מסמך 146		Paper 146
מסע ההטפה הראשון בגליל		First Preaching Tour of Galilee
146:0.1 (1637.1) מסע ההטפה הפומבי הראשון בגליל החל ביום ראשון ה-18 בינואר, שנת 28 לספירה, ונמשך כחודשיים עד לחזרה לכפר נחום ביום ה-17 במרץ. במסע הזה הטיפו ישוע ושנים-עשר השליחים והטבילו מאמינים, כשמסייעים בעדם תלמידיו לשעבר של יוחנן, במסעם דרך רימון, יודפת, רמה, זבולון, עירון, גוש חלב, כורזין, מדון, כנא, נַיִן ועין-דור. בערים האלה הם שהו ולימדו, ואילו בעיירות קטנות יותר רבות אחרות הם הטיפו לבשורה בשעה שעברו בהן בדרכם.		146:0.1 (1637.1) THE first public preaching tour of Galilee began on Sunday, January 18, a.d. 28, and continued for about two months, ending with the return to Capernaum on March 17. On this tour Jesus and the twelve apostles, assisted by the former apostles of John, preached the gospel and baptized believers in Rimmon, Jotapata, Ramah, Zebulun, Iron, Gischala, Chorazin, Madon, Cana, Nain, and Endor. In these cities they tarried and taught, while in many other smaller towns they proclaimed the gospel of the kingdom as they passed through.
146:0.2 (1637.2) הייתה זו הפעם הראשונה שבה התיר ישוע לעמיתיו להטיף ללא מגבלות. במסגרת המסע הזה הוא הזהיר אותם אך ורק שלוש פעמים; הוא הזהיר אותם לשמור מרחק מנצרת ולהיות דיסקרטיים בשעה שעברו בכפר נחום ובטבריה. השליחים הפיקו הנאה רבה מן העובדה שסוף-סוף הותר להם להטיף ללא כל מגבלה, והם התמסרו ברצינות רבה ובשמחה גדולה למלאכת הטפת הבשורה, לסעד החולים ולהטבלת המאמינים.		146:0.2 (1637.2) This was the first time Jesus permitted his associates to preach without restraint. On this tour he cautioned them on only three occasions; he admonished them to remain away from Nazareth and to be discreet when passing through Capernaum and Tiberias. It was a source of great satisfaction to the apostles at last to feel they were at liberty to preach and teach without restriction, and they threw themselves into the work of preaching the gospel, ministering to the sick, and baptizing believers, with great earnestness and joy.
1. מטיפים ברימון ^top		1. Preaching at Rimmon ^top
146:1.1 (1637.3) העיר הקטנה רימון הוקדשה לפנים לפולחנו של אל האוויר הבבלי רַמׇן. תושבי רימון עדיין האמינו ברבות מן האמונות הבבליות המוקדמות, ובאלה המאוחרות יותר של דת זרטוסטרא; לפיכך, ישוע והעשרים-וארבעה הקדישו חלק ניכר מזמנם על-מנת להבהיר בפשטות את ההבדל בין האמונות הישנות יותר האלה לבין בשורת המלכות. כאן נשא פטרוס את אחת הדרשות הגדולות של ראשית דרכו, אשר נסבה על ״אהרון ועגל הזהב.״		146:1.1 (1637.3) The small city of Rimmon had once been dedicated to the worship of a Babylonian god of the air, Ramman. Many of the earlier Babylonian and later Zoroastrian teachings were still embraced in the beliefs of the Rimmonites; therefore did Jesus and the twenty-four devote much of their time to the task of making plain the difference between these older beliefs and the new gospel of the kingdom. Peter here preached one of the great sermons of his early career on “Aaron and the Golden Calf.”
146:1.2 (1637.4) למרות שרבים מאזרחי רימון הפכו למאמינים בתורת ישוע, בשנים שלאחר מכן הם הקשו רבות על אחיהם. קשה להמיר סוגדים לַטבע לכדי עמיתים מלאים להערצה של אידיאל רוחני במשך תקופת חיים קצרה אחת.		146:1.2 (1637.4) Although many of the citizens of Rimmon became believers in Jesus’ teachings, they made great trouble for their brethren in later years. It is difficult to convert nature worshipers to the full fellowship of the adoration of a spiritual ideal during the short space of a single lifetime.
146:1.3 (1637.5) רבים מן הרעיונות הבבלים והפרסיים הטובים יותר על אודות אור וחושך, טוב ורע, וכן על הזמן והנצח, שולבו מאוחר יותר אל תוך מה שמכונה "הנצרות", והכללתם הפכה את התורה הנוצרית למתקבלת יותר על דעתם של עמי המזרח הקרוב בטווח הזמן המיידי. בדומה לכך, האופן שבו שילב פִּילוֹן בשלב מאוחר יותר אל תוך התיאולוגיה העברית רבות מן התיאוריות האפלטוניות על אודות הרוח האידיאלית, או על התבניות הבלתי-נראות של כל מה שחומרִי ונראה, הפך את התורה הנוצרית של פאולוס למתקבלת יותר בקלות על דעתם של היוונים במערב.		146:1.3 (1637.5) Many of the better of the Babylonian and Persian ideas of light and darkness, good and evil, time and eternity, were later incorporated in the doctrines of so-called Christianity, and their inclusion rendered the Christian teachings more immediately acceptable to the peoples of the Near East. In like manner, the inclusion of many of Plato’s theories of the ideal spirit or invisible patterns of all things visible and material, as later adapted by Philo to the Hebrew theology, made Paul’s Christian teachings more easy of acceptance by the western Greeks.
146:1.4 (1637.6) אדם בשם טוֹדָאן שמע ברימון לראשונה על בשורת המלכות, ולאחר מכן נשא אותה אל מסופוטמיה והרחק מעבר לה. והוא היה בין הראשונים לבשר את הבשורות הטובות לאלו אשר חיו מעבר לנהר הפרת.		146:1.4 (1637.6) It was at Rimmon that Todan first heard the gospel of the kingdom, and he later carried this message into Mesopotamia and far beyond. He was among the first to preach the good news to those who dwelt beyond the Euphrates.
2. ביודפת ^top		2. At Jotapata ^top
146:2.1 (1638.1) בעוד שפשוטי העם ביודפת האזינו בשמחה לישוע ולשליחיו, ורבים קיבלו את בשורת המלכות, מה שייחד את השליחות ביודפת היה הדרשה אשר נשא ישוע באוזני העשרים-וארבעה בערב השני לשהותם בעיירה הקטנה. נתנאל היה שרוי בבלבול באשר להנחיה שקיבל מהמאסטר על אודות התפילה, הכרת התודה והסגידה, ובתשובה לשאלתו דיבר ישוע באריכות על אודות אלה והוסיף הסברים למשנתו. אם לסכם את הנאמר במונחים בני הזמן הזה, ניתן להציג דרשה זו באופן שמדגיש את הנקודות הבאות:		146:2.1 (1638.1) While the common people of Jotapata heard Jesus and his apostles gladly and many accepted the gospel of the kingdom, it was the discourse of Jesus to the twenty-four on the second evening of their sojourn in this small town that distinguishes the Jotapata mission. Nathaniel was confused in his mind about the Master’s teachings concerning prayer, thanksgiving, and worship, and in response to his question Jesus spoke at great length in further explanation of his teaching. Summarized in modern phraseology, this discourse may be presented as emphasizing the following points:
146:2.2 (1638.2) 1. הבחירה המודעת והמתמדת בעוול בלב האדם, מחסלת בהדרגה את קשר התפילה של נשמת האדם אל מעגלי התקשורת הרוחניים שבין אדם לבין בוראו. מטבע הדברים, האל שומע את בקשת ילדו, אך כאשר לב האדם מתעקש במתכוון ובהתמדה לדבוק בעוול, ההתייחדות האישית שבין הילד אשר בארץ לבין אביו אשר בשמים הולכת ואובדת.		146:2.2 (1638.2) 1. The conscious and persistent regard for iniquity in the heart of man gradually destroys the prayer connection of the human soul with the spirit circuits of communication between man and his Maker. Naturally God hears the petition of his child, but when the human heart deliberately and persistently harbors the concepts of iniquity, there gradually ensues the loss of personal communion between the earth child and his heavenly Father.
