מסמך 148		Paper 148
הכשרת האוונגליסטים בבית צידה		Training Evangelists at Bethsaida
148:0.1 (1657.1) החל ב-3 במאי וכלה ב-3 באוקטובר, שנת 28 לספירה, ישוע וקבוצת השליחים שהו בבית משפחת זבדיה שבבית צידה. במהלך חמשת חודשי העונה היבשה תוחזק מחנה עצום על החוף בסמוך לבית זבדיה, מחנה אשר הורחב עד מאוד על-מנת לאכלס את משפחתו ההולכת וגדלה של ישוע. במחנה אשר על החוף שהתה אוכלוסייה שונה ומגוונת, אשר התחלפה כל העת וכללה מחפשי-אמת, מועמדים לריפוי וחסידים סקרנים. מספרם נע בין חמש-מאות לאלף וחמש-מאות. היה זה דוד זבדיה אשר פיקח באופן כולל על עיר האוהלים, וסייעו בעדו התאומים לבית חלפי. המחנה היה אות ומופת לסדר ולניקיון, כמו גם להתנהלות כללית נאותה. החולים מהסוגים השונים הופרדו ואורגנו, ונמצאו תחת פיקוחו של רופא-מאמין מסוריה בשם אַלמָן.		148:0.1 (1657.1) FROM May 3 to October 3, a.d. 28, Jesus and the apostolic party were in residence at the Zebedee home at Bethsaida. Throughout this five months’ period of the dry season an enormous camp was maintained by the seaside near the Zebedee residence, which had been greatly enlarged to accommodate the growing family of Jesus. This seaside camp, occupied by an ever-changing population of truth seekers, healing candidates, and curiosity devotees, numbered from five hundred to fifteen hundred. This tented city was under the general supervision of David Zebedee, assisted by the Alpheus twins. The encampment was a model in order and sanitation as well as in its general administration. The sick of different types were segregated and were under the supervision of a believer physician, a Syrian named Elman.
148:0.2 (1657.2) במהלך התקופה הזו יצאו השליחים לדוג לפחות יום אחד בכל שבוע, והם מכרו את השלל לדוד, לשם מאכל עבור תושבי המחנה שעל החוף. התמורה שהם קיבלו הועברה לקופת הקבוצה. השנים-עשר הורשו לבלות במשך שבוע אחד בכל חודש עם חבריהם או עם בני משפחתם.		148:0.2 (1657.2) Throughout this period the apostles would go fishing at least one day a week, selling their catch to David for consumption by the seaside encampment. The funds thus received were turned over to the group treasury. The twelve were permitted to spend one week out of each month with their families or friends.
148:0.3 (1657.3) ובעוד שאנדראס המשיך לנהל את פעילויות השליחים, היה זה פטרוס אשר נשא באחריות המלאה לבית הספר של האוונגליסטים. לפני הצהריים של כל יום לימדו כל השליחים, איש בתורו, את קבוצות האוונגליסטים, והן המורים והן התלמידים לימדו את הקהל בשעות אחר הצהריים. חמישה ערבים בשבוע, לאחר ארוחת הערב, ערכו השליחים שיעורי שאלות ותשובות לאוונגליסטים. פעם אחת בשבוע עמד ישוע בראש מפגש השאלות, וענה על כל השאלות שעדיין נותרו ללא מענה מהשיעורים הקודמים.		148:0.3 (1657.3) While Andrew continued in general charge of the apostolic activities, Peter was in full charge of the school of the evangelists. The apostles all did their share in teaching groups of evangelists each forenoon, and both teachers and pupils taught the people during the afternoons. After the evening meal, five nights a week, the apostles conducted question classes for the benefit of the evangelists. Once a week Jesus presided at this question hour, answering the holdover questions from previous sessions.
148:0.4 (1657.4) במשך חמישה חודשים חלפו דרך המחנה הזה כמה אלפי אנשים. ותכופות ניתן היה למצוא בו מתעניינים מכל קצוות האימפריה הרומית, ואף ממחוזות אשר ממזרח לנהר הפרת. הייתה זו התקופה הארוכה והמסודרת ביותר שבה לימד המאסטר. במשך התקופה הזו, בילתה משפחתו הקרובה של ישוע את רוב זמנה בנצרת או בכנא.		148:0.4 (1657.4) In five months several thousand came and went at this encampment. Interested persons from every part of the Roman Empire and from the lands east of the Euphrates were in frequent attendance. This was the longest settled and well-organized period of the Master’s teaching. Jesus’ immediate family spent most of this time at either Nazareth or Cana.
148:0.5 (1657.5) בניגוד למשפחת השליחים, המחנה לא התנהל באופן שיתופי. דוד זבדיה ניהל את עיר האוהלים הגדולה הזאת באופן שאִפשר לה לקיים את עצמה, ואף-על-פי-כן, איש מעולם לא סורב. המחנה המשתנה-תדירות היווה חלק חיוני ממפעל הכשרת האוונגליסטים של פטרוס.		148:0.5 (1657.5) The encampment was not conducted as a community of common interests, as was the apostolic family. David Zebedee managed this large tent city so that it became a self-sustaining enterprise, notwithstanding that no one was ever turned away. This ever-changing camp was an indispensable feature of Peter’s evangelistic training school.
1. בית ספר חדש לנביאים ^top		1. A New School of the Prophets ^top
148:1.1 (1657.6) ועדת הקבלה לבית הספר לאוונגליסטים הורכבה על-ידי ישוע מפטרוס, יעקב ואנדראס. על תלמידי בית הספר החדש הזה לנביאים נמנו נציגים מכל הגזעים והאומות של העולם הרומי והמזרח, ואפילו מהודו הרחוקה. בית הספר התנהל בהתאם לתכנית של לימוד ועשייה. מה שלמדו התלמידים בבוקר, הם לימדו את הקהל אשר התקבץ על החוף בשעות אחר הצהריים. לאחר ארוחת הערב הם דנו באופן לא רשמי בלימודי הבוקר ובמה שלימדו אחר הצהריים.		148:1.1 (1657.6) Peter, James, and Andrew were the committee designated by Jesus to pass upon applicants for admission to the school of evangelists. All the races and nationalities of the Roman world and the East, as far as India, were represented among the students in this new school of the prophets. This school was conducted on the plan of learning and doing. What the students learned during the forenoon they taught to the assembly by the seaside during the afternoon. After supper they informally discussed both the learning of the forenoon and the teaching of the afternoon.
148:1.2 (1658.1) כל אחד מן השליחים המורים לימד את נקודת השקפתו על בשורת המלכות. הם לא התאמצו ללמד באופן דומה; לא הייתה שיטה מואחדת או ניסוח דוגמטי של דוקטרינה תיאולוגית. ואף כי כולם לימדו את אותה אמת, כל שליח ושליח הציג את הפירוש האישי שלו לתורת המאסטר. ישוע תמך בהצגה המגוונת הזו של התנסות אישית בענייני המלכות, ובמפגש השאלות השבועי שלו הביא לכדי תיאום והרמוניה בין נקודות ההשקפה השונות והרבות האלה על הבשורה. על-אף החופש האישי הניכר אשר ניתן להם בנושאי שיטות ההוראה, היה זה שמעון פטרוס אשר נטה להשתלט על התיאולוגיה של בית הספר של האוונגליסטים. לאחר שמעון, השפעתו האישית של יעקב זבדיה הייתה הגדולה ביותר.		148:1.2 (1658.1) Each of the apostolic teachers taught his own view of the gospel of the kingdom. They made no effort to teach just alike; there was no standardized or dogmatic formulation of theologic doctrines. Though they all taught the same truth, each apostle presented his own personal interpretation of the Master’s teaching. And Jesus upheld this presentation of the diversity of personal experience in the things of the kingdom, unfailingly harmonizing and co-ordinating these many and divergent views of the gospel at his weekly question hours. Notwithstanding this great degree of personal liberty in matters of teaching, Simon Peter tended to dominate the theology of the school of evangelists. Next to Peter, James Zebedee exerted the greatest personal influence.
148:1.3 (1658.2) למעט אבנר ושליחיו של יוחנן, שבעים המורים והמטיפים לבשורה אשר הוסמכו לאחר מכן, יצאו משורות מאה ויותר האוונגליסטים אשר הוכשרו על החוף בחמשת החודשים הללו. בית הספר של האוונגליסטים לא היה שיתופי באותה מידה שבה השנים-עשר חלקו את הכול.		148:1.3 (1658.2) The one hundred and more evangelists trained during this five months by the seaside represented the material from which (excepting Abner and John’s apostles) the later seventy gospel teachers and preachers were drawn. The school of evangelists did not have everything in common to the same degree as did the twelve.
