מסמך 147		Paper 147
ביקור הביניים בירושלים		The Interlude Visit to Jerusalem
147:0.1 (1647.1) ישוע והשליחים הגיעו לכפר נחום ביום רביעי, ה-17 במרץ, ובילו שבועיים במטה אשר בבית ציידה בטרם יצאו לדרכם אל ירושלים. במשך השבועיים הללו לימדו השליחים את התושבים על החוף, בעוד שישוע בילה חלק גדול מזמנו בגפו, בגבעות, והיה עסוק בענייני אביו. במשך הזמן הזה ערך ישוע שני ביקורים סודיים בטבריה, שאליהם נלוו יעקב ויוחנן זבדיה, ביקורים שבמסגרתם הם נפגשו עם מאמינים ולימדו אותם על אודות בשורת המלכות.		147:0.1 (1647.1) JESUS and the apostles arrived in Capernaum on Wednesday, March 17, and spent two weeks at the Bethsaida headquarters before they departed for Jerusalem. These two weeks the apostles taught the people by the seaside while Jesus spent much time alone in the hills about his Father’s business. During this period Jesus, accompanied by James and John Zebedee, made two secret trips to Tiberias, where they met with the believers and instructed them in the gospel of the kingdom.
147:0.2 (1647.2) רבים מבני ביתו של הורדוס האמינו בישוע ונטלו חלק במפגשים הללו. הייתה זו השפעתם של המאמינים הללו, אשר היו חלק ממשפחתו הרשמית של הורדוס, אשר תרמה רבות להפחתת העוינות של השליט כלפי ישוע. המאמינים הטבריינים הללו הסבירו להורדוס בפירוט כי ״המלכות״ אשר אליה הטיף ישוע היא רוחנית מטבעה, ואינה בבחינת יוזמה פוליטית. הורדוס אכן האמין לדברי אותם מאמינים מקרב בני ביתו, ולכן לא הרשה לעצמו להיטרד יתר-על-המידה מן הדיווחים אשר נפוצו על אודות הלימוד והריפוי שבהם עסק ישוע. הוא כלל לא התנגד לעבודתו של ישוע כמרפא או כמורה דתי. אך למרות גישתם החיובית של רבים מיועציו, ואפילו שלו עצמו, בין כפיפיו של הורדוס נמצאה קבוצה אשר הושפעה עד מאוד ממנהיגי הדת בירושלים, ונותרה ביריבות מרה עם ישוע והשליחים; מאוחר יותר פעלה קבוצה זו רבות על-מנת להצר את צעדיהם בציבור. הסכנה הגדולה ביותר לישוע נמצאה במנהיגי הדת של ירושלים, ולא בהורדוס. זו הייתה הסיבה שבעטיה בילו ישוע והשליחים זמן ממושך כל-כך בגליל, ולא בירושלים או ביהודה, וביצעו שם את מרבית עבודת ההטפה הציבורית.		147:0.2 (1647.2) Many of the household of Herod believed in Jesus and attended these meetings. It was the influence of these believers among Herod’s official family that had helped to lessen that ruler’s enmity toward Jesus. These believers at Tiberias had fully explained to Herod that the “kingdom” which Jesus proclaimed was spiritual in nature and not a political venture. Herod rather believed these members of his own household and therefore did not permit himself to become unduly alarmed by the spreading abroad of the reports concerning Jesus’ teaching and healing. He had no objections to Jesus’ work as a healer or religious teacher. Notwithstanding the favorable attitude of many of Herod’s advisers, and even of Herod himself, there existed a group of his subordinates who were so influenced by the religious leaders at Jerusalem that they remained bitter and threatening enemies of Jesus and the apostles and, later on, did much to hamper their public activities. The greatest danger to Jesus lay in the Jerusalem religious leaders and not in Herod. And it was for this very reason that Jesus and the apostles spent so much time and did most of their public preaching in Galilee rather than at Jerusalem and in Judea.
1. משָׁרת הקֶנְטוּריוֹן ^top		1. The Centurion’s Servant ^top
147:1.1 (1647.3) ביום שבו הם התכוננו לצאת לסעודת הפסח בירושלים, בא מִנְגוּס, קָנְטוּריוֹן, או מפקד, במשמר הרומי אשר הוצב בכפר נחום, אל ראשי בית הכנסת ואמר: ״המשרת היקר לי חלה וכעת הוא נוטה למות. האם תוכלו, אפוא, ללכת אל ישוע ולהפציר בו בשמי לרפא את משרתי?״ המפקד הרומי נהג כך משום שסבר שלמנהיגי היהודים תהייה השפעה רבה יותר על ישוע. הלכו הזקנים אל ישוע והדובר שלהם אמר בשמם: ״המורה, אנחנו מפצירים בך לגשת לכפר נחום ולהציל את משרתו המועדף של הקנטוריון הרומי, אדם הראוי ליחסך בשל אהבתו אל עמנו. הוא זה אשר אפילו בנה את בית הכנסת שבו דברת אתה פעמים כה רבות.״		147:1.1 (1647.3) On the day before they made ready to go to Jerusalem for the feast of the Passover, Mangus, a centurion, or captain, of the Roman guard stationed at Capernaum, came to the rulers of the synagogue, saying: “My faithful orderly is sick and at the point of death. Would you, therefore, go to Jesus in my behalf and beseech him to heal my servant?” The Roman captain did this because he thought the Jewish leaders would have more influence with Jesus. So the elders went to see Jesus and their spokesman said: “Teacher, we earnestly request you to go over to Capernaum and save the favorite servant of the Roman centurion, who is worthy of your notice because he loves our nation and even built us the very synagogue wherein you have so many times spoken.”
147:1.2 (1647.4) וכאשר ישוע שמע את דבריהם הוא אמר: ״אלך עמכם.״ הם הלכו יחדיו אל ביתו של הקנטוריון, ולפני שנכנסו לחצרו של החייל הרומי, שלח זה את חבריו לקבל את פני ישוע, והנחה אותם לומר: ״בִּי אֲדֹנִי, אַל נָא תִטְרַח, כִּי נְקַלְּתִי מֵאֲשֶׁר תָּבוֹא בְּצֵל קוֹרָתִי. וּבַעֲבוּר זֹאת גַּם אֶת עַצְמִי לֹא חָשַׁבְתִּי רָאוּי לָבוֹא אֵלֶיךָ; אַךְ דַּבֶּר נָא דָבָר, וְיֵרָפֵא נַעֲרִי. כִּי גַם אָנֹכִי אִישׁ נָתוּן תַּחַת הַמֶּמְשָׁלָה, וְיֶשׁ תַּחַת יָדִי אַנְשֵׁי צָבָא, וְאָמַרְתִּי לָזֶה לֵךְ וְהָלַךְ, וְלָזֶה בוֹא וּבָא, וּלְעַבְדִּי עֲשֵׂה זֹאת וְעָשָׂה.״		147:1.2 (1647.4) And when Jesus had heard them, he said, “I will go with you.” And as he went with them over to the centurion’s house, and before they had entered his yard, the Roman soldier sent his friends out to greet Jesus, instructing them to say: “Lord, trouble not yourself to enter my house, for I am not worthy that you should come under my roof. Neither did I think myself worthy to come to you; wherefore I sent the elders of your own people. But I know that you can speak the word where you stand and my servant will be healed. For I am myself under the orders of others, and I have soldiers under me, and I say to this one go, and he goes; to another come, and he comes, and to my servants do this or do that, and they do it.”
147:1.3 (1648.1) כאשר שמע ישוע את המילים האלה, הוא נפנה ואמר לשליחים ואל אלו אשר נלוו אליהם: ״אנוכי מלא פליאה על אמונתו של הגוי. אמן, אמן אני אומר לכם, גַּם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא מָצָאתִי אֱמוּנָה גְּדוֹלָה כָּזֹאת.״ נפנה ישוע מן הבית ואמר, ״נלכה מכאן אפוא.״ וחבריו של הקנטוריון נכנסו אל תוך הבית ואמרו למנגוס את אשר אמר ישוע. ומאותה השעה ואילך החל המשרת להחלים, ובהדרגה שב אל בריאותו ואל יכולותיו הרגילות.		147:1.3 (1648.1) And when Jesus heard these words, he turned and said to his apostles and those who were with them: “I marvel at the belief of the gentile. Verily, verily, I say to you, I have not found so great faith, no, not in Israel.” Jesus, turning from the house, said, “Let us go hence.” And the friends of the centurion went into the house and told Mangus what Jesus had said. And from that hour the servant began to mend and was eventually restored to his normal health and usefulness.
147:1.4 (1648.2) ואולם, מעולם לא ידענו את אשר אירע באותו מקרה. זה פשוט מה שנרשם, ואיש מבין אלו אשר נלוו אל ישוע לא ידע אם הוויות בלתי-נראות סעדו וריפאו את משרתו של הקנטוריון, אם לאו. כל אשר הננו יודעים הוא כי המשרת החלים לחלוטין.		147:1.4 (1648.2) But we never knew just what happened on this occasion. This is simply the record, and as to whether or not invisible beings ministered healing to the centurion’s servant, was not revealed to those who accompanied Jesus. We only know of the fact of the servant’s complete recovery.
