or tax collector, happened to be present, and he much desired to see Jesus. This chief publican was very rich and had heard much about this prophet of Galilee. He had resolved that he would see what sort of a man Jesus was the next time he chanced to visit Jericho; accordingly, Zaccheus sought to press through the crowd, but it was too great, and being short of stature, he could not see over their heads. And so the chief publican followed on with the crowd until they came near the center of the city and not far from where he lived. When he saw that he would be unable to penetrate the crowd, and thinking that Jesus might be going right on through the city without stopping, he ran on ahead and climbed up into a sycamore tree whose spreading branches overhung the roadway. He knew that in this way he could obtain a good view of the Master as he passed by. And he was not disappointed, for, as Jesus passed by, he stopped and, looking up at Zaccheus, said: “Make haste, Zaccheus, and come down, for tonight I must abide at your house.” And when Zaccheus heard these astonishing words, he almost fell out of the tree in his haste to get down, and going up to Jesus, he expressed great joy that the Master should be willing to stop at his house.
171:6.2 (1874.1) מיד הם הלכו אל ביתו של זכי, ואלו אשר גרו ביריחו הופתעו עד מאוד מכך שישוע הסכים להתגורר אצל המוכס הראשי. וכאשר המאסטר ושליחיו עמדו על מפתן דלת ביתו של זכי, אמר אחד מן הפרושים תושבי יריחו, אשר עמד בסמוך: ״תראו איך הוא הולך להתגורר עם חוטא, עם כופר בן אברהם אשר סוחט ושודד את בני עמו.״ שמע זאת ישוע, השפיל מבטו אל זכי וחייך. אז זכי עלה ונעמד על שרפרף ואמר: ״תושבי יריחו, הקשיבו לי! אולי אני מוכס וחוטא, אך המורה הגדול בא לון בביתי; ולפני שיבוא בשערי הבית, מכריז אני באוזניכם כי אתרום את מחצית רכושי לעניים, והחל ממחר, אם גביתי ממאן-דהוא שלא כדין, אשיב לו פי ארבעה. מבקש אני גאולה בכל לבי ומאודי, ומבקש ללמוד לחיות ביושר תחת השגחתו של האל.״		171:6.2 (1874.1) They went at once to the home of Zaccheus, and those who lived in Jericho were much surprised that Jesus would consent to abide with the chief publican. Even while the Master and his apostles lingered with Zaccheus before the door of his house, one of the Jericho Pharisees, standing near by, said: “You see how this man has gone to lodge with a sinner, an apostate son of Abraham who is an extortioner and a robber of his own people.” And when Jesus heard this, he looked down at Zaccheus and smiled. Then Zaccheus stood upon a stool and said: “Men of Jericho, hear me! I may be a publican and a sinner, but the great Teacher has come to abide in my house; and before he goes in, I tell you that I am going to bestow one half of all my goods upon the poor, and beginning tomorrow, if I have wrongfully exacted aught from any man, I will restore fourfold. I am going to seek salvation with all my heart and learn to do righteousness in the sight of God.”
171:6.3 (1874.2) כאשר סיים זכי לומר את דבריו, אמר ישוע: ״הגאולה אכן באה היום לבית הזה, ואתה אכן הפכת לבן אברהם.״ ישוע נפנה אז אל הקהל אשר סבב אותם, ואמר: ״ואל תתפלאו ממה שאומַר ואל תיעלבו ממה שאעשה, כי זה מכבר הכרזתי כי בן האדם בא לחפש ולגאול את אשר אבד.״		171:6.3 (1874.2) When Zaccheus had ceased speaking, Jesus said: “Today has salvation come to this home, and you have become indeed a son of Abraham.” And turning to the crowd assembled about them, Jesus said: “And marvel not at what I say nor take offense at what we do, for I have all along declared that the Son of Man has come to seek and to save that which is lost.”
171:6.4 (1874.3) באותו לילה הם לנו בביתו של זכי. ולמחרת, הם קמו ועשו את דרכם במעלה ״דרך השודדים״ אל בית עניא, בדרכם אל חגיגות הפסח בירושלים.		171:6.4 (1874.3) They lodged with Zaccheus for the night. On the morrow they arose and made their way up the “road of robbers” to Bethany on their way to the Passover at Jerusalem.
