מסמך 144		Paper 144
בגלבוע ובדקפוליס		At Gilboa and in the Decapolis
144:0.1 (1617.1) החודשים ספטמבר ואוקטובר עברו בפרישוּת במחנה חבוי על מורדות הר הגלבוע. בחודש ספטמבר בילה ישוע לבדו עם שליחיו, והוא לימד אותם והורה להם את אמיתות המלכות.		144:0.1 (1617.1) SEPTEMBER and October were spent in retirement at a secluded camp upon the slopes of Mount Gilboa. The month of September Jesus spent here alone with his apostles, teaching and instructing them in the truths of the kingdom.
144:0.2 (1617.2) היו כמה סיבות לכך שישוע ושליחיו נמצאו בפרישות בפרק זמן הזה, ולכך שהם שהו בגבול שבין השומרון לדקפוליס. בקרב מנהיגי הדת בירושלים שררה התנגדות גדולה; הורדוס אנטיפס עדיין החזיק את יוחנן בכלא. הוא פחד הן לשחררו והן להוציאו להורג, ובה בעת המשיך לחשוד כי יוחנן וישוע היו קשורים ביניהם באופן כלשהו. בתנאים הללו, לא היה זה מן התבונה לתכנן פעולה אגרסיבית ביהודה או בגליל. והייתה גם סיבה שלישית: המתח בין ראשי תלמידיו של יוחנן לבין שליחיו של ישוע אשר הלך וגדל אט-אט, והחמיר ככל שהמאמינים הלכו ורבו.		144:0.2 (1617.2) There were a number of reasons why Jesus and his apostles were in retirement at this time on the borders of Samaria and the Decapolis. The Jerusalem religious rulers were very antagonistic; Herod Antipas still held John in prison, fearing either to release or execute him, while he continued to entertain suspicions that John and Jesus were in some way associated. These conditions made it unwise to plan for aggressive work in either Judea or Galilee. There was a third reason: the slowly augmenting tension between the leaders of John’s disciples and the apostles of Jesus, which grew worse with the increasing number of believers.
144:0.3 (1617.3) ישוע ידע כי ימי תקופת עבודת ההכנה של ההטפה והלימוד התקרבו אל קצם, וכי בצעד הבא יתחיל המאמץ השלם והסופי של חייו על-פני האדמה; והוא לא רצה שתחילתה של משימה זו תעמיד את יוחנן המטביל במבחן, או שתבייש אותו. לפיכך, ישוע החליט לבלות תקופה מסוימת בפרישות, להמשיך ולאמן את שליחיו ואז לעבוד בשקט בערי הדקפוליס, עד אשר יוּצא יוחנן להורג, או עד אשר ישוחרר על-מנת להצטרף אליהם למאמץ מאוחד.		144:0.3 (1617.3) Jesus knew that the days of the preliminary work of teaching and preaching were about over, that the next move involved the beginning of the full and final effort of his life on earth, and he did not wish the launching of this undertaking to be in any manner either trying or embarrassing to John the Baptist. Jesus had therefore decided to spend some time in retirement rehearsing his apostles and then to do some quiet work in the cities of the Decapolis until John should be either executed or released to join them in a united effort.
1. המחנה בגלבוע ^top		1. The Gilboa Encampment ^top
144:1.1 (1617.4) בחלוף הזמן, גדלה מסירותם של השנים-עשר לישוע, וכן מחויבותם לעבודת המלכות. מסירותם נבעה בעיקרה מנאמנות אישית. הם לא תפשו את הצדדים הרבים של תורת ישוע; הם לא הבינו עד תום את טיבו של ישוע, או את משמעותהּ של משימת המתת שלו על-פני האדמה.		144:1.1 (1617.4) As time passed, the twelve became more devoted to Jesus and increasingly committed to the work of the kingdom. Their devotion was in large part a matter of personal loyalty. They did not grasp his many-sided teaching; they did not fully comprehend the nature of Jesus or the significance of his bestowal on earth.
144:1.2 (1617.5) ישוע הבהיר לשליחיו כי הם פרשו מתוך שלוש סיבות:		144:1.2 (1617.5) Jesus made it plain to his apostles that they were in retirement for three reasons:
144:1.3 (1617.6) 1. על-מנת לאשש את הבנתם את בשורת המלכות ואת אמונתם בה.		144:1.3 (1617.6) 1. To confirm their understanding of, and faith in, the gospel of the kingdom.
144:1.4 (1617.7) 2. על-מנת לאפשר להתנגדות לעבודתם ביהודה ובגליל לשכוך.		144:1.4 (1617.7) 2. To allow opposition to their work in both Judea and Galilee to quiet down.
144:1.5 (1617.8) 3. על-מנת להמתין לבוא גורלו של יוחנן המטביל.		144:1.5 (1617.8) 3. To await the fate of John the Baptist.
144:1.6 (1617.9) במשך זמן שהייתם בגלבוע, סיפר ישוע לשנים-עשר הרבה על חייו המוקדמים ועל התנסותו על הר החרמון; הוא אף גילה להם משהו ממה שאירע בגבעות בארבעים הימים שבאו מיד לאחר הטבלתו. והוא אף הנחה אותם ישירות לבל יספרו לאיש על ההתנסויות האלה בטרם שובו שלו אל חיק האב.		144:1.6 (1617.9) While tarrying on Gilboa, Jesus told the twelve much about his early life and his experiences on Mount Hermon; he also revealed something of what happened in the hills during the forty days immediately after his baptism. And he directly charged them that they should tell no man about these experiences until after he had returned to the Father.
144:1.7 (1618.1) במהלך השבועות האלה של חודש ספטמבר הם נחו, שוחחו, ושיתפו בהתנסויותיהם מאז שקרא להם ישוע לשירות לראשונה; והם ניסו באמת ובתמים לתאם את כל אשר לימד אותם המאסטר עד כה. במידה כזו או אחרת, כולם הבינו כי זוהי עתידה להיות ההזדמנות האחרונה שלהם למנוחה ממושכת. הם הבינו כי המאמץ הבא שלהם להטפה בציבור, ביהודה או בגליל, עתיד לסמן את תחילתה של ההכרזה הסופית על בוא המלכות. ואולם, היה להם רק מושג קלוש, אם בכלל, באשר למה שעתידה מלכות זו להיות בשעה שתגיע. יוחנן ואנדראס סברו כי המלכות באה זה מכבר; פטרוס ויעקב האמינו כי היא עתידה לבוא; נתנאל ותומאס התוודו בכנות על כך שהם מבולבלים; מתי, פיליפוס ושמעון הקנאי היו שרויים בבלבול ובחוסר-וודאות; התאומים נהנו משלוות בורותם באשר למחלוקת; ואילו יהודה איש-קריות היה שקט, בלתי-מחויב.		144:1.7 (1618.1) During these September weeks they rested, visited, recounted their experiences since Jesus first called them to service, and engaged in an earnest effort to co-ordinate what the Master had so far taught them. In a measure they all sensed that this would be their last opportunity for prolonged rest. They realized that their next public effort in either Judea or Galilee would mark the beginning of the final proclamation of the coming kingdom, but they had little or no settled idea as to what the kingdom would be when it came. John and Andrew thought the kingdom had already come; Peter and James believed that it was yet to come; Nathaniel and Thomas frankly confessed they were puzzled; Matthew, Philip, and Simon Zelotes were uncertain and confused; the twins were blissfully ignorant of the controversy; and Judas Iscariot was silent, noncommittal.
144:1.8 (1618.2) חלק גדול מהזמן הזה בילה ישוע לבדו על ההר, בסמוך למחנה. לעתים הוא לקח עמו את פטרוס, יעקב ויוחנן, אך על-פי-רוב הוא הלך להתפלל או להתייחד לבדו. לאחר ההטבלה של ישוע, ולאחר ארבעים הימים בגבעות של פראה, קשה לכנות את תקופות ההתייחדות האלה עם אביו כתפילה, וכמו-כן אין זה מתאים לומר כי ישוע סגד, אף כי בהחלט ראוי להתייחס לתקופות האלה כאל תקופות של התייחדות אישית עם אביו.		144:1.8 (1618.2) Much of this time Jesus was alone on the mountain near the camp. Occasionally he took with him Peter, James, or John, but more often he went off to pray or commune alone. Subsequent to the baptism of Jesus and the forty days in the Perean hills, it is hardly proper to speak of these seasons of communion with his Father as prayer, nor is it consistent to speak of Jesus as worshiping, but it is altogether correct to allude to these seasons as personal communion with his Father.
144:1.9 (1618.3) הנושא המרכזי של הדיונים במהלך חודש ספטמבר היה תפילה וסגידה. לאחר שהם שוחחו על אודות הסגידה במשך ימים אחדים, נשא ישוע לבסוף את הדרשה הזכורה שלו לטוב על אודות התפילה. הוא עשה כן בתשובה לבקשתו של תומאס: ״מאסטר, אנא למד אותנו להתפלל.״		144:1.9 (1618.3) The central theme of the discussions throughout the entire month of September was prayer and worship. After they had discussed worship for some days, Jesus finally delivered his memorable discourse on prayer in answer to Thomas’s request: “Master, teach us how to pray.”
144:1.10 (1618.4) יוחנן לימד את תלמידיו צורת תפילה, תפילה לשם גאולה במלכות הקרבה. ואף כי ישוע מעולם לא אסר על חסידיו להשתמש בצורת התפילה של יוחנן, שליחיו הבינו במוקדם מאוד כי המאסטר לא עודד לגמרי את המנהג של תפילה על-פי נוסח רשמי. אף-על-פי-כן, המאמינים ביקשו כל העת ללמוד כיצד להתפלל. השנים-עשר כמהו לדעת מהי צורת הפנייה שישוע תמך בה. ולפיכך, בעיקר בשל הצורך הזה של כמה מפשוטי העם לקבל צורת פנייה פשוטה, הסכים ישוע בעת הזו לבקשתו של תומאס ללמד אותם צורת תפילה. ישוע נתן את השיעור הזה אחר-צהריים אחד, במהלך השבוע השלישי לשהותם בהר הגלבוע.		144:1.10 (1618.4) John had taught his disciples a prayer, a prayer for salvation in the coming kingdom. Although Jesus never forbade his followers to use John’s form of prayer, the apostles very early perceived that their Master did not fully approve of the practice of uttering set and formal prayers. Nevertheless, believers constantly requested to be taught how to pray. The twelve longed to know what form of petition Jesus would approve. And it was chiefly because of this need for some simple petition for the common people that Jesus at this time consented, in answer to Thomas’s request, to teach them a suggestive form of prayer. Jesus gave this lesson one afternoon in the third week of their sojourn on Mount Gilboa.