2. המסע לירושלים ^top		2. The Journey to Jerusalem ^top
147:2.1 (1648.3) מוקדם בבוקר יום שלישי, ה-20 במרץ, יצאו ישוע וקבוצת השליחים בדרכם אל חגיגות הפסח בירושלים, כשהם עולים דרך בקעת הירדן. הם הגיעו בשעות אחר-הצהריים של יום שישי, ה-2 באפריל, ומיקמו את המטה שלהם, כהרגלם, בבית עניא. בעוברם דרך יריחו, הם עצרו למנוחה, בשעה שיהודה הפקיד סכום כסף מן הקופה המשותפת בבנק של חבר המשפחה. הייתה זו הפעם הראשונה שיהודה החזיק בכסף עודף, ופיקדון זה נותר למשמורת עד אשר הם שוב חלפו ביריחו בדרכם האחרונה ורבת האירועים לירושלים, מעט לפני משפטו ומותו של ישוע.		147:2.1 (1648.3) Early on the morning of Tuesday, March 30, Jesus and the apostolic party started on their journey to Jerusalem for the Passover, going by the route of the Jordan valley. They arrived on the afternoon of Friday, April 2, and established their headquarters, as usual, at Bethany. Passing through Jericho, they paused to rest while Judas made a deposit of some of their common funds in the bank of a friend of his family. This was the first time Judas had carried a surplus of money, and this deposit was left undisturbed until they passed through Jericho again when on that last and eventful journey to Jerusalem just before the trial and death of Jesus.
147:2.2 (1648.4) המסע לירושלים עבר ללא כל אירועים מיוחדים, אך בטרם הם הספיקו להתמקם בבית עניא, כל אלו אשר ביקשו מזור לגופם החולה, נחמה לדעתם הטרודה וגאולה לנשמתם, החלו מתקבצים ובאים מקרוב ומרחוק, והם היו רבים כל-כך, עד אשר לישוע לא התאפשר לנוח כלל. לפיכך, הם הקימו אוהלים בגת שמנים, והמאסטר היה עושה את דרכו הלוך ושוב מבית עניא אל גת שמנים, על-מנת להימנע מן ההמונים אשר צבאו עליו ברציפות. משלחת השליחים שהתה בירושלים במשך כמעט שלושה שבועות, אך ישוע אסר עליהם להטיף בפומבי, והם עסקו אך ורק בלימוד פרטני ובעבודה אישית.		147:2.2 (1648.4) The party had an uneventful trip to Jerusalem, but they had hardly got themselves settled at Bethany when from near and far those seeking healing for their bodies, comfort for troubled minds, and salvation for their souls, began to congregate, so much so that Jesus had little time for rest. Therefore they pitched tents at Gethsemane, and the Master would go back and forth from Bethany to Gethsemane to avoid the crowds which so constantly thronged him. The apostolic party spent almost three weeks at Jerusalem, but Jesus enjoined them to do no public preaching, only private teaching and personal work.
147:2.3 (1648.5) בבית עניא הם חגגו את הפסח בשקט. והייתה זו הפעם הראשונה שישוע והשנים-עשר סעדו סעודת פסח נטולת דמים. שליחיו של יוחנן לא סעדו עם ישוע ושליחיו; הם חגגו את סעודת הפסח עם אבנר ועם רבים מראשוני מאמיניו של יוחנן. היה זה חג הפסח השני אשר עשה ישוע עם שליחיו בירושלים.		147:2.3 (1648.5) At Bethany they quietly celebrated the Passover. And this was the first time that Jesus and all of the twelve partook of the bloodless Passover feast. The apostles of John did not eat the Passover with Jesus and his apostles; they celebrated the feast with Abner and many of the early believers in John’s preaching. This was the second Passover Jesus had observed with his apostles in Jerusalem.
147:2.4 (1648.6) כאשר שבו ישוע והשנים-עשר לכפר נחום, שליחיו של יוחנן לא חזרו איתם. תחת הדרכתו של אבנר הם נותרו באזור ירושלים, ועבדו בשקט לשם הרחבת המלכות, זאת בעוד שישוע והשנים-עשר חזרו לעבודה בגליל. העשרים-וארבעה לא נפגשו שוב, עד זמן קצר לפני ששבעים האוונגליסטים הוסמכו ונשלחו. ואולם, שתי הקבוצות שיתפו פעולה, ועל אף חילוקי הדעות אשר שררו ביניהן, הן נותרו ביחסים טובים.		147:2.4 (1648.6) When Jesus and the twelve departed for Capernaum, the apostles of John did not return with them. Under the direction of Abner they remained in Jerusalem and the surrounding country, quietly laboring for the extension of the kingdom, while Jesus and the twelve returned to work in Galilee. Never again were the twenty-four all together until a short time before the commissioning and sending forth of the seventy evangelists. But the two groups were co-operative, and notwithstanding their differences of opinion, the best of feelings prevailed.
3. לצד הבריכה בבית חסדא ^top		3. At the Pool of Bethesda ^top
147:3.1 (1649.1) בשעות אחר-הצהריים של השבת השנייה לשהותם בירושלים, בשעה שהמאסטר והשליחים התכוננו לקחת חלק בתפילות במקדש, אמר יוחנן לישוע, ״בוא איתי ואראה לך משהו.״ יוחנן הוביל את ישוע דרך אחד משעריה של ירושלים אל בריכת מים אשר כונתה בית חסדא. מסביב לבריכה היה מבנה בן חמש מרפסות, ותחתן התקבצה קבוצה גדולה של אנשים סובלים, אשר ביקשו מזור לכאביהם. היה זה מעיין מים חמים אשר מימיו, האדמדמים למראה, היו מבעבעים מעת לעת ברווחי זמן לא זהים, בשל הצטברות גזים בַּמערות התת-קרקעיות שמתחת לבריכה. האמונה הייתה כי בעבוע מחזורי זה מושפע מכוחות על-טבעיים, והאמונה הרווחת הייתה כי האדם הראשון שנכנס לבריכה לאחר הבעבוע יירפא מכל מחלה שאחזה בוו.		147:3.1 (1649.1) The afternoon of the second Sabbath in Jerusalem, as the Master and the apostles were about to participate in the temple services, John said to Jesus, “Come with me, I would show you something.” John conducted Jesus out through one of the Jerusalem gates to a pool of water called Bethesda. Surrounding this pool was a structure of five porches under which a large group of sufferers lingered in quest of healing. This was a hot spring whose reddish-tinged water would bubble up at irregular intervals because of gas accumulations in the rock caverns underneath the pool. This periodic disturbance of the warm waters was believed by many to be due to supernatural influences, and it was a popular belief that the first person who entered the water after such a disturbance would be healed of whatever infirmity he had.
147:3.2 (1649.2) השליחים היו מעט חסרי-מנוחה תחת המגבלות אשר השית עליהם ישוע, ויוחנן, הצעיר מבניהם, היה חסר המנוחה מכולם תחת המגבלה הזו. הוא הביא את ישוע אל הבריכה מתוך תקווה שרחמי המאסטר יכמרו למראה החולים המקובצים, והוא יחולל נס של ריפוי, ואז תוכֶּה ירושלים כולה בתדהמה ומיד תיכבש בבשורת המלכות. אמר יוחנן לישוע: ״מאסטר, ראה את כל האנשים הסובלים הללו; האם לא נוכל לעשות דבר למענם?״ ענה לו ישוע: ״יוחנן, מדוע זה תפתה אותי לסור מן הדרך אשר בה בחרתי? מדוע זה תמשיך לבקש ולהחליף את מלאכת ההטפה לבשורת אמת הנצח במלאכת הנסים והנפלאות וריפוי החולים? בני, אף כי לא אעשה כבקשתך, קבץ נא את כל החולים והסובלים, ואנוכי אנחם אותם במילות עידוד ובנחמת נצח שמחה.״		147:3.2 (1649.2) The apostles were somewhat restless under the restrictions imposed by Jesus, and John, the youngest of the twelve, was especially restive under this restraint. He had brought Jesus to the pool thinking that the sight of the assembled sufferers would make such an appeal to the Master’s compassion that he would be moved to perform a miracle of healing, and thereby would all Jerusalem be astounded and presently be won to believe in the gospel of the kingdom. Said John to Jesus: “Master, see all of these suffering ones; is there nothing we can do for them?” And Jesus replied: “John, why would you tempt me to turn aside from the way I have chosen? Why do you go on desiring to substitute the working of wonders and the healing of the sick for the proclamation of the gospel of eternal truth? My son, I may not do that which you desire, but gather together these sick and afflicted that I may speak words of good cheer and eternal comfort to them.”