7. ״בדרכו של ישוע״ ^top		7. “As Jesus Passed By” ^top
171:7.1 (1874.4) ישוע פיזר שמחה לכל אימת שהלך. הוא היה מלא בחסד ובאמת. עמיתיו לא הפסיקו להתפעל ממילות החסד אשר בקעו מפיו. אפשר לטפח חינניות, אך טוב הלב הינו ניחוח הרֵעות אשר נובע מנשמה גדושה באהבה.		171:7.1 (1874.4) Jesus spread good cheer everywhere he went. He was full of grace and truth. His associates never ceased to wonder at the gracious words that proceeded out of his mouth. You can cultivate gracefulness, but graciousness is the aroma of friendliness which emanates from a love-saturated soul.
171:7.2 (1874.5) טוּב הלב תמיד מזכה בכבוד, אך כאשר הוא נעדר את החסד, לעתים קרובות הוא יוצר דחיה. הטוּב מושך אך כאשר הוא מלא בחסד. הטוּב מועיל רק כאשר הוא מושך.		171:7.2 (1874.5) Goodness always compels respect, but when it is devoid of grace, it often repels affection. Goodness is universally attractive only when it is gracious. Goodness is effective only when it is attractive.
171:7.3 (1874.6) ישוע הבין בני-אדם באמת ובתמים; על-כן היה מסוגל להפגין אהדה אמיתית וחמלה כנה. ואולם, רק לעתים רחוקות הוא נתן מקום לרחמים. בעוד שחמלתו הייתה אינסופית, אהדתו הייתה מעשית, אישית ובונה. מעולם הוא לא הניח להיכרות האינטימית שלו עם הסבל לגרום לו להיות אדיש, והוא הצליח לסעוד נשמות במצוקה בלא להעצים את רחמיהן העצמיים.		171:7.3 (1874.6) Jesus really understood men; therefore could he manifest genuine sympathy and show sincere compassion. But he seldom indulged in pity. While his compassion was boundless, his sympathy was practical, personal, and constructive. Never did his familiarity with suffering breed indifference, and he was able to minister to distressed souls without increasing their self-pity.
171:7.4 (1874.7) ישוע הצליח לסייע לבני האדם כה רבות משום שאהב אותם בכנות. הוא באמת אהב כל גבר, כל אישה וכל ילד. בשל הבוננות יוצאת-הדופן שלו – הוא ידע בדיוק מה היה בלב ובדעת האדם – הוא יכול היה להיות רֵע של אמת. הוא היה מתבונן מעוניין וחד. הוא היה מומחה להבנת צורכי האדם, ובפקחותו הבין את הכמיהה האנושית.		171:7.4 (1874.7) Jesus could help men so much because he loved them so sincerely. He truly loved each man, each woman, and each child. He could be such a true friend because of his remarkable insight—he knew so fully what was in the heart and in the mind of man. He was an interested and keen observer. He was an expert in the comprehension of human need, clever in detecting human longings.
171:7.5 (1874.8) ישוע אף-פעם לא מיהר. תמיד היה לו זמן לנחם את רעיו ״על הדרך.״ הוא תמיד גרם לחבריו להרגיש בנוח. הוא היה מאזין מקסים. הוא מעולם לא חיטט בנשמות חבריו. וגם כאשר ניחם את דעתם הרעבה של אנשים וסעד את צמא נשמותיהם, כל אלה אשר קיבלו מחסדו לא הרגישו כי הם מתוודים לפניו, אלא שהם מתייעצים אתו. והם בטחו בו באופן מוחלט, משום שהם ראו עד כמה האמין בהם.		171:7.5 (1874.8) Jesus was never in a hurry. He had time to comfort his fellow men “as he passed by.” And he always made his friends feel at ease. He was a charming listener. He never engaged in the meddlesome probing of the souls of his associates. As he comforted hungry minds and ministered to thirsty souls, the recipients of his mercy did not so much feel that they were confessing to him as that they were conferring with him. They had unbounded confidence in him because they saw he had so much faith in them.