148:1.4 (1658.3) ואף-על-פי שהאוונגליסטים הללו לימדו והטיפו לבשורה, הם לא הטבילו מאמינים, אלא עד לאחר שמונו והוסמכו שבעים שליחי הבשורה בידי ישוע. ואולם, אך ורק שבעה מבין ההמונים אשר נרפאו כאן בסצינת הריפוי אשר התרחשה בסמוך לשקיעה, הצטרפו לשורות תלמידי האוונגליסטים. בן האציל של כפר נחום היה אחד מאלו אשר אומנו על-מנת להיות חלק ממשרתי הבשורה של בית הספר של פטרוס.		148:1.4 (1658.3) These evangelists, though they taught and preached the gospel, did not baptize believers until after they were later ordained and commissioned by Jesus as the seventy messengers of the kingdom. Only seven of the large number healed at the sundown scene at this place were to be found among these evangelistic students. The nobleman’s son of Capernaum was one of those trained for gospel service in Peter’s school.
2. בית החולים בבית צידה ^top		2. The Bethsaida Hospital ^top
148:2.1 (1658.4) כחלק מן המחנה שעל החוף, אַלמָן, הרופא הסורי, עשרים-וחמש הנשים ושנים-עשר הגברים אשר סייעו בעדו, ארגנו וניהלו במשך ארבעה חודשים את מה שניתן להחשיב כבית החולים הראשון של המלכות. במרפאה הזו, אשר מוקמה במרחק קצר מדרום לעיר האוהלים הראשית, הם טיפלו בחולים בהתאם לכל השיטות החומריות הידועות, וכן באמצעות שיטות רוחניות של תפילה ועידוד האמונה. ישוע ביקר במחנה החולים לא פחות משלוש פעמים בשבוע, ויצר קשר אישי עם כל אחת ואחד מן הסובלים. ככל הידוע לנו, לא אירעו שום נסים או נפלאות על-טבעיות בקרב אלף החולים אשר יצאו מן המרפאה לאחר שחל שיפור במצבם, או לאחר שנרפאו. על-אף-פי-כן, הרוב הגדול מבין אלו אשר נהנו מן היחס הטוב לא הפסיקו להכריז כי ישוע ריפא אותם.		148:2.1 (1658.4) In connection with the seaside encampment, Elman, the Syrian physician, with the assistance of a corps of twenty-five young women and twelve men, organized and conducted for four months what should be regarded as the kingdom’s first hospital. At this infirmary, located a short distance to the south of the main tented city, they treated the sick in accordance with all known material methods as well as by the spiritual practices of prayer and faith encouragement. Jesus visited the sick of this encampment not less than three times a week and made personal contact with each sufferer. As far as we know, no so-called miracles of supernatural healing occurred among the one thousand afflicted and ailing persons who went away from this infirmary improved or cured. However, the vast majority of these benefited individuals ceased not to proclaim that Jesus had healed them.
148:2.2 (1658.5) הרבה מן המזור אשר הביא ישוע בסעדו עבור החולים של אלמן אכן דמה למעשה נסים, אך ההנחיה אשר קיבלנו גורסת כי היו אלה תמורות של דעת ורוח אשר אותן ניתן לצפות כחלק מן ההתנסות של אנשים חדורי-אמונה בעלי ציפייה, אשר עומדים בקשר קרוב ומעורר השראה עם אישיות חזקה, חיובית ומיטיבה, כזו שהסעד שלה מסלק את הפחד ומפוגג את החרדה.		148:2.2 (1658.5) Many of the cures effected by Jesus in connection with his ministry in behalf of Elman’s patients did, indeed, appear to resemble the working of miracles, but we were instructed that they were only just such transformations of mind and spirit as may occur in the experience of expectant and faith-dominated persons who are under the immediate and inspirational influence of a strong, positive, and beneficent personality whose ministry banishes fear and destroys anxiety.
148:2.3 (1658.6) אלמן ועמיתיו ניסו ללמד את החולים את האמת על אודות ״דיבוק ברוחות רעות״, ואולם הם נחלו אך הצלחה מועטה בלבד. האמונה שמחלות גוף ונפש עלולות להיגרם בשל דיבוק במה שכונה רוח טמאה בדעתו או בגופו של אדם, הייתה כמעט נחלת הכלל.		148:2.3 (1658.6) Elman and his associates endeavored to teach the truth to these sick ones concerning the “possession of evil spirits,” but they met with little success. The belief that physical sickness and mental derangement could be caused by the dwelling of a so-called unclean spirit in the mind or body of the afflicted person was well-nigh universal.
148:2.4 (1659.1) בכל מגעיו עם החולים, וככל שהדבר נגע לטכניקת הטיפול, או לגילוי סיבות מחלות בלתי-ידועות, מילא ישוע אחר ההנחיות אשר קיבל מאחיו מפרדיס, עמנואל, בטרם יצא למשימת התגשמותו בגוף באורנטיה. אף-על-פי-כן, רבים מאלו אשר סעדו את החולים למדו דברים מועילים רבים אגב צפייה באופן שבו עורר ישוע את אמונתם ואת ביטחונם של החולים ושל הסובלים.		148:2.4 (1659.1) In all his contact with the sick and afflicted, when it came to the technique of treatment or the revelation of the unknown causes of disease, Jesus did not disregard the instructions of his Paradise brother, Immanuel, given ere he embarked upon the venture of the Urantia incarnation. Notwithstanding this, those who ministered to the sick learned many helpful lessons by observing the manner in which Jesus inspired the faith and confidence of the sick and suffering.
148:2.5 (1659.2) המחנה פוזר מעט לפני עונת העלייה במקרי התקררות והחום.		148:2.5 (1659.2) The camp disbanded a short time before the season for the increase in chills and fever drew on.
3. עסקי האב ^top		3. The Father’s Business ^top
148:3.1 (1659.3) במהלך כל התקופה הזאת ערך ישוע את התפילה במחנה פחות מתריסר פעמים, ורק פעם יחידה הוא נשא דברים בבית הכנסת של כפר נחום, בשבת השנייה בטרם עזיבתם אל מסע ההטפה השני בגליל, יחד עם האוונגליסטים החדשים אשר זה עתה הוכשרו.		148:3.1 (1659.3) Throughout this period Jesus conducted public services at the encampment less than a dozen times and spoke only once in the Capernaum synagogue, the second Sabbath before their departure with the newly trained evangelists upon their second public preaching tour of Galilee.
148:3.2 (1659.4) מאז ההטבלה שלו, לא בילה המאסטר זמן כה רב לבדו, כמו בתקופה הזו, תקופת הכשרת האוונגליסטים בבית ציידה. כל אימת שאחד מהשליחים העז לשאול את ישוע מדוע שהה זמן כה רב הרחק מקרבתם, הוא ענה כי הוא ״עסוק בעסקי האב.״		148:3.2 (1659.4) Not since his baptism had the Master been so much alone as during this period of the evangelists’ training encampment at Bethsaida. Whenever any one of the apostles ventured to ask Jesus why he was absent so much from their midst, he would invariably answer that he was “about the Father’s business.”
148:3.3 (1659.5) במהלך תקופות ההיעדרות הללו, נלוו אל ישוע שליח אחד או שניים בלבד. הוא שחרר זמנית את פטרוס, יעקב ויוחנן מתפקידם כבני לווייתו האישיים על-מנת שיוכלו להשתתף בתהליך הכשרתם של המועמדים החדשים להימנות עם האוונגליסטים, אשר מספרם עמד על מעל למאה. כאשר ביקש המאסטר לעלות לגבעות ולעסוק בעסקי האב, הוא נהג לבקש מאחד או שניים מן השליחים אשר היו פנויים באותה עת להתלוות אליו. וכך, כל אחד מן השנים-עשר נהנה מההזדמנות לבלות בקרבתו של ישוע.		148:3.3 (1659.5) During these periods of absence, Jesus was accompanied by only two of the apostles. He had released Peter, James, and John temporarily from their assignment as his personal companions that they might also participate in the work of training the new evangelistic candidates, numbering more than one hundred. When the Master desired to go to the hills about the Father’s business, he would summon to accompany him any two of the apostles who might be at liberty. In this way each of the twelve enjoyed an opportunity for close association and intimate contact with Jesus.
148:3.4 (1659.6) ואף כי עובדה זו לא התגלתה לצורך הכנת המסמכים הללו, הנחו אותנו להסיק כי במהלך תקופות ההתבודדות הרבות שלו בגבעות, נמצא המאסטר בקשר ניהולי ישיר עם רבים מן המנהלים הראשיים של ענייני היקום. בערך למן הטבלתו, ריבון זה של יקומנו אשר התגשם בגוף, הפך ליותר ויותר פעיל – ובאופן מודע – בניהול היבטים מסוימים של סדרי היקום. אנו תמיד סברנו, כי בדרך כלשהי אשר לא נתגלתה לעמיתיו, הוא עסק במהלך השבועות של הירידה בהיקף העיסוק בענייני הארץ בהנחיית אותן הוויות רוחניות תבוניות אשר הופקדו על ניהולו של יקום עצום בממדיו, וכי ישוע בן האנוש בחר לכנות את הפעילות הזו שלו כחלק מ״עיסוקו בעסקי האב״.		148:3.4 (1659.6) It has not been revealed for the purposes of this record, but we have been led to infer that the Master, during many of these solitary seasons in the hills, was in direct and executive association with many of his chief directors of universe affairs. Ever since about the time of his baptism this incarnated Sovereign of our universe had become increasingly and consciously active in the direction of certain phases of universe administration. And we have always held the opinion that, in some way not revealed to his immediate associates, during these weeks of decreased participation in the affairs of earth he was engaged in the direction of those high spirit intelligences who were charged with the running of a vast universe, and that the human Jesus chose to designate such activities on his part as being “about his Father’s business.”