147:3.3 (1649.3) אז אמר ישוע לאלו אשר התקבצו: ״רבים מכם מצויים כאן, חולים ומדוכאים, משום שחייתם שנים רבות באופן שגוי. כמה מכם סובלים מתאונות הזמן, אחרים סובלים כתוצאה משגיאות אבותיהם בגידולם, ואילו כמה מכם נאבקים במכשולים אשר מציבים התנאים הבלתי-מושלמים של הקיום בר החלוף. אך אבי עובד, ואנוכי עובד, על-מנת לשפר את מצבכם על-פני הארץ, ובמיוחד על-מנת להבטיח את מעמדכם בנצח. איש מאתנו לא יוכל להשפיע הרבה על הקשיים בחיים, אלא אם כן זהו רצון האב שבשמים. אחרי ככלות הכול, כולנו מצווים למלא את רצונו של הנצחי. אילו כולכם הייתם מתרפאים מכל תחלואי הגוף, הייתם בוודאי מתפלאים, אך פלא גדול מזה הוא העובדה שתיטהרו מכל תחלואי הרוח וכל מחלות המוסר. כולכם הנכם ילדיו של האל; אתם ילדיו של האב אשר במרומים. אף אם נדמה כי אזיקי הזמן פוגעים בכם, אל הנצח אוהב אתכם. וכאשר יגיע יום הדין, אל תחששו, כי יימצא לכם לא רק צדק, אלא גם רחמים בשפע. אמן, אמן, אומר לכם: כל השומע את בשורת המלכות ומאמין בכך שהוא הינו בנו של האל, יזכה לחיי נצח; כבר כעת עוברים המאמינים מדין וממוות אל אור ולחיים. וקרבה ובאה השעה שאפילו אלו השוכנים מתחת למצבות ישמעו את קול התחייה מן המתים.״		147:3.3 (1649.3) In speaking to those assembled, Jesus said: “Many of you are here, sick and afflicted, because of your many years of wrong living. Some suffer from the accidents of time, others as a result of the mistakes of their forebears, while some of you struggle under the handicaps of the imperfect conditions of your temporal existence. But my Father works, and I would work, to improve your earthly state but more especially to insure your eternal estate. None of us can do much to change the difficulties of life unless we discover the Father in heaven so wills. After all, we are all beholden to do the will of the Eternal. If you could all be healed of your physical afflictions, you would indeed marvel, but it is even greater that you should be cleansed of all spiritual disease and find yourselves healed of all moral infirmities. You are all God’s children; you are the sons of the heavenly Father. The bonds of time may seem to afflict you, but the God of eternity loves you. And when the time of judgment shall come, fear not, you shall all find, not only justice, but an abundance of mercy. Verily, verily, I say to you: He who hears the gospel of the kingdom and believes in this teaching of sonship with God, has eternal life; already are such believers passing from judgment and death to light and life. And the hour is coming in which even those who are in the tombs shall hear the voice of the resurrection.”
147:3.4 (1649.4) רבים מן המאזינים האמינו לבשורת המלכות. כמה מן החולים זכו להשראה כה רבה ולתחייה רוחנית כזאת שהובילה אותם להכריז כי נרפאו גם מתחלואי הגוף.		147:3.4 (1649.4) And many of those who heard believed the gospel of the kingdom. Some of the afflicted were so inspired and spiritually revivified that they went about proclaiming that they had also been cured of their physical ailments.
147:3.5 (1649.5) אדם אחד, אשר במשך שנים רבות היה מדוכא וסבל עד מאוד מדעתו הטרודה, שמח לשמע דברי ישוע, ואף כי הייתה זו שבת, הוא הרים את כסאו והלך מיד אל ביתו. אדם חולה זה המתין במשך שנים רבות למישהו שיעזור לו; הוא נפל קורבן לתחושת חוסר האונים העצמית שלו, עד כי מעולם הוא לא חשב על כך שעל-מנת להחלים, הוא פשוט צריך לעזור לעצמו – וזה בדיוק מה שהוא עשה כאשר הוא קם והלך אל ביתו.		147:3.5 (1649.5) One man who had been many years downcast and grievously afflicted by the infirmities of his troubled mind, rejoiced at Jesus’ words and, picking up his bed, went forth to his home, even though it was the Sabbath day. This afflicted man had waited all these years for somebody to help him; he was such a victim of the feeling of his own helplessness that he had never once entertained the idea of helping himself which proved to be the one thing he had to do in order to effect recovery—take up his bed and walk.
147:3.6 (1650.1) אמר אז ישוע אל יוחנן: ״בוא נלך לפני שראשי הכוהנים והסופרים יבואו וייעלבו מכך שדיברנו מילים של חיים אל החולים הללו.״ והם שבו למקדש והצטרפו אל חבריהם, ומשם יצאו כולם להעביר את הלילה בבית עניא. ואולם, יוחנן מעולם לא סיפר לשליחים האחרים על אודות הביקור הזה שלו ושל ישוע בבריכת בית חסדא באותה שבת אחר-הצהריים.		147:3.6 (1650.1) Then said Jesus to John: “Let us depart ere the chief priests and the scribes come upon us and take offense that we spoke words of life to these afflicted ones.” And they returned to the temple to join their companions, and presently all of them departed to spend the night at Bethany. But John never told the other apostles of this visit of himself and Jesus to the pool of Bethesda on this Sabbath afternoon.
4. חוק החיים ^top		4. The Rule of Living ^top
147:4.1 (1650.2) בערב של אותה שבת בבית עניא, בעוד שישוע, השנים-עשר וקבוצת מאמינים התקבצו מסביב למדורה בגנו של אלעזר, שאל נתנאל את ישוע את השאלה הבאה: ״מאסטר, אף כי לימדת אותנו את הגרסה החיובית של חוק החיים הנושן, והנחֵיתָ אותנו לנהוג באחרים כפי שנרצה שהם ינהגו בנו, אני לא מצליח להבין לגמרי כיצד נוכל לציית תמיד לזו ההנחיה. אתן כדוגמה אדם אחוז זימה, אשר מתבונן בחטא בבת הזוג המיועדת שלו. כיצד נוכל ללמד שאדם רשע כזה בכוונותיו, צריך לנהוג באחרים כפי שהיה רוצה שהיו נוהגים בו?״		147:4.1 (1650.2) On the evening of this same Sabbath day, at Bethany, while Jesus, the twelve, and a group of believers were assembled about the fire in Lazarus’s garden, Nathaniel asked Jesus this question: “Master, although you have taught us the positive version of the old rule of life, instructing us that we should do to others as we wish them to do to us, I do not fully discern how we can always abide by such an injunction. Let me illustrate my contention by citing the example of a lustful man who thus wickedly looks upon his intended consort in sin. How can we teach that this evil-intending man should do to others as he would they should do to him?”
147:4.2 (1650.3) כאשר שמע ישוע את שאלתו של נתנאל, הוא קפץ על רגליו, הצביע על השליח ואמר: ״נתנאל, נתנאל! איזו צורת מחשבה עולה בלבך? האם לא קיבלת את השיעורים כמי שנולד מן הרוח? האם לא תאזין לאמת כאיש חכם ובעל הבנה רוחנית? כשהתרעתי בכם לנהוג באחרים כפי שהייתם רוצים שינהגו בכם, התכוונתי לאנשים בעלי אידיאלים גבוהים, לא לכאלה אשר יתפתו לנסות ולעוות את אשר לימדתי על-מנת לקבל אישור לתמוך ברוע.״		147:4.2 (1650.3) When Jesus heard Nathaniel’s question, he immediately stood upon his feet and, pointing his finger at the apostle, said: “Nathaniel, Nathaniel! What manner of thinking is going on in your heart? Do you not receive my teachings as one who has been born of the spirit? Do you not hear the truth as men of wisdom and spiritual understanding? When I admonished you to do to others as you would have them do to you, I spoke to men of high ideals, not to those who would be tempted to distort my teaching into a license for the encouragement of evil-doing.”
147:4.3 (1650.4) כאשר סיים המאסטר את דבריו, עמד נתנאל ואמר: ״אבל, מאסטר, אל תחשוב שאני תומך בפירוש כזה של הכלל. שאלתי את השאלה משום שאני משער שרבים אחרים עלולים להבין שלא כראוי את הציווי, וקיוויתי שתוכל להרחיב את הנחייתך ביחס לנושאים הללו.״ לאחר שנתנאל התיישב, המשיך ישוע בדבריו ואמר: ״יודע אני היטב, נתנאל, כי אתה לא מעלה על דעתך לתמוך ברוע, אך אני מאוכזב מכך שלעיתים תכופות אינך מצליח לפרש את השיעורים הפשוטים שלי באופן רוחני, שיעורים שאני חייב ללמד בשפת בני האדם, ובאופן שבו נהוג לדבר. הבה ואלמד אתכם על רמות המשמעות השונות אשר מלוות את חוק החיים הזה, את הציווי 'ואהבת לרעיךָ כמוך' ואת אשר אתה חפץ שיעשו לך, כן תעשה להם:		147:4.3 (1650.4) When the Master had spoken, Nathaniel stood up and said: “But, Master, you should not think that I approve of such an interpretation of your teaching. I asked the question because I conjectured that many such men might thus misjudge your admonition, and I hoped you would give us further instruction regarding these matters.” And then when Nathaniel had sat down, Jesus continued speaking: “I well know, Nathaniel, that no such idea of evil is approved in your mind, but I am disappointed in that you all so often fail to put a genuinely spiritual interpretation upon my commonplace teachings, instruction which must be given you in human language and as men must speak. Let me now teach you concerning the differing levels of meaning attached to the interpretation of this rule of living, this admonition to ‘do to others that which you desire others to do to you’:
147:4.4 (1650.5) ״1. רמת הגוף. פירוש אנוכי ומלא-זימה שכזה מודגם היטב במקרה שתיארת בשאלתך.		147:4.4 (1650.5) “1. The level of the flesh. Such a purely selfish and lustful interpretation would be well exemplified by the supposition of your question.