171:7.6 (1875.1) מעולם לא נדמה שהיה סקרן בנוגע לאנשים, הוא מעולם לא ביטא רצון להנחות אותם, לנהל אותם, או לעקוב אחריהם. הוא עורר תחושה עמוקה של ביטחון-עצמי והפיח אומץ רב בקרב כל מי שנהנה מחברתו. כאשר הוא חייך אל אדם, אותו בן-תמותה הרגיש שיש לו יותר יכולת גדולה יותר לפתור את שלל בעיותיו.		171:7.6 (1875.1) He never seemed to be curious about people, and he never manifested a desire to direct, manage, or follow them up. He inspired profound self-confidence and robust courage in all who enjoyed his association. When he smiled on a man, that mortal experienced increased capacity for solving his manifold problems.
171:7.7 (1875.2) ישוע אהב אנשים כל-כך, ובחוכמתו הרבה מעולם לא היסס לנהוג בהם בחומרה בשעה שנדרשה משמעת מעין זו. לעתים קרובות, הוא ביקש לסייע לאדם אחר בכך שביקש את עזרתו. באופן הזה, הוא עורר באדם השני עניין ונגע בהיבטים הטובים יותר של טבע האדם.		171:7.7 (1875.2) Jesus loved men so much and so wisely that he never hesitated to be severe with them when the occasion demanded such discipline. He frequently set out to help a person by asking for help. In this way he elicited interest, appealed to the better things in human nature.
171:7.8 (1875.3) המאסטר יכול היה להבחין באמונתה הגואלת של האישה אשר ביקשה להירפא ונגעה מתוך דעה קדומה בשולי כותנתו. הוא תמיד היה מוכן לעצור את דרשה, או את מהלך הקבוצה, כאשר נדרש לסעוד אדם יחיד, ואפילו ילד קטן. דברים כבירים התרחשו לא רק בגלל שלאנשים הייתה האמונה בישוע, אלא גם בשל אמונתו הגדולה של ישוע בהם.		171:7.8 (1875.3) The Master could discern saving faith in the gross superstition of the woman who sought healing by touching the hem of his garment. He was always ready and willing to stop a sermon or detain a multitude while he ministered to the needs of a single person, even to a little child. Great things happened not only because people had faith in Jesus, but also because Jesus had so much faith in them.
171:7.9 (1875.4) נדמה שרוב הדברים החשובים באמת שישוע אמר או עשה אכן קרו במקרה, ״על הדרך.״ משימת הסעד הארצית של המאסטר כלל לא הייתה מקצועית, מתוכננת היטב, או מעוצבת מראש. הוא הפיץ בריאות ופיזר אושר באופן טבעי ובחֵן, תוך כדי מהלך החיים. אכן נכון הדבר, פשוטו כמשמעו, כי ״הוא התהלך והרבָּה טוב.״		171:7.9 (1875.4) Most of the really important things which Jesus said or did seemed to happen casually, “as he passed by.” There was so little of the professional, the well-planned, or the premeditated in the Master’s earthly ministry. He dispensed health and scattered happiness naturally and gracefully as he journeyed through life. It was literally true, “He went about doing good.”
171:7.10 (1875.5) ראוי לחסידי המאסטר בכל העידנים ללמוד לסעוד ״על הדרך״ – לעשות טוב באופן בלתי-אנוכי כחלק מתנועת חיי היומיום שלהם.		171:7.10 (1875.5) And it behooves the Master’s followers in all ages to learn to minister as “they pass by”—to do unselfish good as they go about their daily duties.
8. משל הכיכרות ^top		8. Parable of the Pounds ^top
171:8.1 (1875.6) הם לא יצאו לדרכם עד צהרי היום, שכן עד לשעת לילה מאוחרת לימד ישוע את משפחתו של זכי את בשורת המלכות. בסביבות מחצית הדרך העולה אל בית עניא, עצרה החבורה לשם ארוחת-צהריים בעוד שההמונים המשיכו לירושלים – הם לא ידעו כי ישוע והשליחים התכוונו ללון באותו לילה על הר הזיתים.		171:8.1 (1875.6) They did not start from Jericho until near noon since they sat up late the night before while Jesus taught Zaccheus and his family the gospel of the kingdom. About halfway up the ascending road to Bethany the party paused for lunch while the multitude passed on to Jerusalem, not knowing that Jesus and the apostles were going to abide that night on the Mount of Olives.
