מסמך 143		Paper 143
תנועה דרך השומרון		Going Through Samaria
143:0.1 (1607.1) בסוף חודש יוני של שנת 27 לספירה, בשל התגברות ההתנגדות של מנהיגי הדת היהודים, יצאו ישוע והשנים-עשר מירושלים, לאחר ששלחו את אוהליהם ואת חפציהם האישיים המועטים לאחסון בביתו של אלעזר בבית עניא. הם יצאו צפונה לשומרון, ובילו את השבת בבית-אל. כאן הם הטיפו במשך ימים מספר בפני אנשים אשר הגיעו מגוֹפְנָה ומאפרים. קבוצת אזרחים אשר הגיעה מן הרמתים ומתמנע באה על-מנת להזמין את ישוע לבקר בכפריהם. יותר משבועיים ימים הקדישו המאסטר ושליחיו לשם לימוד תושבי האזור היהודים והשומרונים, אשר רבים מהם הגיעו ממרחקים כדוגמת אָנְטִיפָּטְרִיס, בכדי לשמוע את החדשות הטובות על אודות המלכות.		143:0.1 (1607.1) AT THE end of June, a.d. 27, because of the increasing opposition of the Jewish religious rulers, Jesus and the twelve departed from Jerusalem, after sending their tents and meager personal effects to be stored at the home of Lazarus at Bethany. Going north into Samaria, they tarried over the Sabbath at Bethel. Here they preached for several days to the people who came from Gophna and Ephraim. A group of citizens from Arimathea and Thamna came over to invite Jesus to visit their villages. The Master and his apostles spent more than two weeks teaching the Jews and Samaritans of this region, many of whom came from as far as Antipatris to hear the good news of the kingdom.
143:0.2 (1607.2) תושבי דרום השומרון שמחו להאזין לישוע. כל השליחים, למעט יהודה איש-קריות, הצליחו להתגבר על הרבה מדעותיהם הקדומות באשר לשומרונים. יהודה התקשה עד מאוד לאהוב את השומרונים הללו. במהלך השבוע האחרון של חודש יולי, החלו ישוע ועמיתיו להתכונן ליציאה אל עבר הערים היווניות החדשות, פֶצָאֶל ואָרְכֶלֶאִיס, אשר בסמוך לירדן.		143:0.2 (1607.2) The people of southern Samaria heard Jesus gladly, and the apostles, with the exception of Judas Iscariot, succeeded in overcoming much of their prejudice against the Samaritans. It was very difficult for Judas to love these Samaritans. The last week of July Jesus and his associates made ready to depart for the new Greek cities of Phasaelis and Archelais near the Jordan.
1. מטיפים באָרְכֶלֶאִיס ^top		1. Preaching at Archelais ^top
143:1.1 (1607.3) במחצית הראשונה של חודש אוגוסט, מוקם מטה השליחים בערים היווניות ארכלאיס ופצאל, שם הם התנסו בפעם הראשונה בהטפה בפני אספות של גויים בלבד – רומאים, יוונים וסורים – לפי שרק יהודים מעטים התגוררו בשתי הערים היווניות האלה. השליחים נתקלו בקשיים חדשים בבואם להטיף את מסר המלכות הקרבה בפני האזרחים הרומיים, והם נתקלו בהתנגדויות חדשות לתורתו של ישוע. במהלך אחד ממפגשי הערב הרבים אשר ערך ישוע עם שליחיו, הוא הקשיב בתשומת לב מלאה לדיווחיהם של השנים-עשר על אודות ההתנגדויות אשר חוו לבשורת המלכות מאלו אשר מולם הם פעלו באופן אישי.		143:1.1 (1607.3) The first half of the month of August the apostolic party made its headquarters at the Greek cities of Archelais and Phasaelis, where they had their first experience preaching to well-nigh exclusive gatherings of gentiles—Greeks, Romans, and Syrians—for few Jews dwelt in these two Greek towns. In contacting with these Roman citizens, the apostles encountered new difficulties in the proclamation of the message of the coming kingdom, and they met with new objections to the teachings of Jesus. At one of the many evening conferences with his apostles, Jesus listened attentively to these objections to the gospel of the kingdom as the twelve repeated their experiences with the subjects of their personal labors.
143:1.2 (1607.4) שאלה אשר שאל פיליפוס הייתה אופיינית לקושי של השליחים. אמר פיליפוס: ״מאסטר, היוונים והרומאים האלה מזלזלים במסר שלנו, ואומרים כי תורה מעין זו מתאימה אך ורק לחלשים ולעבדים. הם טוענים כי דתם של הכופרים עולה על תורתנו משום שהיא מעודדת את התפתחותו של אופי חזק, חסון ואגרסיבי. הם טוענים שאנחנו נהפוך את כל בני האדם לאוסף של רכיכות סבילות ובלתי-מתנגדות, אשר במהרה ייעלמו מעל פני האדמה. הם מחבבים אותך, מאסטר, ומוכנים להודות בכנות כי תורתך היא אלוהית ואידיאלית, אבל הם לא מוכנים להתייחס אלינו ברצינות. הם טוענים כי דתך איננה מיועדת עבור העולם הזה; וכי בני האדם לא יוכלו לחיות כפי שאתה מלמד. וכעת, מאסטר, מה עלינו לומר לגויים האלה?״		143:1.2 (1607.4) A question asked by Philip was typical of their difficulties. Said Philip: “Master, these Greeks and Romans make light of our message, saying that such teachings are fit for only weaklings and slaves. They assert that the religion of the heathen is superior to our teaching because it inspires to the acquirement of a strong, robust, and aggressive character. They affirm that we would convert all men into enfeebled specimens of passive nonresisters who would soon perish from the face of the earth. They like you, Master, and freely admit that your teaching is heavenly and ideal, but they will not take us seriously. They assert that your religion is not for this world; that men cannot live as you teach. And now, Master, what shall we say to these gentiles?”
143:1.3 (1607.5) ולאחר שישוע שמע התנגדויות דומות לבשורת המלכות מפיהם של תומאס, נתנאל, שמעון הקנא ומתי, הוא אמר לשנים-עשר:		143:1.3 (1607.5) After Jesus had heard similar objections to the gospel of the kingdom presented by Thomas, Nathaniel, Simon Zelotes, and Matthew, he said to the twelve:
143:1.4 (1608.1) ״אנוכי באתי לעולם הזה על-מנת לעשות את רצון אבי ועל-מנת לגלות את טיבו האוהב לאנושות כולה. זוהי משימתי, אַחי. ואנוכי אעשה כן, אפילו אם תורתי לא תובן על-ידי היהודים או הגויים, בימים האלה או בדורות אחרים. אך אל לכם להתעלם מן העובדה שאפילו אהבה אלוהית כרוכה במשמעת חמורה. לפרקים מניעה אהבת אב לבנו את האב לרסן את מעשיו הלא-חכמים של הצאצא אשר פועל ללא מחשבה. לא תמיד הילד מבין את המניעים החכמים והאוהבים אשר מצויים בבסיס המשמעת המרסנת של האב. ואולם, הנני מכריז בפניכם כי אבי בפרדיס אכן שולט ביקום של יקומים בכוחה המחייב של אהבתו. האהבה היא הגדולה שבכל מציאויות הרוח. האמת היא תגלית משחררת, אבל אהבה הינה מערכת היחסים העילאית. ובלא קשר לצורה השגויה שבה מנהלים אחיכם את העולם שלהם כיום, בעידן עתידי, הבשורה אשר אנוכי מכריז בפניכם תשלוט בעולם הזה ממש. תכליתהּ הסופית של הקדמה האנושית היא ההכרה מתוך יראת כבוד באבהותו של האל ובהתגשמותה האוהבת של אחוות האדם.		143:1.4 (1608.1) “I have come into this world to do the will of my Father and to reveal his loving character to all mankind. That, my brethren, is my mission. And this one thing I will do, regardless of the misunderstanding of my teachings by Jews or gentiles of this day or of another generation. But you should not overlook the fact that even divine love has its severe disciplines. A father’s love for his son oftentimes impels the father to restrain the unwise acts of his thoughtless offspring. The child does not always comprehend the wise and loving motives of the father’s restraining discipline. But I declare to you that my Father in Paradise does rule a universe of universes by the compelling power of his love. Love is the greatest of all spirit realities. Truth is a liberating revelation, but love is the supreme relationship. And no matter what blunders your fellow men make in their world management of today, in an age to come the gospel which I declare to you will rule this very world. The ultimate goal of human progress is the reverent recognition of the fatherhood of God and the loving materialization of the brotherhood of man.
143:1.5 (1608.2) ״אבל מי אמר לכם שבשורתי מכוונת רק לחלשים ולעבדים? האם אתם, שליחיי הנבחרים, נדמים כחלשים? האם יוחנן נראָה חלש? האם אתם רואים אותי נשלט על-ידי פחד? אכן, העניים והמדוכאים בדור הזה שומעים אל הבשורה המוגשת להם. דתות העולם הזה זנחו את העניים, אבל אבי אינו נושא פני איש. ומלבד זאת, עניי הדור הזה הם הראשונים להיענות לקריאה לתשובה, והראשונים לקבל את עובדת היותם בנים. בשורת המלכות נועדה להימסר לכל בני האדם – ליהודים ולגויים, ליוונים ולרומאים, לעשירים ולעניים, לחופשיים ולמשועבדים – וכן במידה שווה אף לצעירים ולזקנים, לגברים ולנשים.		143:1.5 (1608.2) “But who told you that my gospel was intended only for slaves and weaklings? Do you, my chosen apostles, resemble weaklings? Did John look like a weakling? Do you observe that I am enslaved by fear? True, the poor and oppressed of this generation have the gospel preached to them. The religions of this world have neglected the poor, but my Father is no respecter of persons. Besides, the poor of this day are the first to heed the call to repentance and acceptance of sonship. The gospel of the kingdom is to be preached to all men—Jew and gentile, Greek and Roman, rich and poor, free and bond—and equally to young and old, male and female.