2. הדרשה על התפילה ^top		2. The Discourse on Prayer ^top
144:2.1 (1618.5) ״יוחנן אכן לימד אתכם צורת תפילה פשוטה: ׳הוֹ אבא, טהר אתנו מחטא, הצג בפנינו את תהילתך, גלה את אהבתך, ותן לרוחך לקדש את לבנו לעולם ועד, אמן!׳ הוא לימד את התפילה הזו בכדי שיהיה בידכם דבר-מה ללמד את ההמונים. הוא לא התכוון לכך שאתם תשתמשו בצורת הפנייה הקבועה והרשמית הזו כדרך הדיבור של נשמתכם שלכם, בשעה שאתם נושאים את תפילותיכם.		144:2.1 (1618.5) “John indeed taught you a simple form of prayer: ‘O Father, cleanse us from sin, show us your glory, reveal your love, and let your spirit sanctify our hearts forevermore, Amen!’ He taught this prayer that you might have something to teach the multitude. He did not intend that you should use such a set and formal petition as the expression of your own souls in prayer.
144:2.2 (1618.6) ״התפילה הינה ביטוי אישי ומשוחרר לגמרי של האופן שבו מתייחסת הנשמה לרוח; ראוי לה לתפילה להיות כהתייחדותו של בן, וכביטוי של רֵעוּת. כאשר הרוח היא זו אשר אומרת את התפילה, זו מובילה לקִדמה רוחנית של שיתוף-פעולה. התפילה במיטבה היא צורת התייחדות רוחנית המובילה לסגידה נבונה. תפילת אמת היא האופן הכן שבו תושיטו את ידיכם השמימה לשם הגשמת רעיונותיכם הגבוהים.		144:2.2 (1618.6) “Prayer is entirely a personal and spontaneous expression of the attitude of the soul toward the spirit; prayer should be the communion of sonship and the expression of fellowship. Prayer, when indited by the spirit, leads to co-operative spiritual progress. The ideal prayer is a form of spiritual communion which leads to intelligent worship. True praying is the sincere attitude of reaching heavenward for the attainment of your ideals.
144:2.3 (1619.1) ״התפילה היא נשימתה של הנשמה, והיא האמורה להנהיג אתכם להתמיד בניסיונותיכם ללמוד את רצון האב. מִי בָכֶם אֲשֶׁר לוֹ אֹהֵב, וְהָלַךְ וּבָא אֵלָיו בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה וְאָמַר אֵלָיו: ׳יְדִידִי הַלְוֵנִי שְׁלשֶׁת כִּכְּרוֹת לָחֶם, כִּי אֹהֲבִי בָּא אֵלַי מִן הַדָּרֶךְ וְלִי אֵין כֹּל לָשׂוּם לְפָנָיו׳; וְהוּא מִבַּיִת, יַעֲנֶה וְיֹאמַר, ׳אַל תּוֹגִיעֵנִי כִּי כְּבָר נִסְגְּרָה הַדֶּלֶת וִילָדַי שׁוֹכְבִים עִמָּדִי בַּמִּטָּה; לֹא אוּכַל לָקוּם וְלָתֶת לָךְ,׳ ואתם תתעקשו, ותסבירו לו שחברכם רעב, ושאין לכם אוכל לתת לו. אֹמֵר אֲנִי לָכֶם, גַּם כִּי לֹא יָקוּם לָתֶת לֵךָ עַל הֱיוֹתוֹ אֹהֲבךָ, יָקוּם בַּעֲבוּר עַזּוּת פָּניךָ וְיִתֵן לֵךָ כְּכָל צָרְכֵּךָ. ולכן, אם התעקשות מצליחה לשכנע אפילו את האדם בן התמותה, עד כמה יותר תצלח התעקשותכם-ברוח להשיג את לחם החיים מידיו המעניקות של האב שבשמים. שוב אומַר אני לכם: שַׁאֲלוּ וְיִנָתֵן לָכֶם; דִּרְשׁוּ וְתִמְצָאוּ; דִּפְקוּ וְיִפָּתַח לָכֶם. כִּי כָּל הַשֹּׁאֵל יְקַבֵּל; וְהַדֹּרֵשׁ יִמְצָא; וְהַדֹּפֵק תִּפָּתַח לוֹ דֶּלֶת הַגְאוּלָה.		144:2.3 (1619.1) “Prayer is the breath of the soul and should lead you to be persistent in your attempt to ascertain the Father’s will. If any one of you has a neighbor, and you go to him at midnight and say: ‘Friend, lend me three loaves, for a friend of mine on a journey has come to see me, and I have nothing to set before him’; and if your neighbor answers, ‘Trouble me not, for the door is now shut and the children and I are in bed; therefore I cannot rise and give you bread,’ you will persist, explaining that your friend hungers, and that you have no food to offer him. I say to you, though your neighbor will not rise and give you bread because he is your friend, yet because of your importunity he will get up and give you as many loaves as you need. If, then, persistence will win favors even from mortal man, how much more will your persistence in the spirit win the bread of life for you from the willing hands of the Father in heaven. Again I say to you: Ask and it shall be given you; seek and you shall find; knock and it shall be opened to you. For every one who asks receives; he who seeks finds; and to him who knocks the door of salvation will be opened.
144:2.4 (1619.2) ״היש בכם איש ואב אשר ייתן לבנוֹ את אשר ביקש בטיפשות, ולא יפעל בהתאם לחכמתו כהורה? אם הילד זקוק ללחם, האם תתנו לו אבן רק משום שטעה וביקש אותה? אם בנכם זקוק לדג, האם תתנו לו נחש, אך משום שזה עלה פעם יחד עם הדג ברשת והבן ביקש את הנחש בטיפשותו? אם אתם, בני-תמותה ויצורים סופיים, יודעים לענות נכון על תפילות ולהעניק לילדיכם מתנות טובות, עד כמה הרבה יותר ייתן אביכם שבשמים מן הרוח ומשאר ברכותיו למבקשים ממנו? ראוי לאדם להתפלל, ואף פעם לא להתייאש.		144:2.4 (1619.2) “Which of you who is a father, if his son asks unwisely, would hesitate to give in accordance with parental wisdom rather than in the terms of the son’s faulty petition? If the child needs a loaf, will you give him a stone just because he unwisely asks for it? If your son needs a fish, will you give him a watersnake just because it may chance to come up in the net with the fish and the child foolishly asks for the serpent? If you, then, being mortal and finite, know how to answer prayer and give good and appropriate gifts to your children, how much more shall your heavenly Father give the spirit and many additional blessings to those who ask him? Men ought always to pray and not become discouraged.
144:2.5 (1619.3) ״הבה ואספרה לכם משל על שופט אשר חי בְּעיר של רשעים. שׁוֹפֵט הָיָה בְּעִיר אֶחָת אֲשֶׁר לֹא יָרֵא אֶת הַאֱלוֹהִים, וְלֹא נָשָׂא פְּנֵי אָדָם. וְאַלְמָנָה הַיְתה בָּעִיר הַהִיא, אָשֶׁר בַּאָה שׁוּב וָשׁוּב בִּפְנֵי הַשׁוֹפֵט הַמוּשׁחָת הַזֶה וּבִיקְשָׁה, ׳דִּינָה אֶת דִּינִי מִמְּרִיבִי.׳ וַיְמָאֵן יוֹם וָיוֹם וּמִקֵּץ יָמִים אָמַר בְּנַפְשׁוֹ: ׳גַּם כִּי לֹא אִירָא אֶת הַאֱלוֹהִים וְלֹא אֶשָׂא פָנִים לְאָדָם, אֶעֱשֶׂה אֶת מִשְׁפַּט הָאַלְמָנָה הַזֹּאת עַל הַלְאוֹתָהּ אותִי, פֶּן תָּבוֹא תָמִיד וְדִכְּאַתְנִי בְּמִלִּים.׳ אנוכי מספר לכם את זאת בכדי לעודד אתכם להתעקש ולהתפלל, אך לא בכדי לנסות ולשנות את האב הישר והצדיק אשר ממעל. התעקשותכם איננה נדרשת בכדי לזכות בחסד האל, אלא למען שנות את גישתכם אשר בארץ, ולהרחיב את יכולתה של נשמתכם להכיל את הרוח.		144:2.5 (1619.3) “Let me tell you the story of a certain judge who lived in a wicked city. This judge feared not God nor had respect for man. Now there was a needy widow in that city who came repeatedly to this unjust judge, saying, ‘Protect me from my adversary.’ For some time he would not give ear to her, but presently he said to himself: ‘Though I fear not God nor have regard for man, yet because this widow ceases not to trouble me, I will vindicate her lest she wear me out by her continual coming.’ These stories I tell you to encourage you to persist in praying and not to intimate that your petitions will change the just and righteous Father above. Your persistence, however, is not to win favor with God but to change your earth attitude and to enlarge your soul’s capacity for spirit receptivity.
144:2.6 (1619.4) ״אך תפילתכם, כאשר אתם נושאים אותה, דלה היא באמונה. אמונת אמת יכולה להזיז ממקומם הרים של קשיי החומר, אשר עומדים בדרך של התרחבות הנשמה ושל התקדמות רוחנית.״		144:2.6 (1619.4) “But when you pray, you exercise so little faith. Genuine faith will remove mountains of material difficulty which may chance to lie in the path of soul expansion and spiritual progress.”
3. תפילת המאמין ^top		3. The Believer’s Prayer ^top
144:3.1 (1619.5) ואולם, השליחים עדיין לא שבעו רצון; הם ביקשו מישוע לקבל תפילה לדוגמה, אשר אותה יוכלו ללמד את התלמידים החדשים. לאחר שיעקב זבדיה הקשיב לדרשה על התפילה, הוא אמר: ״טוב ויפה, מאסטר, אך איננו מבקשים צורת תפילה עבורנו, אלא יותר עבור המאמינים החדשים יותר אשר צובאים עלינו לעיתים כה תכופות ומבקשים, ׳למדו אותנו כיצד נכון להתפלל אל האב שבשמים.׳״		144:3.1 (1619.5) But the apostles were not yet satisfied; they desired Jesus to give them a model prayer which they could teach the new disciples. After listening to this discourse on prayer, James Zebedee said: “Very good, Master, but we do not desire a form of prayer for ourselves so much as for the newer believers who so frequently beseech us, ‘Teach us how acceptably to pray to the Father in heaven.’”