171:8.2 (1875.7) שלא כבמשל הכישוּרים, אשר כוון לכל התלמידים, כוון משל הכיכרות באופן בלעדי יותר עבור השליחים. משל זה הסתמך ברובו על התנסותו של ארכלאוס ועל ניסיונו הכושל לתפוש את השלטון במלכות יהודה. היה זה אחד מן המשלים הבודדים אשר המאסטר ביסס על דמות היסטורית אמיתית. לא היה זה מוזר שארכלאוס עצמו היה במחשבותיהם – שכּן ביתו של זכי ביריחו שכן בסמוך לארמון המקושט של ארכלאוס, ומוביל המים שלו מוקם לאורך הדרך שממנה הם יצאו מיריחו.		171:8.2 (1875.7) The parable of the pounds, unlike the parable of the talents, which was intended for all the disciples, was spoken more exclusively to the apostles and was largely based on the experience of Archelaus and his futile attempt to gain the rule of the kingdom of Judea. This is one of the few parables of the Master to be founded on an actual historic character. It was not strange that they should have had Archelaus in mind inasmuch as the house of Zaccheus in Jericho was very near the ornate palace of Archelaus, and his aqueduct ran along the road by which they had departed from Jericho.
171:8.3 (1875.8) אמר ישוע: ״סבורים אתם כי בן האדם עולה אל ירושלים בכדי לקבל מלכות, אך אני מכריז באוזניכם כי אתם עתידים להתאכזב. האם לא תזכרו את אותו נסיך אשר הלך לארץ רחוקה בכדי לקבל עליו עול מלכות, אבל אפילו בטרם הספיק לשוב, שלחו אליו תושבי המחוז – אשר בלבם כבר דחו אותו – שליח ומסרו לו, ׳לא ניתן לאדם הזה למלוך עלינו'? וכפי שדחו את אותו מלך כשליט בעולם, כך עתיד בן האדם להידחות כשליט רוחני. ושוב אכריז באוזניכם כי מלכותי איננה מן העולם הזה; אך אם בן האדם היה מתקבל כשליטם הרוחני של בני עמו, הוא היה מקבל על עצמו מלכות כזו של נשמות בני האדם, והיה מולך ושולט בלבבותיהם. ועל-אף שהם דחו את שלטון הרוח שלי בהם, אנוכי אשוב ואקבל מידֵי אחרים את מלכות הרוח הזו, אשר כעת נמנעה ממני. היום אתם תראו כי בן האדם יידחה, אך בעידן אחר מה שבני אברהם דחו כעת, עוד יתקבל ויתרומם.		171:8.3 (1875.8) Said Jesus: “You think that the Son of Man goes up to Jerusalem to receive a kingdom, but I declare that you are doomed to disappointment. Do you not remember about a certain prince who went into a far country to receive for himself a kingdom, but even before he could return, the citizens of his province, who in their hearts had already rejected him, sent an embassy after him, saying, ‘We will not have this man to reign over us’? As this king was rejected in the temporal rule, so is the Son of Man to be rejected in the spiritual rule. Again I declare that my kingdom is not of this world; but if the Son of Man had been accorded the spiritual rule of his people, he would have accepted such a kingdom of men’s souls and would have reigned over such a dominion of human hearts. Notwithstanding that they reject my spiritual rule over them, I will return again to receive from others such a kingdom of spirit as is now denied me. You will see the Son of Man rejected now, but in another age that which the children of Abraham now reject will be received and exalted.
171:8.4 (1876.1) ״וכעת, כמו האציל אשר נדחה במשל, אקרא לפניי את שנים-עשר משרתיי, סוכניי המיוחדים, ואתן ביד כל אחד מכם ככר שקל אחת, ואזהירכם למען תמלאו היטב את הוראותיי ובעת היעדרותי תשתמשו כראוי בכספים אשר הופקדו בידיכם, בכדי שתוכלו להצדיק את מלאכתכם לכשאשוב ואדרוש מכם דין וחשבון.		171:8.4 (1876.1) “And now, as the rejected nobleman of this parable, I would call before me my twelve servants, special stewards, and giving into each of your hands the sum of one pound, I would admonish each to heed well my instructions that you trade diligently with your trust fund while I am away that you may have wherewith to justify your stewardship when I return, when a reckoning shall be required of you.