148:3.5 (1659.7) פעמים רבות, כאשר ישוע היה לבדו במשך שעות, אך שני השליחים היו בסמוך, הם ראו את תווי פניו משתנים במהירות ובמגוון צורות, אף כי הם לא שמעו אותו מדבר כלל. הם גם לא הבחינו בשום מופע נראה לעין של הוויות שמימיות, אשר ייתכן שעמדו בקשר עם המאסטר, כפי שחלקם אכן ראה במהלך התרחשות מאוחרת יותר.		148:3.5 (1659.7) Many times, when Jesus was alone for hours, but when two of his apostles were near by, they observed his features undergo rapid and multitudinous changes, although they heard him speak no words. Neither did they observe any visible manifestation of celestial beings who might have been in communication with their Master, such as some of them did witness on a subsequent occasion.
4. רוע, חטא ועוון ^top		4. Evil, Sin, and Iniquity ^top
148:4.1 (1659.8) ישוע נהג לבלות שני ערבים בשבוע בשיחות מיוחדות ופרטיות עם יחידים אשר ביקשו לשוחח עמו, והוא עשה כן בפינה חבויה ומוגנת בגינה של זבדיה. באחת משיחות הערב הפרטיות האלה, שאל תומאס את המאסטר את השאלה הבאה: ״מודע נחוץ לאדם להיוולד מחדש מן הרוח על-מנת להיכנס בשערי מלכות? האם לידה מחדש נחוצה על-מנת לחמוק מן הרָשַע? מאסטר, מהו רוע?״ כאשר שמע ישוע את השאלות האלה, הוא אמר לתומאס:		148:4.1 (1659.8) It was the habit of Jesus two evenings each week to hold special converse with individuals who desired to talk with him, in a certain secluded and sheltered corner of the Zebedee garden. At one of these evening conversations in private Thomas asked the Master this question: “Why is it necessary for men to be born of the spirit in order to enter the kingdom? Is rebirth necessary to escape the control of the evil one? Master, what is evil?” When Jesus heard these questions, he said to Thomas:
148:4.2 (1660.1) ״אל תשגה ואל תבלבל את הרוע עם האחד הרָשַע, או ליתר דיוק עם אותו אחד אשר עָוול. אותו אחד אשר אתם מכנים הרָשַע הינו בן האהבה-העצמית, המנהל הבכיר אשר התמרד ביודעין כנגד שלטון אבי ושלטון בניו הנאמנים. אך את מורדי החטא הללו כבר דיכאתי. תן דעתך בבהירות על הגישות השונות האלה כלפי האב ויקומו. ולעולם אל תשכח את החוקים הבאים אשר נוגעים לרצונו של האב:		148:4.2 (1660.1) “Do not make the mistake of confusing evil with the evil one, more correctly the iniquitous one. He whom you call the evil one is the son of self-love, the high administrator who knowingly went into deliberate rebellion against the rule of my Father and his loyal Sons. But I have already vanquished these sinful rebels. Make clear in your mind these different attitudes toward the Father and his universe. Never forget these laws of relation to the Father’s will:
148:4.3 (1660.2) ״הרוע הינו הפרה בלתי-מודעת או בלתי-מכוונת של חוק אלוה, של רצון האב. באותה מידה, הרוע הינו מידת אי-השלמות של הציות לרצונו של האב.		148:4.3 (1660.2) “Evil is the unconscious or unintended transgression of the divine law, the Father’s will. Evil is likewise the measure of the imperfectness of obedience to the Father’s will.
148:4.4 (1660.3) ״החטא הינו הפרה מודעת, ביודעין ובמכוון של חוק אלוה, של רצון האב. חטא הינו מידת חוסר-הנכונות שלנו להיות מוכוונים באופן אלוהי ומונחים רוחנית.		148:4.4 (1660.3) “Sin is the conscious, knowing, and deliberate transgression of the divine law, the Father’s will. Sin is the measure of unwillingness to be divinely led and spiritually directed.
148:4.5 (1660.4) ״העוול הינו הפרה מכוונת, נחושה ומתמדת של חוק אלוה, של רצון האב. עוול הינו מידת הדחייה המתמשכת של תכניתו האוהבת של האב להישרדות האישיות ולסעד הגאולה הרחום של הבן.		148:4.5 (1660.4) “Iniquity is the willful, determined, and persistent transgression of the divine law, the Father’s will. Iniquity is the measure of the continued rejection of the Father’s loving plan of personality survival and the Sons’ merciful ministry of salvation.
148:4.6 (1660.5) ״מטבע הדברים, בטרם לידתו מן הרוח נתון בן התמותה לחסדן של נטיות רוע אינהרנטיות, אך התנהגות טבעית ובלתי-מושלמת שכזו איננה מהווה חטא או עוול. האדם בן התמותה רק החל את הרקעתו הארוכה אל מושלמות האב בפרדיס. אין היות אדם לא-מושלם או חלקי-בטבעו, כהיות אדם חוטא. אכן, האדם נתון לרוע, אך בשום מובן הוא אינו נחשב לבנו של האחד הרָשָע, אלא אם כן הוא בחר ביודעין ובמתכוון בדרכי החטא ובחיי העוול. הרוע הוא חלק טבוע בסדר העולם הזה, אך החטא הינו גישה מרדנית מודעת אשר הובאה אל עולם הזה בידי אלו אשר נפלו מאור הרוח אל חשיכה גדולה.		148:4.6 (1660.5) “By nature, before the rebirth of the spirit, mortal man is subject to inherent evil tendencies, but such natural imperfections of behavior are neither sin nor iniquity. Mortal man is just beginning his long ascent to the perfection of the Father in Paradise. To be imperfect or partial in natural endowment is not sinful. Man is indeed subject to evil, but he is in no sense the child of the evil one unless he has knowingly and deliberately chosen the paths of sin and the life of iniquity. Evil is inherent in the natural order of this world, but sin is an attitude of conscious rebellion which was brought to this world by those who fell from spiritual light into gross darkness.
148:4.7 (1660.6) ״תומאס, בלבלו אותך הדוקטרינות של היוונים ושגיאותיהם של הפרסים. אינך מבין את היחסים שבין הרוע לבין החטא, משום שאתה סבור כי אנושות החלה את דרכה על-פני האדמה עם אדם המושלם, והחטא הוא זה אשר דרדר אותה למעמדה הבזוי בהווה. אך מדוע זה תסרב להבין את משמעות הכתוב על קין, בנו של אדם, אשר הלך לארץ נוֹד ולקח לו שם אישה? ומדעו זה תסרב לפרש את משמעות הכתוב, אשר מתאר את בני האל אשר מצאו לעצמם נשים מבנות האדם?		148:4.7 (1660.6) “You are confused, Thomas, by the doctrines of the Greeks and the errors of the Persians. You do not understand the relationships of evil and sin because you view mankind as beginning on earth with a perfect Adam and rapidly degenerating, through sin, to man’s present deplorable estate. But why do you refuse to comprehend the meaning of the record which discloses how Cain, the son of Adam, went over into the land of Nod and there got himself a wife? And why do you refuse to interpret the meaning of the record which portrays the sons of God finding wives for themselves among the daughters of men?
148:4.8 (1660.7) ״אכן, טבע האדם הוא רע מיסודו, אך האדם אינו חוטא בהכרח. הלידה מחדש – הטבילה ברוח – נחוצה על-מנת להיגאל מן הרוע ולהיכנס בשערי מלכות שמים, אך דבר מכל אלה אינו מפחית כהוא זה את העובדה שהאדם אכן הינו בן האל. נוכחותו הטבועה של הפוטנציאל לרוע אף איננה מעידה על כך שהאדם מרוחק באופן מסתורי מן האב אשר בשמים, ולפיכך הוא נדרש, כזר או כילד חורג, לבקש מן האב, באיזשהו אופן, שיאמצו אליו באופן חוקי. כל הרעיונות הללו מקורם, בראש ובראשונה, מאי ההבנה שלך את האב, ושנית, בשל בורותך באשר למקור האדם, לטיבו ולייעודו.		148:4.8 (1660.7) “Men are, indeed, by nature evil, but not necessarily sinful. The new birth—the baptism of the spirit—is essential to deliverance from evil and necessary for entrance into the kingdom of heaven, but none of this detracts from the fact that man is the son of God. Neither does this inherent presence of potential evil mean that man is in some mysterious way estranged from the Father in heaven so that, as an alien, foreigner, or stepchild, he must in some manner seek for legal adoption by the Father. All such notions are born, first, of your misunderstanding of the Father and, second, of your ignorance of the origin, nature, and destiny of man.