147:4.5 (1650.6) ״2. רמת הרגשות. הרמה הזו מצויה שלב אחד מעל לרמת הגוף, והיא מעידה על כך שהאהדה והרחמים מעצימים את הפירוש אשר נותן האדם לחוק החיים הזה.		147:4.5 (1650.6) “2. The level of the feelings. This plane is one level higher than that of the flesh and implies that sympathy and pity would enhance one’s interpretation of this rule of living.
147:4.6 (1650.7) ״3. רמת הדעת. כאן נכנסים לפעולה ההיגיון ותבונת הניסיון. שיקול הדעת מכתיב כי ראוי לפרש את חוק החיים הזה בהתאם לאידיאליזם הגבוה ביותר אשר ההערכה העצמית העמוקה מבטאת באצילות.		147:4.6 (1650.7) “3. The level of mind. Now come into action the reason of mind and the intelligence of experience. Good judgment dictates that such a rule of living should be interpreted in consonance with the highest idealism embodied in the nobility of profound self-respect.
147:4.7 (1651.1) ״4. רמת אהבה-של-אחווה. ברמה הגבוהה היותר הזו מצויה רמת ההקדשה הזולתנית אשר בה אדם מקדיש את עצמו לרווחת רעיו. זה מישור גבוה יותר של שירות לחברה, אשר נעשה בלב שלם ונובע מן המודעות ההולכת וגוברת לאבהותו של האל, וההכרה באחוות האדם אשר נובעת ממנה; וכאן נוכל למצוא פירוש חדש ויפה הרבה יותר לחוק החיים הבסיסי הזה.		147:4.7 (1651.1) “4. The level of brotherly love. Still higher is discovered the level of unselfish devotion to the welfare of one’s fellows. On this higher plane of wholehearted social service growing out of the consciousness of the fatherhood of God and the consequent recognition of the brotherhood of man, there is discovered a new and far more beautiful interpretation of this basic rule of life.
147:4.8 (1651.2) ״5. הרמה המוסרית. ואז, כאשר תגיעו אל רמות פירוש פילוסופיות אמיתיות, כאשר תשיגו השגה אמיתית של הנכונוּת וחוסר-הנכונות של הדברים, כאשר תבינו את טיבן הנצחי של מערכות היחסים האנושיות, או אז תתחילו להתייחס לסוגיה הזו של פירוש כפי שאדם שלישי בעל מחשבה גבוהה – אדם אידיאליסט, חכם וחסר-פניות – היה מפרש ומתייחס לבעיות ההסתגלות האישיות שלכם למצבים בחיים.		147:4.8 (1651.2) “5. The moral level. And then when you attain true philosophic levels of interpretation, when you have real insight into the rightness and wrongness of things, when you perceive the eternal fitness of human relationships, you will begin to view such a problem of interpretation as you would imagine a high-minded, idealistic, wise, and impartial third person would so view and interpret such an injunction as applied to your personal problems of adjustment to your life situations.
147:4.9 (1651.3) ״6. הרמה הרוחנית. ולבסוף, אנחנו מגיעים לרמה הגבוהה מכולן, אל תובנת הרוח ולפירוש הרוחני, אשר גורם לנו לזהות בחוק החיים הזה את הציווי האלוהי לנהוג בכל בני האדם באופן שבו אנו סבורים שהאל היה נוהג בהם. זהו הינו האידיאל האוניברסאלי של מערכות היחסים האנושיות. וזוהי גישתכם ביחס לכל בעיה אשר תעלה בעת שתשתוקקו יותר מכל לעשות תמיד את רצון האב. רצוני, אפוא, הוא שתנהגו בכל אדם כפי שאתם יודעים שהייתי אני נוהג כלפיו בנסיבות דומות.״		147:4.9 (1651.3) “6. The spiritual level. And then last, but greatest of all, we attain the level of spirit insight and spiritual interpretation which impels us to recognize in this rule of life the divine command to treat all men as we conceive God would treat them. That is the universe ideal of human relationships. And this is your attitude toward all such problems when your supreme desire is ever to do the Father’s will. I would, therefore, that you should do to all men that which you know I would do to them in like circumstances.”
147:4.10 (1651.4) שום-דבר ממה שאמר ישוע לשליחים עד לאותו רגע לא הדהים אותם יותר. והם המשיכו לשוחח ולהגות בדבריו של המאסטר גם הרבה אחרי שהוא עצמו פרש. ואף כי נתנאל התאושש לאיטו מן ההרגשה שישוע לא הבין את רוח השאלה אשר שאל, האחרים היו יותר מאסירי תודה על כך שחברם, השליח הפילוסופי, העז לשאול שאלה כה מעוררת מחשבה.		147:4.10 (1651.4) Nothing Jesus had said to the apostles up to this time had ever more astonished them. They continued to discuss the Master’s words long after he had retired. While Nathaniel was slow to recover from his supposition that Jesus had misunderstood the spirit of his question, the others were more than thankful that their philosophic fellow apostle had had the courage to ask such a thought-provoking question.
5. הביקור אצל שמעון הפְּרוּשִי ^top		5. Visiting Simon the Pharisee ^top
147:5.1 (1651.5) אף-על-פי ששמעון לא נמנה עם חברי הסנהדרין היהודית, הוא היה פרושי ירושלמי רב השפעה. הוא היה מאמין-למחצה, ואף כי ניתן לבקרו על כך לחומרה, הוא העז להזמין את ישוע ואת עוזריו האישיים, פטרוס, יעקב ויוחנן, לסעוד עמו בחברותא בביתו. שמעון צפה במאסטר במשך זמן רב, והוא התרשם עד מאוד מתורתו, ואפילו עוד יותר מכך מאישיותו.		147:5.1 (1651.5) Though Simon was not a member of the Jewish Sanhedrin, he was an influential Pharisee of Jerusalem. He was a halfhearted believer, and notwithstanding that he might be severely criticized therefor, he dared to invite Jesus and his personal associates, Peter, James, and John, to his home for a social meal. Simon had long observed the Master and was much impressed with his teachings and even more so with his personality.
147:5.2 (1651.6) הפרושים האמידים נתנו צדקה במסירות, ולא היססו לעשות כן בציבור. לעתים הם אף יצאו בתקיעת חצוצרה לפני שנתנו צדקה לקבצן זה או אחר. כאשר הזמינו הפרושים אורחים רמי-מעלה לסעוד עמם, הם נהגו להשאיר את דלתות הבית פתוחות, ולאפשר לקבצני רחוב להיכנס, לעמוד מסביב ליד הקירות מאחורי כורסאות האורחים, וליהנות משאריות הארוחה שהשליכו אליהם האורחים.		147:5.2 (1651.6) The wealthy Pharisees were devoted to almsgiving, and they did not shun publicity regarding their philanthropy. Sometimes they would even blow a trumpet as they were about to bestow charity upon some beggar. It was the custom of these Pharisees, when they provided a banquet for distinguished guests, to leave the doors of the house open so that even the street beggars might come in and, standing around the walls of the room behind the couches of the diners, be in position to receive portions of food which might be tossed to them by the banqueters.