171:8.5 (1876.2) ״ואפילו אם לא ישוב אותו בן אשר נדחה, יישלח בן אחר במקומו לקבל את מלכותו, ובן זה יזמן אז את כולכם אליו, וידרוש מכם דין וחשבון על מלאכתכם וישמח ברווח אשר הרווחתם.		171:8.5 (1876.2) “And even if this rejected Son should not return, another Son will be sent to receive this kingdom, and this Son will then send for all of you to receive your report of stewardship and to be made glad by your gains.
171:8.6 (1876.3) ״וכאשר ייקראו הסוכנים לתת דין וחשבון, יבוא הָרִאשׁוֹן וַיֹּאמַר, ׳אֲדֹנִי, מָנֶה שֶׁלְּךָ הֵבִיא עֲשֶׂרֶת מָנִים.׳ וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'הֱטִיבוֹתָ לַעֲשׂוֹת הָעֶבֶד הַטּוֹב, תַּחַת אֲשֶׁר הָיִיתָ נֶאֱמָן בִּמְעַט מִזְעָר, הֱיֵה שַׁלִּיט עַל-עֶשֶׂר עָרִים.׳ וַיָּבֹא הַשֵּׁנִי וַיֹּאמַר, ׳אֲדֹנִי מָנֶה שֶׁלְּךָ עָשָׂה חֲמֵשֶׁת מָנִים.׳ וַיֹּאמֶר, ׳גַּם לָזֶה אַף אַתָּה הֱיֵה עַל חָמֵשׁ עָרִים.׳ וַיָּבֹא הָאַחֵר וַיֹּאמַר, ׳הֵא לְךָ מָנֶה שֶׁלָּךְ, אֲשֶׁר-הָיָה אֶצְלִי צָרוּר בְּסוּדָר. מִיִּרְאָתִי אֹתְךָ כִּי אִישׁ קָשֶׁה אָתָּה, לֹקֵחַ אֶת אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתָּ וְקֹצֵר אֶת-אֲשֶׁר לֹא זָרָעְתָּ.׳ וַיֹּאמֶר אֵלָיו, ׳עַל פִּיךָ אֶשְׁפָּטְךָ. הָעֶבֶד הָרָע אַתָּה, יָדַעְתָּ כִּי אֲנִי אִישׁ קָשֶׁה לֹקֵח אֶת אֲשֶׁר לֹא הִנַּחְתִּי וְקוֹצֵר אֶת-אֲשֶׁר לֹא זָרַעְתִּי. וְלָמָה לֹא נָתַתָּ אֶת כַּסְפִּי לַשֻּׁלְחָנִי, וַאֲנִי בְּבוֹאִי הָיִיתִי תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ בְּמַרְבִּית.׳		171:8.6 (1876.3) “And when these stewards were subsequently called together for an accounting, the first came forward, saying, ‘Lord, with your pound I have made ten pounds more.’ And his master said to him: ‘Well done; you are a good servant; because you have proved faithful in this matter, I will give you authority over ten cities.’ And the second came, saying, ‘Your pound left with me, Lord, has made five pounds.’ And the master said, ‘I will accordingly make you ruler over five cities.’ And so on down through the others until the last of the servants, on being called to account, reported: ‘Lord, behold, here is your pound, which I have kept safely done up in this napkin. And this I did because I feared you; I believed that you were unreasonable, seeing that you take up where you have not laid down, and that you seek to reap where you have not sown.’ Then said his lord: ‘You negligent and unfaithful servant, I will judge you out of your own mouth. You knew that I reap where I have apparently not sown; therefore you knew this reckoning would be required of you. Knowing this, you should have at least given my money to the banker that at my coming I might have had it with proper interest.’