146:2.3 (1638.3) 2. בעיני אלוהויות פרדיס, תפילה אשר איננה עומדת בקנה אחד עם חוקי האל הידועים והמבוססים, כמוה כתועבה. אם האדם איננו מקשיב לדבר האלים כאשר אלו מדברים אל יצירי בריאתם באמצעות חוקי הרוח, הדעת והחומר, אזי עצם הזלזול המכוון והמודע של היצור הוא אשר אוטם את אוזני אישיויות הרוח לשמע בקשותיו האישיות של בן-תמותה סורר ונעדר-חוק זה. ישוע ציטט באוזני שליחיו מדברי הנביא זכריה: ״וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב, וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת; וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ. וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוָה צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ, בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים; וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל, מֵאֵת יְהוָה צְבָאוֹת. וַיְהִי כַאֲשֶׁר קָרָא, וְלֹא שָׁמֵעוּ.״ או אז ציטט ישוע את דבר האיש החכם אשר אמר: ״הוא המסב את אוזנו משמוע תורת האל, תפילתו כתועבה.״		146:2.3 (1638.3) 2. That prayer which is inconsistent with the known and established laws of God is an abomination to the Paradise Deities. If man will not listen to the Gods as they speak to their creation in the laws of spirit, mind, and matter, the very act of such deliberate and conscious disdain by the creature turns the ears of spirit personalities away from hearing the personal petitions of such lawless and disobedient mortals. Jesus quoted to his apostles from the Prophet Zechariah: “But they refused to hearken and pulled away the shoulder and stopped their ears that they should not hear. Yes, they made their hearts adamant like a stone, lest they should hear my law and the words which I sent by my spirit through the prophets; therefore did the results of their evil thinking come as a great wrath upon their guilty heads. And so it came to pass that they cried for mercy, but there was no ear open to hear.” And then Jesus quoted the proverb of the wise man who said: “He who turns away his ear from hearing the divine law, even his prayer shall be an abomination.”
146:2.4 (1638.4) 3. באמצעות פתיחת הצד האנושי של ערוץ התקשורת שבין האל לאדם, מאפשרים בני התמותה את זמינותו המידית של שטף הסעד האלוהי הרציף עבור היצורים אשר בעולמות. כאשר האדם מקשיב לרוח האל הדוברת בתוככי הלב האנושי, כי אז, בו בזמן ממש, האל שומע את תפילת האדם כחלק בלתי-נפרד מאותה התנסות. אפילו מחילת-חטאים מתרחשת באותה צורה ממש. האב שבשמים סלח לכם אפילו לפני שחשבתם לבקש זאת ממנו, אך המחילה הזו איננה זמינה כחלק מהתנסותכם הדתית האישית, עד אשר תסלחו אתם לרעיכם. לאמיתו של דבר, עצם המחילה של האל איננה מותנית בכך שתסלחו לרעיכם, אך הלכה למעשה היא אכן מותנית באופן האמור. וביטוי לקשר הסינכרוני שבין המחילה האנושית למחילה האלוהית, ניתן בתפילה אשר אותה לימד ישוע לשליחים.		146:2.4 (1638.4) 3. By opening the human end of the channel of the God-man communication, mortals make immediately available the ever-flowing stream of divine ministry to the creatures of the worlds. When man hears God’s spirit speak within the human heart, inherent in such an experience is the fact that God simultaneously hears that man’s prayer. Even the forgiveness of sin operates in this same unerring fashion. The Father in heaven has forgiven you even before you have thought to ask him, but such forgiveness is not available in your personal religious experience until such a time as you forgive your fellow men. God’s forgiveness in fact is not conditioned upon your forgiving your fellows, but in experience it is exactly so conditioned. And this fact of the synchrony of divine and human forgiveness was thus recognized and linked together in the prayer which Jesus taught the apostles.
146:2.5 (1638.5) 4. ביקום קיים חוק-צדק בסיסי אשר אותו לא יוכלו הרחמים לעקוף. יצור אנוכי לגמרי בעולמות החלל והזמן לא יוכל ליהנות מתהילת פרדיס הבלתי-אנוכית. ואפילו אהבתו האינסופית של האל לא תוכל לכפות את גאולת הנצח על יצור בן-תמותה אשר איננו חפץ להיגאל. לרחמים יש טווח רחב של פעולה, אך אחרי ככלות הכול, קיימים ציוויים של צדק אשר אפילו אהבה מהולה ברחמים לא תוכל לבטל. שוב ציטט ישוע מכתבי הקודש העבריים: ״יַעַן קָרָאתִי, וַתְּמָאֵנוּ; נָטִיתִי יָדִי, וְאֵין מַקְשִׁיב. וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם; ולפיכך, כאשר התמרדתם, לבטח תקראוני וְלֹא אֶעֱנֶה. וזנחתם את דרך החיים, לבטח תבקשוני בעת צרה, ולא תמצאוני.״		146:2.5 (1638.5) 4. There is a basic law of justice in the universe which mercy is powerless to circumvent. The unselfish glories of Paradise are not possible of reception by a thoroughly selfish creature of the realms of time and space. Even the infinite love of God cannot force the salvation of eternal survival upon any mortal creature who does not choose to survive. Mercy has great latitude of bestowal, but, after all, there are mandates of justice which even love combined with mercy cannot effectively abrogate. Again Jesus quoted from the Hebrew scriptures: “I have called and you refused to hear; I stretched out my hand, but no man regarded. You have set at naught all my counsel, and you have rejected my reproof, and because of this rebellious attitude it becomes inevitable that you shall call upon me and fail to receive an answer. Having rejected the way of life, you may seek me diligently in your times of suffering, but you will not find me.”
146:2.6 (1639.1) 5. ראוי למקבלים חסד לגמול בחסד; אַל תִּשְׁפֹטוּ לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִּשָׁפֵטוּ. אתם תִּשָפטו באותה רוח שבה אתם תִּשְפטו. הרחמים לא יוכלו לבטל לגמרי את ההוגנות ביקום. ובסופו של דבר, תתברר האמת: ״האֹוטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל, גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה.״ כנותהּ של תפילה היא המבטיחה כי תֵּעָנֶה; החוכמה הרוחנית שבבקשה ומידת תאימותהּ ליקום הן אשר קובעות את הזמן, את האופן ואת השיעור, שבהם היא תיענה. אף כי ילדים עשויים להפיק הנאה מרובה מבקשותיהם המגוחכות, אב חכם איננו נענה לכל תפילותיהם המטופשות של ילדיו הבּוּרים והבלתי-מנוסים.		146:2.6 (1639.1) 5. They who would receive mercy must show mercy; judge not that you be not judged. With the spirit with which you judge others you also shall be judged. Mercy does not wholly abrogate universe fairness. In the end it will prove true: “Whoso stops his ears to the cry of the poor, he also shall some day cry for help, and no one will hear him.” The sincerity of any prayer is the assurance of its being heard; the spiritual wisdom and universe consistency of any petition is the determiner of the time, manner, and degree of the answer. A wise father does not literally answer the foolish prayers of his ignorant and inexperienced children, albeit the children may derive much pleasure and real soul satisfaction from the making of such absurd petitions.
146:2.7 (1639.2) 6. בשעה שתקדישו את עצמכם עד תום לעשיית רצון האב שבשמים, כל בקשותיכם תֵּעָנֶינָה מיד, זאת לפי שהן תהיינה מתואמות לגמרי עם רצון האב, ורצון האב לעולם מתממש ברחבי יקומו העצום. מה שמבקש בן אמיתי, ומה שרוצה האב האינסופי, הינו. תפילה שכזו לא תוכל להיוותר ללא מענה, ושום תפילה אחרת לא תוכל להיענות במלואה.		146:2.7 (1639.2) 6. When you have become wholly dedicated to the doing of the will of the Father in heaven, the answer to all your petitions will be forthcoming because your prayers will be in full accordance with the Father’s will, and the Father’s will is ever manifest throughout his vast universe. What the true son desires and the infinite Father wills IS. Such a prayer cannot remain unanswered, and no other sort of petition can possibly be fully answered.
146:2.8 (1639.3) 7. זעקתו של הצדיק היא מעשה האמונה של ילד האל, אשר פותחת את שערי מצבור הטוּב, האמת והחסד של האל; מתנות טובות אשר ממתינות זה מכבר לבקשתו ולשימושו של האישי של הבן. התפילה איננה משנה את גישת האל כלפי האדם, אלא משנה את גישתו של האדם כלפי האב הבלתי-משתנה. מה שפותח את הדרך אל האוזן האלוהית הינו המניע לתפילה, ולא המעמד החברתי, הכלכלי, או הדתי של אדם כלפי חוץ.		146:2.8 (1639.3) 7. The cry of the righteous is the faith act of the child of God which opens the door of the Father’s storehouse of goodness, truth, and mercy, and these good gifts have long been in waiting for the son’s approach and personal appropriation. Prayer does not change the divine attitude toward man, but it does change man’s attitude toward the changeless Father. The motive of the prayer gives it right of way to the divine ear, not the social, economic, or outward religious status of the one who prays.