148:4.9 (1660.8) ״היוונים, כמו האחרים, לימדו אותך כי האדם יורד בהתמדה משלמות גדולתו האלוהית אל עבר החידלון והשמד; ואילו אני באתי להראות כי עת ייכנס האדם בשערי המלכות, הוא ירקיע לבטח מעלה אל האל ואל שלמות אלוהית. כל הוויה אשר עדיין אינה דבקה עד תום באידיאלים האלוהיים והרוחניים של רצונו הנצחי של האב אכן היא רעה בפוטנציאל, אך הוויות מעין אלה אינן חוטאות כלל ועיקר, וקל וחומר שאינן נושאות בעוול.		148:4.9 (1660.8) “The Greeks and others have taught you that man is descending from godly perfection steadily down toward oblivion or destruction; I have come to show that man, by entrance into the kingdom, is ascending certainly and surely up to God and divine perfection. Any being who in any manner falls short of the divine and spiritual ideals of the eternal Father’s will is potentially evil, but such beings are in no sense sinful, much less iniquitous.
148:4.10 (1661.1) ״תומאס, האם לא קראת בכתבי הקודש, שם כתוב: ׳בָּנִים אָתֶם לְאֲדוֹנָי אֱלוֹהֵיכֵם.׳ ׳אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב, וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן.׳ ׳כִּי בָחַרְתִּי בוֹ לִי לְבֵן, וַאֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב.׳ ׳הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ; כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי, וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו.׳ ׳אָתֶם בְּנֵי הַאֱלוֹהִים הַחֲיִים.׳ ׳כִּי כֹל אֲשֶׁר רוּחַ אֱלוֹהִים יְנַהֲגֵם, בְּנֵי אֱלוֹהִים הֵמָּה.׳ ובעוד שקיים בילד חלק חומרי מן האב אשר בארץ, כך קיים גם חלק רוחני מן האב אשר בשמיים בכל אחת ואחד מבניו, בני אמונת המלכות.״		148:4.10 (1661.1) “Thomas, have you not read about this in the Scriptures, where it is written: ‘You are the children of the Lord your God.’ ‘I will be his Father and he shall be my son.’ ‘I have chosen him to be my son—I will be his Father.’ ‘Bring my sons from far and my daughters from the ends of the earth; even every one who is called by my name, for I have created them for my glory.’ ‘You are the sons of the living God.’ ‘They who have the spirit of God are indeed the sons of God.’ While there is a material part of the human father in the natural child, there is a spiritual part of the heavenly Father in every faith son of the kingdom.”
148:4.11 (1661.2) כל אלו ויותר דיבר ישוע אל תומאס, והרבה מזה הבין השליח, אף כי ישוע הזהיר אותו לבל "להזכיר זאת לאחרים, בטרם אשוב אנוכי אל האב.״ ואכן, תומאס לא הזכיר את דבר השיחה, אלא עד לאחר שהמאסטר עזב את העולם.		148:4.11 (1661.2) All this and much more Jesus said to Thomas, and much of it the apostle comprehended, although Jesus admonished him to “speak not to the others concerning these matters until after I shall have returned to the Father.” And Thomas did not mention this interview until after the Master had departed from this world.
5. תכלית העינוי ^top		5. The Purpose of Affliction ^top
148:5.1 (1661.3) באחת מן השיחות הפרטיות האחרות מן הסוג הזה, בגן, שאל נתנאל את ישוע: ״מאסטר, אף כי אני מתחיל להבין מדוע אתה מסרב לרפא את כולם ללא הבחנה, עדיין אינני מבין מדוע האב האוהב שבשמים מתיר לכל-כך הרבה מילדיו אשר בארץ להתענות כל-כך.״ על כך השיב המאסטר לנתנאל ואמר:		148:5.1 (1661.3) At another of these private interviews in the garden Nathaniel asked Jesus: “Master, though I am beginning to understand why you refuse to practice healing indiscriminately, I am still at a loss to understand why the loving Father in heaven permits so many of his children on earth to suffer so many afflictions.” The Master answered Nathaniel, saying:
148:5.2 (1661.4) ״אתה, נתנאל, ועוד רבים אחרים כמותך, נותרים כך בתהייתכם משום שאינכם מבינים כיצד הופרע הסדר הטבעי של העולם הזה פעמים כה רבות בשל הרפתקאות החטא של מורדים מסוימים, אשר מרדו ברצון האב. ואנוכי הגעתי להתחיל ולהחיל סדר בכל אלה. ואולם, יידרשו עידנים רבים בטרם ישוב חלק זה של היקום אל נתיבי עבר, וכך ישתחררו ילדי האדם מן המשא העודף של החטא ושל המרד. נוכחותו של הרוע לבדו הוא מבחן הכרחי להרקעתו של האדם – החטא איננו נדרש לשם הישרדות.		148:5.2 (1661.4) “Nathaniel, you and many others are thus perplexed because you do not comprehend how the natural order of this world has been so many times upset by the sinful adventures of certain rebellious traitors to the Father’s will. And I have come to make a beginning of setting these things in order. But many ages will be required to restore this part of the universe to former paths and thus release the children of men from the extra burdens of sin and rebellion. The presence of evil alone is sufficient test for the ascension of man—sin is not essential to survival.
148:5.3 (1661.5) ״אך ראוי כי תדע, בני, כי האב אינו מענה את ילדיו במתכוון. האדם מביא על עצמו עינוי בלתי-נחוץ, כתוצאה מסירובו העיקש לצעוד בדרכים הטובות של רצון האל. ואף כי ברוע מצוי הפוטנציאל לעינוי, הרבה ממנו נגרם בשל החטא והעוול. בעולם הזה התרחשו מאורעות רבים יוצאים-מגדר-הרגיל, ואין להתפלא על כך שכל אנשי ההגות עומדים תמהים נוכח מופעי המכאוב והסבל אשר הם עדים להם. אך בדבר אחד עליך לבטוח: העינוי איננו הדרך שבה מעניש האב באופן שרירותי על מעשים רעים. חוסר-השלמות והמגבלוֹת הן חלק טבוע מן הרוע; העונש אשר מוטל על החטא הוא בלתי-נמנע; לא ניתן לחמוק מן התוצאות ההרסניות של העוול. לא ראוי לאדם כי יאשים את האל בעינוי שהוא תוצאה טבעית של החיים אשר הוא עצמו בחר לחיות; ואף לא ראוי לו לאדם להתלונן על אותן התנסויות אשר הינן חלק מן החיים בעולם הזה. זהו רצונו של האב שבן התמותה יעמול בהתמדה וברציפות לשם שיפור מצבו על-פני האדמה. פעולה נבונה תאפשר לאדם להתגבר על הרבה מן הסבל אשר בארץ.		148:5.3 (1661.5) “But, my son, you should know that the Father does not purposely afflict his children. Man brings down upon himself unnecessary affliction as a result of his persistent refusal to walk in the better ways of the divine will. Affliction is potential in evil, but much of it has been produced by sin and iniquity. Many unusual events have transpired on this world, and it is not strange that all thinking men should be perplexed by the scenes of suffering and affliction which they witness. But of one thing you may be sure: The Father does not send affliction as an arbitrary punishment for wrongdoing. The imperfections and handicaps of evil are inherent; the penalties of sin are inevitable; the destroying consequences of iniquity are inexorable. Man should not blame God for those afflictions which are the natural result of the life which he chooses to live; neither should man complain of those experiences which are a part of life as it is lived on this world. It is the Father’s will that mortal man should work persistently and consistently toward the betterment of his estate on earth. Intelligent application would enable man to overcome much of his earthly misery.
148:5.4 (1662.1) ״משימתנו שלנו, נתנאל, הינה לסייע לבני האדם לפתור את בעיותיהם הרוחניות, ובכך לפנות את דעתם ולאפשר להם להתכונן טוב יותר, ולקבל השראה רבה יותר, לשם פתרון בעיותיהם החומריות הרבות. יודע אנוכי על הבלבול אשר גרמה לך הקריאה בתורה. פעמים רבות מדי נוטה האדם להאשים את האל באחריות לכל מה שהוא, בבורותו שלו, אינו מצליח להבין. האב איננו אחראי באופן אישי לכל דבר אשר לא הצלחת להבין. אל נא תטיל ספק באהבתו של האב רק משום שאחד מחוקיו הצודקים והחכמים גרם לך למכאוב, משום שהפרת בתמימות, או ביודעין, צו אלוה מעין זה.		148:5.4 (1662.1) “Nathaniel, it is our mission to help men solve their spiritual problems and in this way to quicken their minds so that they may be the better prepared and inspired to go about solving their manifold material problems. I know of your confusion as you have read the Scriptures. All too often there has prevailed a tendency to ascribe to God the responsibility for everything which ignorant man fails to understand. The Father is not personally responsible for all you may fail to comprehend. Do not doubt the love of the Father just because some just and wise law of his ordaining chances to afflict you because you have innocently or deliberately transgressed such a divine ordinance.