171:8.7 (1876.4) ״או אז אמר השליט אֶל העומדים שָׁם: ׳שְׂאוּ מִמֶּנּוּ אֶת הַמָּנֶה, וּתְנוּ אֶל אֲשֶׁר לוֹ עֲשֶׂרֶת הַמָּנִים.׳ וכאשר הזכירוּ לוֹ כּי יֶשׁ לוֹ עֲשֶׂרֶת מָנִים, אמר: ׳הֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם, כִּי כָל אִישׁ שֶׁיֶּשׁ לוֹ יינתן לוֹ, וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ, יֻקַּח מִמֶּנּוּ גַּם אֶת אֲשֶׁר לוֹ.׳״		171:8.7 (1876.4) “And then said this ruler to those who stood by: ‘Take the money from this slothful servant and give it to him who has ten pounds.’ And when they reminded the master that such a one already had ten pounds, he said: ‘To every one who has shall be given more, but from him who has not, even that which he has shall be taken away from him.’”
171:8.8 (1876.5) וכאשר השליחים ביקשו לדעת את ההבדל במשמעות בין המשל הזה לבין המשל הקודם על הכישורים, ישוע הקשיב לכל שאלותיהם, ורק אמר: ״שקלו היטב בלבבכם את המילים האלה, וכל אחד מכם ימצא את המשמעות האמיתית.״		171:8.8 (1876.5) And then the apostles sought to know the difference between the meaning of this parable and that of the former parable of the talents, but Jesus would only say, in answer to their many questions: “Ponder well these words in your hearts while each of you finds out their true meaning.”
171:8.9 (1876.6) היה זה נתנאל אשר לימד היטב, שנים לאחר מכן, את משמעותם של שני המשלים. וניתן לסכם כך את אשר לימד:		171:8.9 (1876.6) It was Nathaniel who so well taught the meaning of these two parables in the after years, summing up his teachings in these conclusions:
171:8.10 (1876.7) 1. היכולת הינה אמת המידה להזדמנויות הניתנות בחיים. אף-פעם לא תתבקשו לשאת באחריות להשגת דבר-מה אשר הוא מעבר ליכולותיכם.		171:8.10 (1876.7) 1. Ability is the practical measure of life’s opportunities. You will never be held responsible for the accomplishment of that which is beyond your abilities.
171:8.11 (1876.8) 2. נאמנות מעידה באופן מהימן על מידת האמינות של האדם. אדם אשר מגלה נאמנות בדברים הקטנים, סביר שיגלה את אותה נאמנות בכל אשר יעשה.		171:8.11 (1876.8) 2. Faithfulness is the unerring measure of human trustworthiness. He who is faithful in little things is also likely to exhibit faithfulness in everything consistent with his endowments.
171:8.12 (1876.9) 3. המאסטר גומל פחות לזה אשר גילה נאמנות קטנה יותר, בשעה שההזדמנויות שוות.		171:8.12 (1876.9) 3. The Master grants the lesser reward for lesser faithfulness when there is like opportunity.
171:8.13 (1877.1) 4. הוא גומל גמול שווה על אותה מידה של נאמנות, בשעה שההזדמנות קטנה יותר.		171:8.13 (1877.1) 4. He grants a like reward for like faithfulness when there is lesser opportunity.
171:8.14 (1877.2) משסיימו את ארוחת הצהריים שלהם, ולאחר שההמונים המשיכו בדרכם לעבר ירושלים, עמד ישוע אל מול השליחים בצלו של מדף סלע לצד הדרך, ובשמחה ובהוד של מלכות הניף את אצבעו מערבה, ואמר: ״בואו, אחיי, נעלה לירושלים, ונקבל שם את אשר ממתין לנו; וכך נמלא עד תום את רצון האב שבשמים.״		171:8.14 (1877.2) When they had finished their lunch, and after the multitude of followers had gone on toward Jerusalem, Jesus, standing there before the apostles in the shade of an overhanging rock by the roadside, with cheerful dignity and a gracious majesty pointed his finger westward, saying: “Come, my brethren, let us go on into Jerusalem, there to receive that which awaits us; thus shall we fulfill the will of the heavenly Father in all things.”
171:8.15 (1877.3) וכך המשיכו ישוע ושליחיו בדרכם, במסעו האחרון של המאסטר לירושלים בדמות אדם בשר ודם בן-תמותה.		171:8.15 (1877.3) And so Jesus and his apostles resumed this, the Master’s last journey to Jerusalem in the likeness of the flesh of mortal man.