146:2.9 (1639.4) 8. לא ניתן להשתמש בתפילה על-מנת להתחמק מפעולת עיכובי הזמן, או להתעלות מעל למגבלות המרחב. תפילה איננה טכניקה המיועדת להאדרת העצמי או לרכישת יתרון על הזולת. נשמה אנוכית לחלוטין לא תוכל לשאת תפילה במובן האמיתי של המילה. אמר ישוע: ״הִתְעַנַּג עַל יְהוָה, וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ.״ ״גּוֹל עַל יְהוָה דַּרְכֶּךָ; בְטַח עָלָיו, וְהוּא יַעֲשֶׂה.״ ״כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ, וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ.״		146:2.9 (1639.4) 8. Prayer may not be employed to avoid the delays of time or to transcend the handicaps of space. Prayer is not designed as a technique for aggrandizing self or for gaining unfair advantage over one’s fellows. A thoroughly selfish soul cannot pray in the true sense of the word. Said Jesus: “Let your supreme delight be in the character of God, and he shall surely give you the sincere desires of your heart.” “Commit your way to the Lord; trust in him, and he will act.” “For the Lord hears the cry of the needy, and he will regard the prayer of the destitute.”
146:2.10 (1639.5) ״מן האב אנוכי באתי; לפיכך, אם אי פעם תהססו במה שראוי לכם לבקש מן האב, שאלו בשמי, ואני אציג את בקשתכם בהתאם לצרכים ולשאיפות האמיתיים שלכם, ובהתאם לרצון אבי.״ הישמרו לכם מפני הסכנה הגדולה של הפיכתכם ממוקדים-בעצמי במהלך תפילותיכם. הימנעו מהתפלל יתר-על-המידה עבורכם עצמכם; התפללו יותר למען התקדמותם הרוחנית של רעיכם. הימנעו מתפילה חומרנית; והתפללו בַּרוח ולמען השפע של מתנות הרוח.		146:2.10 (1639.5) 9. “I have come forth from the Father; if, therefore, you are ever in doubt as to what you would ask of the Father, ask in my name, and I will present your petition in accordance with your real needs and desires and in accordance with my Father’s will.” Guard against the great danger of becoming self-centered in your prayers. Avoid praying much for yourself; pray more for the spiritual progress of your brethren. Avoid materialistic praying; pray in the spirit and for the abundance of the gifts of the spirit.
146:2.11 (1639.6) 10. עת תתפללו למען החולים והמדוכאים, אל תצפו לכך שבקשותיכם תחלפנה את הסעד האוהב והנבון של אותם חולים. התפללו למען רווחת משפחותיכם, חבריכם ורעיכם, אך במיוחד התפללו למען אלו המקללים אתכם, ובקשו באהבה למען רודפיכם. ״אבל לא אומר לכם מתי לשאת תפילה. רק הרוח השוכנת בקרבכם היא אשר תניע אתכם לשאת בתפילה בקשה, אשר תבטא את היחסים הפנימיים שלכם עם אבי הרוחות.״		146:2.11 (1639.6) 10. When you pray for the sick and afflicted, do not expect that your petitions will take the place of loving and intelligent ministry to the necessities of these afflicted ones. Pray for the welfare of your families, friends, and fellows, but especially pray for those who curse you, and make loving petitions for those who persecute you. “But when to pray, I will not say. Only the spirit that dwells within you may move you to the utterance of those petitions which are expressive of your inner relationship with the Father of spirits.”
146:2.12 (1640.1) 11. רבים פונים לתפילה אך ורק בעת צרה. זהו נוהג מטעה ונעדר-מחשבה. אכן, טוב תעשו אם תתפללו בשעה שהצרות מתרחשות, אך אפילו כאשר נשמתכם שרויה בטוב, ראוי כי תפנו לדבר עם האל כדבּר בן אל אביו. את בקשות האמת, תמיד בָּקשו בסתר. אל תתנו לאחרים להאזין לתפילותיכם האישיות. תפילות הודיה ראוי לשאתן בציבור, אך תפילת הנשמה הינה עניין אישי. קיימת אך צורת תפילה אחת אשר מתאימה לכל בני האל, והיא: ״אַף-עַל-פִּי-כֵן, רצונך ייעשה.״		146:2.12 (1640.1) 11. Many resort to prayer only when in trouble. Such a practice is thoughtless and misleading. True, you do well to pray when harassed, but you should also be mindful to speak as a son to your Father even when all goes well with your soul. Let your real petitions always be in secret. Do not let men hear your personal prayers. Prayers of thanksgiving are appropriate for groups of worshipers, but the prayer of the soul is a personal matter. There is but one form of prayer which is appropriate for all God’s children, and that is: “Nevertheless, your will be done.”
146:2.13 (1640.2) 12. ראוי לכל אחד המאמין בבשורה הזו להתפלל בכנות למען התרחבותה של מלכות השמים. יותר מכל התפילות אשר בתורת העברים, הוא שיבח את בקשתו של סופר תהילים: ״לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אלוהים, וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם, עֵקֶב רָב.״ ישוע האריך בתיאור היחס שבין התפילה לבין הדיבור הפוגעני והבלתי-מתחשב, וציטט: ״שִׁיתָה יְהוָה, שָׁמְרָה לְפִי; נִצְּרָה עַל דַּל שְׂפָתָי.״ ״אֲבָל הַלָּשׁוֹן,״ אמר ישוע, ״רק מעטים יוכלו לְכָבְשָׁהּ, אך הרוח אשר בפנים תוכל להתמיר איבר פרוע זה לכדי קול אדיב של סובלנות, קול של סעד מעורר השראה ושל חמלה.״		146:2.13 (1640.2) 12. All believers in this gospel should pray sincerely for the extension of the kingdom of heaven. Of all the prayers of the Hebrew scriptures he commented most approvingly on the petition of the Psalmist: “Create in me a clean heart, O God, and renew a right spirit within me. Purge me from secret sins and keep back your servant from presumptuous transgression.” Jesus commented at great length on the relation of prayer to careless and offending speech, quoting: “Set a watch, O Lord, before my mouth; keep the door of my lips.” “The human tongue,” said Jesus, “is a member which few men can tame, but the spirit within can transform this unruly member into a kindly voice of tolerance and an inspiring minister of mercy.”
146:2.14 (1640.3) 13. ישוע לימד שתפילה להכוונה אלוהית בנתיב החיים הארצי חשובה פחות מן הבקשה לדעת את רצון האב. למעשה, משמעות הדבר הינה תפילה לחוכמה אלוהית. ישוע מעולם לא לימד כי ניתן להשיג ידע אנושי, או יכולות מיוחדות, באמצעות תפילה. ואולם, הוא אכן לימד כי התפילה תורמת להתרחבות ביכולתו של אדם לקבל את נוכחותהּ של הרוח האלוהית. כאשר ישוע לימד את עמיתיו להתפלל בְּרוח ובֶאמת, הוא הסביר כי כוונתו לתפילה כנה, בהתאם למידת ההארה של האדם, לתפילה בלב שלם, ולתפילה נבונה, כנה ונחושה.		146:2.14 (1640.3) 13. Jesus taught that the prayer for divine guidance over the pathway of earthly life was next in importance to the petition for a knowledge of the Father’s will. In reality this means a prayer for divine wisdom. Jesus never taught that human knowledge and special skill could be gained by prayer. But he did teach that prayer is a factor in the enlargement of one’s capacity to receive the presence of the divine spirit. When Jesus taught his associates to pray in the spirit and in truth, he explained that he referred to praying sincerely and in accordance with one’s enlightenment, to praying wholeheartedly and intelligently, earnestly and steadfastly.