147:5.3 (1651.7) בין אלו אשר נכנסו מן הרחוב באותו ערב, בביתו של שמעון, הייתה אישה ידועה לשמצה אשר לאחרונה החלה להאמין בחדשות הטובות של בשורת המלכות. אישה זו הייתה ידועה ברחבי ירושלים כולה, כמי שבעבר ניהלה בית בושת מדרגה גבוהה, אשר היה ממוקם בסמוך לחצר הגויים במקדש. לאחר שקיבלה על עצמה את תורתו של ישוע, היא סגרה את בית העסק הנִקלה ושכנעה את מרבית העוֹבדות לקבל את הבשורה ולשנות את דרכי חייהן; אף-על-פי-כן, הפרושים עדיין נידו אותה והיא חויבה ללכת בשיער פזור – סימן ההיכר לזונה. אישה בלתי-ידועה זו הביאה עמה בקבוקון גדול של משחת גוף מבושמת, נעמדה מאחורי ישוע וכאשר הוא נשען לאחור, החלה למשוח את רגליו בזמן הסעודה, לבכות לרגליו דמעות של הכרת תודה ולנגב אותן בשיער ראשה. כאשר היא סיימה למשוח את רגליו, היא המשיכה לבכות ולנשק את רגליו.		147:5.3 (1651.7) On this particular occasion at Simon’s house, among those who came in off the street was a woman of unsavory reputation who had recently become a believer in the good news of the gospel of the kingdom. This woman was well known throughout all Jerusalem as the former keeper of one of the so-called high-class brothels located hard by the temple court of the gentiles. She had, on accepting the teachings of Jesus, closed up her nefarious place of business and had induced the majority of the women associated with her to accept the gospel and change their mode of living; notwithstanding this, she was still held in great disdain by the Pharisees and was compelled to wear her hair down—the badge of harlotry. This unnamed woman had brought with her a large flask of perfumed anointing lotion and, standing behind Jesus as he reclined at meat, began to anoint his feet while she also wet his feet with her tears of gratitude, wiping them with the hair of her head. And when she had finished this anointing, she continued weeping and kissing his feet.
147:5.4 (1652.1) כאשר שמעון ראה את כל אלה, הוא חשב לעצמו: ״אם אכן אדם זה היה נביא, הוא היה רואה מי היא ומהי האישה הזו, אשר נוגעת בו; הוא לבטח היה יודע גם שהיא חוטאת ידועה-לשמצה.״ וישוע, אשר ידע את אשר מתחולל במוחו של שמעון, דיבר אליו ואמר: ״שמעון, ברצוני לומר לך דבר מה.״ ענה שמעון: ״דבר, המורה.״ אז אמר ישוע: ״מלווה כספים עשיר הלווה לשניים. אחד מהם היה חייב לו חמש-מאות דנריוס, ואילו האחר היה חייב לו חמישים. עתה, מכיוון שאיש מהם לא יכול היה לשלם לו חזרה, הוא מחל לשניהם על חובם. מה אתה חושב, שמעון, מי מהם אהב אותו יותר?״ ענה שמעון, ״אני חושב שזה שהוא מחל לו על חוב גדול יותר.״ ענה לו ישוע, ״היטב אמרת.״ והוא הצביע לעבר האישה והמשיך: ״שמעון, התבונן היטב באישה הזו. אני נכנסתי לביתך כאורח מוזמן, אך לא הצעת לי מים לרחוץ את רגליי. האישה אסירת התודה הזו רחצה את רגליי בדמעותיה וניגבה אותן בשערות ראשה. אתה לא נישקת אותי לשלום, אך אישה זו, מאז שנכנסה, לא הפסיקה לנשק את רגליי. אתה לא טרחת למשוח את ראשי בשמן, אך היא משחה את רגליי במשחות יקרות. ומה פשר כל אלה? פשוט שחטאיה נסלחו לה, ושזה גרם לה לאהוב הרבה. לעיתים, אלה שמקבלים אך מחילה מועטה אוהבים רק מעט.״ ובעודו פונה לאחור אל האישה, הוא נטל את ידה, הרים אותה ואמר: ״אכן, התחרטת על חטאייך, והם נמחלו. אל תתייאשי מן היחס הבלתי-מתחשב של חברייך; לכי ושמחי לך בשמחת מלכות שמים ובחֵירוּת שהיא מעניקה.״		147:5.4 (1652.1) When Simon saw all this, he said to himself: “This man, if he were a prophet, would have perceived who and what manner of woman this is who thus touches him; that she is a notorious sinner.” And Jesus, knowing what was going on in Simon’s mind, spoke up, saying: “Simon, I have something which I would like to say to you.” Simon answered, “Teacher, say on.” Then said Jesus: “A certain wealthy moneylender had two debtors. The one owed him five hundred denarii and the other fifty. Now, when neither of them had wherewith to pay, he forgave them both. Which of them do you think, Simon, would love him most?” Simon answered, “He, I suppose, whom he forgave the most.” And Jesus said, “You have rightly judged,” and pointing to the woman, he continued: “Simon, take a good look at this woman. I entered your house as an invited guest, yet you gave me no water for my feet. This grateful woman has washed my feet with tears and wiped them with the hair of her head. You gave me no kiss of friendly greeting, but this woman, ever since she came in, has not ceased to kiss my feet. My head with oil you neglected to anoint, but she has anointed my feet with precious lotions. And what is the meaning of all this? Simply that her many sins have been forgiven, and this has led her to love much. But those who have received but little forgiveness sometimes love but little.” And turning around toward the woman, he took her by the hand and, lifting her up, said: “You have indeed repented of your sins, and they are forgiven. Be not discouraged by the thoughtless and unkind attitude of your fellows; go on in the joy and liberty of the kingdom of heaven.”
147:5.5 (1652.2) שמעון וחבריו לסעודה נדהמו אפילו יותר לשמע המילים האלה, והחלו להתלחש בינם לבין עצמם, ״מיהו זה אשר מעז לסלוח על חטאים?״ וכאשר שמע אותם ישוע מתלחשים, הוא נפנה לשלוח את האישה לדרכה ואמר, ״לכי לשלום, אישה; אמונתך היא אשר הצילה אותך.״		147:5.5 (1652.2) When Simon and his friends who sat at meat with him heard these words, they were the more astonished, and they began to whisper among themselves, “Who is this man that he even dares to forgive sins?” And when Jesus heard them thus murmuring, he turned to dismiss the woman, saying, “Woman, go in peace; your faith has saved you.”
147:5.6 (1652.3) בעת שישוע וחבריו קמו לעזוב, נפנה ישוע אל שמעון ואמר: ״יודע אני את לבך, שמעון. יודע אני איך אתה נקרע בין האמונה לספק, איך הפחד והגאווה טורדים את שלוותך; אך אני נושא תפילה שאתה תבחר באור, ושתחווה במעמדך שלך בחיים את אותן תמורות עצומות של דעת ורוח, אשר בשורת מלכות השמים כבר חוללה בלבה של האורחת הבלתי-רצויה והבלתי-מוזמנת שלך. ואנוכי מכריז בפניכם כי האב פתח את שערי מלכות השמים בפני כל אלו אשר יבקשו להיכנס באמונה, ושום אדם, או קבוצה, לא יוכלו לסגור אותם, אף לא בפני הפשוטה שבנשמות, או בפני הגדול שבחוטאים אשר בארץ, אם אלה יבקשו בתמימות להיכנס.״ ישוע, יחד עם פטרוס, יעקב ויוחנן, נפרדו מן המארח והלכו להצטרף אל יתר השליחים במחנה אשר בגן של גת שמנים.		147:5.6 (1652.3) As Jesus arose with his friends to leave, he turned to Simon and said: “I know your heart, Simon, how you are torn betwixt faith and doubts, how you are distraught by fear and troubled by pride; but I pray for you that you may yield to the light and may experience in your station in life just such mighty transformations of mind and spirit as may be comparable to the tremendous changes which the gospel of the kingdom has already wrought in the heart of your unbidden and unwelcome guest. And I declare to all of you that the Father has opened the doors of the heavenly kingdom to all who have the faith to enter, and no man or association of men can close those doors even to the most humble soul or supposedly most flagrant sinner on earth if such sincerely seek an entrance.” And Jesus, with Peter, James, and John, took leave of their host and went to join the rest of the apostles at the camp in the garden of Gethsemane.
147:5.7 (1653.1) באותו ערב נשא ישוע בפני השליחים דברים ביחס לערכו היחסי של המעמד ביחס לאל ולהתקדמות בהרקעה הנצחית אל פרדיס, דברים אשר נזכרו במשך זמן רב. אמר ישוע: ״ילדיי, אם אכן קיים קשר חי ואמיתי בין הילד לבין האב, וודאי הוא שהילד יתקדם בהתמדה אל עבר האידיאלים של האב. אכן, בתחילה תהיה התקדמות הילד איטית, ויחד עם זאת בטוחה. לא מהירות התקדמותכם היא החשובה, אלא וודאותהּ. מה שתשיגו בפועל איננו חשוב כמו העובדה שאתם מתקדמים בכיוון של האל. מה שאתם הופכים להיות מדי יום ביומו, חשוב יותר עד לאין-שיעור ממה שהנכם היום.		147:5.7 (1653.1) That same evening Jesus made the long-to-be-remembered address to the apostles regarding the relative value of status with God and progress in the eternal ascent to Paradise. Said Jesus: “My children, if there exists a true and living connection between the child and the Father, the child is certain to progress continuously toward the Father’s ideals. True, the child may at first make slow progress, but the progress is none the less sure. The important thing is not the rapidity of your progress but rather its certainty. Your actual achievement is not so important as the fact that the direction of your progress is Godward. What you are becoming day by day is of infinitely more importance than what you are today.