143:1.6 (1608.3) ״אל נא תתפתו להאמין כי השירות במלכות יהא קל כל הזמן רק מפני שאבי הוא אל של אהבה. ההרקעה לפרדיס הינה ההרפתקה העילאית של כל הזמנים, ההישג הקשוח של הנצח. השירות במלכות על-פני הארץ ידרוש את כל האומץ האנושי אשר תוכלו אתם ועמיתיכם לגייס. רבים מכם יומתו בשל נאמנותכם לבשורת המלכות זו. קל למות בשדה הקרב, כאשר אתם מתחזקים באומץ מנוכחותם של אחיכם הלוחמים לצדכם, אך על-מנת לשים את נפשכם בכפכם למען האהבה לאמת אשר שוכנת בלבכם בן התמותה, יידרשו אומץ ומסירות אנושיים גדולים ועמוקים עוד יותר.		143:1.6 (1608.3) “Because my Father is a God of love and delights in the practice of mercy, do not imbibe the idea that the service of the kingdom is to be one of monotonous ease. The Paradise ascent is the supreme adventure of all time, the rugged achievement of eternity. The service of the kingdom on earth will call for all the courageous manhood that you and your coworkers can muster. Many of you will be put to death for your loyalty to the gospel of this kingdom. It is easy to die in the line of physical battle when your courage is strengthened by the presence of your fighting comrades, but it requires a higher and more profound form of human courage and devotion calmly and all alone to lay down your life for the love of a truth enshrined in your mortal heart.
143:1.7 (1608.4) "היום הכופרים מזלזלים בכם כאשר אתם מטיפים לבשורת אי-ההתנגדות, וחיים חיים של אי-אלימות. אך אתם הנכם המתנדבים הראשונים בשוּרה ארוכה של מאמינים כנים בבשורת המלכות, אשר ידהימו את האנושות כולה במסירות הגבורה שלהם לתורה הזו. מעולם לא הפגין שום צבא בעולם אומץ רב יותר מזה אשר תפגינו אתם, וכך גם הנאמנים אשר יבואו לאחריכם ויטיפו בכל רחבי העולם את החדשות הטובות – על אבהותו של האל ואחוות האדם. האומץ הגופני הוא צורת הגבורה הנמוכה ביותר. האומץ השכלי הוא סוג של אומץ אנושי גבוה אף יותר, אך גבוהה ועילאית מהם היא הנאמנות הבלתי-מתפשרת לְאמונה מוארת בְּמציאויות הרוח העמוקות. וזוהי גבורתו של אדם יודע-אל. אתם כולכם אנשים יודעי-אל; באמת ובתמים הנכם חבריו האישיים של בן האדם.״		143:1.7 (1608.4) “Today, the unbelievers may taunt you with preaching a gospel of nonresistance and with living lives of nonviolence, but you are the first volunteers of a long line of sincere believers in the gospel of this kingdom who will astonish all mankind by their heroic devotion to these teachings. No armies of the world have ever displayed more courage and bravery than will be portrayed by you and your loyal successors who shall go forth to all the world proclaiming the good news—the fatherhood of God and the brotherhood of men. The courage of the flesh is the lowest form of bravery. Mind bravery is a higher type of human courage, but the highest and supreme is uncompromising loyalty to the enlightened convictions of profound spiritual realities. And such courage constitutes the heroism of the God-knowing man. And you are all God-knowing men; you are in very truth the personal associates of the Son of Man.”
143:1.8 (1608.5) זה לא היה כל מה שאמר ישוע באותו מפגש, אך הייתה זו ההקדמה לדבריו, הקדמה שלאחריה הוא הרחיב והדגים באריכות רבה. היו אלו בין הדברים המרגשים ביותר אשר נשא ישוע באוזני השנים-עשר. רק לעתים רחוקות דיבר המאסטר אל שליחיו מתוך רגשות חזקים ניכרים, אך הפעם הזו הייתה מאותן פעמים בודדות שבהן הוא דיבר בכנות מופגנת, אשר אליה נלוו רגשות בולטים.		143:1.8 (1608.5) This was not all that Jesus said on that occasion, but it is the introduction of his address, and he went on at great length in amplification and in illustration of this pronouncement. This was one of the most impassioned addresses which Jesus ever delivered to the twelve. Seldom did the Master speak to his apostles with evident strong feeling, but this was one of those few occasions when he spoke with manifest earnestness, accompanied by marked emotion.
143:1.9 (1609.1) התוצאה של הדברים הללו על הופעתם בציבור ועל עבודתם האישית של השליחים הייתה מידית; מאותו יום ואילך לבש המסר שלהם נימה חדשה אשר נשלטה על-ידי אומץ. השנים-עשר המשיכו להתקדם בבשורת המלכות החדשה ברוח של אגרסיביות חיובית. מאותו יום ואילך, הם העסיקו את עצמם פחות בהטפה למידות השליליות ולציווים הפאסיביים של מגוון ההיבטים של תורת המאסטר שלהם.		143:1.9 (1609.1) The result upon the public preaching and personal ministry of the apostles was immediate; from that very day their message took on a new note of courageous dominance. The twelve continued to acquire the spirit of positive aggression in the new gospel of the kingdom. From this day forward they did not occupy themselves so much with the preaching of the negative virtues and the passive injunctions of their Master’s many-sided teaching.
2. שיעורים בשליטה-עצמית ^top		2. Lesson on Self-Mastery ^top
143:2.1 (1609.2) המאסטר היווה דוגמה אנושית מושלמת לשליטה-עצמית. כאשר השתלחו בו, הוא לא השתלח בחזרה; כאשר סבל, הוא לא השמיע הגה כלפי אלו אשר גרמו לסבלו; כאשר הוקיעו אותו אויביו, הוא פשוט הכפיף את עצמו למשפט הצדק של האב שבשמים.		143:2.1 (1609.2) The Master was a perfected specimen of human self-control. When he was reviled, he reviled not; when he suffered, he uttered no threats against his tormentors; when he was denounced by his enemies, he simply committed himself to the righteous judgment of the Father in heaven.
143:2.2 (1609.3) באחד ממפגשי הערב, שאל אנדראס את ישוע: ״מאסטר, האם עלינו לתרגל הינזרות כפי שלימד אותנו יוחנן, או שמא עלינו לשאוף לשליטה העצמית אשר אתה מלמד? כיצד נבדלת תורתך מתורתו של יוחנן?״ על כך ענה ישוע: ״יוחנן אכן לימד אתכם צדיקות מה היא בהתאם לחוק אבותיו ולמצוות אבותיו, והייתה זו דת של בחינה עצמית ושל הינזרות. אבל אנוכי מביא מסר חדש של שכחה-עצמית ושל שליטה-עצמית. אנוכי מראה לכם את צורת החיים אשר אותה גילה לי אבי שבשמים.		143:2.2 (1609.3) At one of the evening conferences, Andrew asked Jesus: “Master, are we to practice self-denial as John taught us, or are we to strive for the self-control of your teaching? Wherein does your teaching differ from that of John?” Jesus answered: “John indeed taught you the way of righteousness in accordance with the light and laws of his fathers, and that was the religion of self-examination and self-denial. But I come with a new message of self-forgetfulness and self-control. I show to you the way of life as revealed to me by my Father in heaven.
143:2.3 (1609.4) ״אמן, אמן אני אומר לכם, כי השולט בעצמו עולה על זה אשר כובש עיר. שליטת האדם בעצמו מעידה על טיבו המוסרי של האדם ועל התפתחותו הרוחנית. בסדר הישן צמתם והתפללתם; כיצור חדש אשר נולד מן הרוח, מלמדים אתכם להאמין ולשמוח. במלכות האב, הנכם עתידים להפוך ליצורים חדשים; הישן עתיד לחלוף מן העולם; וראו כיצד אראה לכם כי כל הדברים עתידים להתחדש. באמצעות האהבה אשר תרחשו זה לזה ישתכנע העולם כי יצאתם מעבדות לחירות, ממוות לחיי-נצח.		143:2.3 (1609.4) “Verily, verily, I say to you, he who rules his own self is greater than he who captures a city. Self-mastery is the measure of man’s moral nature and the indicator of his spiritual development. In the old order you fasted and prayed; as the new creature of the rebirth of the spirit, you are taught to believe and rejoice. In the Father’s kingdom you are to become new creatures; old things are to pass away; behold I show you how all things are to become new. And by your love for one another you are to convince the world that you have passed from bondage to liberty, from death into life everlasting.