146:2.15 (1640.4) 14. ישוע הזהיר את חסידיו לבל יחשבו כי תפילה יעילה יותר אם היא כוללת חזרות מיופייפות או ניסוחים רְהוּטים, או אם נלווה לה צום, סיגוף או קורבן. אך הוא אכן האיץ במאמיניו להשתמש בתפילה כאמצעי להתעלות אל הוקרת תודה וממנה לסגידה אמיתית. ישוע הצטער על כך שאך מעט מרוח הוקרת התודה נמצאה בתפילותיהם ובסגידתם של מאמיניו. והוא ציטט מכתבי הקודש בהזדמנות הזו, ואמר: ״טוב להודות ליהוה ולשיר לשֵם עליון, להכיר בכל בוקר בטוּבוֹ ובכל ערב בנאמנותו, כִּי שִׂמַּחְתַּנִי יְהוָה בְּפָעֳלֶךָ. הוֹדוּ עַל הַכֹּל, כִּי זֶה רְצוֹן אלוהים.״		146:2.15 (1640.4) 14. Jesus warned his followers against thinking that their prayers would be rendered more efficacious by ornate repetitions, eloquent phraseology, fasting, penance, or sacrifices. But he did exhort his believers to employ prayer as a means of leading up through thanksgiving to true worship. Jesus deplored that so little of the spirit of thanksgiving was to be found in the prayers and worship of his followers. He quoted from the Scriptures on this occasion, saying: “It is a good thing to give thanks to the Lord and to sing praises to the name of the Most High, to acknowledge his loving-kindness every morning and his faithfulness every night, for God has made me glad through his work. In everything I will give thanks according to the will of God.”
146:2.16 (1640.5) 15. ואז אמר ישוע: ״אַל תִּדְאָגוּ לצרכיכם יתר-על-המידה. אל תדאגו לבעיות קיומכם הארצי, כִּי אִם בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים, ועִם תּוֹדָה תָּבֹאנָה מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם בִּפְנֵי אביכם שבשמים.״ ואז הוא ציטט מכתבי הקודש: ״אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלוהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְּתוֹדָה. וְתִיטַב לַיהוָה, מִשּׁוֹר ומפָּר מַקְרִן מַפְרִיס.״		146:2.16 (1640.5) 15. And then Jesus said: “Be not constantly overanxious about your common needs. Be not apprehensive concerning the problems of your earthly existence, but in all these things by prayer and supplication, with the spirit of sincere thanksgiving, let your needs be spread out before your Father who is in heaven.” Then he quoted from the Scriptures: “I will praise the name of God with a song and will magnify him with thanksgiving. And this will please the Lord better than the sacrifice of an ox or bullock with horns and hoofs.”
146:2.17 (1641.1) 16. ישוע לימד את חסידיו כי לאחר שהם נשאו תפילה אל האב, עליהם להישאר למשך זמן-מה בדממה של קבלה ולהעניק לרוח השוכנת הזדמנות טובה יותר לדבֵר אל הנשמה המאזינה. רוח האב מיטיבה לשוחח עם דעת האדם כאשר זו מצויה במצב של סגידה. אנחנו סוגדים לאל בסיועה של הרוח השוכנת, והודות לסעד האמת אשר מאיר את דעת האדם. הסגידה, כך לימד ישוע, גורמת לסוגד להידמות יותר ויותר לישות אשר לה הוא סוגד. סגידה הינה התנסות מתמירה, הודות לה הסוֹפִי מתקרב בהדרגה אל נוכחותו של האינסופי, ולבסוף משיג אותה.		146:2.17 (1641.1) 16. Jesus taught his followers that, when they had made their prayers to the Father, they should remain for a time in silent receptivity to afford the indwelling spirit the better opportunity to speak to the listening soul. The spirit of the Father speaks best to man when the human mind is in an attitude of true worship. We worship God by the aid of the Father’s indwelling spirit and by the illumination of the human mind through the ministry of truth. Worship, taught Jesus, makes one increasingly like the being who is worshiped. Worship is a transforming experience whereby the finite gradually approaches and ultimately attains the presence of the Infinite.
146:2.18 (1641.2) וישוע סיפר לשליחיו אמיתות רבות נוספות על אודות ההתייחדות של האדם עם האל, אך רק מעטים ממאזיניו יכלו להבין את האמיתות האלה עד תומן.		146:2.18 (1641.2) And many other truths did Jesus tell his apostles about man’s communion with God, but not many of them could fully encompass his teaching.
3. העצירה ברָמַה ^top		3. The Stop at Ramah ^top
146:3.1 (1641.3) בְּרמה קיים ישוע את הדיון הזכור עם הפילוסוף היווני הזקן, אשר לימד כי המדע והפילוסופיה לבדם מספקים את כל הדרוש לאדם בהתנסותו האנושית. ישוע הקשיב בסבלנות ובאהדה למורה היווני, הסכים עם רבות מן האמיתות אשר הוא ציין, אך הצביע על כך שבכל דבריו באשר להתנסות האנושית הוא לא התייחס לשאלות ״מנין, מדוע ולאן,״ וכן הוסיף: ״אנחנו מתחילים מן הנקודה שבה אתה עצרת. דת הינה אותה התגלות לנשמת האדם אשר מתייחסת למציאויות הרוח, אשר הדעת לבדה לא תוכל לגלות אותן או להבינן במלואן. ניתן לגלות את עובדות החיים במאמץ אינטלקטואלי, אך בשורת המלכות פורשת את אמיתוֹת ההוויה. אתה דברת על הצללים החומריים של אמת; האם תֵיאות להקשיב כעת, ואגולל לפניך את מציאותיות הרוח והנצח אשר מטילות את הצללים ברי-החלוף האלה של עובדות הקיום החומרי של החוויה האנושית בת התמותה?״ ובמשך יותר משעה לימד ישוע את היווני הזה את האמיתוֹת הגואלות של בשורת המלכות. הפילוסוף הזקן היה פתוח לגישתו של המאסטר, ומכיוון שלבו היה כן, הוא אימץ עד מהרה את הבשורה הגואלת.		146:3.1 (1641.3) At Ramah Jesus had the memorable discussion with the aged Greek philosopher who taught that science and philosophy were sufficient to satisfy the needs of human experience. Jesus listened with patience and sympathy to this Greek teacher, allowing the truth of many things he said but pointing out that, when he was through, he had failed in his discussion of human existence to explain “whence, why, and whither,” and added: “Where you leave off, we begin. Religion is a revelation to man’s soul dealing with spiritual realities which the mind alone could never discover or fully fathom. Intellectual strivings may reveal the facts of life, but the gospel of the kingdom unfolds the truths of being. You have discussed the material shadows of truth; will you now listen while I tell you about the eternal and spiritual realities which cast these transient time shadows of the material facts of mortal existence?” For more than an hour Jesus taught this Greek the saving truths of the gospel of the kingdom. The old philosopher was susceptible to the Master’s mode of approach, and being sincerely honest of heart, he quickly believed this gospel of salvation.
146:3.2 (1641.4) השליחים נִטְרְדוּ מעט בשל הפתיחות שבה הסכים ישוע לרבות מהצעותיו של היווני, אך לאחר מכן אמר להם ישוע בפרטיות: ״ילדיי, אך תתפלאו על כך שהפגנתי סובלנות כלפי הפילוסופיה של היווני. ודאות פנימית אמיתית איננה חוששת מפני ניתוח חיצוני, והאמת איננה מתרעמת על ביקורת כֵּנה. אל לכם לשכוח לעולם כי חוסר סובלנות מהווה מסכה אשר מכסה על הספקות אשר מכרסמים באדם בסתר באשר לאמיתוּת אמונותיו שלו עצמו. אדם הבטוח לחלוטין באמת שבה הוא מאמין בלב שלם, לעולם לא ייטרד מגישת שכנו. האומץ הינו בטחון הכנות המלאה באשר לאמונות שעליהן הצהיר אדם. אנשים כנים אינם חוששים מבחינה ביקורתית של אמונותיהם האמיתיות ושל האידיאלים הנעלים שלהם.״		146:3.2 (1641.4) The apostles were a bit disconcerted by the open manner of Jesus’ assent to many of the Greek’s propositions, but Jesus afterward privately said to them: “My children, marvel not that I was tolerant of the Greek’s philosophy. True and genuine inward certainty does not in the least fear outward analysis, nor does truth resent honest criticism. You should never forget that intolerance is the mask covering up the entertainment of secret doubts as to the trueness of one’s belief. No man is at any time disturbed by his neighbor’s attitude when he has perfect confidence in the truth of that which he wholeheartedly believes. Courage is the confidence of thoroughgoing honesty about those things which one professes to believe. Sincere men are unafraid of the critical examination of their true convictions and noble ideals.”