148:5.5 (1662.2) ״אך, נתנאל, אילו היטבת לקרוא בתורה, היית מוצא הנחיות רבות. האם לא תזכור את הכתוב: ׳מוּסַר יְהוָה, בְּנִי אַל תִּמְאָס; וְאַל תָּקוֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה.׳ ׳כִּי לֹא עִנָּה האל מִלִּבּוֹ.׳ ׳טֶרֶם אֶעֱנֶה, אֲנִי שֹׁגֵג, וְעַתָּה אִמְרָתְךָ שָׁמָרְתִּי. טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי, לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ.׳ ׳כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיך. מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם, וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם.׳ ׳וִיהִי יְהוָה מִשְׂגָּב לַדָּךְ, מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה.׳ ׳יְהוָה יִסְעָדֶנּוּ, עַל עֶרֶשׂ דְּוָי; כָּל מִשְׁכָּבוֹ, הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ.׳ ׳כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים, רִחַם יְהוָה עַל יְרֵאָיו. כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ; זָכוֹר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ.׳ ׳הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב; וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם.׳ ׳כִּי הָיִיתָ מָעוֹז לַדָּל מָעוֹז לָאֶבְיוֹן, בַּצַּר-לוֹ. מַחְסֶה מִזֶּרֶם צֵל מֵחֹרֶב, כִּי רוּחַ עָרִיצִים כְּזֶרֶם קִיר.׳ ׳נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה.׳ ׳קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר, וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה.׳ ׳כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ.׳ ׳שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים.׳ ׳הִנֵּה אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ, יוֹכִחֶנּוּ אֱלוֹהַּ; כִּי לֹא יֵצֵא מֵעָפָר אָוֶן.׳״		148:5.5 (1662.2) “But, Nathaniel, there is much in the Scriptures which would have instructed you if you had only read with discernment. Do you not remember that it is written: ‘My son, despise not the chastening of the Lord; neither be weary of his correction, for whom the Lord loves he corrects, even as the father corrects the son in whom he takes delight.’ ‘The Lord does not afflict willingly.’ ‘Before I was afflicted, I went astray, but now do I keep the law. Affliction was good for me that I might thereby learn the divine statutes.’ ‘I know your sorrows. The eternal God is your refuge, while underneath are the everlasting arms.’ ‘The Lord also is a refuge for the oppressed, a haven of rest in times of trouble.’ ‘The Lord will strengthen him upon the bed of affliction; the Lord will not forget the sick.’ ‘As a father shows compassion for his children, so is the Lord compassionate to those who fear him. He knows your body; he remembers that you are dust.’ ‘He heals the brokenhearted and binds up their wounds.’ ‘He is the hope of the poor, the strength of the needy in his distress, a refuge from the storm, and a shadow from the devastating heat.’ ‘He gives power to the faint, and to them who have no might he increases strength.’ ‘A bruised reed shall he not break, and the smoking flax he will not quench.’ ‘When you pass through the waters of affliction, I will be with you, and when the rivers of adversity overflow you, I will not forsake you.’ ‘He has sent me to bind up the brokenhearted, to proclaim liberty to the captives, and to comfort all who mourn.’ ‘There is correction in suffering; affliction does not spring forth from the dust.’”
6. אי-ההבנה באשר לסבל – הדרשה על איוב ^top		6. The Misunderstanding of Suffering— Discourse on Job ^top
148:6.1 (1662.3) באותו ערב, בבית צידה, שאל גם יוחנן את ישוע מדוע יש אנשים כה רבים אשר נדמה כי הם חפים מפשע ואשר סובלים ממחלות ומעינויים כה רבים. כמענה לשאלותיו של יוחנן, ובין דברים רבים אחרים, אמר המאסטר:		148:6.1 (1662.3) It was this same evening at Bethsaida that John also asked Jesus why so many apparently innocent people suffered from so many diseases and experienced so many afflictions. In answering John’s questions, among many other things, the Master said:
148:6.2 (1662.4) ״בני, אינך מבין את משמעות הקושי, או את תכלית הסבל. האם לא קראת את יצירת המופת של הספרות השֶמִית – את הסיפור המקראי על סבלותיו של איוב? האם לא תזכור כיצד מתחיל המשל הנפלא הזה בתיאור עושרו החומרי של משרֵת האל? וודאי תזכור כי איוב בורך בילדים, בעושר, בכבוד, במעמד, בבריאות, ובכל יתר הדברים שבני האדם מעריכים בחיים. בהתאם למסורת העתיקה של בני אברהם, עושר חומרי שכזה היווה הוכחה חותכת לחסד האלוהי. אך רכוש חומרי ושגשוג בן-חלוף אינם מעידים על חסד האל. אבי אשר בשמים אוהב את העניים בדיוק כשם שהוא אוהב את העשירים; והוא אינו נושא פני איש.		148:6.2 (1662.4) “My son, you do not comprehend the meaning of adversity or the mission of suffering. Have you not read that masterpiece of Semitic literature—the Scripture story of the afflictions of Job? Do you not recall how this wonderful parable begins with the recital of the material prosperity of the Lord’s servant? You well remember that Job was blessed with children, wealth, dignity, position, health, and everything else which men value in this temporal life. According to the time-honored teachings of the children of Abraham such material prosperity was all-sufficient evidence of divine favor. But such material possessions and such temporal prosperity do not indicate God’s favor. My Father in heaven loves the poor just as much as the rich; he is no respecter of persons.
148:6.3 (1663.1) ״ואף כי המפר חוק אלוה יקצור במוקדם או במאוחר את עונשו, ואף כי אדם אכן יקצור את אשר זרע, ראוי שתדע כי לא תמיד מצוי מקור הסבל האנושי בחטא אשר קדם לו. הן איוב והן חבריו לא הצליחו למצוא את התשובה הנכונה לשאלות הקשות אשר עמדו בפניהם. ולאור הידוע לכם כעת, וודאי לא תסכימו כי השטן והאל נוהגים כמתואר במשל הייחודי הזה. ואף כי איוב לא הצליח למצוא, בדרכי הסבל, מענה לקושיות השכל אשר עמדו בפניו, ולא הצליח לפתור את הסוגיות הפילוסופיות אשר טרדו אותו, הוא אכן נחל ניצחון גדול; אפילו בעת שכל המגננות התיאולוגיות שלו התמוטטו, הוא הרקיע לגבהים הרוחניים שבהם הוא היה יכול לומר בכנות, ׳אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי׳; ואז הוא נגאל בגאולת חזון האל. ולכן, אפילו דרך סבל אשר הוא לא הבין, הרקיע איוב לגבהים של הבנה מוסרית ושל תובנה רוחנית על אנושיות. כאשר המשרת המעונה רואה בעיני רוחו את האל, תחווה נשמתו שׁלוֹם הַנַּעֲלֶה עַל כָּל שֵׂכֶל אָשֶׁר בַּאָדָם.		148:6.3 (1663.1) “Although transgression of divine law is sooner or later followed by the harvest of punishment, while men certainly eventually do reap what they sow, still you should know that human suffering is not always a punishment for antecedent sin. Both Job and his friends failed to find the true answer for their perplexities. And with the light you now enjoy you would hardly assign to either Satan or God the parts they play in this unique parable. While Job did not, through suffering, find the resolution of his intellectual troubles or the solution of his philosophical difficulties, he did achieve great victories; even in the very face of the breakdown of his theological defenses he ascended to those spiritual heights where he could sincerely say, ‘I abhor myself’; then was there granted him the salvation of a vision of God. So even through misunderstood suffering, Job ascended to the superhuman plane of moral understanding and spiritual insight. When the suffering servant obtains a vision of God, there follows a soul peace which passes all human understanding.
148:6.4 (1663.2) ״חברו הראשון של איוב, אליפז, האיץ באיש הסובל לעמוד בעוז אל מול תעניתו, כפי שהוא עצמו דחק באחרים לעשות בימי השפע שלו. אמר מנחם כוזב זה: ׳בטח בדתך, איוב; זכור כי בני עוול יעונו, ולא הצדיקים. וודאי ראוי אתה לעונש הזה, שאם לא כן, לא היית מקבלו. הן תדע כי לא הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק. רשעים לעולם לא יצלחו. הרי טבע האדם לצרתו, ואולי תוכחת האל לטובתך היא.׳ אין פלא כי איוב לא מצא כלל נחמה בפירוש הזה לבעיית הסבל האנושי.		148:6.4 (1663.2) “The first of Job’s friends, Eliphaz, exhorted the sufferer to exhibit in his afflictions the same fortitude he had prescribed for others during the days of his prosperity. Said this false comforter: ‘Trust in your religion, Job; remember that it is the wicked and not the righteous who suffer. You must deserve this punishment, else you would not be afflicted. You well know that no man can be righteous in God’s sight. You know that the wicked never really prosper. Anyway, man seems predestined to trouble, and perhaps the Lord is only chastising you for your own good.’ No wonder poor Job failed to get much comfort from such an interpretation of the problem of human suffering.