144:3.2 (1619.6) כאשר סיים יעקב לומר את דבריו, אמר ישוע: ״אם אכן תבקשו מעמי תפילה שכזו, אציג בפניכם את התפילה אשר לימדתי את אחיי ואת אחיותיי בנצרת״:		144:3.2 (1619.6) When James had finished speaking, Jesus said: “If, then, you still desire such a prayer, I would present the one which I taught my brothers and sisters in Nazareth”:
144:3.3 (1620.1) אבינו שבשמים,		144:3.3 (1620.1) Our Father who is in heaven,
144:3.4 (1620.2) יתקדש שמך.		144:3.4 (1620.2) Hallowed be your name.
144:3.5 (1620.3) תבוא מלכותך; ייעשה רצונך		144:3.5 (1620.3) Your kingdom come; your will be done
144:3.6 (1620.4) כאשר בשמים, כן בארץ.		144:3.6 (1620.4) On earth as it is in heaven.
144:3.7 (1620.5) את לחמנו תן לנו, דבר יום ביומו;		144:3.7 (1620.5) Give us this day our bread for tomorrow;
144:3.8 (1620.6) הרווה את נשמותינו במי החיים.		144:3.8 (1620.6) Refresh our souls with the water of life.
144:3.9 (1620.7) ומחל לנו על חובותינו,		144:3.9 (1620.7) And forgive us every one our debts
144:3.10 (1620.8) כאשר גם אנחנו סלחנו לבעלי חובנו.		144:3.10 (1620.8) As we also have forgiven our debtors.
144:3.11 (1620.9) אל-נא תביאנו לידי ניסיון, כי אם הצילנו מרע,		144:3.11 (1620.9) Save us in temptation, deliver us from evil,
144:3.12 (1620.10) ועשה אותנו יותר ויותר שלמים, כמוךָ.		144:3.12 (1620.10) And increasingly make us perfect like yourself.
144:3.13 (1620.11) אין זה מוזר שהשליחים ביקשו מישוע ללמד אותם תפילה לדוגמה עבור המאמינים. יוחנן המטביל לימד את חסידיו מספר נוסחי תפילה; כל המורים הגדולים ניסחו תפילות עבור תלמידיהם. מורי הדת של היהודים ניסחו עשרים-וחמישה או שלושים נוסחי תפילה, שאותם הם שיננו בבתי הכנסת ואפילו בפינות הרחוב. ישוע התנגד במיוחד לתפילה בציבור. עד אותה העת, השנים-עשר שמעו אותו מתפלל אך ורק פעמים אחדות. הם ראו אותו מבלה בתפילה או בסגידה לילות שלמים, והם היו סקרנים מאוד ללמוד את האופן או הצורה שבאמצעותם הוא פנה. באמת ובתמים הם היו מאוד לחוצים ללמוד כיצד לענות להמונים, אשר ביקשו מהם ללמד אותם כיצד להתפלל, ממש כשם שיוחנן לימד את תלמידיו.		144:3.13 (1620.11) It is not strange that the apostles desired Jesus to teach them a model prayer for believers. John the Baptist had taught his followers several prayers; all great teachers had formulated prayers for their pupils. The religious teachers of the Jews had some twenty-five or thirty set prayers which they recited in the synagogues and even on the street corners. Jesus was particularly averse to praying in public. Up to this time the twelve had heard him pray only a few times. They observed him spending entire nights at prayer or worship, and they were very curious to know the manner or form of his petitions. They were really hard pressed to know what to answer the multitudes when they asked to be taught how to pray as John had taught his disciples.
144:3.14 (1620.12) ישוע לימד את השנים-עשר להתפלל בחשאי; לפרוש לבדם אל סביבה שקטה בטבע, או להסתגר בחדרם ולסגור מאחוריהם את דלתותיהם בשעת התפילה.		144:3.14 (1620.12) Jesus taught the twelve always to pray in secret; to go off by themselves amidst the quiet surroundings of nature or to go in their rooms and shut the doors when they engaged in prayer.
144:3.15 (1620.13) לאחר מותו של ישוע ולאחר הרקעתו אל האב, נהגו מאמינים רבים לסיים תפילה זו, אשר כונתה תפילת האדון, ולהוסיף, ״בשם האדון ישוע המשיח.״ ואף מאוחר יותר, אבדו שתי שורות בהעתקת התפילה, ונוסף לה פסוק נוסף, אשר אמר: ״לנצח לך המלכות והעוצמה והתהילה.״		144:3.15 (1620.13) After Jesus’ death and ascension to the Father it became the practice of many believers to finish this so-called Lord’s prayer by the addition of—“In the name of the Lord Jesus Christ.” Still later on, two lines were lost in copying, and there was added to this prayer an extra clause, reading: “For yours is the kingdom and the power and the glory, forevermore.”
144:3.16 (1620.14) ישוע העניק לשליחים תפילה בנוסח קבוצתי, כפי ששימשה בביתו שבנצרת. הוא מעולם לא לימד נוסח תפילה אישי רשמי, אלא רק נוסח קבוצתי, למשפחה, או לחברה. ואף את זאת הוא אף-פעם לא התנדב ללמד.		144:3.16 (1620.14) Jesus gave the apostles the prayer in collective form as they had prayed it in the Nazareth home. He never taught a formal personal prayer, only group, family, or social petitions. And he never volunteered to do that.
144:3.17 (1620.15) ישוע לימד כי על-מנת שתפילה תהיה יעילה, עליה להיות:		144:3.17 (1620.15) Jesus taught that effective prayer must be:
144:3.18 (1620.16) 1. בלתי אנוכית – לא עבור האדם לבדו.		144:3.18 (1620.16) 1. Unselfish—not alone for oneself.
144:3.19 (1620.17) 2. באמונה – יוצאת מתוך אמונה.		144:3.19 (1620.17) 2. Believing—according to faith.
144:3.20 (1620.18) 3. כנה – יוצאת מן הלב.		144:3.20 (1620.18) 3. Sincere—honest of heart.
144:3.21 (1620.19) 4. נבונה – מוארת.		144:3.21 (1620.19) 4. Intelligent—according to light.
144:3.22 (1620.20) 5. נובעת מתוך אמון – מתוך כניעה לרצונו החכם-בכל של האב.		144:3.22 (1620.20) 5. Trustful—in submission to the Father’s all-wise will.
144:3.23 (1620.21) כאשר ישוע בילה לילות שלמים על ההר בתפילה, הוא התפלל בעיקר עבור תלמידיו, ובעיקר עבור השנים-עשר. המאסטר התפלל רק מעט עבור עצמו, אף שהוא עסק רבות בסגידה, אשר טיבה התייחדות של הבנה עם אביו אשר בפרדיס.		144:3.23 (1620.21) When Jesus spent whole nights on the mountain in prayer, it was mainly for his disciples, particularly for the twelve. The Master prayed very little for himself, although he engaged in much worship of the nature of understanding communion with his Paradise Father.
4. עוד על אודות התפילה ^top		4. More About Prayer ^top
144:4.1 (1620.22) במשך ימים לאחר הדרשה על התפילה המשיכו השליחים לשאול את המאסטר שאלות באשר למנהג הסגידה הזה, החשוב עד מאוד. וכך ניתן לסכם, ולהציג במונחים של היום את אשר לימד ישוע את השליחים במהלך הימים הללו על אודות תפילה וסגידה:		144:4.1 (1620.22) For days after the discourse on prayer the apostles continued to ask the Master questions regarding this all-important and worshipful practice. Jesus’ instruction to the apostles during these days, regarding prayer and worship, may be summarized and restated in modern phraseology as follows:
144:4.2 (1621.1) כאשר בקשה כלשהי נאמרת שוב ושוב בכנות ומתוך כמיהה, כאשר תפילה מעין זו מהווה ביטוי כן של ילד האל ונאמרת באמונה, ואף אם יהא זה שגוי או בלתי-אפשרי להיענות לה במישרין, היא תמיד תרחיב את קיבולת הנשמה להכיל את הרוח.		144:4.2 (1621.1) The earnest and longing repetition of any petition, when such a prayer is the sincere expression of a child of God and is uttered in faith, no matter how ill-advised or impossible of direct answer, never fails to expand the soul’s capacity for spiritual receptivity.
144:4.3 (1621.2) באשר תישאו תפילה, זכרו כי היותכם בנים הינה מתת. שום ילד אינו נדרש לעשות דבר על-מנת לקבל את מעמדו כבן או כבת. הילד מתגשם על הארץ הודות לרצון הוריו. ובדומה לכך, ילד האל מתגשם אלֵי חסד ואל חיי הרוח החדשים הודות לרצונו של האב שבשמים. לפיכך, חובה עלינו לקבל את מלכות השמים – את היותנו בני האל – כקבל אותה ילד קטן. ואף כי אתם מרוויחים את התפתחותו המדורגת של אופייכם – את הצדקה, את היותכם בנים אתם מקבלים בחסד ובאמצעות האמונה.		144:4.3 (1621.2) In all praying, remember that sonship is a gift. No child has aught to do with earning the status of son or daughter. The earth child comes into being by the will of its parents. Even so, the child of God comes into grace and the new life of the spirit by the will of the Father in heaven. Therefore must the kingdom of heaven—divine sonship—be received as by a little child. You earn righteousness—progressive character development—but you receive sonship by grace and through faith.
144:4.4 (1621.3) התפילה הובילה את ישוע להתייחדות-על של נשמתו עם שליטיהם העליונים של יקום היקומים. התפילה תוביל את בני התמותה אשר בארץ עד להתייחדות של סגידת אמת. קיבולת הקליטה הרוחנית של הנשמה קובעת הן את שיעור הברכות השמימיות אשר ניתן להעניק לה באופן אישי בתשובה לתפילה, והן את יכולתה להכיר בכך באופן מודע.		144:4.4 (1621.3) Prayer led Jesus up to the supercommunion of his soul with the Supreme Rulers of the universe of universes. Prayer will lead the mortals of earth up to the communion of true worship. The soul’s spiritual capacity for receptivity determines the quantity of heavenly blessings which can be personally appropriated and consciously realized as an answer to prayer.