147:5.8 (1653.2) ״האישה הזו אשר עברה תמורה, ואשר חלק מכם ראה היום בביתו של שמעון, מצויה כעת ברמה נמוכה הרבה יותר מזו של שמעון וחבריו הטובים; אבל בעוד שהפרושים הללו עסוקים בהתקדמות כוזבת, משלים את עצמם ונעים במעגלים חסרי-משמעות של טקסים ושל תפילות, האישה הזו באמת ובתמים יצאה למסע הארוך ורב-המאורעות של החיפוש אחר האל, ואת הנתיב שלה לעבר השמים לא חוסמים הגאווה הרוחנית והסיפוק העצמי המוסרי. מבחינה אנושית, האישה הזו רחוקה הרבה יותר מן האל משמעון, אך הנשמה שלה מצויה במגמת התקדמות; היא מצויה בדרכה אל עבר מטרת הנצח. באישה הזו טמונות היום אפשרויות רוחניות כבירות לעתיד. ייתכן שחלק מכם אינכם מצויים כיום בפועל ברמות הגבוהות של נשמה ורוח, אך אתם מתקדמים מדי יום ביומו במעלה הדרך החיה, דרך האמונה, אל עבר האל. בכל אחד ואחד מכם טמונות אפשרויות כבירות לעתיד. מוטב להיות בעלי אמונה קטנה, אך חיה וצומחת, מאשר בעלי אינטלקט כביר, עמוס סיפורים מתים של חוכמת עולם אך נעדר אמונה רוחנית.״		147:5.8 (1653.2) “This transformed woman whom some of you saw at Simon’s house today is, at this moment, living on a level which is vastly below that of Simon and his well-meaning associates; but while these Pharisees are occupied with the false progress of the illusion of traversing deceptive circles of meaningless ceremonial services, this woman has, in dead earnest, started out on the long and eventful search for God, and her path toward heaven is not blocked by spiritual pride and moral self-satisfaction. The woman is, humanly speaking, much farther away from God than Simon, but her soul is in progressive motion; she is on the way toward an eternal goal. There are present in this woman tremendous spiritual possibilities for the future. Some of you may not stand high in actual levels of soul and spirit, but you are making daily progress on the living way opened up, through faith, to God. There are tremendous possibilities in each of you for the future. Better by far to have a small but living and growing faith than to be possessed of a great intellect with its dead stores of worldly wisdom and spiritual unbelief.”
147:5.9 (1653.3) יחד עם זאת, ישוע הזהיר את שליחיו מפני טיפשותו של ילד האל אשר מתיימר לנצל את אהבת האב. הוא הכריז כי האב שבשמים איננו הורה רפה או נרפה, הוא איננו הורה אשר סובל בטיפשות את מעשי הילד, ואיננו מקל בחטא או סולח לעולם על חוסר-אחריות. הוא הזהיר את מאזיניו לבל יפרשו את תיאוריו את האב ויחשבו כי האל דומה לאותם הורים לא-חכמים, הורים סלחנים יתר-על-המידה הנמנים על הפוחזים אשר בארץ, הורים אשר תומכים בהידרדרותם המוסרית של ילדיהם המפוזרים, ובכך בוודאי תורמים ישירות לפשעיהם ולהידרדרותם. אמר ישוע: ״אבי לא יסבול ולא יתמוך במעשי ילדיו ובמנהגים אשר מובילים להרס-עצמי ומחסלים כל סיכוי לצמיחה מוסרית והתקדמות רוחנית. בעיני האל, כל מנהגי החטא הללו הינם כתועבה.״		147:5.9 (1653.3) But Jesus earnestly warned his apostles against the foolishness of the child of God who presumes upon the Father’s love. He declared that the heavenly Father is not a lax, loose, or foolishly indulgent parent who is ever ready to condone sin and forgive recklessness. He cautioned his hearers not mistakenly to apply his illustrations of father and son so as to make it appear that God is like some overindulgent and unwise parents who conspire with the foolish of earth to encompass the moral undoing of their thoughtless children, and who are thereby certainly and directly contributing to the delinquency and early demoralization of their own offspring. Said Jesus: “My Father does not indulgently condone those acts and practices of his children which are self-destructive and suicidal to all moral growth and spiritual progress. Such sinful practices are an abomination in the sight of God.”
147:5.10 (1653.4) בטרם עזבו ישוע ושליחיו את ירושלים בדרכם חזרה לכפר נחום, ישוע השתתף בסעודות ובפגישות פרטיות-למחצה רבות אחרות, הן עם אנשי המעמדות הגבוהים והן עם אנשי המעמדות הנמוכים, הן עם עשירי ירושלים והן עם ענייהּ. ואכן, רבים מהם הפכו למאמינים בבשורת המלכות והוטבלו לאחר מכן בידי אבנר ועמיתיו, אשר נותרו מאחור והמשיכו לקדם את ענייני המלכות בירושלים ובסביבותיה.		147:5.10 (1653.4) Many other semiprivate meetings and banquets did Jesus attend with the high and the low, the rich and the poor, of Jerusalem before he and his apostles finally departed for Capernaum. And many, indeed, became believers in the gospel of the kingdom and were subsequently baptized by Abner and his associates, who remained behind to foster the interests of the kingdom in Jerusalem and thereabouts.
6. שבים אל כפר נחום ^top		6. Returning to Capernaum ^top
147:6.1 (1653.5) בשבוע האחרון של חודש אפריל, יצאו ישוע והשנים-עשר מן המטה שבבית עניא אשר ליד ירושלים, והחלו לעשות את דרכם חזרה אל כפר נחום דרך יריחו ועמק הירדן.		147:6.1 (1653.5) The last week of April, Jesus and the twelve departed from their Bethany headquarters near Jerusalem and began their journey back to Capernaum by way of Jericho and the Jordan.
147:6.2 (1654.1) הכוהנים הראשיים ומנהיגי הדת של היהודים נפגשו בסתר פעמים רבות על-מנת להחליט כיצד לנהוג בישוע. כולם הסכימו כי נדרש לעצור אותו מלהמשיך וללמד, אך הם לא הצליחו להסכים כיצד. הם קיוו שהרשויות האזרחיות ייפטרו ממנו, כפי שהורדוס נפטר מיוחנן, אך הם גילו שהממונים הרומיים לא הוטרדו מן האופן שבו ישוע התנהל והטיף. לפיכך, בפגישה שנערכה יום לפני שעזב ישוע לכפר נחום, הוחלט שהוא ייעצר באשמה דתית ויועמד לדין בפני הסנהדרין. לתכלית זו הוסמכה קבוצה סודית בת שישה מרגלים לעקוב אחר ישוע, לצפות במעשיו ולהאזין לדבריו. הקבוצה הזו התבקשה לשוב לירושלים ולדווח על כל הדברים הללו לאחר שיאספו מספיק ראיות לכך שהוא עבר על החוק וחילל את הקודש. ששת היהודים הללו הצטרפו ביריחו אל חבורת השליחים, אשר מנתה כשלושים החברים, והסתפחה למשפחת חסידי ישוע בתואנה שהם ביקשו להפוך לתלמידים, ונצמדו אל הקבוצה עד לתחילת מסע ההטפה השני שלה בגליל; או אז, שבו שלושה מהם לירושלים על-מנת לדווח לכוהנים הראשיים ולסנהדרין.		147:6.2 (1654.1) The chief priests and the religious leaders of the Jews held many secret meetings for the purpose of deciding what to do with Jesus. They were all agreed that something should be done to put a stop to his teaching, but they could not agree on the method. They had hoped that the civil authorities would dispose of him as Herod had put an end to John, but they discovered that Jesus was so conducting his work that the Roman officials were not much alarmed by his preaching. Accordingly, at a meeting which was held the day before Jesus’ departure for Capernaum, it was decided that he would have to be apprehended on a religious charge and be tried by the Sanhedrin. Therefore a commission of six secret spies was appointed to follow Jesus, to observe his words and acts, and when they had amassed sufficient evidence of lawbreaking and blasphemy, to return to Jerusalem with their report. These six Jews caught up with the apostolic party, numbering about thirty, at Jericho and, under the pretense of desiring to become disciples, attached themselves to Jesus’ family of followers, remaining with the group up to the time of the beginning of the second preaching tour in Galilee; whereupon three of them returned to Jerusalem to submit their report to the chief priests and the Sanhedrin.