148:6.5 (1663.3) ״ואף כי עצת חברו השני, בִּלְדַּד, נסמכה על התיאולוגיה המקובלת של אותם ימים, היא הייתה מדכאת אף יותר. אמר בלדד: ׳לא יְעַוֵּת הַאֶל צֶדֶק. אִם-בָּנֶיךָ חָטְאוּ לוֹ; וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד פִּשְׁעָם; וודאי חטאת אתה, שאם לא כן, לא היית נענש. אִם זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה, כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ. ראוי כי תלמד מנהג האל באדם, כי הוא הכל-יכול משמיד את הרשעים לבדם.׳		148:6.5 (1663.3) “But the counsel of his second friend, Bildad, was even more depressing, notwithstanding its soundness from the standpoint of the then accepted theology. Said Bildad: ‘God cannot be unjust. Your children must have been sinners since they perished; you must be in error, else you would not be so afflicted. And if you are really righteous, God will certainly deliver you from your afflictions. You should learn from the history of God’s dealings with man that the Almighty destroys only the wicked.’
148:6.6 (1663.4) ״ואז, ודאי תזכרו כיצד השיב איוב לחבריו, ואמר: ׳היטב ידעתי כי יהוה לא יענני. כיצד יוכל אל צדיק להתעלם מחפותי? אני למד כי אינני יכול להיוושע מפנייה אל הכל-יכול. האם לא תוכלו לראות כי האל מתיר לרשעים לרדוף את הטובים? ואדם אשר כה חלש הוא, מה יוכל לקוות מידיו של האל הכול-יכול? האל ברא אותי כפי שאני, וכשיקום עלי, לא אוכל אני להתגונן מפניו. ולמה בראני האל לסבול כך?׳		148:6.6 (1663.4) “And then you remember how Job replied to his friends, saying: ‘I well know that God does not hear my cry for help. How can God be just and at the same time so utterly disregard my innocence? I am learning that I can get no satisfaction from appealing to the Almighty. Cannot you discern that God tolerates the persecution of the good by the wicked? And since man is so weak, what chance has he for consideration at the hands of an omnipotent God? God has made me as I am, and when he thus turns upon me, I am defenseless. And why did God ever create me just to suffer in this miserable fashion?’
148:6.7 (1663.5) ״ומי יוכל לקבול על גישתו של איוב אל מול עצת חבריו ואל מול האופן השגוי שבו הוא עצמו תפש את האל? האם לא תראה כי איוב כמהּ לאל אנושי, כי הוא ביקש להתייחד עם הוויה אלוהית אשר הכירה את מצבו של האדם והבינה כי גם הצדיק נדרש לסבול בחפותו בראשית חייו, בדרכו הארוכה מעלה לעבר פרדיס? מהסיבה הזאת הגיע בן האדם מעִם האב, בכדי לחיות חיים בגוף בשר ודם, כך שיוכל לסעוד ולנחם את כל אלו אשר ייקראו מעתה ואילך לסבול עינויים כאיוב.		148:6.7 (1663.5) “And who can challenge the attitude of Job in view of the counsel of his friends and the erroneous ideas of God which occupied his own mind? Do you not see that Job longed for a human God, that he hungered to commune with a divine Being who knows man’s mortal estate and understands that the just must often suffer in innocence as a part of this first life of the long Paradise ascent? Wherefore has the Son of Man come forth from the Father to live such a life in the flesh that he will be able to comfort and succor all those who must henceforth be called upon to endure the afflictions of Job.
148:6.8 (1663.6) ״חברו השלישי של איוב, צוֹפָר, דיבר אז במילים עוד פחות מנחמות באומרו: ׳טיפשות מצדך לטעון לצדקתך אל מול עינוייך. ואולם, מודה אני כי נפלאות דרכי האל. אולי תימצא תכלית נסתרת לעינוייך.׳ ולאחר שאיוב שמע את שלושת חבריו, הוא פנה ישירות אל האל וביקש את עזרתו, באומרו כי ׳אָדָם, יְלוּד אִשָּׁה, קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז.׳		148:6.8 (1663.6) “Job’s third friend, Zophar, then spoke still less comforting words when he said: ‘You are foolish to claim to be righteous, seeing that you are thus afflicted. But I admit that it is impossible to comprehend God’s ways. Perhaps there is some hidden purpose in all your miseries.’ And when Job had listened to all three of his friends, he appealed directly to God for help, pleading the fact that ‘man, born of woman, is few of days and full of trouble.’
148:6.9 (1664.1) ״ואז החלה השיחה השנייה בין איוב לבין חבריו. אליפז הלך והתקשח, ונמלא בהאשמות ובסרקזם. בלדד התרעם על זעפו של איוב על חבריו. צופר שב והציע את עצתו המלנכולית. בשלב הזה איוב כבר מאס בחבריו ושוב פנה אל האל. הפעם הוא פנה לאל של צדק, בניגוד לאל של חוסר-צדק אשר תואר בנקודת ההשקפה של חבריו, האל שאליו הטיפה אפילו הגישה הדתית שלו עצמו. לאחר מכן, איוב מצא נחמה בחיים עתידיים שבהם ניתן יהיה לתקן את עוולות הקיום האנושי ביתר צדק. חוסר היכולת להיעזר באדם דחף את איוב לידי האל. אז פרץ בלבו מאבק איתנים בין האמונה לבין הספק. לבסוף, החל האדם הסובל לראות את אור החיים; נשמתו המעונה העפילה לגבהים חדשים של תקווה ושל אומץ; ואף כי ייתכן שהוא ימשיך לסבול ואפילו למות, זועקת כעת נשמתו המוארת את זעקת הניצחון, ׳גֹּאֲלִי חָי!׳		148:6.9 (1664.1) “Then began the second session with his friends. Eliphaz grew more stern, accusing, and sarcastic. Bildad became indignant at Job’s contempt for his friends. Zophar reiterated his melancholy advice. Job by this time had become disgusted with his friends and appealed again to God, and now he appealed to a just God against the God of injustice embodied in the philosophy of his friends and enshrined even in his own religious attitude. Next Job took refuge in the consolation of a future life in which the inequities of mortal existence may be more justly rectified. Failure to receive help from man drives Job to God. Then ensues the great struggle in his heart between faith and doubt. Finally, the human sufferer begins to see the light of life; his tortured soul ascends to new heights of hope and courage; he may suffer on and even die, but his enlightened soul now utters that cry of triumph, ‘My Vindicator lives!’
148:6.10 (1664.2) ״צדק איוב כאשר קרא תיגר על הדוקטרינה לפיה האל מעניש ילדים על חטאי אבותיהם. איוב תמיד היה מוכן להודות בצדיקותו של האל, אך הוא כמהּ להתגלוּת מרנינת-נשמה של טיבו האישי של הנצחי. וזוהי משימתנו על-פני האדמה. לא עוד תימנע מבני האדם המעונים נחמת הידיעה של אהבת האל והבנת חסד האל אשר בשמים. ואף כי קול האלוהים הבוקע מן הסערה היה מושג מלא הוד לימים ההם, אתה כבר יודע כי האב לא מגלה את עצמו כך, אלא דובר בתוככי לבו של האדם בקוֹל דְּמָמָה דַקָּה, לאמור, ׳זוֹהִי הַדֶּרֶךְ; לְכוּ בַּה.׳ האם לא תבין כי האל שוכן בקרבך, וכי הוא הפך למה שאתה בכדי להפוך אותך למה שהוא!״		148:6.10 (1664.2) “Job was altogether right when he challenged the doctrine that God afflicts children in order to punish their parents. Job was ever ready to admit that God is righteous, but he longed for some soul-satisfying revelation of the personal character of the Eternal. And that is our mission on earth. No more shall suffering mortals be denied the comfort of knowing the love of God and understanding the mercy of the Father in heaven. While the speech of God spoken from the whirlwind was a majestic concept for the day of its utterance, you have already learned that the Father does not thus reveal himself, but rather that he speaks within the human heart as a still, small voice, saying, ‘This is the way; walk therein.’ Do you not comprehend that God dwells within you, that he has become what you are that he may make you what he is!”