144:4.5 (1621.4) התפילה, כמו גם הסגידה הנלווית אליה, הינה טכניקה של התנתקות משגרת היום-יום, מן השחיקה המונוטונית של הקיום החומרי. היא הינה נתיב הגישה למימוש-עצמי רוחני ולאינדיבידואליוּת של הישג אינטלקטואלי ודתי.		144:4.5 (1621.4) Prayer and its associated worship is a technique of detachment from the daily routine of life, from the monotonous grind of material existence. It is an avenue of approach to spiritualized self-realization and individuality of intellectual and religious attainment.
144:4.6 (1621.5) התפילה מהווה נוגדן להתבוננות פנימית מזיקה. לכל הפחות, התפילה, כפי שלימד אותה המאסטר, הינה סעד מועיל לנשמה. ישוע התמיד להשתמש בהשפעתה המיטיבה של תפילה הנאמרת עבור הזולת. על-פי-רוב, המאסטר התפלל בלשון רבים ולא עבור יחיד. ישוע התפלל עבור עצמו אך ורק במשברים הגדולים של חייו הארציים.		144:4.6 (1621.5) Prayer is an antidote for harmful introspection. At least, prayer as the Master taught it is such a beneficent ministry to the soul. Jesus consistently employed the beneficial influence of praying for one’s fellows. The Master usually prayed in the plural, not in the singular. Only in the great crises of his earth life did Jesus ever pray for himself.
144:4.7 (1621.6) התפילה הינה נשימת חיי הרוח בתוככי ציוויליזציית החומר של הגזעים האנושיים. סגידה הינה הגאולה עבור דורות של בני התמותה המבקשים להתענג.		144:4.7 (1621.6) Prayer is the breath of the spirit life in the midst of the material civilization of the races of mankind. Worship is salvation for the pleasure-seeking generations of mortals.
144:4.8 (1621.7) אם ניתן לדמות את התפילה לפעולת טעינתן של סוללות הרוח של הנשמה, כך ניתן להשוות בין הסגידה לבין פעולת כיוונון הנשמה, לקליטת התשדורות ביקום של רוחו האינסופית של האב האוניברסאלי.		144:4.8 (1621.7) As prayer may be likened to recharging the spiritual batteries of the soul, so worship may be compared to the act of tuning in the soul to catch the universe broadcasts of the infinite spirit of the Universal Father.
144:4.9 (1621.8) תפילה הינה המבט הכן והכמהַ אשר נושא הילד לעבר אביו הרוחני; היא הינה תהליך פסיכולוגי שבו מוחלף הרצון האנושי בזה האלוהי. תפילה הינה חלק מן התוכנית האלוהית אשר באמצעותה מותמר מה שיש במה שראוי שיהיה.		144:4.9 (1621.8) Prayer is the sincere and longing look of the child to its spirit Father; it is a psychologic process of exchanging the human will for the divine will. Prayer is a part of the divine plan for making over that which is into that which ought to be.
144:4.10 (1621.9) אחת הסיבות לכך שפטרוס, יעקב ויוחנן – אשר התלוו לעיתים קרובות לישוע בלילות המשמר הארוכים שלו – מעולם לא שמעו את ישוע מתפלל, היא העובדה שרק לעיתים רחוקות ביטא המאסטר שלהם את תפילתו בקול. למעשה, כל תפילתו של ישוע התבצעה ברוח ובלב – בדממה.		144:4.10 (1621.9) One of the reasons why Peter, James, and John, who so often accompanied Jesus on his long night vigils, never heard Jesus pray, was because their Master so rarely uttered his prayers as spoken words. Practically all of Jesus’ praying was done in the spirit and in the heart—silently.
144:4.11 (1621.10) פטרוס ויעקב היו אלו אשר התקרבו יותר מכל יתר השליחים להבנה של מה שלימד המאסטר על אודות תפילה וסגידה.		144:4.11 (1621.10) Of all the apostles, Peter and James came the nearest to comprehending the Master’s teaching about prayer and worship.
5. צורות תפילה אחרות ^top		5. Other Forms of Prayer ^top
144:5.1 (1621.11) מעת לעת, במהלך יתרת שהותו של ישוע על-פני הארץ, הוא הביא לידיעת השליחים מספר צורות תפילה אחרות. ואולם, הוא עשה זאת אך רק על-מנת להדגים עניינים אחרים; והוא אף התרה בהם שלא ללמד את אותם ״משלי תפילות״ להמונים. רבות מתוך התפילות האלה לקוחות מפלנטות מיושבות אחרות, אך ישוע לא סיפר זאת לשנים-עשר. בין התפילות האלה ניתן למצוא את התפילות הבאות:		144:5.1 (1621.11) From time to time, during the remainder of Jesus’ sojourn on earth, he brought to the notice of the apostles several additional forms of prayer, but he did this only in illustration of other matters, and he enjoined that these “parable prayers” should not be taught to the multitudes. Many of them were from other inhabited planets, but this fact Jesus did not reveal to the twelve. Among these prayers were the following:
144:5.2 (1622.1) אבינו אשר בו מתקיימים מחוזות היקום,		144:5.2 (1622.1) Our Father in whom consist the universe realms,
144:5.3 (1622.2) יהא שמך נישא ותוֹארךָ לתהילת-תהילות.		144:5.3 (1622.2) Uplifted be your name and all-glorious your character.
144:5.4 (1622.3) נוכחותך חובקת אותנו, ותהילתך תתגשם		144:5.4 (1622.3) Your presence encompasses us, and your glory is manifested
144:5.5 (1622.4) דרכנו, אף כי לא בשלמות אשר בה היא תתגשם במרומים.		144:5.5 (1622.4) Imperfectly through us as it is in perfection shown on high.
144:5.6 (1622.5) החייה אותנו אל היום הזה בכוחות האור,		144:5.6 (1622.5) Give us this day the vivifying forces of light,
144:5.7 (1622.6) ושמור עלינו מדרכי הרוע העולה מדמיוננו המתעתע,		144:5.7 (1622.6) And let us not stray into the evil bypaths of our imagination,
144:5.8 (1622.7) הן אתה הוא השוכן לתהילה, הן אתה הוא השוכן בנו ככוח עד,		144:5.8 (1622.7) For yours is the glorious indwelling, the everlasting power,
144:5.9 (1622.8) ולנו מתת הנצח של אהבת האינסוף של בנך.		144:5.9 (1622.8) And to us, the eternal gift of the infinite love of your Son.
144:5.10 (1622.9) וכך יהא, אמת לעולם ועד.		144:5.10 (1622.9) Even so, and everlastingly true.
* * *		* * *
144:5.12 (1622.10) אבינו בוראנו, אשר במרכז היקום,		144:5.12 (1622.10) Our creative Parent, who is in the center of the universe,
144:5.13 (1622.11) תן לנו מטיבך והענק לנו מאופייך.		144:5.13 (1622.11) Bestow upon us your nature and give to us your character.
144:5.14 (1622.12) עשה אותנו לבניך ולבנותיך ברוב חסדך,		144:5.14 (1622.12) Make us sons and daughters of yours by grace
144:5.15 (1622.13) ויתהלל שמך בהישג הנצח שלנו.		144:5.15 (1622.13) And glorify your name through our eternal achievement.
144:5.16 (1622.14) שלח לנו רוח לבקר ולשלוט, לחיות ולשכון בקרבנו		144:5.16 (1622.14) Your adjusting and controlling spirit give to live and dwell within us
144:5.17 (1622.15) וייעשה רצונך בעולם הזה, כפי שהמלאכים עושים את רצונך באור.		144:5.17 (1622.15) That we may do your will on this sphere as angels do your bidding in light.
144:5.18 (1622.16) קיים אותנו ביום הזה בהתקדמנו לאורך נתיב האמת.		144:5.18 (1622.16) Sustain us this day in our progress along the path of truth.
144:5.19 (1622.17) גאל אותנו מרפיון, מרוע ומכל חטא.		144:5.19 (1622.17) Deliver us from inertia, evil, and all sinful transgression.
144:5.20 (1622.18) היה עמנו סבלן, עת נאהב בנדיבות את רעינו.		144:5.20 (1622.18) Be patient with us as we show loving-kindness to our fellows.
144:5.21 (1622.19) תן לנו מרוח חסדך לשכון בלבבותינו הברואים.		144:5.21 (1622.19) Shed abroad the spirit of your mercy in our creature hearts.
144:5.22 (1622.20) בידך שלך הולך אותנו, צעד אחר צעד במבוך הלא-בטוח של החיים,		144:5.22 (1622.20) Lead us by your own hand, step by step, through the uncertain maze of life,
144:5.23 (1622.21) ועת יבוא קצנו, קבל את רוחנו הנאמנה אל חיקך.		144:5.23 (1622.21) And when our end shall come, receive into your own bosom our faithful spirits.
144:5.24 (1622.22) ולא רצוננו ייעשה, כי אם רצונך שלך.		144:5.24 (1622.22) Even so, not our desires but your will be done.
* * *		* * *
144:5.26 (1622.23) אבינו המושלם והצדיק אשר במרומים,		144:5.26 (1622.23) Our perfect and righteous heavenly Father,
144:5.27 (1622.24) ביום הזה הנחה והדרך אותנו במסענו.		144:5.27 (1622.24) This day guide and direct our journey.
144:5.28 (1622.25) קדש את צעדינו ותאם את מחשבותינו.		144:5.28 (1622.25) Sanctify our steps and co-ordinate our thoughts.
144:5.29 (1622.26) לעולם הולך אותנו בנתיבי ההתקדמות.		144:5.29 (1622.26) Ever lead us in the ways of eternal progress.
144:5.30 (1622.27) מלא אותנו בחוכמה ובמלאות-עוז		144:5.30 (1622.27) Fill us with wisdom to the fullness of power
144:5.31 (1622.28) והחייה אותנו באנרגיה האינסופית שלך.		144:5.31 (1622.28) And vitalize us with your infinite energy.
144:5.32 (1622.29) ונִמְלא השראה מנוכחותם האלוהית		144:5.32 (1622.29) Inspire us with the divine consciousness of
144:5.33 (1622.30) ומן ההנחיה של צבאות המלאכיוֹת.		144:5.33 (1622.30) The presence and guidance of the seraphic hosts.
144:5.34 (1622.31) הנחה אותנו מעלה-מעלה בנתיב האור;		144:5.34 (1622.31) Guide us ever upward in the pathway of light;
144:5.35 (1622.32) והגן עלינו במלאוּת ביום הדין הגדול.		144:5.35 (1622.32) Justify us fully in the day of the great judgment.