143:2.4 (1609.5) ״הדרכים הישנות ביקשו לדכא, לגרום לכם לציית ולהתיישר עם חוקי החיים; בתחילת הדרך החדשה, מתמירה אתכם רוח האמת, נשמתכם הפנימית מתחזקת הודות להתחדשות הרוחנית המתמדת של דעתכם, ואתם מתחזקים בכך שהנכם עושים את רצונו הנעים, הראוי והמושלם של האל, ועושים אותו בבטחה ובשמחה. אל נא תשכחו – זוהי אמונתכם האישית בהבטחותיו הכבירות, היקרות מפז של האל, אשר מבטיחה את מנת חלקכם בטבע האלוהי. וכך, הודות לאמונתכם ולהתמרה של הרוח, אתם הופכים הלכה למעשה למשכן אלוה, ורוחו אכן שוכנת בכם. או אז, אם אכן שוכנת רוחו בקרבכם, לא תהיו עוד עבדים לגוף, כי אם בני רוח משוחררים של חירות. מצוות הרוח החדשה מעניקה לכם את חירות השליטה עצמית, ומחליפה את הציווי הישן של הפחד משעבוד-העצמי ושל השעבוד להינזרות.		143:2.4 (1609.5) “By the old way you seek to suppress, obey, and conform to the rules of living; by the new way you are first transformed by the Spirit of Truth and thereby strengthened in your inner soul by the constant spiritual renewing of your mind, and so are you endowed with the power of the certain and joyous performance of the gracious, acceptable, and perfect will of God. Forget not—it is your personal faith in the exceedingly great and precious promises of God that ensures your becoming partakers of the divine nature. Thus by your faith and the spirit’s transformation, you become in reality the temples of God, and his spirit actually dwells within you. If, then, the spirit dwells within you, you are no longer bondslaves of the flesh but free and liberated sons of the spirit. The new law of the spirit endows you with the liberty of self-mastery in place of the old law of the fear of self-bondage and the slavery of self-denial.
143:2.5 (1609.6) ״פעמים רבות, כאשר אתם עצמכם חטאתם, חשבתם לייחס את מעשיכם להשפעתו של אותו רשע, כאשר לאמיתו של דבר נטיותיכם הטבעיות הן אלה אשר הוליכו אתכם שולל. האם לא אמר הנביא ירמיהו מזמן כי עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, ולפעמים הוא אף נואש ברשעותו? כמה קל לכם להוליך עצמכם שולל, כמה קל לכם ליפול קורבן לפחדים מטופשים, לתאוות בלתי-מרוסנות, לתענוגות משעבדים, לרוע, לקנאה ואפילו לשנאה הנוקמת!		143:2.5 (1609.6) “Many times, when you have done evil, you have thought to charge up your acts to the influence of the evil one when in reality you have but been led astray by your own natural tendencies. Did not the Prophet Jeremiah long ago tell you that the human heart is deceitful above all things and sometimes even desperately wicked? How easy for you to become self-deceived and thereby fall into foolish fears, divers lusts, enslaving pleasures, malice, envy, and even vengeful hatred!
143:2.6 (1610.1) ״הגאולה מושגת באמצעות התחדשות הרוח, ולא הודות לפעולת צדקנות-עצמית של הגוף. האמונה מצדיקה אתכם, והחסד מלווה אתכם, ולא הפחד והסיגוף העצמי של הגוף. זאת, אף כי אותם ילדי אב אשר נולדו מן הרוח לעולם שולטים בעצמם, ובכל דבר אשר נוגע לתאווֹת הגוף. מי שיודע כי האמונה תציל אותו, באמת חי בשלום עם האל. וכל אלה אשר הולכים בנתיב השלום האלוהי הזה, נועדו להתקדש בשירות הנצח של בני האל הנצחי, אשר מתקדמים לעד. מעתה ואילך, לא חובה היא, כי אם זכות גדולה, לטהר את עצמכם מכל הרשעוּת אשר במחשבה ובגוף, בעוד שהנכם מבקשים את המוּשלמוּת אשר באהבת האל.		143:2.6 (1610.1) “Salvation is by the regeneration of the spirit and not by the self-righteous deeds of the flesh. You are justified by faith and fellowshipped by grace, not by fear and the self-denial of the flesh, albeit the Father’s children who have been born of the spirit are ever and always masters of the self and all that pertains to the desires of the flesh. When you know that you are saved by faith, you have real peace with God. And all who follow in the way of this heavenly peace are destined to be sanctified to the eternal service of the ever-advancing sons of the eternal God. Henceforth, it is not a duty but rather your exalted privilege to cleanse yourselves from all evils of mind and body while you seek for perfection in the love of God.
143:2.7 (1610.2) ״היותכם בנים מעוגן באמונה, והפחד לא יזיז אתכם ממקומכם. שמחתכם נובעת מתוך אמון בעולם האלוהי, ולפיכך, אַל לכם להטיל ספק בַּאמיתוּת של אהבת האב ושל חסדו. טוּבו של האל הוא-הוא אשר מוביל את האדם לחרטה אמיתית וכנה. סוד שליטתכם בעצמכם כרוך באמונה ברוח השוכנת, אשר לעולם פועלת את פעולתה מתוך אהבה. ואפילו האמונה הגואלת, לא שלכם היא; אף היא מתת אלוה. ואם הנכם ילדי האמונה החיה הזו, לא תחיו עוד בשעבוד לעצמכם, כי אם תהיו שולטים מנצחים בעצמכם, בני האל המשוחררים.		143:2.7 (1610.2) “Your sonship is grounded in faith, and you are to remain unmoved by fear. Your joy is born of trust in the divine word, and you shall not therefore be led to doubt the reality of the Father’s love and mercy. It is the very goodness of God that leads men into true and genuine repentance. Your secret of the mastery of self is bound up with your faith in the indwelling spirit, which ever works by love. Even this saving faith you have not of yourselves; it also is the gift of God. And if you are the children of this living faith, you are no longer the bondslaves of self but rather the triumphant masters of yourselves, the liberated sons of God.
143:2.8 (1610.3) ״לפיכך, ילדַי, כאשר תיוולדו מן הרוח, תיגאלו לעד מן השעבוד המודע לחיי הינזרות ולחיים של פיקוח על תאוות הגוף, ותעברו אל ממלכת הרוח השְמחה, שם יופיעו באופן חופשי פירות הרוח בחיי היומיום שלכם; ופירות הרוח הם מהות השליטה העצמית המענגת, הנאצלת, זאת מן הדרגה הגבוהה, היא אף פסגת ההישג האנושי – שליטה-עצמית אמיתית.״		143:2.8 (1610.3) “If, then, my children, you are born of the spirit, you are forever delivered from the self-conscious bondage of a life of self-denial and watchcare over the desires of the flesh, and you are translated into the joyous kingdom of the spirit, whence you spontaneously show forth the fruits of the spirit in your daily lives; and the fruits of the spirit are the essence of the highest type of enjoyable and ennobling self-control, even the heights of terrestrial mortal attainment—true self-mastery.”
3. שעשוע והתרגעות ^top		3. Diversion and Relaxation ^top
143:3.1 (1610.4) בסביבות אותו זמן החלו להתפתח בקרב השליחים ותלמידיהם הקרובים מתיחות רגשית ועצבנות גדולה. הם עדיין לא התרגלו לחיים ולעבודה משותפים. הם חוו קשיים הולכים וגוברים בניסיון לשמור על יחסים תקינים עם תלמידיו של יוחנן. המגע עם הגויים והשומרונים היווה מבחן גדול עבור היהודים הללו. ומעבר לכל הדברים הללו, דבריו האחרונים של ישוע הוסיפו עוד והקשו על המצב המעורער. אנדראס כמעט והשתגע; הוא לא ידע מה לעשות עכשיו, ולפיכך שטח את הבעיות ואת הקשיים בפני המאסטר. לאחר שישוע האזין לדבריו של ראש השליחים על אודות הצרות, הוא אמר לו: ״אנדראס, כאשר הקשיים הם כה חמורים, וכאשר אנשים כה רבים נושאים רגשות כל-כך חזקים, הדיבורים לא יועילו. לא אוכל לעשות את אשר תבקש ממני – לא אשתתף בקשיים החברתיים האישיים הללו – אבל אצטרף אליכם למשך שלושה ימים מהנים של מנוחה והתרגעות. לך אל אחֵיך ואמור להם כי כולכם תתלוו אלי אל מעלה הר סרטבה, שם אני חפץ לנוח למשך יום או יומיים.		143:3.1 (1610.4) About this time a state of great nervous and emotional tension developed among the apostles and their immediate disciple associates. They had hardly become accustomed to living and working together. They were experiencing increasing difficulties in maintaining harmonious relations with John’s disciples. The contact with the gentiles and the Samaritans was a great trial to these Jews. And besides all this, the recent utterances of Jesus had augmented their disturbed state of mind. Andrew was almost beside himself; he did not know what next to do, and so he went to the Master with his problems and perplexities. When Jesus had listened to the apostolic chief relate his troubles, he said: “Andrew, you cannot talk men out of their perplexities when they reach such a stage of involvement, and when so many persons with strong feelings are concerned. I cannot do what you ask of me—I will not participate in these personal social difficulties—but I will join you in the enjoyment of a three-day period of rest and relaxation. Go to your brethren and announce that all of you are to go with me up on Mount Sartaba, where I desire to rest for a day or two.