148:6.11 (1664.3) ואז סיים ישוע במילים האלה: ״׳האב אשר בשמים לא עִנָּה מִלִּבּוֹ, וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ. האדם סובל, בראש ובראשונה, מתאונות הזמן ומחוסר המושלמות של רוע קיום פיזי בלתי-בשל. כמו כן, לא יוכל האדם לחמוק מתוצאות החטא – הפרתם של חוקי האור והחיים. לבסוף, יקצור האדם את זרעי התמרדותו העיקשת כנגד שלטון הצדק של השמים בארץ. ואולם, סבלו של האדם אינו פרי העונש האישי של הצדק האלוהי. האדם יכול לעשות רבות בכדי להקל על סבלו בארץ, ואכן הוא כך עושה. אך אחת ולתמיד, היפטרו מן האמונה הטפלה כי האל מעניש את האדם כמצוות האחד הרשע, השטן. לימדו את ספר איוב ותגלו כי אפילו אנשים טובים דבקים ברעיונות שגויים רבים על אודות האל; ושימו אל לבכם כיצד אפילו איוב המעונה מצא נחמה וגאולה למרות רעיונות שגויים שכאלה. בסופו של דבר, אמונתו פילחה את ענני הסבל וחזתה באור החיים אשר נובע מעִם האב כחסד מרפא וכצדקת נצח.״		148:6.11 (1664.3) Then Jesus made this final statement: “The Father in heaven does not willingly afflict the children of men. Man suffers, first, from the accidents of time and the imperfections of the evil of an immature physical existence. Next, he suffers the inexorable consequences of sin—the transgression of the laws of life and light. And finally, man reaps the harvest of his own iniquitous persistence in rebellion against the righteous rule of heaven on earth. But man’s miseries are not a personal visitation of divine judgment. Man can, and will, do much to lessen his temporal sufferings. But once and for all be delivered from the superstition that God afflicts man at the behest of the evil one. Study the Book of Job just to discover how many wrong ideas of God even good men may honestly entertain; and then note how even the painfully afflicted Job found the God of comfort and salvation in spite of such erroneous teachings. At last his faith pierced the clouds of suffering to discern the light of life pouring forth from the Father as healing mercy and everlasting righteousness.”
148:6.12 (1664.4) ימים רבים שקל יוחנן בלבו את הדברים הללו. כתוצאה מן השיחה אשר הוא קיים עם המאסטר בגן, השתנתה במובחן כל שארית חייו, ובימים מאוחרים יותר הוא אף פעל רבות על-מנת לשנות את נקודות ההשקפה של השליחים האחרים ביחס למקורם, טיבם ותכליתם של מכאובי האדם הפשוט. ואולם, יוחנן מעולם לא דיבר על אודות השיחה הזו, אלא לאחר עזיבתו של המאסטר.		148:6.12 (1664.4) John pondered these sayings in his heart for many days. His entire afterlife was markedly changed as a result of this conversation with the Master in the garden, and he did much, in later times, to cause the other apostles to change their viewpoints regarding the source, nature, and purpose of commonplace human afflictions. But John never spoke of this conference until after the Master had departed.
7. האיש וידו היבשה ^top		7. The Man with the Withered Hand ^top
148:7.1 (1664.5) שתי שבתות בטרם יצאו השליחים וסגל האוונגליסטים החדש למסע ההטפה השני בגליל, דיבר ישוע בבית הכנסת של כפר נחום על ״השמחה שבחיֵי צדק.״ בשעה שישוע סיים לשאת את דבריו, התקבצה סביבו קבוצה גדולה של נכים, פיסחים, חולים ומעונים אשר ביקשו מזור. בקרב אלו היו גם השליחים, רבים מן האוונגליסטים החדשים, וכן המרגלים מטעם הפרושים בירושלים. לכל מקום שאליו הלך ישוע (למעט כאשר הסתובב בגבעות ועסק בעסקי האב) שם הלכו אתו ששת המרגלים מירושלים.		148:7.1 (1664.5) The second Sabbath before the departure of the apostles and the new corps of evangelists on the second preaching tour of Galilee, Jesus spoke in the Capernaum synagogue on the “Joys of Righteous Living.” When Jesus had finished speaking, a large group of those who were maimed, halt, sick, and afflicted crowded up around him, seeking healing. Also in this group were the apostles, many of the new evangelists, and the Pharisaic spies from Jerusalem. Everywhere that Jesus went (except when in the hills about the Father’s business) the six Jerusalem spies were sure to follow.
148:7.2 (1665.1) בעת שישוע עמד ושוחח עם האנשים, עודד מנהיג קבוצת המרגלים הפרושים אדם שידו יבשה להתקרב אל ישוע ולשאול אותו אם מותר לבקש מזור בשבת, או שמא עליו להמתין ולבקש מזור ביום אחר. כאשר ראה ישוע את האדם הזה ושמע את דבריו, הוא הבין שהוא נשלח מטעם הפרושים ואמר: ״בוא אלי לכאן ואשאל אותך שאלה. הַיֵּשׁ בָּכֶם אָדָם אֲשֶׁר לוֹ כֶּבֶשׂ אֶחָד וְנָפַל בְּבוֹר בַּשַׁבָּת, וְלֹא יַחֲזִיק בּוֹ וְיַעֲלֶנּוּ? האם מותר לעשות כן בשבת?״ ענה האדם: ״כן, מאסטר, מותר לעשות את זאת בשבת.״ אז פנה ישוע אל כולם ואמר: ״יודע אנוכי מדוע שלחתם את האדם הזה אלי. אתם מבקשים למצוא סיבה להאשים אותי, אם אכן אגלה חסד בשבת. שתיקתכם מעידה על כך שהסכמתכם כי הוצאת הכבש האומלל מן הבור אכן מותרת, אפילו בשבת, ואני קורא לכם להעיד כי מותר לעשות טובה של אדיבות-אוהבת בשבת, לא רק עבור בעלי החיים אלא גם עבור אנשים. וּמַה יָּקָר אָדָם מִן הַכֶּבֶשׂ! לָכֵן אכריז כי מותָּר לַעֲשׂוֹת טוֹבָה בַּשַׁבָּת.״ ובעת שהם עמדו מולו בדממה, פנה ישוע אל האיש בעל היד אשר יבשה ואמר לו: ״עמוד כאן לידי כדי שכולם יראו אותך. וכעת, כשיודע אתה כי רצון אבי הוא לעשות טובה בשבת, אם אמונה בַּמזור בליבך, פשוט את ידך.״		148:7.2 (1665.1) The leader of the spying Pharisees, as Jesus stood talking to the people, induced a man with a withered hand to approach him and ask if it would be lawful to be healed on the Sabbath day or should he seek help on another day. When Jesus saw the man, heard his words, and perceived that he had been sent by the Pharisees, he said: “Come forward while I ask you a question. If you had a sheep and it should fall into a pit on the Sabbath day, would you reach down, lay hold on it, and lift it out? Is it lawful to do such things on the Sabbath day?” And the man answered: “Yes, Master, it would be lawful thus to do well on the Sabbath day.” Then said Jesus, speaking to all of them: “I know wherefore you have sent this man into my presence. You would find cause for offense in me if you could tempt me to show mercy on the Sabbath day. In silence you all agreed that it was lawful to lift the unfortunate sheep out of the pit, even on the Sabbath, and I call you to witness that it is lawful to exhibit loving-kindness on the Sabbath day not only to animals but also to men. How much more valuable is a man than a sheep! I proclaim that it is lawful to do good to men on the Sabbath day.” And as they all stood before him in silence, Jesus, addressing the man with the withered hand, said: “Stand up here by my side that all may see you. And now that you may know that it is my Father’s will that you do good on the Sabbath day, if you have the faith to be healed, I bid you stretch out your hand.”
148:7.3 (1665.2) פשט האדם את ידו, ותשוב כידו האחרת. האנשים ביקשו לקום על הפרושים, אך ישוע הורה להם להירגע ואמר: ״כרגע אמרתי לכם כי מותר לעשות טובה בשבת, בכדי להציל חיים, אך לא הנחיתי אתכם לפגוע ולהיכנע לרצון להרוג.״ הפרושים הכעוסים פרשו משם ואף-על-פי שהיה זה יום שבת, הם מיהרו אל טבריה על-מנת להיוועץ בהורדוס, והם עשו כל אשר לאל ידם על-מנת לעורר את חשדו ולצרף את בני משפחתו אל מחנה המתנגדים לישוע. ואולם, הורדוס סירב לנקוט פעולה כנגד ישוע, והמליץ להם כי יתלוננו בירושלים.		148:7.3 (1665.2) And as this man stretched forth his withered hand, it was made whole. The people were minded to turn upon the Pharisees, but Jesus bade them be calm, saying: “I have just told you that it is lawful to do good on the Sabbath, to save life, but I did not instruct you to do harm and give way to the desire to kill.” The angered Pharisees went away, and notwithstanding it was the Sabbath day, they hastened forthwith to Tiberias and took counsel with Herod, doing everything in their power to arouse his prejudice in order to secure the Herodians as allies against Jesus. But Herod refused to take action against Jesus, advising that they carry their complaints to Jerusalem.
148:7.4 (1665.3) היה זה המקרה הראשון שבו ישוע חולל נס בתגובה לאתגר אשר אויביו העמידו בפניו. ולא בכדי להדגים את יכולות הריפוי שלו חולל המאסטר את מה שמכונה "נס", כי אם על-מנת להתקומם כנגד העובדה כי מנוחת השבת הדתית השיתה שעבוד אמיתי של מגבלות חסרות-משמעות על האנושות כולה. אדם זה שב לעבודתו כבנאי, והתגלה כאחד מאותם אנשים אשר הריפוי שלהם המשיך בחיים שלמים של הוקרת תודה ושל צדיקות.		148:7.4 (1665.3) This is the first case of a miracle to be wrought by Jesus in response to the challenge of his enemies. And the Master performed this so-called miracle, not as a demonstration of his healing power, but as an effective protest against making the Sabbath rest of religion a veritable bondage of meaningless restrictions upon all mankind. This man returned to his work as a stone mason, proving to be one of those whose healing was followed by a life of thanksgiving and righteousness.