144:5.36 (1622.33) עשה אותנו כדמותך לתהילת עולם		144:5.36 (1622.33) Make us like yourself in eternal glory
144:5.37 (1622.34) וקבל אותנו אליך, אל שירות הנצח של מעלה.		144:5.37 (1622.34) And receive us into your endless service on high.
* * *		* * *
144:5.39 (1622.35) אבינו אשר הינו במסתורין,		144:5.39 (1622.35) Our Father who is in the mystery,
144:5.40 (1622.36) גלה לנו את טיבך האלוהי.		144:5.40 (1622.36) Reveal to us your holy character.
144:5.41 (1622.37) תן לילדיך אשר בארץ את היום הזה		144:5.41 (1622.37) Give your children on earth this day
144:5.42 (1622.38) לראות בו את הדרך, את האור והאמת.		144:5.42 (1622.38) To see the way, the light, and the truth.
144:5.43 (1622.39) הראה לנו את נתיב ההתקדמות הנצחי		144:5.43 (1622.39) Show us the pathway of eternal progress
144:5.44 (1622.40) ותן לנו את הכוח לצעוד בו.		144:5.44 (1622.40) And give us the will to walk therein.
144:5.45 (1622.41) אנא כונן את מלכות האלוה שלך בקרבנו		144:5.45 (1622.41) Establish within us your divine kingship
144:5.46 (1622.42) ותן לנו את מלוא היכולת לשלוט בעצמנו.		144:5.46 (1622.42) And thereby bestow upon us the full mastery of self.
144:5.47 (1622.43) שמור עלינו, למען לא נסור אל דרך החושך והמוות;		144:5.47 (1622.43) Let us not stray into paths of darkness and death;
144:5.48 (1622.44) הולך אותנו לעולם לצד מי החיים.		144:5.48 (1622.44) Lead us everlastingly beside the waters of life.
144:5.49 (1622.45) שמע את תפילותינו למענך;		144:5.49 (1622.45) Hear these our prayers for your own sake;
144:5.50 (1622.46) אנא תֹּאבֶה לעשות אותנו עוד ועוד כדמותך עצמך.		144:5.50 (1622.46) Be pleased to make us more and more like yourself.
144:5.51 (1623.1) ולבסוף, למען הבן האלוהי,		144:5.51 (1623.1) At the end, for the sake of the divine Son,
144:5.52 (1623.2) קבל אותנו אל זרועות העולם.		144:5.52 (1623.2) Receive us into the eternal arms.
144:5.53 (1623.3) ואף עתה, לא רצוננו ייעשה, כי אם רצונך שלך.		144:5.53 (1623.3) Even so, not our will but yours be done.
* * *		* * *
144:5.55 (1623.4) אב ואם של תפארה, אשר הינם הורה אחד במשולב,		144:5.55 (1623.4) Glorious Father and Mother, in one parent combined,
144:5.56 (1623.5) מי ייתן כי נשמור אמונים לטיבך האלוהי.		144:5.56 (1623.5) Loyal would we be to your divine nature.
144:5.57 (1623.6) אתה עצמך חי שוב בתוכנו ודרכנו		144:5.57 (1623.6) Your own self to live again in and through us
144:5.58 (1623.7) במתת רוח האלוה אשר לך,		144:5.58 (1623.7) By the gift and bestowal of your divine spirit,
144:5.59 (1623.8) שנתגשם בדמותך, לא שלמים, בעולם,		144:5.59 (1623.8) Thus reproducing you imperfectly in this sphere
144:5.60 (1623.9) כשם שאתה הנך מצוי בשלמות בהדר של מעלה.		144:5.60 (1623.9) As you are perfectly and majestically shown on high.
144:5.61 (1623.10) הענק לנו יום-ביומו את מתת האחווה המתוקה		144:5.61 (1623.10) Give us day by day your sweet ministry of brotherhood
144:5.62 (1623.11) והולך אותנו מדי רגע-ברגע בנתיב השירות האוהב.		144:5.62 (1623.11) And lead us moment by moment in the pathway of loving service.
144:5.63 (1623.12) היֶה לנו תמיד הורה ומשען		144:5.63 (1623.12) Be you ever and unfailingly patient with us
144:5.64 (1623.13) כשם שאנו הננו סבלניים כלפי ילדינו.		144:5.64 (1623.13) Even as we show forth your patience to our children.
144:5.65 (1623.14) תן לנו חוכמת אלוה לעשות את הטוב בכל מעשינו		144:5.65 (1623.14) Give us the divine wisdom that does all things well
144:5.66 (1623.15) ואהבה אינסופית הניתכת מעל כל יצור ויצור.		144:5.66 (1623.15) And the infinite love that is gracious to every creature.
144:5.67 (1623.16) תן לנו מסבלנותך ומנדיבות-אהבתך		144:5.67 (1623.16) Bestow upon us your patience and loving-kindness
144:5.68 (1623.17) וימְלאו העולם וחולשותיו בצדקתנו.		144:5.68 (1623.17) That our charity may enfold the weak of the realm.
144:5.69 (1623.18) וכאשר נסיים אנו את מלאכת נתיבתנו, תהא זו לכבוד שמך,		144:5.69 (1623.18) And when our career is finished, make it an honor to your name,
144:5.70 (1623.19) ישׂבעו עונג רוחותיך הטובות וירוו נחת סייעי הנשמה.		144:5.70 (1623.19) A pleasure to your good spirit, and a satisfaction to our soul helpers.
144:5.71 (1623.20) אבינו האוהב, לא כרצוננו, כי אם כרצונך לעשות טוב לעד לילדיך אשר בארץ,		144:5.71 (1623.20) Not as we wish, our loving Father, but as you desire the eternal good of your mortal children,
144:5.72 (1623.21) כן יהי.		144:5.72 (1623.21) Even so may it be.
* * *		* * *
144:5.74 (1623.22) המקור הנאמן-לעד שלנו, המרכז הכל-יכול שלנו,		144:5.74 (1623.22) Our all-faithful Source and all-powerful Center,
144:5.75 (1623.23) יתקדש ויתברך שם בנך עטור החסד.		144:5.75 (1623.23) Reverent and holy be the name of your all-gracious Son.
144:5.76 (1623.24) שפע וברכה המטרת עלינו,		144:5.76 (1623.24) Your bounties and your blessings have descended upon us,
144:5.77 (1623.25) ולנו נתת את הכוח לעשות את רצונך ולמלא את מצוותיך.		144:5.77 (1623.25) Thus empowering us to perform your will and execute your bidding.
144:5.78 (1623.26) תן לנו מדי רגע-ברגע את מזון עץ החיים;		144:5.78 (1623.26) Give us moment by moment the sustenance of the tree of life;
144:5.79 (1623.27) ומדי יום-ביומו הרווה אותנו ממי נהר החיים.		144:5.79 (1623.27) Refresh us day by day with the living waters of the river thereof.
144:5.80 (1623.28) הולך אותנו צעד-אחר-צעד מן החשכה אל נהרת אלוה.		144:5.80 (1623.28) Step by step lead us out of darkness and into the divine light.
144:5.81 (1623.29) וחדֵש דעתנו בהתמרת הרוח השוכנת,		144:5.81 (1623.29) Renew our minds by the transformations of the indwelling spirit,
144:5.82 (1623.30) ולבסוף, כשיבוא עלינו הקץ של בני המוות,		144:5.82 (1623.30) And when the mortal end shall finally come upon us,
144:5.83 (1623.31) קבל אותנו אליך ושלח אותנו לעד אלֵי נצח.		144:5.83 (1623.31) Receive us to yourself and send us forth in eternity.
144:5.84 (1623.32) הכתר אותנו בכתר שירות נושא פרי,		144:5.84 (1623.32) Crown us with celestial diadems of fruitful service,
144:5.85 (1623.33) ונהלל את האב, את הבן ואת הרוח המשפיעה.		144:5.85 (1623.33) And we shall glorify the Father, the Son, and the Holy Influence.
144:5.86 (1623.34) לו יהי, ברחבי היקום אשר אין לו סוף.		144:5.86 (1623.34) Even so, throughout a universe without end.
* * *		* * *
144:5.88 (1623.35) אבינו החי במשכנות הסוד אשר ביקום,		144:5.88 (1623.35) Our Father who dwells in the secret places of the universe,
144:5.89 (1623.36) יתכבד שמך, יתהלל חסדך ויתהדר משפטך.		144:5.89 (1623.36) Honored be your name, reverenced your mercy, and respected your judgment.
144:5.90 (1623.37) תזרח שמש צדקתך עלינו בצהרי-היום,		144:5.90 (1623.37) Let the sun of righteousness shine upon us at noontime,
144:5.91 (1623.38) ונפציר בך למען תנחה אותנו צעד-אחר-צעד בשעת דמדומים.		144:5.91 (1623.38) While we beseech you to guide our wayward steps in the twilight.
144:5.92 (1623.39) אנא קח את ידנו והוליכנו בדרכים אשר בהן בחרת		144:5.92 (1623.39) Lead us by the hand in the ways of your own choosing
144:5.93 (1623.40) והיֶה לצדנו כאשר הדרך קשה, בשעות החשיכה.		144:5.93 (1623.40) And forsake us not when the path is hard and the hours are dark.
144:5.94 (1623.41) זכור אותנו, שלא כמותנו, השוכחים ומזניחים תכופות את זכרך.		144:5.94 (1623.41) Forget us not as we so often neglect and forget you.
144:5.95 (1623.42) רחם עלינו ואהבנו, כשם שאנו כמהים לאהבך באמת.		144:5.95 (1623.42) But be you merciful and love us as we desire to love you.
144:5.96 (1623.43) אנא-ראה אותנו בנדיבותך ורחם עלינו בחסדך,		144:5.96 (1623.43) Look down upon us in kindness and forgive us in mercy
144:5.97 (1623.44) כשם שאנו סולחים בצדק לאלו אשר פגעו בנו ועלבו בנו.		144:5.97 (1623.44) As we in justice forgive those who distress and injure us.
144:5.98 (1624.1) לו תיתן את אהבת בנך ההדור, את מסירותו ואת המתת אשר לו,		144:5.98 (1624.1) May the love, devotion, and bestowal of the majestic Son
144:5.99 (1624.2) את חיי הנצח של אהבתך ואת חסדך לעולמי עד.		144:5.99 (1624.2) Make available life everlasting with your endless mercy and love.