146:3.3 (1641.5) בערב השני לשהותם ברמה, שאל תומאס את ישוע את השאלה הבאה: ״מאסטר, כיצד יוכל מאמין חדש בתורתך לדעת באמת, להיות לגמרי בטוח באמת של בשורת המלכות הזו?״		146:3.3 (1641.5) On the second evening at Ramah, Thomas asked Jesus this question: “Master, how can a new believer in your teaching really know, really be certain, about the truth of this gospel of the kingdom?”
146:3.4 (1641.6) או אז אמר ישוע לתומאס: ״הבטוחה שלך בכניסה למשפחת המלכות של האב, ובכך שיחד עם ילדי המלכות תשרוד לנצח, היא אך עניין של התנסות אישית – של אמונה בדבר האמת. ביטחון רוחני שקול להתנסות הדתית האישית שלכם במציאויות הנצח של האמת האלוהית, ומעבר לכך שקול להבנתכם התבונית את מציאויות האמת ועוד אמונתכם הרוחנית פחות ספקותיכם הכנים.		146:3.4 (1641.6) And Jesus said to Thomas: “Your assurance that you have entered into the kingdom family of the Father, and that you will eternally survive with the children of the kingdom, is wholly a matter of personal experience—faith in the word of truth. Spiritual assurance is the equivalent of your personal religious experience in the eternal realities of divine truth and is otherwise equal to your intelligent understanding of truth realities plus your spiritual faith and minus your honest doubts.
146:3.5 (1642.1) ״מטבע הדברים, מקבל הבן את חיי האב. מכיוון שניחנתם ברוחו החיה של האב, אתם הנכם בני האל. אתם שורדים בחיי עולם החומר של הגוף, משום שאתם מזדהים עם רוחו החיה של האב, מתת חיי הנצח. אכן, רבים חיו כך לפני שבאתי מעִם האב, ורבים אחרים קיבלו רוח זו משום שהאמינו לדבריי; אך אני מכריז כי לאחר שאשוב אל האב, הוא ישלח את רוחו אל לבבות כל בני האדם.		146:3.5 (1642.1) “The Son is naturally endowed with the life of the Father. Having been endowed with the living spirit of the Father, you are therefore sons of God. You survive your life in the material world of the flesh because you are identified with the Father’s living spirit, the gift of eternal life. Many, indeed, had this life before I came forth from the Father, and many more have received this spirit because they believed my word; but I declare that, when I return to the Father, he will send his spirit into the hearts of all men.
146:3.6 (1642.2) ״אף כי לא תוכלו לִצְפות בפעולתה של הרוח האלוהית בדעתכם, המידה שבה תאהבו את רעיכם מהווה דרך מעשית לגלות עד כמה מסרתם את השליטה בכוחות נשמתכם להנחייתהּ ולהוראתהּ של רוח האב שבשמים, אשר שוכנת בכם. רוח זו של האב חולקת את אהבת האב, וככל שהיא תשלוט באדם, כך היא תוביל אותו בבטחה אל הסגידה האלוהית ואל עבר התייחסות אוהבת לזולת. בהתחלה, אתם מאמינים שאתם בני האל, כי מה שלימדתי אתכם גרם לכם להיות מודעים יותר להנחיתהּ הפנימית של רוח האב השוכנת; אבל בקרוב תשטוף רוח האמת כל בשר, וזו תשכון בינות לאנשים ותלמד את כולם, ממש כשם שכעת אני חי ביניכם ומדבר אליכם דברים של אמת. ורוח אמת זו, אשר דוברת בשם מתת הרוח של נשמותיכם, תסייע לכם לדעת כי אתם הנכם בניו של האל. היא אף תעיד, יחד עם נוכחותו השוכנת של האב, רוחכם, אשר תשכון אז בקרב כל בני האדם, כפי שכעת היא שוכנת אך ורק בחלקם, ותאמר לכם כי אתם אכן הנכם בניו של האל.		146:3.6 (1642.2) “While you cannot observe the divine spirit at work in your minds, there is a practical method of discovering the degree to which you have yielded the control of your soul powers to the teaching and guidance of this indwelling spirit of the heavenly Father, and that is the degree of your love for your fellow men. This spirit of the Father partakes of the love of the Father, and as it dominates man, it unfailingly leads in the directions of divine worship and loving regard for one’s fellows. At first you believe that you are sons of God because my teaching has made you more conscious of the inner leadings of our Father’s indwelling presence; but presently the Spirit of Truth shall be poured out upon all flesh, and it will live among men and teach all men, even as I now live among you and speak to you the words of truth. And this Spirit of Truth, speaking for the spiritual endowments of your souls, will help you to know that you are the sons of God. It will unfailingly bear witness with the Father’s indwelling presence, your spirit, then dwelling in all men as it now dwells in some, telling you that you are in reality the sons of God.
146:3.7 (1642.3) ״כל ילד אשר פועל על-פי הנחייתה של רוח זו עתיד לדעת לבסוף את רצון האל, וזה אשר נכנע לרצון אבי לנצַח יחיה. הדרך מן החיים הארציים אל מעמד הנצח טרם הובהרה לכם, אך דרך זו קיימת כעת, ותמיד היא הייתה קיימת, ואני באתי על-מנת להחיות אותה ולחדש אותה. כל הבא בשערי המלכות כבר רכש חיי נצח – והוא לעולם לא יֹאבד. אך אתם תיטיבו להבין הרבה מן הדברים הללו לאחר שאנוכי אשוב אל האב, ותוכלו להתבונן בחוויות ההווה במבט לאחור.״		146:3.7 (1642.3) “Every earth child who follows the leading of this spirit shall eventually know the will of God, and he who surrenders to the will of my Father shall abide forever. The way from the earth life to the eternal estate has not been made plain to you, but there is a way, there always has been, and I have come to make that way new and living. He who enters the kingdom has eternal life already—he shall never perish. But much of this you will the better understand when I shall have returned to the Father and you are able to view your present experiences in retrospect.”
146:3.8 (1642.4) כל אלו אשר שמעו את מילות הברכה האלה שמחו עד מאוד. היחס של המסורת היהודית לגאולת הצדיקים היה מבולבל ולא-וודאי, וחסידיו של ישוע ניעורו והתמלאו בהשראה לשמע המילים הבטוחות והחיוביות של ההבטחה לגאולת נצח של המאמינים באמת ובתמים.		146:3.8 (1642.4) And all who heard these blessed words were greatly cheered. The Jewish teachings had been confused and uncertain regarding the survival of the righteous, and it was refreshing and inspiring for Jesus’ followers to hear these very definite and positive words of assurance about the eternal survival of all true believers.
146:3.9 (1642.5) השליחים המשיכו להטיף ולהטביל מאמינים, וגם דבקו במסורת של ביקור מבית לבית, של ניחום המדוכאים וסעד החולים והאומללים. ארגון השליחים התרחב עתה בכך שכל אחד משליחיו של ישוע נעזר כעת באחד משליחיו של יוחנן; אבנר חבר לאנדראס; והם המשיכו כך בהתאם לתוכנית הזאת עד לביקורם הבא בירושלים, בפסח שלאחר מכן.		146:3.9 (1642.5) The apostles continued to preach and baptize believers, while they kept up the practice of visiting from house to house, comforting the downcast and ministering to the sick and afflicted. The apostolic organization was expanded in that each of Jesus’ apostles now had one of John’s as an associate; Abner was the associate of Andrew; and this plan prevailed until they went down to Jerusalem for the next Passover.
146:3.10 (1642.6) ההנחיה המיוחדת אשר העניק להם ישוע בעת שהם שהו בחבל זבולון נגעה בעיקר לחובות ההדדיות במלכות, והיא כללה שיעורים אשר נועדו להבהיר את ההבדלים שבין ההתנסות הדתית האישית לבין החובות הדתיות שבחברה. הייתה זו אחת מן הפעמים הבודדות שבהן המאסטר דן בהיבטיה החברתיים של הדת. במשך כל חייו הארציים, העניק ישוע לחסידיו הנחיה מועטה בלבד באשר לחִברוּת הדת.		146:3.10 (1642.6) The special instruction given by Jesus during their stay at Zebulun had chiefly to do with further discussions of the mutual obligations of the kingdom and embraced teaching designed to make clear the differences between personal religious experience and the amities of social religious obligations. This was one of the few times the Master ever discussed the social aspects of religion. Throughout his entire earth life Jesus gave his followers very little instruction regarding the socialization of religion.
146:3.11 (1643.1) תושבי חבל זבולון היו מעורבים מבחינה גזעית, לא יהודים ולא גויים, ורק מעטים מהם באמת האמינו בישוע, על-אף ששמעו על אודות ריפוי החולים בכפר נחום.		146:3.11 (1643.1) In Zebulun the people were of a mixed race, hardly Jew or gentile, and few of them really believed in Jesus, notwithstanding they had heard of the healing of the sick at Capernaum.