147:6.3 (1654.2) פטרוס הטיף באוזני ההמונים אשר התקבצו במעבר הירדן, ולמחרת הם עלו במעלה הנהר לעבר חמתן. הם ביקשו להמשיך הישר אל כפר נחום, אך בשל ההמון שהתקבץ הם נותרו שם והטיפו, לימדו והטבילו במשך שלושה ימים. הם לא המשיכו בדרכם הביתה עד לבוקר יום השבת, הראשון בחודש מאי. המרגלים מירושלים היו בטוחים שהנה נמצאה להם האשמה הראשונה כנגד ישוע – חילול שבת – משום שלכאורה הוא התכוון לצאת לדרך בשבת. אך תקוותם נידונה לאכזבה, משום שממש לפני היציאה קרא ישוע לאנדראס והנחה אותו באוזני כולם לצעוד אך ורק כמרחק אשר על-פי הנוהג מותר לצעוד בשבת.		147:6.3 (1654.2) Peter preached to the assembled multitude at the crossing of the Jordan, and the following morning they moved up the river toward Amathus. They wanted to proceed straight on to Capernaum, but such a crowd gathered here they remained three days, preaching, teaching, and baptizing. They did not move toward home until early Sabbath morning, the first day of May. The Jerusalem spies were sure they would now secure their first charge against Jesus—that of Sabbath breaking—since he had presumed to start his journey on the Sabbath day. But they were doomed to disappointment because, just before their departure, Jesus called Andrew into his presence and before them all instructed him to proceed for a distance of only one thousand yards, the legal Jewish Sabbath day’s journey.
147:6.4 (1654.3) אך המרגלים לא נדרשו להמתין זמן רב בטרם מצאו הזדמנות להאשים את ישוע ואת עמיתיו בחילול שבת. עת חלפה החבורה בדרך צרה, אשר משני צדדיה התנודדו שיבולי חיטה בשלים כמטחווי יד, הושיטו כמה מן השליחים הרעבים את ידיהם, קטפו את הגרעינים ואכלו מהם. היה זה מנהג ההולכים בדרך לקטוף גרעיני חיטה למאכל בדרכם, ולכן לא היה במעשה כל דופי. אך המרגלים נתפשו למעשה כאמתלה לתקוף את ישוע. כאשר הם ראו את אנדראס ממולל את החיטה בידו, הם הלכו ושאלו אותו: ״האם לא תדע שאסור לקטוף ולמולל את החיטה בשבת?״ ענה להם אנדראס: ״אך רעבים אנחנו ומוללנו רק די צרכינו; ממתי זהו חטא לאכול חיטה בשבת?״ אך הפרושים השיבו: ״אין איסור על אכילה, אך לקטוף ולמולל זהו חילול שבת; בוודאי המאסטר יאשר שכך הדבר.״ אמר אז אנדראס: ״אך אם אין איסור לאכול את הגרעינים, וודאי שלעיסתם, אשר אותה תתירו, מהווה לא פחות עבודה מלמולל אותם ביד; למה אם כן תתעסקו בכאלה זוטות?״ וכאשר אנדראס רמז לכך שהם עוסקים בזוטות, הם נעלבו, מיהרו אל ישוע, אשר דיבר עם מתי באותה שעה, ומחו בפניו. הם אמרו: ״ראה, מאסטר, שליחיך מחללים את השבת; הם קוטפים את גרעיני החיטה, ממוללים אותם בידיהם ואוכלים. בטוחים אנו שתאסור עליהם לעשות כן.״ ענה אז ישוע למאשימים: ״אכן אתם חרדים למצוות, ואכן ראוי כי תזכרו ותשמרו על קדושת השבת; אַךְ הֲלֹא קְרָאתֶם אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד כַּאֲשֶׁר רָעֵב הוּא וַאֲנָשָׁיו, אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּית האלוהים וַיֹּאכַל אֶת לֶחֶם הַפָּנִים אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מֻתָּר לוֹ וְלַאֲנָשָׁיו לֶאֱכֹל, כִּי רַק לַכוֹהַנִים לְבַדָּם? ודוד אף חילק מן הלחם הזה למלוויו. וַהֲלֹא קְרָאתֶם בַּתּוֹרָה כִּי בַשַׁבָּתוֹת יְחַלְּלוּ הַכּוֹהַנִים אֶת הַשַׁבָּת בַּמִּקְדָּשׁ וְאֵין לָהֶם עֲווֹן? והאם בטרם תשקע השמש לא אראה אתכם אוכלים מן הצידה אשר הבאתם? אנשיי הטובים, טוב אתם עושים בכך שתקנאו לשבת, אבל טוב מכך תעשו אם תדאגו לשלומם ולרווחתם של רעיכם. אני מכריז כי השבת נועדה לאדם, ולא האדם נועד לשבת. ואם אתם כאן עמנו ותסכיתו לדבריי, אכריז בפתיחות גם כִּי בֶּן הָאָדָם הוּא גַּם אֲדוֹן הַשַׁבָּת.״		147:6.4 (1654.3) But the spies did not have long to wait for their opportunity to accuse Jesus and his associates of Sabbath breaking. As the company passed along the narrow road, the waving wheat, which was just then ripening, was near at hand on either side, and some of the apostles, being hungry, plucked the ripe grain and ate it. It was customary for travelers to help themselves to grain as they passed along the road, and therefore no thought of wrongdoing was attached to such conduct. But the spies seized upon this as a pretext for assailing Jesus. When they saw Andrew rub the grain in his hand, they went up to him and said: “Do you not know that it is unlawful to pluck and rub the grain on the Sabbath day?” And Andrew answered: “But we are hungry and rub only sufficient for our needs; and since when did it become sinful to eat grain on the Sabbath day?” But the Pharisees answered: “You do no wrong in eating, but you do break the law in plucking and rubbing out the grain between your hands; surely your Master would not approve of such acts.” Then said Andrew: “But if it is not wrong to eat the grain, surely the rubbing out between our hands is hardly more work than the chewing of the grain, which you allow; wherefore do you quibble over such trifles?” When Andrew intimated that they were quibblers, they were indignant, and rushing back to where Jesus walked along, talking to Matthew, they protested, saying: “Behold, Teacher, your apostles do that which is unlawful on the Sabbath day; they pluck, rub, and eat the grain. We are sure you will command them to cease.” And then said Jesus to the accusers: “You are indeed zealous for the law, and you do well to remember the Sabbath day to keep it holy; but did you never read in the Scripture that, one day when David was hungry, he and they who were with him entered the house of God and ate the showbread, which it was not lawful for anyone to eat save the priests? and David also gave this bread to those who were with him. And have you not read in our law that it is lawful to do many needful things on the Sabbath day? And shall I not, before the day is finished, see you eat that which you have brought along for the needs of this day? My good men, you do well to be zealous for the Sabbath, but you would do better to guard the health and well-being of your fellows. I declare that the Sabbath was made for man and not man for the Sabbath. And if you are here present with us to watch my words, then will I openly proclaim that the Son of Man is lord even of the Sabbath.”
147:6.5 (1655.1) הפרושים הוכו בתדהמה והתבלבלו ממילות התבונה והחוכמה שלו. ובמשך כל שאר היום הם נותרו שקטים ולא העזו לשאול כל דבר נוסף.		147:6.5 (1655.1) The Pharisees were astonished and confounded by his words of discernment and wisdom. For the remainder of the day they kept by themselves and dared not ask any more questions.
147:6.6 (1655.2) התנגדותו של ישוע למסורות ולשעבוד הטקסי של היהודים הייתה תמיד חיובית. היא התבטאה בדמות מה שעשה ובדמות מה שנתן לו תוקף. המאסטר לא בזבז זמן על התנגדויות שליליות. הוא לימד שכל היודע את האל יכול ליהנות מן החירות של החיים ללא האשליה העצמית של מתירנות החטא. אמר ישוע לשליחים: ״אנשים, בורכתם אם האמת מאירה אתכם ואתם יודעים את אשר אתם עושים; אך אם לא תדעו את דרך האל, לא שפר עליכם המזל, וכבר נמצאתם כמפירי החוק.״		147:6.6 (1655.2) Jesus’ antagonism to the Jewish traditions and slavish ceremonials was always positive. It consisted in what he did and in what he affirmed. The Master spent little time in negative denunciations. He taught that those who know God can enjoy the liberty of living without deceiving themselves by the licenses of sinning. Said Jesus to the apostles: “Men, if you are enlightened by the truth and really know what you are doing, you are blessed; but if you know not the divine way, you are unfortunate and already breakers of the law.”
7. בחזרה בכפר נחום ^top		7. Back in Capernaum ^top
147:7.1 (1655.3) היה זה בסביבות צוהרי יום שני, ה-3 במאי, שישוע והשנים-עשר הגיעו לבית ציידה, שאליה הפליגו מטריכאה. הם הפליגו בסירה על-מנת להתחמק מכל אלו אשר נלוו אליהם. אך כבר למחרת היום, כולם, לרבות המרגלים מירושלים, מצאו את ישוע.		147:7.1 (1655.3) It was around noon on Monday, May 3, when Jesus and the twelve came to Bethsaida by boat from Tarichea. They traveled by boat in order to escape those who journeyed with them. But by the next day the others, including the official spies from Jerusalem, had again found Jesus.