144:5.100 (1624.3) לו תינתן לנו את מלוא מתת הרוח של אל היקומים;		144:5.100 (1624.3) May the God of universes bestow upon us the full measure of his spirit;
144:5.101 (1624.4) אנא הענק לנו חסד ללכת בצו הרוח.		144:5.101 (1624.4) Give us grace to yield to the leading of this spirit.
144:5.102 (1624.5) ובסעד האוהב של הצבאות השרפיים		144:5.102 (1624.5) By the loving ministry of devoted seraphic hosts
144:5.103 (1624.6) לו ינחה אותנו הבן עד תום העידן.		144:5.103 (1624.6) May the Son guide and lead us to the end of the age.
144:5.104 (1624.7) עשה אותנו עוד-ועוד כדמותך אתה		144:5.104 (1624.7) Make us ever and increasingly like yourself
144:5.105 (1624.8) ועם בוא קצנו, קבלנו אל חיקך הנצחי אשר בפרדיס.		144:5.105 (1624.8) And at our end receive us into the eternal Paradise embrace.
144:5.106 (1624.9) וכך יהא, בשם בן המתת		144:5.106 (1624.9) Even so, in the name of the bestowal Son
144:5.107 (1624.10) ולתהילת האב העליון ולכבודו.		144:5.107 (1624.10) And for the honor and glory of the Supreme Father.
144:5.108 (1624.11) ואף-על-פי שהשליחים לא הורשו להציג שיעורי תפילה אלו בשעה שלימדו בציבור, הם הפיקו תועלת אישית רבה מכל התגליות האלה בהתנסותם הדתית האישית. בעת שישוע לימד את השנים-עשר באופן אישי, הוא השתמש בדוגמאות תפילה אלה ובאחרות אך ורק לשם ההדגמה. ורשות מיוחדת ניתנה על-מנת להעלות את שבע הדוגמאות האלה על הכתב במסמך זה.		144:5.108 (1624.11) Though the apostles were not at liberty to present these prayer lessons in their public teachings, they profited much from all of these revelations in their personal religious experiences. Jesus utilized these and other prayer models as illustrations in connection with the intimate instruction of the twelve, and specific permission has been granted for transcribing these seven specimen prayers into this record.
6. ועידה עם שליחיו של יוחנן ^top		6. Conference with John’s Apostles ^top
144:6.1 (1624.12) בסביבות הראשון לחודש אוקטובר, בעת שפיליפוס וכמה מחבריו השליחים שהו בכפר סמוך וקנו מזון, הם פגשו במקרה כמה משליחיו של יוחנן המטביל. כתוצאה מהפגישה המקרית הזו בשוק, נערכה במחנה אשר בגלבוע ועידה בת שלושה שבועות בין שליחיו של ישוע ובין שליחיו של יוחנן, וזאת משום שאך מעט לפני כן מינה יוחנן שנים-עשר ממנהיגיו לשליחים, על-פי התקדים אשר קבע ישוע. יוחנן עשה כן לבקשת אבנר, ראש וראשון לתומכיו הנאמנים. ישוע נכח במחנה בגלבוע במהלך השבוע הראשון של הוועידה המשותפת הזו, אך הוא נמנע מלהיות נוכח בשני השבועות האחרונים.		144:6.1 (1624.12) Around the first of October, Philip and some of his fellow apostles were in a near-by village buying food when they met some of the apostles of John the Baptist. As a result of this chance meeting in the market place there came about a three weeks’ conference at the Gilboa camp between the apostles of Jesus and the apostles of John, for John had recently appointed twelve of his leaders to be apostles, following the precedent of Jesus. John had done this in response to the urging of Abner, the chief of his loyal supporters. Jesus was present at the Gilboa camp throughout the first week of this joint conference but absented himself the last two weeks.
144:6.2 (1624.13) עד לתחילת השבוע השני של החודש הזה, קיבץ אבנר את כל עמיתיו במחנה אשר בגלבוע, והיה מוכן להיכנס ולהיוועד עם שליחיו של ישוע. במשך שלושה שבועות, נועדו עשרים-וארבעה הגברים הללו שלוש פעמים ביום במשך שישה ימים בשבוע. במהלך השבוע הראשון, התרועע ישוע עמם בין מפגשי הבוקר, אחר הצהריים והערב. הם רצו שהמאסטר יפגוש אותם ויעמוד בראש ההתייעצות המשותפת, הוא אך סירב בהתמדה להשתתף בדיוניהם, אף-על-פי שהוא הסכים לשוחח עמם בשלוש הזדמנויות. השיחות האלה של ישוע עם העשרים-וארבעה נסבו על אהדה, שיתוף-פעולה וסובלנות.		144:6.2 (1624.13) By the beginning of the second week of this month, Abner had assembled all of his associates at the Gilboa camp and was prepared to go into council with the apostles of Jesus. For three weeks these twenty-four men were in session three times a day and for six days each week. The first week Jesus mingled with them between their forenoon, afternoon, and evening sessions. They wanted the Master to meet with them and preside over their joint deliberations, but he steadfastly refused to participate in their discussions, though he did consent to speak to them on three occasions. These talks by Jesus to the twenty-four were on sympathy, co-operation, and tolerance.
144:6.3 (1624.14) אנדראס ואבנר עמדו לסירוגין בראשי המפגשים של שתי קבוצות השליחים. שני הגברים הללו נדרשו לשוחח על אודות קשיים רבים ולפתור בעיות רבות. שוב ושוב הם שטחו את צרותיהם בפני ישוע, ותמיד הם שמעו אותו אומר: ״אני עוסק אך ורק בבעיות הדת האישיות שלכם. אנוכי הנני נציג האב עבור היחיד, ולא עבור הקבוצה. אם יש לכם קשיים אישיים במערכת היחסים שלכם עם האל, בואו אלי ואשמע, ואייעץ לכם כיצד לפתור זאת. אך כאשר אתם עוסקים ביישוב הפרשנויות הסותרות אשר נותנים בני האדם לבעיות הדת, ובחִברוּתהּ של הדת, נועדתם להתמודד, להחליט ולפתור את כל הבעיות האלה בכוחות עצמכם. יחד עם זאת, אני אוהד אתכם ותמיד מעוניין, וכאשר תגיעו למסקנות בנוגע לעניינים הלא-רוחניים הללו בחשיבותם, ובתנאי שכולכם תסכימו עליהם, אני מבטיח לכם מראש את מלוא הסכמתי ואת שיתוף הפעולה שלי בלב שלם. וכעת, על-מנת לאפשר לכם להתלבט ללא הפרעה, אעזוב אתכם למשך שבועיים. אל תדאגו לי, שכן אני עוד אשוב אליכם. אֶהְיֶה בַּאֲשֶׁר לְאָבִי, שכן עוסקים אנו גם במחוזות אחרים מעבר למחוז הזה שכאן.״		144:6.3 (1624.14) Andrew and Abner alternated in presiding over these joint meetings of the two apostolic groups. These men had many difficulties to discuss and numerous problems to solve. Again and again would they take their troubles to Jesus, only to hear him say: “I am concerned only with your personal and purely religious problems. I am the representative of the Father to the individual, not to the group. If you are in personal difficulty in your relations with God, come to me, and I will hear you and counsel you in the solution of your problem. But when you enter upon the co-ordination of divergent human interpretations of religious questions and upon the socialization of religion, you are destined to solve all such problems by your own decisions. Albeit, I am ever sympathetic and always interested, and when you arrive at your conclusions touching these matters of nonspiritual import, provided you are all agreed, then I pledge in advance my full approval and hearty co-operation. And now, in order to leave you unhampered in your deliberations, I am leaving you for two weeks. Be not anxious about me, for I will return to you. I will be about my Father’s business, for we have other realms besides this one.”
144:6.4 (1625.1) לאחר שאמר זאת, ירד ישוע מצלע ההר, והם לא ראו אותו במשך שבועיים תמימים. הם מעולם לא ידעו לאן הוא הלך ומה הוא עשה במשך הימים הללו. לעשרים-וארבעה נדרש זמן-מה בטרם הם היו יכולים לחזור ולעסוק ברצינות בבעיותיהם, זאת משום שהיעדרותו של המאסטר הטרידה את מנוחתם. ואולם, לאחר שבוע ימים הם שבו אל מהות הדיונים, והם לא יכלו לפנות לישוע על-מנת לבקש עזרה.		144:6.4 (1625.1) After thus speaking, Jesus went down the mountainside, and they saw him no more for two full weeks. And they never knew where he went or what he did during these days. It was some time before the twenty-four could settle down to the serious consideration of their problems, they were so disconcerted by the absence of the Master. However, within a week they were again in the heart of their discussions, and they could not go to Jesus for help.
144:6.5 (1625.2) הנושא הראשון שעליו החליטה הקבוצה הייתה אימוץ התפילה אשר לימד אותם ישוע אך זמן קצר קודם לכן. בהצבעה פה אחד הם הסכימו לקבל את התפילה הזו כתפילה אשר אותה תלמדנה שתי קבוצות השליחים את המאמינים.		144:6.5 (1625.2) The first item the group agreed upon was the adoption of the prayer which Jesus had so recently taught them. It was unanimously voted to accept this prayer as the one to be taught believers by both groups of apostles.
144:6.6 (1625.3) ההחלטה הבאה אשר קיבלו הייתה שכל עוד יוחנן מצוי בין החיים, בין אם בכלא ובין שהוא ייצא לחופשי, תמשכנה שתי קבוצות השליחים בעבודתן, וכי מדי שלושה חודשים יתקיימו מפגשים משותפים בני שבוע ימים במקומות שעליהם יוסכם מעת לעת.		144:6.6 (1625.3) They next decided that, as long as John lived, whether in prison or out, both groups of twelve apostles would go on with their work, and that joint meetings for one week would be held every three months at places to be agreed upon from time to time.
144:6.7 (1625.4) ואולם, סוגיית ההטבלה הייתה הקשה בבעיותיהם. הקשיים שלהם התעצמו בעקבות סירובו של ישוע להכריז כיצד ראוי שהם ינהגו בנושא. לבסוף הם הסכימו על הדבר הבא: כל עוד יוחנן חי – או עד אשר הם יחליטו יחדיו לשנות את ההחלטה הזו – אך ורק שליחיו של יוחנן יטבילו את המאמינים, ורק שליחיו של ישוע יְלָמדו בסופו של דבר את התלמידים החדשים. בהתאם לכך, מאותו רגע ועד למותו של יוחנן, תמיד נלוו שניים משליחי יוחנן אל שליחיו של ישוע, והם היו אלו אשר הטבילו את המאמינים; זאת משום שהאסיפה המשותפת הצביעה פה אחד כי ההטבלה עתידה לשמש כצעד הראשון בברית החיצונית של קבלת עול המלכות.		144:6.7 (1625.4) But the most serious of all their problems was the question of baptism. Their difficulties were all the more aggravated because Jesus had refused to make any pronouncement upon the subject. They finally agreed: As long as John lived, or until they might jointly modify this decision, only the apostles of John would baptize believers, and only the apostles of Jesus would finally instruct the new disciples. Accordingly, from that time until after the death of John, two of the apostles of John accompanied Jesus and his apostles to baptize believers, for the joint council had unanimously voted that baptism was to become the initial step in the outward alliance with the affairs of the kingdom.