4. הבשורה בעירון ^top		4. The Gospel at Iron ^top
146:4.1 (1643.2) גם בעירון היה בית-כנסת, כמו בערי יהודה והגליל, ואפילו באלה הקטנות יותר. בראשית תקופת עבודתו, ישוע נהג לשאת דברים בבתי הכנסת הללו בימי השבת. לעיתים הוא נשא דברים בזמן תפילת הבוקר, ופטרוס או אחד מהשליחים האחרים היו מלמדים ומטיפים בשעות אחר-הצהריים. לעיתים קרובות נהגו ישוע והשליחים ללמד ולהטיף במסגרת התכנסויות הערב של אמצע השבוע בבית הכנסת. אף-על-פי שבקרב מנהיגי הדת בירושלים הלכה וגברה ההתנגדות כלפי ישוע, לא הייתה להם שליטה ישירה על המתרחש בבתי הכנסת אשר מחוץ לירושלים. רק בשלבים מאוחרים יותר של עבודתו הציבורית הם הצליחו ליצור התנגדות נרחבת כלפי ישוע, ולסגור בפניו כמעט לחלוטין את האפשרות ללמד בבתי הכנסת. בעת הזו היו כל בתי הכנסת בגליל וביהודה פתוחים בפניו.		146:4.1 (1643.2) At Iron, as in many of even the smaller cities of Galilee and Judea, there was a synagogue, and during the earlier times of Jesus’ ministry it was his custom to speak in these synagogues on the Sabbath day. Sometimes he would speak at the morning service, and Peter or one of the other apostles would preach at the afternoon hour. Jesus and the apostles would also often teach and preach at the weekday evening assemblies at the synagogue. Although the religious leaders at Jerusalem became increasingly antagonistic toward Jesus, they exercised no direct control over the synagogues outside of that city. It was not until later in Jesus’ public ministry that they were able to create such a widespread sentiment against him as to bring about the almost universal closing of the synagogues to his teaching. At this time all the synagogues of Galilee and Judea were open to him.
146:4.2 (1643.3) באותם ימים התקיימה בעירון פעילות כריית מינרלים ענפה, ומכיוון שישוע מעולם לא נטל חלק בחיי הכורים, בזמן שהותו בעירון הוא בילה את מרבית זמנו במכרות. בזמן שהשליחים ביקרו בבתים והטיפו בציבור עבד ישוע במכרות עם הפועלים אשר עבדו מתחת לפני הקרקע. שמו של ישוע כמרפא הגיע אפילו לכפר הנידח הזה, וחולים ופגועים רבים ביקשו ממנו מזור. ורבים מאוד נהנו מסעד הריפוי אשר הוא חלק עמם. אך בשום מקרה, למעט זה של המצורע, לא ביצע המאסטר מה שמכונה "נס" של ריפוי.		146:4.2 (1643.3) Iron was the site of extensive mineral mines for those days, and since Jesus had never shared the life of the miner, he spent most of his time, while sojourning at Iron, in the mines. While the apostles visited the homes and preached in the public places, Jesus worked in the mines with these underground laborers. The fame of Jesus as a healer had spread even to this remote village, and many sick and afflicted sought help at his hands, and many were greatly benefited by his healing ministry. But in none of these cases did the Master perform a so-called miracle of healing save in that of the leper.
146:4.3 (1643.4) בשעות אחר הצהריים המאוחרות של היום השלישי לשהותם בעירון, בזמן שישוע חזר מן המכרות, הוא עבר במקרה בסמטת צד צרה בדרכו אל מקום משכנו. כאשר הוא התקרב אל הפחון המזוהם של מצורע אחד, העז זה, אשר שמע על כוחותיו כמרפא, לפנות אליו בעת שחלף לפני דלתו, כרע ברך לפניו ואמר: ״אדוני, ברצונך, תוכל לנקותיני. שמעתי את דברי מוריך ואם אתנקה, אבוא בשערי המלכות.״ המצורע דיבר כך משום שבקרב היהודים נאסר על המצורעים להתפלל בציבור, ואפילו להיכנס בשערי בית הכנסת. אדם זה האמין באמת כי הוא לא יוכל לבוא בשערי המלכות הממשמשת, אלא אם כן ימצא מזור לצרעת. כאשר ראה אותו ישוע בחוליו וכאשר שמע אותו נאחז באמונה, נכמר לבו האנושי ודעתו האלוהית נמלאה חמלה. כאשר הוא נשא אליו מבט, נפל האיש על פניו בסגידה. או אז הושיט המאסטר את ידו, נגע בו ואמר: ״כך אעשה – התנקה.״ והוא נרפא מיד; הצרעת לא אחזה בו עוד.		146:4.3 (1643.4) Late on the afternoon of the third day at Iron, as Jesus was returning from the mines, he chanced to pass through a narrow side street on his way to his lodging place. As he drew near the squalid hovel of a certain leprous man, the afflicted one, having heard of his fame as a healer, made bold to accost him as he passed his door, saying as he knelt before him: “Lord, if only you would, you could make me clean. I have heard the message of your teachers, and I would enter the kingdom if I could be made clean.” And the leper spoke in this way because among the Jews lepers were forbidden even to attend the synagogue or otherwise engage in public worship. This man really believed that he could not be received into the coming kingdom unless he could find a cure for his leprosy. And when Jesus saw him in his affliction and heard his words of clinging faith, his human heart was touched, and the divine mind was moved with compassion. As Jesus looked upon him, the man fell upon his face and worshiped. Then the Master stretched forth his hand and, touching him, said: “I will—be clean.” And immediately he was healed; the leprosy no longer afflicted him.
146:4.4 (1643.5) כאשר הרים ישוע את האדם על רגליו, הוא התריע בפניו: ״אל תספר לאיש על הריפוי. המשך בחייך בשקט ולך אל הכוהנים על-מנת להקריב את קורבנות הטהרה שעליהם ציווה משה כעדות למזור אשר בא עליך.״ אך האדם לא עשה כמצוות ישוע. במקום זאת, הוא החל לפרסם ברבים ברחבי העיר כי ישוע ריפא אותו מצרעת, ומכיוון שכל הכפר הכיר אותו, נוכחו האנשים לראות בבירור שכך היה הדבר. הוא לא הציג את עצמו בפני הכוהנים, כמצוות ישוע. כתוצאה מכך שהפיץ ברבים את החדשות על אודות הריפוי של ישוע, צבאו ההמונים החולים על המאסטר בהתקהלות כזאת שלמחרת הוא נאלץ לקום מוקדם ולעזוב את העיר. אף-על-פי שישוע לא נכנס שוב לעיר, הוא בילה יומיים נוספים בסביבותיה, בסמוך למכרות, והמשיך ללמד מאמינים מקרב הכורים על אודות בשורת המלכות.		146:4.4 (1643.5) When Jesus had lifted the man upon his feet, he charged him: “See that you tell no man about your healing but rather go quietly about your business, showing yourself to the priest and offering those sacrifices commanded by Moses in testimony of your cleansing.” But this man did not do as Jesus had instructed him. Instead, he began to publish abroad throughout the town that Jesus had cured his leprosy, and since he was known to all the village, the people could plainly see that he had been cleansed of his disease. He did not go to the priests as Jesus had admonished him. As a result of his spreading abroad the news that Jesus had healed him, the Master was so thronged by the sick that he was forced to rise early the next day and leave the village. Although Jesus did not again enter the town, he remained two days in the outskirts near the mines, continuing to instruct the believing miners further regarding the gospel of the kingdom.
146:4.5 (1644.1) ריפוי המצורע היה הפעם הראשונה עד אז שישוע ביצע בכוונת מתכוון מה שמכונה "נס". והיה זה מקרה אמיתי של צרעת.		146:4.5 (1644.1) This cleansing of the leper was the first so-called miracle which Jesus had intentionally and deliberately performed up to this time. And this was a case of real leprosy.