143:3.2 (1610.5) ״לך כעת אל כל אחד מאחד-עשר אחיך, שוחח עמם בפרטיות ואמור להם כך: ׳המאסטר מבקש כי נפרוש לזמן-מה לשם מנוחה והתרגעות. מכיוון שכולנו חווינו לאחרונה הרבה לחץ רוחני ומתח שכלי, אני מציע שבמהלך החופשה הזו לא נזכיר כלל את הקשיים אשר חווינו. האם אפשר לסמוך על שיתוף הפעולה שלך בעניין הזה?׳ ובדרך הזאת תיגש באופן אישי ובפרטיות אל כל אחד ואחד מאחיך.״ ואנדראס עשה כמצוות המאסטר.		143:3.2 (1610.5) “Now you should go to each of your eleven brethren and talk with him privately, saying: ‘The Master desires that we go apart with him for a season to rest and relax. Since we all have recently experienced much vexation of spirit and stress of mind, I suggest that no mention be made of our trials and troubles while on this holiday. Can I depend upon you to co-operate with me in this matter?’ In this way privately and personally approach each of your brethren.” And Andrew did as the Master had instructed him.
143:3.3 (1611.1) היה זה מאורע מופלא בחוויה של כל אחד מהם; הם מעולם לא שכחו את היום שבו הם טיפסו על ההר. במשך כל המסע כמעט ולא נאמרה מילה על צרותיהם. כאשר הם העפילו אל פסגת ההר, הושיב אותם ישוע סביבו ואמר: ״אחַי, עליכם ללמוד את ערכה של המנוחה ואת תועלתה של ההתרגעות. אתם חייבים להבין שהדרך הטובה ביותר לפתור בעיות סבוכות מסוימות היא להניח להן למשך תקופה. ואז, כאשר אתם שבים אליהן רעננים מן המנוחה, או מן הסגידה, תוכלו לתקוף אותן בראש צלול יותר וביד בטוחה יותר, שלא לדבר על נחישות-לב רבה יותר. ושוב, לאחר שנחתם בגוף ובנפש, פעמים רבות תמצאו כי הבעיה הצטמקה בממדיה.״		143:3.3 (1611.1) This was a marvelous occasion in the experience of each of them; they never forgot the day going up the mountain. Throughout the entire trip hardly a word was said about their troubles. Upon reaching the top of the mountain, Jesus seated them about him while he said: “My brethren, you must all learn the value of rest and the efficacy of relaxation. You must realize that the best method of solving some entangled problems is to forsake them for a time. Then when you go back fresh from your rest or worship, you are able to attack your troubles with a clearer head and a steadier hand, not to mention a more resolute heart. Again, many times your problem is found to have shrunk in size and proportions while you have been resting your mind and body.”
143:3.4 (1611.2) ביום המחרת ישוע הקצָה לכל אחד מן השנים-עשר נושא לדיון. היום כולו הוקדש להעלאת זיכרונות ולשיחה על נושאים אשר אינם קשורים לעבודתם הדתית. הם הוכו בתדהמה רגעית בשעה שישוע אפילו השמיט את הברכה – הנאמרת בקול רם – כאשר בצע מן הלחם במהלך ארוחת הצהריים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הם ראו אותו מתעלם מטקסיות מעין זו.		143:3.4 (1611.2) The next day Jesus assigned to each of the twelve a topic for discussion. The whole day was devoted to reminiscences and to talking over matters not related to their religious work. They were momentarily shocked when Jesus even neglected to give thanks—verbally—when he broke bread for their noontide lunch. This was the first time they had ever observed him to neglect such formalities.
143:3.5 (1611.3) כאשר הם טיפסו במעלה ההר, היה ראשו של אנדראס עמוס לעייפה בבעיות. בלבו של יוחנן שכן בלבול גדול מן הרגיל. נשמתו של יעקב התחבטה עד מאוד. מתי התמודד עם מחסור בכספים, בשל העובדה שהם שהו בקרב הגויים. פטרוס היה סחוט והיה שרוי במצבי רוח אף יותר מן הרגיל. יהודה סבל מהתקף תקופתי של רגישות-יתר ושל אנוכיות. רוחו של שמעון הייתה נמוכה בהתחבטותו במסגרת מאמציו ליישב בין לאומנותו לבין אהבתו את אחוות האדם. פיליפוס היה מבולבל יותר ויותר מן האופן שבו התנהלו הדברים. מאז שהם באו במגע עם הגויים, נתנאל היה פחות הומוריסטי ותומאס היה שרוי בעיצומה של תקופת דיכאון חמורה. אך ורק אצל התאומים הכול נמשך כרגיל וללא הפרעה. וכולם גם יחד התחבטו עד מאוד בשאלה כיצד להסתדר בשלום עם תלמידיו של יוחנן.		143:3.5 (1611.3) When they went up the mountain, Andrew’s head was full of problems. John was inordinately perplexed in his heart. James was grievously troubled in his soul. Matthew was hard pressed for funds inasmuch as they had been sojourning among the gentiles. Peter was overwrought and had recently been more temperamental than usual. Judas was suffering from a periodic attack of sensitiveness and selfishness. Simon was unusually upset in his efforts to reconcile his patriotism with the love of the brotherhood of man. Philip was more and more nonplused by the way things were going. Nathaniel had been less humorous since they had come in contact with the gentile populations, and Thomas was in the midst of a severe season of depression. Only the twins were normal and unperturbed. All of them were exceedingly perplexed about how to get along peaceably with John’s disciples.
143:3.6 (1611.4) שינוי כביר חל בהם ביום השלישי, בעת שהחלו לרדת מן ההר ולחזור למחנה. הם גילו את התגלית החשובה, לפיה, לאמיתו של דבר, בעיות רבות אשר פוקדות את האדם אינן קיימות, ושצרות מלחיצות רבות נובעות מפחד גדול מדי ומדאגות מרובות. הם למדו כי הדרך הטובה ביותר לפתור את התסבוכות האלה היא פשוט לעזוב אותן לנפשן; ובכך שהם עזבו, הם הותירו את הבעיות להיפתר בעצמן.		143:3.6 (1611.4) The third day when they started down the mountain and back to their camp, a great change had come over them. They had made the important discovery that many human perplexities are in reality nonexistent, that many pressing troubles are the creations of exaggerated fear and the offspring of augmented apprehension. They had learned that all such perplexities are best handled by being forsaken; by going off they had left such problems to solve themselves.
143:3.7 (1611.5) חזרתָם מן החופשה הזו סימנה את תחילתה של תקופה טובה בהרבה באשר ליחסיהם עם חסידיו של יוחנן. רבים מקרב השנים-עשר ממש עלזו למראה השינוי העצום אשר חל במצב הרוח של כולם, והם התבוננו בשמחה בכך שהשתחררו מן העצבנות הודות לשלושה ימי חופשה משגרת החיים. תמיד קיימת הסכנה שהחד-גוניות שביחסים בין בני-אדם יעצימו עד מאוד את הקשיים ואת הבלבול.		143:3.7 (1611.5) Their return from this holiday marked the beginning of a period of greatly improved relations with the followers of John. Many of the twelve really gave way to mirth when they noted the changed state of everybody’s mind and observed the freedom from nervous irritability which had come to them as a result of their three days’ vacation from the routine duties of life. There is always danger that monotony of human contact will greatly multiply perplexities and magnify difficulties.
143:3.8 (1611.6) לא רבים מתושביהן הגויים של שתי הערים היווניות, ארכלאיס ופצאל, האמינו בבשורה, ואולם, שנים-עשר השליחים רכשו ניסיון יקר-ערך במשימתם הראשונה והנרחבת בקרב אוכלוסיות של גויים בלבד. ביום שני בבוקר, בסביבות מחצית החודש, אמר ישוע לאנדראס: ״אנחנו הולכים לשומרון.״ והם יצאו מיד אל עבר העיר שִיחָר, אשר מצויה ליד באר-יעקב.		143:3.8 (1611.6) Not many of the gentiles in the two Greek cities of Archelais and Phasaelis believed in the gospel, but the twelve apostles gained a valuable experience in this their first extensive work with exclusively gentile populations. On a Monday morning, about the middle of the month, Jesus said to Andrew: “We go into Samaria.” And they set out at once for the city of Sychar, near Jacob’s well.
4. היהודים והשומרונים ^top		4. The Jews and the Samaritans ^top
143:4.1 (1612.1) במשך יותר משש-מאות שנה שררה איבה בין היהודים ביהודה – ולאחר מכן גם בין יהודי הגליל – לבין השומרונים. המקור של רגשות האיבה בין היהודים לשומרונים נעוץ במאורעות הבאים: בסביבות שנת 700 לפני הספירה, דיכא המלך האשורי, סרגון, מרד בפלשתינה המרכזית. הוא לקח בשבי מעל לעשרים-וחמישה אלף יהודים מצפונה של ממלכת ישראל, שאותם הוא הגלה ובמקומם הושיב מספר כמעט זהה של צאצאי בני כּוּתָה, סְפַרְוַיִם וחֲמָת. לאחר מכן, שלח אשוּרבְּנִיפָל מתיישבים נוספים על-מנת שיתגוררו בשומרון.		143:4.1 (1612.1) For more than six hundred years the Jews of Judea, and later on those of Galilee also, had been at enmity with the Samaritans. This ill feeling between the Jews and the Samaritans came about in this way: About seven hundred years b.c., Sargon, king of Assyria, in subduing a revolt in central Palestine, carried away and into captivity over twenty-five thousand Jews of the northern kingdom of Israel and installed in their place an almost equal number of the descendants of the Cuthites, Sepharvites, and the Hamathites. Later on, Ashurbanipal sent still other colonies to dwell in Samaria.