144:6.8 (1625.5) לאחר מכן הוסכם כי אם ימות יוחנן, יציגו שליחיו של יוחנן את עצמם בפני ישוע ויכפיפו את עצמם למרותו, וכי הם לא יטבילו עוד מאמינים, אלא ברשות של ישוע או של שליחיו.		144:6.8 (1625.5) It was next agreed, in case of the death of John, that the apostles of John would present themselves to Jesus and become subject to his direction, and that they would baptize no more unless authorized by Jesus or his apostles.
144:6.9 (1625.6) ולאחר מכן הם הצביעו על כך שבמקרה שיוחנן ימות, יחלו שליחיו של ישוע להטביל במים כאות להטבלה ברוח אלוה. ולגבי שאלת החיבור שבין החרטה לבין הטבילה, זו נשארה בבחינת בחירה; לא התקבלה כל החלטה אשר חייבה את חברי הקבוצה. שליחיו של יוחנן הטיפו, ״חיזרו בתשובה והיטבלו.״ שליחיו של ישוע הכריזו, ״האמינו והיטבלו.״		144:6.9 (1625.6) And then was it voted that, in case of John’s death, the apostles of Jesus would begin to baptize with water as the emblem of the baptism of the divine Spirit. As to whether or not repentance should be attached to the preaching of baptism was left optional; no decision was made binding upon the group. John’s apostles preached, “Repent and be baptized.” Jesus’ apostles proclaimed, “Believe and be baptized.”
144:6.10 (1625.7) וזהו סיפור המעשה של הניסיון הראשון של חסידי ישוע לתאם בין מאמציהם השונים, לשלב בין דעותיהם השונות, לארגן פעולות קבוצתיות, להסכים על המנהגים החיצוניים אשר נוהגים בציבור, ולארגן באופן חברתי את מצוות הדת האישיות.		144:6.10 (1625.7) And this is the story of the first attempt of Jesus’ followers to co-ordinate divergent efforts, compose differences of opinion, organize group undertakings, legislate on outward observances, and socialize personal religious practices.
144:6.11 (1625.8) עניינים רבים קטנים אחרים נשקלו והוחלטו פה אחד. עשרים-וארבעה הגברים הללו אכן חוו התנסות יוצאת-דופן, בעת שהם נדרשו להתמודד עם בעיות קשות וליישב את הקשיים מבלעדי ישוע. הם למדו לחלוק זה על זה, להתווכח, לטעון, להתפלל ולהתפשר, ולכל אורך הדרך להישאר אוהדים זה לנקודת ההשקפה של רעהו, ולפחות במידה מסוימת אף לגלוֹת סובלנות זה כלפי דעותיו הכנות של האחר.		144:6.11 (1625.8) Many other minor matters were considered and their solutions unanimously agreed upon. These twenty-four men had a truly remarkable experience these two weeks when they were compelled to face problems and compose difficulties without Jesus. They learned to differ, to debate, to contend, to pray, and to compromise, and throughout it all to remain sympathetic with the other person’s viewpoint and to maintain at least some degree of tolerance for his honest opinions.
144:6.12 (1625.9) ישוע חזר באותו אחר-צהרים שבו הם ניהלו את הדיון הסופי בעניינים הפיננסיים. הוא שמע את התלבטויותיהם, שמע את החלטותיהם ואמר: ״אם כן, אלה הן מסקנותיכם, ואני אסייע לכל אחד מכם להוציאן אל הפועל ברוחה של החלטתכם המאוחדת.״		144:6.12 (1625.9) On the afternoon of their final discussion of financial questions, Jesus returned, heard of their deliberations, listened to their decisions, and said: “These, then, are your conclusions, and I shall help you each to carry out the spirit of your united decisions.”
144:6.13 (1626.1) יוחנן הוצא אל ההורג חודשיים-וחצי לאחר מכן, ובמהלך כל התקופה הזו נותרו שליחיו של יוחנן עם ישוע ועם השנים-עשר. במהלך התקופה הזו הם פעלו יחדיו בערי הדקפוליס והטבילו מאמינים. המחנה אשר בגלבוע פורק ביום ה-2 בחודש נובמבר, שנת 27 לספירה.		144:6.13 (1626.1) Two months and a half from this time John was executed, and throughout this period the apostles of John remained with Jesus and the twelve. They all worked together and baptized believers during this season of labor in the cities of the Decapolis. The Gilboa camp was broken up on November 2, a.d. 27.
7. בערי הדקפוליס ^top		7. In the Decapolis Cities ^top
144:7.1 (1626.2) במהלך החודשים נובמבר ודצמבר, עבדו ישוע והעשרים-וארבעה בשקט בערי הדקפוליס היווניות, ובעיקר בבית-שאן, בג'רַש, באָבִילַה ובגדרה. זו הייתה למעשה סיומה של אותה תקופה מקדמית של השתלטות על עבודתו של יוחנן ועל ארגונו. הדת המאורגנת של בשורה חדשה תמיד נדרשת לשלם את מחיר הפשרה עם מִנהגיה המבוססים של הדת אשר קדמה לה, זו אשר אותה היא מבקשת להציל. ההטבלה הייתה המחיר שאותו נדרשו חסידיו של ישוע לשלם על-מנת לסחוף עמם את חסידיו של יוחנן המטביל. חסידיו של יוחנן, בהצטרפם אל שורות חסידי ישוע, נדרשו לוותר כמעט על הכול, למעט על ההטבלה במים.		144:7.1 (1626.2) Throughout the months of November and December, Jesus and the twenty-four worked quietly in the Greek cities of the Decapolis, chiefly in Scythopolis, Gerasa, Abila, and Gadara. This was really the end of that preliminary period of taking over John’s work and organization. Always does the socialized religion of a new revelation pay the price of compromise with the established forms and usages of the preceding religion which it seeks to salvage. Baptism was the price which the followers of Jesus paid in order to carry with them, as a socialized religious group, the followers of John the Baptist. John’s followers, in joining Jesus’ followers, gave up just about everything except water baptism.
144:7.2 (1626.3) במשימה זו לערי הדקפוליס מיעט ישוע ללמד בפומבי. הוא הקדיש זמן ניכר להוראתם של העשרים-וארבעה, ונפגש פעמים רבות במיוחד עם שנים-עשר שליחיו של יוחנן. בחלוף הזמן, הם הבינו יותר מדוע ישוע נמנע מלבקר את יוחנן בכלא, ומדוע הוא לא עשה כל מאמץ לשחררו. ואולם, הם מעולם לא הצליחו להבין מדוע נמנע ישוע מלחולל נסים ונפלאות, מדוע הוא סירב להפגין את סמכותו האלוהית כלפי חוץ. לפני הגעתם למחנה אשר בגלבוע, הם האמינו בישוע בעיקר בשל עדותו של יוחנן, אך במהרה הם החלו להאמין בו כתוצאה מן המגע האישי הישיר אשר היה להם עם המאסטר ועם תורתו.		144:7.2 (1626.3) Jesus did little public teaching on this mission to the cities of the Decapolis. He spent considerable time teaching the twenty-four and had many special sessions with John’s twelve apostles. In time they became more understanding as to why Jesus did not go to visit John in prison, and why he made no effort to secure his release. But they never could understand why Jesus did no marvelous works, why he refused to produce outward signs of his divine authority. Before coming to the Gilboa camp, they had believed in Jesus mostly because of John’s testimony, but soon they were beginning to believe as a result of their own contact with the Master and his teachings.
144:7.3 (1626.4) במהלך החודשיים הללו, הקבוצה עבדה מרבית הזמן בעיקר בזוגות, כאשר אחד משליחיו של ישוע עבד לצד אחד משליחיו של יוחנן. השליח של יוחנן הטביל, ואילו השליח של ישוע לימד, זאת בעוד ששניהם כאחד הטיפו לבשורת המלכות, כפי שהם הבינו אותה. וכך הם רכשו נשמות רבות בקרב הגויים והיהודים המומרים הללו.		144:7.3 (1626.4) For these two months the group worked most of the time in pairs, one of Jesus’ apostles going out with one of John’s. The apostle of John baptized, the apostle of Jesus instructed, while they both preached the gospel of the kingdom as they understood it. And they won many souls among these gentiles and apostate Jews.
144:7.4 (1626.5) אבנר, ראש שליחיו של יוחנן, הפך למאמין אדוק בישוע, ולאחר מכן אף מונה לעמוד בראש קבוצה בת שבעים מורים אשר המאסטר הסמיך להטיף לבשורה.		144:7.4 (1626.5) Abner, the chief of John’s apostles, became a devout believer in Jesus and was later on made the head of a group of seventy teachers whom the Master commissioned to preach the gospel.
8. במחנה הסמוך לפַּלָה ^top		8. In Camp Near Pella ^top
144:8.1 (1626.6) במהלך המחצית השנייה של חודש דצמבר, הם הלכו כולם לעבר הירדן, בסמוך לפלה, שם הם החלו ללמד ולהטיף בשנית. הן יהודים והן גויים הגיעו אל המחנה על-מנת לשמוע את הבשורה. אחר-צהריים אחד, בשעה שהמאסטר לימד את ההמונים, הוא קיבל את המסר האחרון מן המטביל, דרך אחד מחבריו המיוחדים של זה.		144:8.1 (1626.6) The latter part of December they all went over near the Jordan, close by Pella, where they again began to teach and preach. Both Jews and gentiles came to this camp to hear the gospel. It was while Jesus was teaching the multitude one afternoon that some of John’s special friends brought the Master the last message which he ever had from the Baptist.