147:7.2 (1655.4) בערב יום שלישי, בעת שישוע ערך, כמנהגו, שיעור של שאלות ותשובות, אמר לו מנהיגם של ששת המרגלים: ״היום שוחחתי עם אחד מתלמידיו של יוחנן אשר משתתף כעת בשיעור שלך, ולא הצלחנו להבין מדוע לעולם אינך מצווה על תלמידיך לצום ולהתפלל כשם שאנחנו הפרושים צמים וכפי שציווה יוחנן על חסידיו.״ וישוע ענה, תוך שהוא מתייחס לדברים אשר אמר יוחנן: ״אֵיךְ יוּכְלוּ בְּנֵי הַחֻפָּה לָצוּם בְּעוֹד הֶחָתָן עִמָּהֶם? כָּל יְמֵי הֱיוֹת הֶחָתָן עִמָּהֶם לֹא יוּכְלוּ לָצוּם. הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְלֻקַּח מֵאִתָּם הֶחָתָן, וְאָז יָצוּמוּ וְיִתְפָּלְלוּ בַּיָּמִים הָהֵם. אך טבעי שבני האור יתפללו, אך הצום איננו חלק מבשורת מלכות השמים. זכרו כי אֵין אָדָם תּופֵר טְלַאי בַד חָדָשׁ עַל שִׂמְלָה בָלָה, כִּי אִם כֵּן יִנָּתֵק מִלוּיוֹ הֶחָדָשׁ מִן הַבָּלָה וְיִתְרַחֵב הַקֶּרַע. וְאֵין אָדָם נֹתֵן יַיִן חָדָשׁ בְּנֹאדוֹת בָּלִים, כִּי אִם כֵּן יְבַקַּע הַיַּיִן הֶחָדָשׁ אֶת הַנּאֹדוֹת וְהַיַּיִן יִשָּׁפֵךְ וְהַנֹּאדוֹת יֹאבֵדוּ. הַחָכָם נוֹתֵן יַיִן חָדָשׁ בְּנֹאדוֹת חֲדָשִׁים. ומשום כך, בחוכמה נוהגים תלמידַי, בכך שאינם משלבים יותר מדי מן הסדר הישן בבשורת המלכות החדשה. אתם, אשר איבדתם את מורכם, טוב תעשו אם תצומו מעת לעת. הצום הינו טוב וראוי בחוק אשר ציווה משה, אבל במלכות הקרבה יחוו בני האל חירות מכל פחד ואת שמחת רוח אלוה.״ תלמידיו של יוחנן ניחמו כאשר שמעו את הדברים האלה, ואילו הפרושים התבלבלו עוד יותר.		147:7.2 (1655.4) On Tuesday evening Jesus was conducting one of his customary classes of questions and answers when the leader of the six spies said to him: “I was today talking with one of John’s disciples who is here attending upon your teaching, and we were at a loss to understand why you never command your disciples to fast and pray as we Pharisees fast and as John bade his followers.” And Jesus, referring to a statement by John, answered this questioner: “Do the sons of the bridechamber fast while the bridegroom is with them? As long as the bridegroom remains with them, they can hardly fast. But the time is coming when the bridegroom shall be taken away, and during those times the children of the bridechamber undoubtedly will fast and pray. To pray is natural for the children of light, but fasting is not a part of the gospel of the kingdom of heaven. Be reminded that a wise tailor does not sew a piece of new and unshrunk cloth upon an old garment, lest, when it is wet, it shrink and produce a worse rent. Neither do men put new wine into old wine skins, lest the new wine burst the skins so that both the wine and the skins perish. The wise man puts the new wine into fresh wine skins. Therefore do my disciples show wisdom in that they do not bring too much of the old order over into the new teaching of the gospel of the kingdom. You who have lost your teacher may be justified in fasting for a time. Fasting may be an appropriate part of the law of Moses, but in the coming kingdom the sons of God shall experience freedom from fear and joy in the divine spirit.” And when they heard these words, the disciples of John were comforted while the Pharisees themselves were the more confounded.
147:7.3 (1656.1) או אז המשיך המאסטר והזהיר את מאזיניו לבל יחשבו כי ראוי להחליף בתורה חדשה את כלל המסורות הנושנות. אמר ישוע: ״את אשר הוא ישן ואף אמיתי, יש להותיר על כנו. וכך אף ראוי לדחות את שהוא חדש וכוזב. אך אִזרו אומץ וקבלו את החדש אשר הוא אמיתי. זכרו את הכתוב: 'אל תיטוש חבר וותיק מפני חדש אשר אינו משתווה לו. חבר חדש, כיין חדש הוא; לכשיתיישן, שתה ממנו בהנאה.'״		147:7.3 (1656.1) Then the Master proceeded to warn his hearers against entertaining the notion that all olden teaching should be replaced entirely by new doctrines. Said Jesus: “That which is old and also true must abide. Likewise, that which is new but false must be rejected. But that which is new and also true, have the faith and courage to accept. Remember it is written: ‘Forsake not an old friend, for the new is not comparable to him. As new wine, so is a new friend; if it becomes old, you shall drink it with gladness.’”
8. שמחת הטוּב הרוחני ^top		8. The Feast of Spiritual Goodness ^top
147:8.1 (1656.2) באותו לילה, הרבה לאחר שהמאזינים הרגילים פרשו, המשיך ישוע ללמד את שליחיו. הוא החל את השיעור המיוחד הזה בציטוט של הנביא ישעיהו:		147:8.1 (1656.2) That night, long after the usual listeners had retired, Jesus continued to teach his apostles. He began this special instruction by quoting from the Prophet Isaiah:
147:8.2 (1656.3) ״למה תצומו? למה תענו נפשותיכם ותמצאו חפץ בדיכוי ובאי הצדק? הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע. לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.״		147:8.2 (1656.3) “‘Why have you fasted? For what reason do you afflict your souls while you continue to find pleasure in oppression and to take delight in injustice? Behold, you fast for the sake of strife and contention and to smite with the fist of wickedness. But you shall not fast in this way to make your voices heard on high.
147:8.3 (1656.4) ״הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה? הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ? הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת? כִּי אֱרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ. ״אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח. וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. אָז תִּקְרָא וַיְהוָה יַעֲנֶה; תְּשַׁוַּע – וְיֹאמַר הִנֵּנִי. כָּל זֹאת יְעָשֶׂה אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן.		147:8.3 (1656.4) “‘Is it such a fast that I have chosen—a day for a man to afflict his soul? Is it to bow down his head like a bulrush, to grovel in sackcloth and ashes? Will you dare to call this a fast and an acceptable day in the sight of the Lord? Is not this the fast I should choose: to loose the bonds of wickedness, to undo the knots of heavy burdens, to let the oppressed go free, and to break every yoke? Is it not to share my bread with the hungry and to bring those who are homeless and poor to my house? And when I see those who are naked, I will clothe them.
147:8.4 (1656.5) האב חפץ כי תָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ; וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. וְנָחֲךָ יְהוָה, תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ. וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם; וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת.״		147:8.4 (1656.5) “‘Then shall your light break forth as the morning while your health springs forth speedily. Your righteousness shall go before you while the glory of the Lord shall be your rear guard. Then will you call upon the Lord, and he shall answer; you will cry out, and he shall say—Here am I. And all this he will do if you refrain from oppression, condemnation, and vanity. The Father rather desires that you draw out your heart to the hungry, and that you minister to the afflicted souls; then shall your light shine in obscurity, and even your darkness shall be as the noonday. Then shall the Lord guide you continually, satisfying your soul and renewing your strength. You shall become like a watered garden, like a spring whose waters fail not. And they who do these things shall restore the wasted glories; they shall raise up the foundations of many generations; they shall be called the rebuilders of broken walls, the restorers of safe paths in which to dwell.’”
147:8.5 (1656.6) ואז המשיך ישוע אל עומק הלילה ושטח באוזני שליחיו את האמת, כי אמונתם היא אשר תבטיח את מקומם במלכות, בהווה ובעתיד, ולא עינויי הנפש והצום. הוא האיץ בשליחים לחיות, לכל הפחות, על-פי האידיאלים של הנביאים אשר מקדם, והביע תקווה כי הם יצליחו להתקדם אפילו מעבר לאידיאלים של ישעיהו ושל הנביאים אשר קדמו לו. הוא סיים את דבריו באותו לילה באומרו: ״לו תגדלו בחסד הודות לאמונה החיה אשר יודעת כעובדה כי אתם הנכם בני האל, ובו בזמן מכירה בכל אדם כאח.״		147:8.5 (1656.6) And then long into the night Jesus propounded to his apostles the truth that it was their faith that made them secure in the kingdom of the present and the future, and not their affliction of soul nor fasting of body. He exhorted the apostles at least to live up to the ideas of the prophet of old and expressed the hope that they would progress far beyond even the ideals of Isaiah and the older prophets. His last words that night were: “Grow in grace by means of that living faith which grasps the fact that you are the sons of God while at the same time it recognizes every man as a brother.”
147:8.6 (1656.7) היה זה אחרי השעה שתיים לפנות בוקר שישוע סיים את דבריו, וכל איש ואיש מתוכם פרש אל מקום משכבו.		147:8.6 (1656.7) It was after two o’clock in the morning when Jesus ceased speaking and every man went to his place for sleep.