143:4.2 (1612.2) האיבה הדתית בין היהודים לשומרונים החלה בעת שבה חזרו היהודים מן השבי בבבל, והשומרונים פעלו על-מנת למנוע את בנייתה של ירושלים מחדש. מאוחר יותר, הם אף פגעו ביהודים כאשר הציעו סיוע ידידותי לצבאותיו של אלכסנדר. בתמורה לידידותם, התיר אלכסנדר לשומרונים לבנות מקדש על הר גריזים, שם הם סגדו ליהוה ולאליליהם השבטיים, והעלו קורבנות בדומה לאלו אשר הועלו במקדש בירושלים. הם המשיכו בדרכם זו לפחות עד לתקופת המכבים, עת השמיד יוחנן הורקנוס את המקדש על הר גריזים. לאחר מותו של ישוע, קיים השליח פיליפוס פגישות רבות באתר המקדש השומרוני הישן הזה במסגרת עבודתו למען השומרונים.		143:4.2 (1612.2) The religious enmity between the Jews and the Samaritans dated from the return of the former from the Babylonian captivity, when the Samaritans worked to prevent the rebuilding of Jerusalem. Later they offended the Jews by extending friendly assistance to the armies of Alexander. In return for their friendship Alexander gave the Samaritans permission to build a temple on Mount Gerizim, where they worshiped Yahweh and their tribal gods and offered sacrifices much after the order of the temple services at Jerusalem. At least they continued this worship up to the time of the Maccabees, when John Hyrcanus destroyed their temple on Mount Gerizim. The Apostle Philip, in his labors for the Samaritans after the death of Jesus, held many meetings on the site of this old Samaritan temple.
143:4.3 (1612.3) האיבה בין היהודים לשומרונים הייתה עתיקה והיסטורית; למן ימיו של אלכסנדר הם נמנעו מלבוא במגע אלו עם אלו. שנים-עשר השליחים לא התנגדו להטיף בקרב עריה היווניות של הדקפוליס וסוריה ובערי הגויים האחרות, אך קריאתו של המאסטר ״בואו נלך לשומרון,״ העמידה במבחן גדול את נאמנותם. ואולם, במהלך יותר משנה שהם בילו עם ישוע, התפתחה אצלם סוג של נאמנות אישית, אשר עלתה אפילו על האמונה בתורתו ועל דעותיהם הקדומות באשר לשומרונים.		143:4.3 (1612.3) The antagonisms between the Jews and the Samaritans were time-honored and historic; increasingly since the days of Alexander they had had no dealings with each other. The twelve apostles were not averse to preaching in the Greek and other gentile cities of the Decapolis and Syria, but it was a severe test of their loyalty to the Master when he said, “Let us go into Samaria.” But in the year and more they had been with Jesus, they had developed a form of personal loyalty which transcended even their faith in his teachings and their prejudices against the Samaritans.
5. האישה משיחר ^top		5. The Woman of Sychar ^top
143:5.1 (1612.4) כאשר המאסטר והשנים-עשר הגיעו לבאר-יעקב, נותר ישוע, אשר עייף מן המסע, ליד הבאר, בעוד שפיליפוס לקח עמו את השליחים וביקש מהם לסייע לו להביא משיחר מזון ואוהלים, שכן הם היו עתידים להישאר באזור הזה למשך זמן מה. פטרוס ובני זבדיה ביקשו להישאר לצד ישוע, אך הוא ביקש כי הם יתלוו אל אחיהם ואמר: ״אל תחששו לי; השומרונים הללו יתייחסו אלינו באדיבות; רק אחינו, היהודים, מבקשים להרע לנו.״ השעה הייתה כמעט שש, כאשר ישוע התיישב לצד הבאר בערבו של הקיץ להמתין לשובם של השליחים.		143:5.1 (1612.4) When the Master and the twelve arrived at Jacob’s well, Jesus, being weary from the journey, tarried by the well while Philip took the apostles with him to assist in bringing food and tents from Sychar, for they were disposed to stay in this vicinity for a while. Peter and the Zebedee sons would have remained with Jesus, but he requested that they go with their brethren, saying: “Have no fear for me; these Samaritans will be friendly; only our brethren, the Jews, seek to harm us.” And it was almost six o’clock on this summer’s evening when Jesus sat down by the well to await the return of the apostles.
143:5.2 (1612.5) מימיה של באר יעקב הכילו פחות מינרלים מבארותיה של שיחר, ומסיבה זו הם נחשבו כמי שתייה מובחרים יותר. ישוע היה צמא, אך לא הייתה כל דרך לשאוב מי שתייה מן הבאר. ומשום כך, כאשר הגיעה אישה משיחר, כדהּ בידהּ, והתכוננה לשאוב מים מן הבאר, אמר לה ישוע: ״תני לי לשתות.״ האישה השומרונית הזו ידעה כי ישוע היה יהודי בשל מראהו ולבושו, ובשל מבטאו היא שיערה כי היה יהודי מן הגליל. שמה היה נָלְדָה, והיא הייתה יצור נאה. היא הופתעה עד מאוד מן העובדה שאדם יהודי פנה אליה ליד הבאר וביקש ממנה מים, מכיוון שבאותם ימים לא היה ראוי לאדם מכובד לפנות אל אישה בפומבי, ועוד פחות מכך שיהודי יפנה אל שומרונית. לפיכך שאלה נלדה את ישוע, ״כיצד זה שאתה, יהודי, מבקש ממני, אישה שומרונית, לשתות?״ ענה לה ישוע: ״אכן ביקשתי ממך לשתות, ואילו היית יכולה להבין, היית מבקשת ממני אַת לגימה ממי החיים.״ אז אמרה לו נלדה: ״אך אדוני, אין לך כיצד לשאוב מן הבאר והיא עמוקה; מנין לך, איפה, מימי החיים הללו? האם גדול אתה מאבינו יעקב, אשר נתן לנו את הבאר הזו, ואשר הוא בעצמו, וכן בניו וצאנו, שתו ממנה?״		143:5.2 (1612.5) The water of Jacob’s well was less mineral than that from the wells of Sychar and was therefore much valued for drinking purposes. Jesus was thirsty, but there was no way of getting water from the well. When, therefore, a woman of Sychar came up with her water pitcher and prepared to draw from the well, Jesus said to her, “Give me a drink.” This woman of Samaria knew Jesus was a Jew by his appearance and dress, and she surmised that he was a Galilean Jew from his accent. Her name was Nalda and she was a comely creature. She was much surprised to have a Jewish man thus speak to her at the well and ask for water, for it was not deemed proper in those days for a self-respecting man to speak to a woman in public, much less for a Jew to converse with a Samaritan. Therefore Nalda asked Jesus, “How is it that you, being a Jew, ask for a drink of me, a Samaritan woman?” Jesus answered: “I have indeed asked you for a drink, but if you could only understand, you would ask me for a draught of the living water.” Then said Nalda: “But, Sir, you have nothing to draw with, and the well is deep; whence, then, have you this living water? Are you greater than our father Jacob who gave us this well, and who drank thereof himself and his sons and his cattle also?”
143:5.3 (1613.1) ענה לה ישוע: ״כל השותה ממים אלה יחוש שוב צמא, אך כל השותה ממי הרוח החיה לא יחוש שוב צמא לעולם. ומֵי החיים הללו יהפכו בקרבו למעיין נובע ומרענן ואף לחיי נצח.״ אז אמרה נלדה: ״תן לי מן המים האלה, שלא אצמא ושלא אדרש לשוב לכאן עוד על-מנת לשאוב. חוץ מזה, כל מה שיכולה אישה שומרונית לקבל מיהודי מכובד שכזה יהיה תענוג.״		143:5.3 (1613.1) Jesus replied: “Everyone who drinks of this water will thirst again, but whosoever drinks of the water of the living spirit shall never thirst. And this living water shall become in him a well of refreshment springing up even to eternal life.” Nalda then said: “Give me this water that I thirst not, neither come all the way hither to draw. Besides, anything which a Samaritan woman could receive from such a commendable Jew would be a pleasure.”