144:8.2 (1626.7) יוחנן היה כבר כלוא אז במשך שנה וחצי, וברוב התקופה הזו פעל ישוע בשקט רב; ולפיכך, אין להתפלא על כך שיוחנן תהה על גורל המלכות. חבריו של יוחנן קטעו את השיעור של ישוע על-מנת למסור לו: ״יוחנן המטביל שלח אותנו לשאול – הַאַתָּה הוּא הַגּוֹאֵל הַבָּא, אִם נְחַכֶּה לְאַחֵר?״		144:8.2 (1626.7) John had now been in prison a year and a half, and most of this time Jesus had labored very quietly; so it was not strange that John should be led to wonder about the kingdom. John’s friends interrupted Jesus’ teaching to say to him: “John the Baptist has sent us to ask—are you truly the Deliverer, or shall we look for another?”
144:8.3 (1626.8) ישוע עצר על-מנת להשיב לחבריו של יוחנן: ״לְכוּ הַגִּידוּ לְיוֹחָנָן כִּי הוּא לֹא נִשְׁכַּח. אִמרו לוֹ אֶת אֲשֶׁר רְאִיתֵם וְאֶת אֲשֶׁר שְׁמָעְתֶם, כִּי עֲנִיִּים מִתְבַּשְׁרִים.״ ולאחר שסיים להוסיף ולשוחח עם שליחי יוחנן, הוא נפנה שוב אל ההמונים ואמר אליהם: ״אל-נא תחשבו כי יוחנן מטיל ספק בבשורת המלכות. הוא שואל רק בכדי לחזק את תלמידיו, שהם גם תלמידיי שלי. יוחנן איננו איש-חולשות. אשאל את אלו בכם אשר שמעו את יוחנן מדבר בטרם נכלא מידֵי הורדוס: הראיתם ביוחנן קָנֶה אֲשֶׁר יִנּוֹעַ בָּרוּחַ? הראיתם איש בעלי מצבי רוח משתנים הלָבוּשׁ בִּגְדֵי עֲדָנִים? הִנֵּה הַמְלוּבָּשִׁים בִּגְדֵי תִפְאֶרֶת וְהַמְעֻנָּגִים בְּחַצְרוֹת הַמְּלָכִים הֵמָּה. וְעַתָּה מַה זֶּה יְצָאתֶם לִרְאוֹת אִם לִרְאוֹת אִישׁ נָבִיא, הֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם, אַף גָּדוֹל הוּא מִנָּבִיא. זֶה הוּא אֲשֶׁר עָלָיו כָּתוּב ׳הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ, וּפִנָּה דַרְכְּךָ לְפָנֶיךָ׳.		144:8.3 (1626.8) Jesus paused to say to John’s friends: “Go back and tell John that he is not forgotten. Tell him what you have seen and heard, that the poor have good tidings preached to them.” And when Jesus had spoken further to the messengers of John, he turned again to the multitude and said: “Do not think that John doubts the gospel of the kingdom. He makes inquiry only to assure his disciples who are also my disciples. John is no weakling. Let me ask you who heard John preach before Herod put him in prison: What did you behold in John—a reed shaken with the wind? A man of changeable moods and clothed in soft raiment? As a rule they who are gorgeously appareled and who live delicately are in kings’ courts and in the mansions of the rich. But what did you see when you beheld John? A prophet? Yes, I say to you, and much more than a prophet. Of John it was written: ‘Behold, I send my messenger before your face; he shall prepare the way before you.’
144:8.4 (1627.1) ״אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם, לֹא קָם בִּילוּדֵי אִישָׁה גָּדוֹל מִיּוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל; וְהַקָּטֹן בְּמַלְכוּת הַשָׁמַיִם יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, כִּי נוֹלָד הוּא מִן הַרוּח וְיוֹדֵע שֶׁהַפָךְ לְבֵן הַאֶל.״		144:8.4 (1627.1) “Verily, verily, I say to you, among those born of women there has not arisen a greater than John the Baptist; yet he who is but small in the kingdom of heaven is greater because he has been born of the spirit and knows that he has become a son of God.”
144:8.5 (1627.2) רבים מאלו אשר שמעו את ישוע באותו יום מסרו את עצמם לטבילת יוחנן, ובכך הצהירו באופן פומבי על כניסתם למלכות. ומאותו יום ואילך, נקשרו שליחיו של יוחנן אל ישוע קשר אדוק. מאורע זה סימל את האיחוד האמיתי בין חסידיו של יוחנן לאלו של ישוע.		144:8.5 (1627.2) Many who heard Jesus that day submitted themselves to John’s baptism, thereby publicly professing entrance into the kingdom. And the apostles of John were firmly knit to Jesus from that day forward. This occurrence marked the real union of John’s and Jesus’ followers.
144:8.6 (1627.3) לאחר שהשליחים שוחחו עם אבנר, הם יצאו לעבר מכוור על-מנת לבשר את כל הדברים האלה ליוחנן. הוא התנחם עד מאוד ממה ששמע, ומילותיו של ישוע, כמו גם המסר של אבנר, חיזקוהו באמונתו.		144:8.6 (1627.3) After the messengers had conversed with Abner, they departed for Machaerus to tell all this to John. He was greatly comforted, and his faith was strengthened by the words of Jesus and the message of Abner.
144:8.7 (1627.4) באותו אחר-צהריים המשיך ישוע ללמד ואמר: ״וְעַתָּה אֶל מִי אֲדַמֶּה אֶת אַנְשֵׁי הַדּוֹר הַזֶּה, וְאֶל מִי הֵם דֹּמִים? רַבִּים לֹא יְקָבְּלוּ אֶת יוֹחָנָן, אַף לֹא אֶת תּוֹרָתִּי. דֹּמִים הֵם לַיְלָדִים הַיוֹשְׁבִים בַּשּׁוּק וְקֹרְאִים זֶה אֶל זֶה וְאֹמְרִים: ׳חִלַּלְנוּ לָכֶם בַּחֲלִילִים וְלֹא רִקַּדְתֶּם; קוֹנַנּוּ לָכֶם קִינָה וְלֹא בְכִיתֶם.׳ וכך גם חלק מכם. כִּי בָא יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל, לֶחֶם לֹא אָכַל וְיַיִן לֹא שָׁתָה, וַאֲמַרְתֶּם שֵׁד בּו. וּבָא בֶן הָאָדָם וְהוּא אֹכֵל וְשֹׁתֶה וַאֲמַרְתֶּם: ׳הִנֵּה זוֹלֵל וְסֹבֵא וְרֵעַ לְמוֹכְסִים וּלְחַטָּאִים!׳ וְהַחָכְמָה נִצְדְּקָה בְּכָל בָּנֶיהָ.		144:8.7 (1627.4) On this afternoon Jesus continued to teach, saying: “But to what shall I liken this generation? Many of you will receive neither John’s message nor my teaching. You are like the children playing in the market place who call to their fellows and say: ‘We piped for you and you did not dance; we wailed and you did not mourn.’ And so with some of you. John came neither eating nor drinking, and they said he had a devil. The Son of Man comes eating and drinking, and these same people say: ‘Behold, a gluttonous man and a winebibber, a friend of publicans and sinners!’ Truly, wisdom is justified by her children.
144:8.8 (1627.5) ״ונדמה כי האב, אֲדוֹן הַשָׁמַיִם, הִסְתִּיר אֶת אֵלֶּה מִן הַחֲכָמִים וּמִן הַנְּבוֹנִים וְגִילָה לָעוֹלֲלִים. אך האב עושה טוב בכל מעשיו; האב מגלה עצמו ליקום בדרכים אשר בהן הוא בחר לעשות כן. פְּנוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהַטְּעוּנִים, וַאֲנִי אָנִיחַ לָנָפְשׁוֹתֵיכֶם. קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִי וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנָפְשׁוֹתֵיכֵם, שָׁלְוָת הַאֶל אָשֶׁר אֵין לְהַבִינָה.״		144:8.8 (1627.5) “It would appear that the Father in heaven has hidden some of these truths from the wise and haughty, while he has revealed them to babes. But the Father does all things well; the Father reveals himself to the universe by the methods of his own choosing. Come, therefore, all you who labor and are heavy laden, and you shall find rest for your souls. Take upon you the divine yoke, and you will experience the peace of God, which passes all understanding.”
9. מותו של יוחנן המטביל ^top		9. Death of John the Baptist ^top
144:9.1 (1627.6) יוחנן המטביל הוצא להורג בפקודתו של הורדוס אנטיפס בערבו של יום ה-10 בינואר, שנת 28 לספירה. למחרת, כמה מתלמידיו של יוחנן אשר הלכו למכוור, שמעו על אודות ההוצאה להורג והם הלכו אל הורדוס וביקשו את גופתו, אשר אותה הניחו בקבר. ולאחר מכן הוא נקבר בסבסטי, עיר מוצאו של אבנר. למחרת, ביום ה-12 לינואר, הם החלו בדרכם צפונה אל עבר המחנה של שליחי יוחנן וישוע בפלה, שם הם בישרו לישוע על מותו של יוחנן. כאשר שמע ישוע את דברם, הוא פיזר את ההמון, זימן את כל העשרים-והארבעה יחדיו ואמר אליהם: ״יוחנן מת. הורדוס ערף את ראשו. הערב היפגשו לשם היוועצות משותפת והסדירו את ענייניכם. לא יהא עוד כל עיכוב, כי הגיעה השעה להכריז על המלכות ברבים בעוצמה. מחר נצא אל הגליל.״		144:9.1 (1627.6) John the Baptist was executed by order of Herod Antipas on the evening of January 10, a.d. 28. The next day a few of John’s disciples who had gone to Machaerus heard of his execution and, going to Herod, made request for his body, which they put in a tomb, later giving it burial at Sebaste, the home of Abner. The following day, January 12, they started north to the camp of John’s and Jesus’ apostles near Pella, and they told Jesus about the death of John. When Jesus heard their report, he dismissed the multitude and, calling the twenty-four together, said: “John is dead. Herod has beheaded him. Tonight go into joint council and arrange your affairs accordingly. There shall be delay no longer. The hour has come to proclaim the kingdom openly and with power. Tomorrow we go into Galilee.”
144:9.2 (1627.7) ובהתאם לכך, מוקדם בבוקר יום ה-13 בינואר, שנת 28 לספירה, יצאו ישוע והשליחים לעבר כפר נחום, ועמם כעשרים-וחמישה תלמידים; ובאותו הלילה הם לנו בביתו של זבדיה.		144:9.2 (1627.7) Accordingly, early on the morning of January 13, a.d. 28, Jesus and the apostles, accompanied by some twenty-five disciples, made their way to Capernaum and lodged that night in Zebedee’s house.