146:4.6 (1644.2) מעירון הם הלכו לגוש חלב, ושם הם בילו יומיים בהטפה לבשורה. משם הם יצאו לכורזין, שבה בילו כמעט שבוע ימים בהטפה לבשורות הטובות; אך בכורזין הם לא הצליחו לגרום לרבים להאמין במלכות. מכל המקומות שבהם לימד ישוע, זה היה המקום שבו המסר שלו נדחה באופן הגורף ביותר. רוחם של מרבית השליחים השתופפה בעקבות המסע לכורזין, ואנדראס ואבנר התקשו לחזק את לב עמיתיהם. משם, תוך שהם חולפים בשקט דרך כפר נחום, הם הלכו לכפר בשם מָדוֹן, שבו הצליחו מעט יותר. רוב השליחים היו בדעה שהכישלון שלהם בערים שבהן ביקרו לאחרונה נבע מן העובדה שישוע התעקש על כך שיימנעו מלהתייחס אליו בלימודיהם ובהטפותיהם כאל מרפא. הם ייחלו כל-כך שירפא עוד מצורע אחד, או שיפגין באופן כזה או אחר את כוחותיו וימשוך את תשומת לב האנשים! אך המאסטר לא נכנע להפצרותיהם הכנות.		146:4.6 (1644.2) From Iron they went to Gischala, spending two days proclaiming the gospel, and then departed for Chorazin, where they spent almost a week preaching the good news; but they were unable to win many believers for the kingdom in Chorazin. In no place where Jesus had taught had he met with such a general rejection of his message. The sojourn at Chorazin was very depressing to most of the apostles, and Andrew and Abner had much difficulty in upholding the courage of their associates. And so, passing quietly through Capernaum, they went on to the village of Madon, where they fared little better. There prevailed in the minds of most of the apostles the idea that their failure to meet with success in these towns so recently visited was due to Jesus’ insistence that they refrain, in their teaching and preaching, from referring to him as a healer. How they wished he would cleanse another leper or in some other manner so manifest his power as to attract the attention of the people! But the Master was unmoved by their earnest urging.
5. בחזרה לכנא ^top		5. Back in Cana ^top
146:5.1 (1644.3) קבוצת השליחים התעודדה עד מאוד כאשר ישוע הכריז, ״מחר נצא לכנא.״ הם ידעו ששם הם יזכו לקבלת פנים אוהדת, משום שישוע היה מאוד מוכר במקום. הם הצליחו היטב במלאכת הכנסַת אנשים בשערי המלכות, כאשר ביום השלישי לשהותם, הגיע לכנא אחד מן האזרחים המכובדים של כפר נחום, טִיטוּס, שהיה אדם אשר האמין חלקית, ואשר בנו חלה והיה במצב קריטי. הוא שמע כי ישוע נמצא בכנא ומיהר להגיע על-מנת לראותו. המאמינים בכפר נחום חשבו שישוע יכול לרפא כל מחלה.		146:5.1 (1644.3) The apostolic party was greatly cheered when Jesus announced, “Tomorrow we go to Cana.” They knew they would have a sympathetic hearing at Cana, for Jesus was well known there. They were doing well with their work of bringing people into the kingdom when, on the third day, there arrived in Cana a certain prominent citizen of Capernaum, Titus, who was a partial believer, and whose son was critically ill. He heard that Jesus was at Cana; so he hastened over to see him. The believers at Capernaum thought Jesus could heal any sickness.
146:5.2 (1644.4) כאשר האיש האציל מצא את ישוע בכנא, הוא הפציר בו למהר עמו אל כפר נחום ולרפא את בנו החולה. בעת שהשליחים עצרו את נשימתם בציפייה דרוכה, התבונן ישוע באב הנער החולה ואמר: ״עד מתי אדרש לסבול זאת מכם? עוצמת האל שוכנת בקרבכם, ואתם מסרבים להאמין, אלא למראה נסים ונפלאות.״ אך האיש האציל המשיך להפציר בישוע ואמר: ״אדוני, אני מאמין, אך בוא בטרם ימות ילדי, כי כשעזבתי אותו הוא היה על סף מוות.״ לאחר שישוע הרכין את ראשו לרגע אחד של בוננות שקטה, הוא אמר לפתע, ״שוב לביתך; בנך יחיה.״ טיטוס האמין לדברי ישוע ומיהר חזרה לכפר נחום. בעודו חוזר, יצאו משרתיו לפגוש אותו ואמרו, ״שמח, כי בנך מרגיש יותר טוב – הוא חי.״ אז שאל אותם טיטוס, מתי החל מצבו של הנער להשתפר, ומשרתיו ענו: ״אתמול, בערך בשעה השביעית החל החום לעזוב אותו,״ והאב נזכר שזו הייתה בערך השעה שבה אמר ישוע ״בנך יחיה.״ מאותו יום ואילך האמין טיטוס בלב שלם, וכך גם כל משפחתו. בנו הפך לפעיל גדול עבור המלכות, ולאחר מכן הוא הקריב את חייו יחד עם אלו אשר סבלו ברומא. למרות שכל משפחתו וחבריו של טיטוס, ואפילו השליחים עצמם, סברו שמדובר בנס, לא כך היה. לפחות לא היה זה נס של ריפוי פיזי. היה זה אך מקרה פשוט של ידיעה מראש של אופן פעולת חוקי הטבע, ידע שבו ישוע השתמש לעיתים תכופות לאחר ההטבלה שלו עצמו.		146:5.2 (1644.4) When this nobleman had located Jesus in Cana, he besought him to hurry over to Capernaum and heal his afflicted son. While the apostles stood by in breathless expectancy, Jesus, looking at the father of the sick boy, said: “How long shall I bear with you? The power of God is in your midst, but except you see signs and behold wonders, you refuse to believe.” But the nobleman pleaded with Jesus, saying: “My Lord, I do believe, but come ere my child perishes, for when I left him he was even then at the point of death.” And when Jesus had bowed his head a moment in silent meditation, he suddenly spoke, “Return to your home; your son will live.” Titus believed the word of Jesus and hastened back to Capernaum. And as he was returning, his servants came out to meet him, saying, “Rejoice, for your son is improved—he lives.” Then Titus inquired of them at what hour the boy began to mend, and when the servants answered “yesterday about the seventh hour the fever left him,” the father recalled that it was about that hour when Jesus had said, “Your son will live.” And Titus henceforth believed with a whole heart, and all his family also believed. This son became a mighty minister of the kingdom and later yielded up his life with those who suffered in Rome. Though the entire household of Titus, their friends, and even the apostles regarded this episode as a miracle, it was not. At least this was not a miracle of curing physical disease. It was merely a case of preknowledge concerning the course of natural law, just such knowledge as Jesus frequently resorted to subsequent to his baptism.
146:5.3 (1645.1) שוב נאלץ ישוע להתרחק מכנא, בשל תשומת הלב אשר משך האירוע השני מהסוג הזה באותו כפר. אנשי הכפר זכרו את המים והיין, וכעת, משסברו שריפא את בן האציל ממרחקים, הם באו אליו, ולא רק שהביאו איתם את החולים והסובלים, אלא גם שלחו שליחים וביקשו כי ירפא חולים ממרחק. כאשר ראה ישוע כי הכפרים שבסביבה ניעורו, הוא אמר, ״בואו נלך לנָיִן.״		146:5.3 (1645.1) Again was Jesus compelled to hasten away from Cana because of the undue attention attracted by the second episode of this sort to attend his ministry in this village. The townspeople remembered the water and the wine, and now that he was supposed to have healed the nobleman’s son at so great a distance, they came to him, not only bringing the sick and afflicted but also sending messengers requesting that he heal sufferers at a distance. And when Jesus saw that the whole countryside was aroused, he said, “Let us go to Nain.”
6. נָיִן ובן האלמנה ^top		6. Nain and the Widow’s Son ^top
146:6.1 (1645.2) האנשים הללו האמינו בסימנים; היה זה דור שוחר נסים ונפלאות. עד לימים הללו, תושבי מרכז ודרום הגליל כבר החשיבו את ישוע ואת סעדו האישי כמעשי פלאות. עשרות ומאות של אנשים ישרים, חולים אשר סבלו מהפרעות עצביות או רגשיות, באו במחיצת ישוע ושבו לביתם ולחבריהם תוך שהם מכריזים כי ישוע ריפא אותם. האנשים הפשוטים הללו, הבורים, התייחסו למקרי הריפוי המנטאליים הללו כאל ניסים פיזיים, נסים של ריפוי.		146:6.1 (1645.2) These people believed in signs; they were a wonder-seeking generation. By this time the people of central and southern Galilee had become miracle minded regarding Jesus and his personal ministry. Scores, hundreds, of honest persons suffering from purely nervous disorders and afflicted with emotional disturbances came into Jesus’ presence and then returned home to their friends announcing that Jesus had healed them. And such cases of mental healing these ignorant and simple-minded people regarded as physical healing, miraculous cures.