143:5.4 (1613.2) נלדה לא ידעה כיצד להתייחס אל נכונותו של ישוע לשוחח אתה. בפניו של המאסטר היא ראתה חזות של אדם צדיק וקדוש, אך היא טעתה וייחסה את חברותיותו לאינטימיות פשוטה, וטעתה כאשר סברה כי באופן דיבורו הוא ניסה לפתות אותה. ומכיוון שהייתה אישה בעלת מוסר רופף, היא החלה לפלרטט אתו בגלוי, עד אשר ישוע התבונן ישירות בעיניה ואמר בקול מצווה, ״אישה, לכי אל בעלך והביאי אותו לכאן.״ פקודה זו השיבה את נלדה אל עשתונותיה. היא ראתה כי היא שגתה בפירוש אשר נתנה לנדיבותו של המאסטר; היא נוכחה לדעת כי היא שגתה בפירוש אשר נתנה לצורת דיבורו. היא נבהלה; היא החלה להבין כי עמדה מול אדם יוצא-דופן, חככה בקדחתנות בדעתה כיצד להשיב לו, ומתוך בלבול גדול אמרה, ״אבל אדוני, אינני יכולה לקרוא לבעלי, מכיוון שאין לי בעל.״ אז אמר לה ישוע: ״אמת דברת, כי אף שלפנים היה לך בעל, האדם אשר עמו את מתגוררת כעת איננו בעלך. מוטב היה לו היית מפסיקה להתעסק במילותיי והיית מבקשת את המים החיים אשר הצעתי לך היום.״		143:5.4 (1613.2) Nalda did not know how to take Jesus’ willingness to talk with her. She beheld in the Master’s face the countenance of an upright and holy man, but she mistook friendliness for commonplace familiarity, and she misinterpreted his figure of speech as a form of making advances to her. And being a woman of lax morals, she was minded openly to become flirtatious, when Jesus, looking straight into her eyes, with a commanding voice said, “Woman, go get your husband and bring him hither.” This command brought Nalda to her senses. She saw that she had misjudged the Master’s kindness; she perceived that she had misconstrued his manner of speech. She was frightened; she began to realize that she stood in the presence of an unusual person, and groping about in her mind for a suitable reply, in great confusion, she said, “But, Sir, I cannot call my husband, for I have no husband.” Then said Jesus: “You have spoken the truth, for, while you may have once had a husband, he with whom you are now living is not your husband. Better it would be if you would cease to trifle with my words and seek for the living water which I have this day offered you.”
143:5.5 (1613.3) כעת נלדה כבר התפקחה, ונעור בה העצמי הטוב יותר שלה. היא לא בחרה לגמרי להיות אישה בלתי-מוסרית. בעלה זנח אותה בגסות ובחוסר-צדק, ובצערה היא הסכימה להתגורר עם יווני מסוים כאשתו, אך ללא נישואין. כעת חשה נלדה בושה גדולה על כך שדיברה בצורה הזאת אל ישוע, ובחרטה גדולה היא פנתה אל המאסטר ואמרה: ״אדוני, אני מתחרטת על האופן שבו פניתי אליך, שכן אני מבחינה כי איש קדוש אתה, ואולי אפילו נביא.״ והיא עמדה לבקש מן המאסטר סיוע אישי וישיר, כאשר עשתה את מה שעשו רבים לפניה ואחריה – היא התחמקה מעניין הגאולה האישית בכך שהסיטה את השיחה לכיוון התיאולוגי והפילוסופי. היא מיהרה להסיט את השיחה מצרכיה שלה עצמה אל המחלוקת התיאולוגית. בעודה מצביעה אל הר גריזים, המשיכה ואמרה: ״אבותינו סגדו על ההר זה, ואף-על-פי-כן אתם טוענים כי ירושלים הוא המקום שבו ראוי לסגוד; מהו, אם כן, המקום שבו ראוי לסגוד לאל?״		143:5.5 (1613.3) By this time Nalda was sobered, and her better self was awakened. She was not an immoral woman wholly by choice. She had been ruthlessly and unjustly cast aside by her husband and in dire straits had consented to live with a certain Greek as his wife, but without marriage. Nalda now felt greatly ashamed that she had so unthinkingly spoken to Jesus, and she most penitently addressed the Master, saying: “My Lord, I repent of my manner of speaking to you, for I perceive that you are a holy man or maybe a prophet.” And she was just about to seek direct and personal help from the Master when she did what so many have done before and since—dodged the issue of personal salvation by turning to the discussion of theology and philosophy. She quickly turned the conversation from her own needs to a theological controversy. Pointing over to Mount Gerizim, she continued: “Our fathers worshiped on this mountain, and yet you would say that in Jerusalem is the place where men ought to worship; which, then, is the right place to worship God?”
143:5.6 (1613.4) ישוע הבחין בניסיונה של נשמת האישה להימנע ממגע ישיר ומחפש עם בוראהּ, אך הוא גם ראה כי נשמתה אכן צמאה להכיר צורת חיים טובה יותר. אחרי ככלות הכול, היה בלבה של נלדה צמא אמיתי למי החיים; ולפיכך הוא פנה אליה בסבלנות, ואמר: ״אישה, אומר לך כי לא ירחק היום שבו לא יסגדו לאב לא בירושלים ולא בהר הזה. אך כעת אתם סוגדים למשהו אשר אתם אינכם מכירים, לדת שהיא תערובת של אלילים פגאניים ופילוסופיות של גויים. היהודים, לכל הפחות, יודעים למי הם סוגדים; הם חדלו מן הבלבול בשעה שהם ריכזו את סגידתם לאל אחד, יהוה. אך האמיני לי כשאני אומר לך שלא ירחק היום שבו – ואפילו יהיה זה כעת – יסגדו סוגדים אמיתיים לאב ברוח ובאמת, משום שאלה הם הסוגדים שאותם האב מבקש. האלוהים הוא רוח, והסוגדים לו חייבים לסגוד לו ברוח ובאמת. גאולתך לא תבוא לך מן הידיעה כיצד סוגדים אחרים והיכן הם סוגדים, אלא בשעה שתקבלי בלבך שלך את המים החיים האלה אשר אני מציע לך אפילו כעת.״		143:5.6 (1613.4) Jesus perceived the attempt of the woman’s soul to avoid direct and searching contact with its Maker, but he also saw that there was present in her soul a desire to know the better way of life. After all, there was in Nalda’s heart a true thirst for the living water; therefore he dealt patiently with her, saying: “Woman, let me say to you that the day is soon coming when neither on this mountain nor in Jerusalem will you worship the Father. But now you worship that which you know not, a mixture of the religion of many pagan gods and gentile philosophies. The Jews at least know whom they worship; they have removed all confusion by concentrating their worship upon one God, Yahweh. But you should believe me when I say that the hour will soon come—even now is—when all sincere worshipers will worship the Father in spirit and in truth, for it is just such worshipers the Father seeks. God is spirit, and they who worship him must worship him in spirit and in truth. Your salvation comes not from knowing how others should worship or where but by receiving into your own heart this living water which I am offering you even now.”
143:5.7 (1614.1) אך נלדה ניסתה פעם אחת נוספת להימנע מלדון בחייה האישיים על-פני האדמה ובמעמד של נשמתה בפני האל. פעם אחת נוספת היא ניסתה לדון בשאלות דת כלליות, ואמרה: ״כן, אני יודעת, אדוני, שיוחנן דיבר על בוא הממיר, אחד אשר ייקרא הגואל, וכשהוא יבוא הוא יאמר לנו את כל הדברים״ – וישוע קטע את דבריה של נלדה ואמר בסמכותיות בטוחה, ״אנוכי אשר דובר אלייך הוא האיש.״		143:5.7 (1614.1) But Nalda would make one more effort to avoid the discussion of the embarrassing question of her personal life on earth and the status of her soul before God. Once more she resorted to questions of general religion, saying: “Yes, I know, Sir, that John has preached about the coming of the Converter, he who will be called the Deliverer, and that, when he shall come, he will declare to us all things”—and Jesus, interrupting Nalda, said with startling assurance, “I who speak to you am he.”
143:5.8 (1614.2) הייתה זו הפעם הראשונה שבה הכריז ישוע על-פני האדמה באופן ישיר, משכנע ובלתי-מוסווה על טיבו האלוהי ועל היותו בן אלוהי; וההכרזה הזו ניתנה באוזני אישה, אישה שומרונית, אישה בעלת אופי מפוקפק בעיני הגברים עד לאותו רגע; ואולם, עין אלוה ראתה שיותר מאשר היא חטאה מרצונה שלה, חטאו כלפיה. אישה זו הייתה כעת נשמה אנושית אשר ביקשה גאולה, ביקשה זאת בכנות ובלב שלם, וזה היה מספיק.		143:5.8 (1614.2) This was the first direct, positive, and undisguised pronouncement of his divine nature and sonship which Jesus had made on earth; and it was made to a woman, a Samaritan woman, and a woman of questionable character in the eyes of men up to this moment, but a woman whom the divine eye beheld as having been sinned against more than as sinning of her own desire and as now being a human soul who desired salvation, desired it sincerely and wholeheartedly, and that was enough.
143:5.9 (1614.3) ובעת שנלדה ביקשה לבטא בקול את כמיהתה לדברים טובים יותר ולצורת חיים נאצלת יותר, ממש בשעה שהיא התכוונה לבטא את משאלת לבה הכנה, חזרו שנים-עשר השליחים משיחר, הגיעו אל מקום המאורע וראו את ישוע משוחח באינטימיות כה רבה עם האישה השומרונית הזו – עם אישה שומרונית, ורק אתה לבדה – והם יותר מאשר נדהמו. הם הניחו בזריזות את האספקה שלהם וסרו הצידה. איש מהם לא העז להעיר לישוע, בעודו אומר לנלדה: ״לכי לדרכך, אישה; אלוהים סלח לך. מכאן ואילך תחיי חיים חדשים. קיבלת את המים החיים, שמחה חדשה תנבע בנשמתך ואת תהיי לבתו של העליון.״ האישה ראתה את מורת רוחם של השליחים, זנחה את כדהּ ונסה אל העיר.		143:5.9 (1614.3) As Nalda was about to voice her real and personal longing for better things and a more noble way of living, just as she was ready to speak the real desire of her heart, the twelve apostles returned from Sychar, and coming upon this scene of Jesus’ talking so intimately with this woman—this Samaritan woman, and alone—they were more than astonished. They quickly deposited their supplies and drew aside, no man daring to reprove him, while Jesus said to Nalda: “Woman, go your way; God has forgiven you. Henceforth you will live a new life. You have received the living water, and a new joy will spring up within your soul, and you shall become a daughter of the Most High.” And the woman, perceiving the disapproval of the apostles, left her waterpot and fled to the city.
143:5.10 (1614.4) בשעה שנכנסה אל העיר, היא הכריזה באוזני כל מי שפגשה: ״לכו צאו לבאר יעקב, לכו מהר, שם תפגשו אדם אשר הגיד לי את כל אשר עשיתי. אולי הוא הממיר?״ ובטרם שקעה השמש, המון גדול התקבץ מסביב לבאר יעקב להאזין לישוע. והמאסטר שוחח עמם עוד על אודות מי החיים, על אודות מתת הרוח השוכנת.		143:5.10 (1614.4) As she entered the city, she proclaimed to everyone she met: “Go out to Jacob’s well and go quickly, for there you will see a man who told me all I ever did. Can this be the Converter?” And ere the sun went down, a great crowd had assembled at Jacob’s well to hear Jesus. And the Master talked to them more about the water of life, the gift of the indwelling spirit.
143:5.11 (1614.5) השליחים מעולם לא חדלו מלהיות מופתעים מנכונותו של ישוע לשוחח עם נשים, עם נשים מפוקפקות, ואפילו בלתי-מוסריות. ישוע התקשה עד מאוד ללמד את שליחיו כי לנשים, ואפילו לאלה ביניהן אשר כונו בלתי-מוסריות, יש נשמה אשר מסוגלת לבחור באל כאביהן, ובכך להפוך לבנוֹת האל ולמועמדוֹת לחיי נצח. ואפילו תשע-עשרה מאות שנים לאחר מכן, רבים עדיין דוגלים באותו חוסר-נכונות לתפוש את מה שלימד המאסטר. אפילו הדת הנוצרית התעקשה לבנות את עצמה על עובדת מותו של ישוע, במקום על האמת של חייו. ראוי לעולם לעסוק יותר בחייו השמחים, חיים של גילוי האל, מאשר במותו הטראגי והמצער.		143:5.11 (1614.5) The apostles never ceased to be shocked by Jesus’ willingness to talk with women, women of questionable character, even immoral women. It was very difficult for Jesus to teach his apostles that women, even so-called immoral women, have souls which can choose God as their Father, thereby becoming daughters of God and candidates for life everlasting. Even nineteen centuries later many show the same unwillingness to grasp the Master’s teachings. Even the Christian religion has been persistently built up around the fact of the death of Christ instead of around the truth of his life. The world should be more concerned with his happy and God-revealing life than with his tragic and sorrowful death.
143:5.12 (1614.6) למחרת היום, סיפרה נלדה את הסיפור כולו לשליח יוחנן, אך הוא מעולם לא גילה את הסיפור בכללותו לשליחים האחרים, ואף ישוע לא שיתף את השנים-עשר בפרטים.		143:5.12 (1614.6) Nalda told this entire story to the Apostle John the next day, but he never revealed it fully to the other apostles, and Jesus did not speak of it in detail to the twelve.
143:5.13 (1615.1) נלדה סיפרה ליוחנן שישוע אמר לה ״את כל אשר עשיתי.״ פעמים רבות ביקש יוחנן לשאול את ישוע על השיחה הזו עם נלדה, אך הוא מעולם לא עשה כן. ישוע אמר לה רק דבר אחד על עצמה, אך המבט שלו, שאותו הישיר אל תוך עיניה, והאופן שבו הוא התייחס אליה, הביאו ברגע אחד את כל חייה הסדוקים אל תודעתה כבתמונה פנורמית, והיא ייחסה את הגילוי העצמי הזה של עברה למבטו ולמילותיו של המאסטר. ישוע מעולם לא אמר לה שהיו לה חמישה בעלים. מאז שבעלה זנח אותה, היא חיה עם ארבעה גברים שונים, וברגע שהבינה כי ישוע הוא איש האל, עלתה עובדה זאת יחד עם כל עברה לתודעתה בחיות כזו, עד שלאחר מכן היא טענה בפני יוחנן כי ישוע אמר לה הלכה למעשה את כל אלה.		143:5.13 (1615.1) Nalda told John that Jesus had told her “all I ever did.” John many times wanted to ask Jesus about this visit with Nalda, but he never did. Jesus told her only one thing about herself, but his look into her eyes and the manner of his dealing with her had so brought all of her checkered life in panoramic review before her mind in a moment of time that she associated all of this self-revelation of her past life with the look and the word of the Master. Jesus never told her she had had five husbands. She had lived with four different men since her husband cast her aside, and this, with all her past, came up so vividly in her mind at the moment when she realized Jesus was a man of God that she subsequently repeated to John that Jesus had really told her all about herself.
6. התחייה השומרונית ^top		6. The Samaritan Revival ^top
143:6.1 (1615.2) בערב שבו נלדה הוציאה את תושבי שיחר בהמוניהם לראות את ישוע, בדיוק שבו השנים-עשר עם מזון, ומכיוון שהם לא אכלו דבר באותו יום, והיו רעבים, הם ביקשו מישוע לאכול עמם בִּמְקום לשוחח עם האנשים. אך ישוע ידע כי החשיכה תרד עוד מעט קט, והתעקש לשוחח עם האנשים בטרם ישלח אותם לדרכם. כאשר ניסה אנדראס לשכנע אותו לאכול מעט בטרם ישוחח עם ההמון, אמר לו ישוע, ״יֶשׁ לִי אֹכֶל לֶאֱכֹל אֲשֶׁר אַתֶּם לֹא יְדַעְתֶּם.״ כאשר שמעו זאת השליחים, הם אמרו איש לרעהו: "הֲכִי הֵבִיא לוֹ אִישׁ דְּבָר מָאֲכַל? הייתכן שהאישה הביאה לו מזון ומשקה?״ כאשר שמע אותם ישוע משוחחים בינם לבין עצמם, ובטרם שוחח עם ההמונים, הוא פנה הצידה ואמר לשנים-עשר: ״מַאֲכָלִי עֲשׂוֹת רְצוֹן שֹׁלְחִי וּלְהַשְׁלִים מַעֲשֵׂהוּ. הֲלֹא אַתֶּם תֹּאמְרוּ עוֹד כָּךְ וְכָךְ חֳדָשִׁים וְהַקָּצִיר בָּא. הִנֵּה אֲנִי אֹמֵר לָכֶם, שְׂאוּ עֵינֵיכֶם וּרְאוּ הָמוֹן יוֹצֶא מֵעִיר בָּשׁוֹמְרוֹן לְהָטוֹת אוֹזְנוֹ אֶלֵינוּ; אוֹמֶר אֲנִי לָכֶם, רְאוּ בַּשָּׂדוֹת כִּי כְבָר הִלְבִּינוּ לַקָּצִיר. וְהַקּוֹצֵר יִקַח שְׂכָרוֹ וְיְאסוֹף תְּבוּאָה לְחַיֵּי עוֹלָם, לְמַעַן יִשְׂמְחוּ יַחְדָּו גַּם הַזֹּרֵעַ גַּם הַקּוֹצֵר. כִּי בָזֹאת יֵאָמֵן הַמָּשָׁל ׳כִּי זֶה זֹרֵעַ וְאַחֵר יִקְצֹר׳. אָנֹכִי שָׁלַחְתִּי אֶתְכֶם לִקְצֹר אֶת-אֲשֶׁר לֹא עֲמַלְתֶּם בּוֹ, וַאֲחֵרִים עָמְלוּ וְאַתֶּם נִכְנַסְתֶּם בַּעֲמָלָם.״ את זאת אמר בהתייחסו לעבודתו של יוחנן המטביל.		143:6.1 (1615.2) On the evening that Nalda drew the crowd out from Sychar to see Jesus, the twelve had just returned with food, and they besought Jesus to eat with them instead of talking to the people, for they had been without food all day and were hungry. But Jesus knew that darkness would soon be upon them; so he persisted in his determination to talk to the people before he sent them away. When Andrew sought to persuade him to eat a bite before speaking to the crowd, Jesus said, “I have meat to eat that you do not know about.” When the apostles heard this, they said among themselves: “Has any man brought him aught to eat? Can it be that the woman gave him food as well as drink?” When Jesus heard them talking among themselves, before he spoke to the people, he turned aside and said to the twelve: “My meat is to do the will of Him who sent me and to accomplish His work. You should no longer say it is such and such a time until the harvest. Behold these people coming out from a Samaritan city to hear us; I tell you the fields are already white for the harvest. He who reaps receives wages and gathers this fruit to eternal life; consequently the sowers and the reapers rejoice together. For herein is the saying true: ‘One sows and another reaps.’ I am now sending you to reap that whereon you have not labored; others have labored, and you are about to enter into their labor.” This he said in reference to the preaching of John the Baptist.