146:6.2 (1645.3) כאשר ישוע ביקש לעזוב את כנא וללכת לנין, הלכו בעקבותיו המוני מאמינים וסקרנים רבים. הם ביקשו לחזות בנסים ובנפלאות, ובסופו של דבר הם לא התאכזבו. כאשר ישוע ושליחיו התקרבו לשערי העיר, הם נתקלו בשיירת לוויה אשר נשאה את בנהּ היחיד של אחת מאלמנות נין אל בית הקברות הסמוך. הייתה זו אישה מאוד מכובדת, וכמחצית מאנשי הכפר הלכו אחר אלונקת המתים של הילד, אשר נחשב למת. כאשר הגיעה שיירת הלוויה אל ישוע וחסידיו, זיהו האלמנה וחבריה את המאסטר והפצירו בו כי ישיב אותו בחזרה אל החיים. הציפייה שלהם לנס הייתה כה עזה, עד כי הם חשבו שישוע יכול לרפא כל מחלה, ומדוע מרפא שכזה לא יוכל גם להשיב מן המתים? ישוע, אשר עמד במצב לא נוח, צעד קדימה, הרים את מכסה האלונקה ובחן את הנער. הוא גילה שהנער לא היה באמת מת, וזיהה את הטרגדיה אשר נוכחותו יכולה למנוע; וכך, בעודו פונה אל האם, אמר: ״אל תבכי. בנך איננו מת; הוא ישן. הוא יחזור אלייך.״ ואז, אחז את הנער בידו ואמר: ״התעורר וקום.״ והנער, אשר נחשב למת, התיישב אז והחל לדבר, וישוע שלח אותם אל ביתם.		146:6.2 (1645.3) When Jesus sought to leave Cana and go to Nain, a great multitude of believers and many curious people followed after him. They were bent on beholding miracles and wonders, and they were not to be disappointed. As Jesus and his apostles drew near the gate of the city, they met a funeral procession on its way to the near-by cemetery, carrying the only son of a widowed mother of Nain. This woman was much respected, and half of the village followed the bearers of the bier of this supposedly dead boy. When the funeral procession had come up to Jesus and his followers, the widow and her friends recognized the Master and besought him to bring the son back to life. Their miracle expectancy was aroused to such a high pitch they thought Jesus could cure any human disease, and why could not such a healer even raise the dead? Jesus, while being thus importuned, stepped forward and, raising the covering of the bier, examined the boy. Discovering that the young man was not really dead, he perceived the tragedy which his presence could avert; so, turning to the mother, he said: “Weep not. Your son is not dead; he sleeps. He will be restored to you.” And then, taking the young man by the hand, he said, “Awake and arise.” And the youth who was supposed to be dead presently sat up and began to speak, and Jesus sent them back to their homes.
146:6.3 (1645.4) ישוע ניסה להרגיע את ההמון, ולשווא הוא ניסה להסביר כי הנער לא באמת מת, ושהוא לא השיב אותו מן המתים, אך כל זה היה חסר-תועלת. היסטריה של התרגשות מן העוצמה הגבוהה ביותר אחזה בהמונים אשר עקבו אחריו, ובכל תושבי הכפר נין. רבים נתקפו אימה, אחרים בפאניקה, ואחרים השתטחו והחלו להתפלל ולהתייפח על חטאיהם. ההמון התפזר רק הרבה לאחר רדת הליל. וכמובן שלמרות התעקשותו של ישוע כי הנער לא היה מת, כולם התעקשו על כך שמדובר בנס, ואפילו בתחיית מתים. בעוד שישוע סיפר להם שהנער פשוט היה שרוי בשינה עמוקה, הם הסבירו שזו הדרך שלו לספר על הדברים, והפנו את תשומת הלב לכך שתמיד הוא נטה להצטנע עד מאוד ולהסתיר את הנסים אשר חולל.		146:6.3 (1645.4) Jesus endeavored to calm the multitude and vainly tried to explain that the lad was not really dead, that he had not brought him back from the grave, but it was useless. The multitude which followed him, and the whole village of Nain, were aroused to the highest pitch of emotional frenzy. Fear seized many, panic others, while still others fell to praying and wailing over their sins. And it was not until long after nightfall that the clamoring multitude could be dispersed. And, of course, notwithstanding Jesus’ statement that the boy was not dead, everyone insisted that a miracle had been wrought, even the dead raised. Although Jesus told them the boy was merely in a deep sleep, they explained that that was the manner of his speaking and called attention to the fact that he always in great modesty tried to hide his miracles.
146:6.4 (1646.1) וכך נפוצו ברחבי הגליל ויהודה החדשות לפיהן ישוע הקים לתחייה את בן האלמנה, ורבים מאלו אשר שמעו זאת האמינו בכך. ישוע מעולם לא הצליח לגרום אפילו לשליחיו להבין לגמרי כי בן האלמנה באמת לא היה מת כאשר הוא ציווה עליו להתעורר ולקום. הוא אך הצליח לשכנע אותם מספיק על-מנת למנוע מהם מלכלול את האירוע ברשומותיהם. למעט לוקס, אשר רשם את האירוע כפי שסופר לו. ושוב צבאו רבים על ישוע כרופא, והוא עזב בשעה מוקדמת למחרת היום לעין דור.		146:6.4 (1646.1) So the word went abroad throughout Galilee and into Judea that Jesus had raised the widow’s son from the dead, and many who heard this report believed it. Never was Jesus able to make even all his apostles fully understand that the widow’s son was not really dead when he bade him awake and arise. But he did impress them sufficiently to keep it out of all subsequent records except that of Luke, who recorded it as the episode had been related to him. And again was Jesus so besieged as a physician that he departed early the next day for Endor.
7. בעין-דור ^top		7. At Endor ^top
146:7.1 (1646.2) בעין דור נחלץ ישוע למשך ימים מספר מן ההמונים אשר צבאו עליו וביקשו ריפוי פיזי. במהלך שהייתם שם, סיפר המאסטר את הסיפור על המלך שאול והמכשפה מעין דור. ישוע הסביר בפשטות לשליחיו כי האמצעיונים המורדים, אשר לעתים קרובות התחזו לרוחות המתים לכאורה, יובאו בקרוב תחת שליטה, ושוב לא יוכלו לעולל את הדברים המוזרים הללו. הוא אמר לחסידיו כי לאחר שובו אל האב, ולאחר שרוחם שלהם תשטוף כל בשר, הוויות רוחניות-למחצה אלה – אשר כונו "רוחות טמאות" – לא תוכלנה עוד להדביק בני-תמותה רפי-שכל ורעים מקרב בני התמותה.		146:7.1 (1646.2) At Endor Jesus escaped for a few days from the clamoring multitudes in quest of physical healing. During their sojourn at this place the Master recounted for the instruction of the apostles the story of King Saul and the witch of Endor. Jesus plainly told his apostles that the stray and rebellious midwayers who had oftentimes impersonated the supposed spirits of the dead would soon be brought under control so that they could no more do these strange things. He told his followers that, after he returned to the Father, and after they had poured out their spirit upon all flesh, no more could such semispirit beings—so-called unclean spirits—possess the feeble- and evil-minded among mortals.
146:7.2 (1646.3) ישוע המשיך והסביר לשליחיו כי רוחות בני האדם המתים אף-פעם אינן חוזרות לעולם שממנו הן באו על-מנת לתקשר עם חבריהן החיים. רק בחלוף עידן שלם יתאפשר לרוחו המתקדמת של בן-תמותה לשוב אל כדור הארץ, וזאת רק במקרים מיוחדים, וכחלק מן הממשל הרוחני של הפלנטה.		146:7.2 (1646.3) Jesus further explained to his apostles that the spirits of departed human beings do not come back to the world of their origin to communicate with their living fellows. Only after the passing of a dispensational age would it be possible for the advancing spirit of mortal man to return to earth and then only in exceptional cases and as a part of the spiritual administration of the planet.
146:7.3 (1646.4) לאחר מנוחה בת יומיים, אמר ישוע לשליחיו: ״נצא מחר לכפר נחום ונשהה שם, עד אשר יירגעו הרוחות בסביבה. בבית הם כפי הנראה כבר נרגעו מעט מכל ההתרגשות הזו.״		146:7.3 (1646.4) When they had rested two days, Jesus said to his apostles: “On the morrow let us return to Capernaum to tarry and teach while the countryside quiets down. At home they will have by this time partly recovered from this sort of excitement.”