143:6.2 (1615.3) ישוע והשליחים נכנסו לשיחר והטיפו במשך יומיים, בטרם קבעו את המחנה שלהם על הר גריזים. ורבים מתושבי שיחר האמינו בבשורה וביקשו להיטבל, אך באותה עת שליחיו של ישוע עדיין לא הטבילו.		143:6.2 (1615.3) Jesus and the apostles went into Sychar and preached two days before they established their camp on Mount Gerizim. And many of the dwellers in Sychar believed the gospel and made request for baptism, but the apostles of Jesus did not yet baptize.
143:6.3 (1615.4) בלילה הראשון במחנה על הר גריזים, ציפו השליחים שישוע יגער בהם על האופן שבו הם התייחסו לאישה בבאר יעקב, אך הוא כלל לא התייחס לעניין הזה. לחלופין, הוא שוחח איתם את השיחה הזכורה לטוב על אודות ״המציאויות אשר עומדות במרכז מלכות האל.״ בכל דת, קל מאוד להרשות לערכים לקבל מקום גדול מכפי מידתם, וקל מאוד לאפשר לעובדות לתפוש את מקומה של האמת בתיאולוגיה. עובדת הצלב הפכה ללב לבה של הנצרות המאוחרת יותר; ואולם, אין זוהי האמת המרכזית של הדת אשר אותה ניתן לגזור מחייו ומתורתו של ישוע מנצרת.		143:6.3 (1615.4) The first night of the camp on Mount Gerizim the apostles expected that Jesus would rebuke them for their attitude toward the woman at Jacob’s well, but he made no reference to the matter. Instead he gave them that memorable talk on “The realities which are central in the kingdom of God.” In any religion it is very easy to allow values to become disproportionate and to permit facts to occupy the place of truth in one’s theology. The fact of the cross became the very center of subsequent Christianity; but it is not the central truth of the religion which may be derived from the life and teachings of Jesus of Nazareth.
143:6.4 (1615.5) בשיעור אשר לימד ישוע על הר גריזים, הנושא היה כזה: ישוע מבקש כי כל בני האדם יראו באל אב-חבר, ובו (בישוע) – אח-חבר. שוב ושוב הוא חזר וטען כי אהבה הינה מערכת היחסים הכבירה ביותר בעולם – ביקום – ממש כשם שהאמת הינה הביטוי המרבי אשר מבחין במערכות היחסים האלוהיות האלה.		143:6.4 (1615.5) The theme of Jesus’ teaching on Mount Gerizim was: That he wants all men to see God as a Father-friend just as he (Jesus) is a brother-friend. And again and again he impressed upon them that love is the greatest relationship in the world—in the universe—just as truth is the greatest pronouncement of the observation of these divine relationships.
143:6.5 (1616.1) ישוע הציג את עצמו באופן כה מלא בפני השומרונים, הן מפני שהוא יכול היה לעשות כן בבטחה, והן משום שהוא ידע כי לא יחזור לבקר שוב בלב השומרון בכדי להטיף לבשורת המלכות.		143:6.5 (1616.1) Jesus declared himself so fully to the Samaritans because he could safely do so, and because he knew that he would not again visit the heart of Samaria to preach the gospel of the kingdom.
143:6.6 (1616.2) ישוע והשנים-עשר חנו על הר גריזים עד סוף חודש אוגוסט. בימים הם הטיפו לשומרונים אשר בערים את בשורות המלכות הטובות – אבהותו של האל – ובלילות הם בילו במחנה. העבודה אשר עשו ישוע והשנים-עשר בערי השומרון הניבה נשמות רבות למלכות, ותרמה רבות להכשרת הקרקע לעבודה המופלאה אשר עשה לאחר מכן פיליפוס באזורים הללו, בתקופה שלאחר מות ישוע ותחייתו מן המתים, ולאחר שהשליחים נפוצו אל קצות הארץ בשל הרדיפות המרות אשר חוו המאמינים בירושלים.		143:6.6 (1616.2) Jesus and the twelve camped on Mount Gerizim until the end of August. They preached the good news of the kingdom—the fatherhood of God—to the Samaritans in the cities by day and spent the nights at the camp. The work which Jesus and the twelve did in these Samaritan cities yielded many souls for the kingdom and did much to prepare the way for the marvelous work of Philip in these regions after Jesus’ death and resurrection, subsequent to the dispersion of the apostles to the ends of the earth by the bitter persecution of believers at Jerusalem.
7. שיעורים על תפילה וסגידה ^top		7. Teachings About Prayer and Worship ^top
143:7.1 (1616.3) במפגשי הערב על הר גריזים לימד ישוע אמיתות גדולות רבות, ובמיוחד הוא שם דגש על הבאות:		143:7.1 (1616.3) At the evening conferences on Mount Gerizim, Jesus taught many great truths, and in particular he laid emphasis on the following:
143:7.2 (1616.4) דת אמיתית הינה פעולתה של נשמה יחידה במערכת יחסים מודעת-לעצמה בינה לבין הבורא; דת מאורגנת היא ניסיונו של האדם לחברֵת את סגידתם של יחידים דתיים.		143:7.2 (1616.4) True religion is the act of an individual soul in its self-conscious relations with the Creator; organized religion is man’s attempt to socialize the worship of individual religionists.
143:7.3 (1616.5) ראוי כי הסגידה – ההגות ברוחני – והשירות, המגע עם מציאות החומר, יבואו לסירוגין. ראוי לשלב בין עבודה למשחק; ראוי לאזן את הדת באמצעות הומור. ראוי להקל על כובד ההגות הפילוסופית המעמיקה בעזרת שירה מקצבית. ראוי לתת לאישיות לנוח מקשיי החיים – מן המתח אשר היא חווה בזמן – באמצעות מנוחת הסגידה. ראוי להעמיד אל מול תחושת חוסר הביטחון, אשר נובעת מפחד הבידוד אשר חווה האישיות ביקום, את הגות האמונה באב ואת הניסיון להכיר את העליון.		143:7.3 (1616.5) Worship—contemplation of the spiritual—must alternate with service, contact with material reality. Work should alternate with play; religion should be balanced by humor. Profound philosophy should be relieved by rhythmic poetry. The strain of living—the time tension of personality—should be relaxed by the restfulness of worship. The feelings of insecurity arising from the fear of personality isolation in the universe should be antidoted by the faith contemplation of the Father and by the attempted realization of the Supreme.
143:7.4 (1616.6) התפילה מיועדת להקטין את חשיבתו של האדם, אך להגדיל את הכרתו; היא איננה מיועדת להרחיב את הידע, כי אם להעמיק את התובנה.		143:7.4 (1616.6) Prayer is designed to make man less thinking but more realizing; it is not designed to increase knowledge but rather to expand insight.
143:7.5 (1616.7) הסגידה מיועדת לצְפות את החיים הטובים יותר אשר ממתינים בעתיד, ואז לשקף את המשמעויות הרוחניות החדשות האלה בחזרה אל החיים בהווה. התפילה מקיימת מן הבחינה הרוחנית, ואילו הסגידה הינה יצירתית באופן אלוהי.		143:7.5 (1616.7) Worship is intended to anticipate the better life ahead and then to reflect these new spiritual significances back onto the life which now is. Prayer is spiritually sustaining, but worship is divinely creative.
143:7.6 (1616.8) סגידה הינה הטכניקה שבאמצעותה מבקשים מן האחד השראה על-מנת לשרת את הרבים. סגידה הינה אמת המידה אשר מודדת את מידת התנתקותה של הנשמה מן היקום החומרי, ובה בעת את מידת התחברותה הבטוחה אל המציאויות הרוחניות של הבריאה בכללותה.		143:7.6 (1616.8) Worship is the technique of looking to the One for the inspiration of service to the many. Worship is the yardstick which measures the extent of the soul’s detachment from the material universe and its simultaneous and secure attachment to the spiritual realities of all creation.
143:7.7 (1616.9) תפילה הינה תזכורת-לַעצמי – מחשבה נשגבת; סגידה הינה שכחה-עצמית – חשיבת-עָל. סגידה הינה תשומת לב נטולת-מאמץ, מנוחה אמיתית ואידיאלית לנשמה, צורה של מאמץ רוחני נינוח.		143:7.7 (1616.9) Prayer is self-reminding—sublime thinking; worship is self-forgetting—superthinking. Worship is effortless attention, true and ideal soul rest, a form of restful spiritual exertion.
143:7.8 (1616.10) סגידה הינה מעשהו של החלק המזהה עצמו עם השלם; הסופי עם האינסופי; הבן עם האב; הזמן אשר פועל את פעולתו על-מנת להתלכד עם הנצח. סגידה הינה מעשה ההתייחדות של הבן עם האב האלוהי, האופן שבו מבקשת נשמת-רוח האדם להתייחס באופן מרענן, יצירתי, חברי ורומנטי.		143:7.8 (1616.10) Worship is the act of a part identifying itself with the Whole; the finite with the Infinite; the son with the Father; time in the act of striking step with eternity. Worship is the act of the son’s personal communion with the divine Father, the assumption of refreshing, creative, fraternal, and romantic attitudes by the human soul-spirit.
143:7.9 (1616.11) אף-על-פי שהשליחים הבינו אך מעט מן השיעורים אשר לימד ישוע במחנה, הבינו אותם בני עולמות אחרים, ובני דורות אחרים על-פני האדמה יבינו אותם אף הם.		143:7.9 (1616.11) Although the apostles grasped only a few of his teachings at the camp, other worlds did, and other generations on earth will.