8. השבוע האחרון בבית צידה ^top		8. Last Week at Bethsaida ^top
148:8.1 (1665.4) במהלך השבוע האחרון לשהותם בבית צידה, חל פיצול בקרב קבוצת המרגלים מירושלים באשר ליחסם אל ישוע ואל תורתו. שלושה מן הפרושים התרשמו עד מאוד ממה שראו ושמעו. בינתיים, בירושלים, הצהיר בפומבי צעיר בשם אברהם, חבר רב-השפעה בסנהדרין, על תמיכתו בתורתו של ישוע והוטבל בבריכת השילוח בידי אבנר. כל ירושלים נרעשה מן המאורע ושליחים נשלחו מיד אל בית צידה על-מנת לקרוא לששת המרגלים הפרושים לשוב.		148:8.1 (1665.4) The last week of the sojourn at Bethsaida the Jerusalem spies became much divided in their attitude toward Jesus and his teachings. Three of these Pharisees were tremendously impressed by what they had seen and heard. Meanwhile, at Jerusalem, Abraham, a young and influential member of the Sanhedrin, publicly espoused the teachings of Jesus and was baptized in the pool of Siloam by Abner. All Jerusalem was agog over this event, and messengers were immediately dispatched to Bethsaida recalling the six spying Pharisees.
148:8.2 (1666.1) הפילוסוף היווני אשר בא בשערי המלכות במהלך מסעם הקודם בגליל, חזר ועמו כמה יהודים עשירים מאלכסנדריה. ופעם נוספת, הם שבו והזמינו את ישוע לבוא לעירם ולהקים שם בית-ספר פילוסופי ודתי וגם בית-חולים. אך ישוע דחה בנימוס את ההזמנה.		148:8.2 (1666.1) The Greek philosopher who had been won for the kingdom on the previous tour of Galilee returned with certain wealthy Jews of Alexandria, and once more they invited Jesus to come to their city for the purpose of establishing a joint school of philosophy and religion as well as an infirmary for the sick. But Jesus courteously declined the invitation.
148:8.3 (1666.2) בסביבות הזמן הזה הגיע אל המחנה בבית צידה נביא-טרנס מבגדד, אדם בשם קִירמַת׳. נביא-לכאורה זה ראה חזיונות בעת שנכנס לטרנס, הוא אף חלם חלומות פנטסטיים בשעה ששנתו הופרעה. הוא חולל מהומה לא קטנה במחנה, ושמעון הקנאי היה בעד לטפל בקשיחות במעמיד הפנים הזה אשר השלה את עצמו, אך ישוע התערב לטובתו והעניק לו חופש פעולה מוחלט במשך מספר ימים. כל אלו אשר שמעו אותו מטיף הכירו בעובדה כי תורתו לא הייתה מוצקה כמו בשורת המלכות. לאחר זמן קצר, הוא חזר לבגדד ולקח עמו אך שש נשמות טועות ובלתי-יציבות. אך בטרם התערב ישוע לטובת הנביא מבגדד, לקחו דוד זבדיה וכמה חברי ועדה אשר מינתה את עצמה, את קירמת׳ לאגם, הטביעו אותו כמה פעמים וייעצו לו לעזוב מיד – ללכת ולהקים לעצמו מחנה משלו.		148:8.3 (1666.2) About this time there arrived at the Bethsaida encampment a trance prophet from Bagdad, one Kirmeth. This supposed prophet had peculiar visions when in trance and dreamed fantastic dreams when his sleep was disturbed. He created a considerable disturbance at the camp, and Simon Zelotes was in favor of dealing rather roughly with the self-deceived pretender, but Jesus intervened and allowed him entire freedom of action for a few days. All who heard his preaching soon recognized that his teaching was not sound as judged by the gospel of the kingdom. He shortly returned to Bagdad, taking with him only a half dozen unstable and erratic souls. But before Jesus interceded for the Bagdad prophet, David Zebedee, with the assistance of a self-appointed committee, had taken Kirmeth out into the lake and, after repeatedly plunging him into the water, had advised him to depart hence—to organize and build a camp of his own.
148:8.4 (1666.3) באותו יום השתגעה רופאה פיניקית בשם בֶּת׳-מָרְיוֹן, ולאחר שכמעט טבעה בניסיון ללכת על המים, כמה מחבריה שלחו אותה משם.		148:8.4 (1666.3) On this same day, Beth-Marion, a Phoenician woman, became so fanatical that she went out of her head and, after almost drowning from trying to walk on the water, was sent away by her friends.
148:8.5 (1666.4) המומר החדש מירושלים, אברהם הפרושי, העניק את כל רכושו עלי אדמות לקופת אוצר השליחים, ותרומה זו סייעה רבות לשליחתם המידית של מאה האוונגליסטים אשר זה עתה הוכשרו. אנדראס כבר הכריז על סגירת המחנה, וכולם התכוננו לשוב אל ביתם, או לחלופין ללכת בעקבות האוונגליסטים אל הגליל.		148:8.5 (1666.4) The new Jerusalem convert, Abraham the Pharisee, gave all of his worldly goods to the apostolic treasury, and this contribution did much to make possible the immediate sending forth of the one hundred newly trained evangelists. Andrew had already announced the closing of the encampment, and everybody prepared either to go home or else to follow the evangelists into Galilee.
9. ריפוי המשותק ^top		9. Healing the Paralytic ^top
148:9.1 (1666.5) אחד מן המקרים המוזרים ביותר בכל חייו של ישוע על-פני האדמה אירע ביום שישי אחר הצהריים, ה-1 באוקטובר, בעת שישוע קיים את המפגש האחרון שלו עם השליחים, עם האוונגליסטים ועם שאר מנהיגי המחנה אשר פורק, וכאשר ששת הפרושים מירושלים ישבו בשורה הראשונה של האספה הזו, אשר התקיימה בסלון המרווח של בית משפחת זבדיה. באותה שעה המאסטר עמד ודיבר בחדר המרווח, אשר נבנה על-מנת לאכלס את המפגשים הללו במהלך העונה הגשומה. קבוצה גדולה של אנשים אשר התאמצו לקלוט מילה או יותר מדברי ישוע, הקיפה את הבית מכל עבר.		148:9.1 (1666.5) On Friday afternoon, October 1, when Jesus was holding his last meeting with the apostles, evangelists, and other leaders of the disbanding encampment, and with the six Pharisees from Jerusalem seated in the front row of this assembly in the spacious and enlarged front room of the Zebedee home, there occurred one of the strangest and most unique episodes of all Jesus’ earth life. The Master was, at this time, speaking as he stood in this large room, which had been built to accommodate these gatherings during the rainy season. The house was entirely surrounded by a vast concourse of people who were straining their ears to catch some part of Jesus’ discourse.
148:9.2 (1666.6) בעת שהבית הוקף כך באנשים אשר צמאו להאזין לישוע, התקרב אל הבית אדם משותק, אדם אשר שותק זמן רב לפני כן, ושחבריו הובילו אותו מכפר נחום כשהוא ישוב על כיסא קטן. המשותק שמע כי ישוע עמד לעזוב את בית צידה, ולאחר ששוחח עם אהרון הבנאי אשר נרפא לא מזמן, החליט להעמיד את עצמו אל מול נוכחותו של ישוע ולבקש ממנו מזור. חבריו ניסו להיכנס לבית זבדיה דרך הדלת הקדמית וגם דרך הדלת האחורית, אך הקהל הרב מנע זאת מהם. אך האיש המשותק סירב להיכנע. הוא הורה לחבריו למצוא סולמות שבעזרתם הם עלו אל גג החדר שבו דיבר ישוע, ולאחר מכן הם העזו להסיר את רעפי הגג והורידו בחבלים את המשותק עד שהוא ישב אל מול המאסטר. כשראה ישוע את אשר הם עשו הוא הפסיק את דבריו, בעוד שכל הקהל נדהם מנחישותם של החולה ושל חבריו. אמר המשותק: ״מאסטר, אינני רוצה להפריע לשיעור, אך אני נחוש להתרפא. אינני כמו האנשים האלה אשר מתרפאים ומיד שוכחים את מה שלימדת. אני מבקש להתרפא כדי שאוכל לשרת במלכות השמים.״ כעת, על-אף שעינוייו של האדם הזה נגרמו לו בשל האופן שבו שגה בחייו, ישוע ראה את אמונתו של המשותק ואמר לו: ״חֲזַק בְּנִי; נִסְלְחוּ לְךָ חַטֹּאתֶיךָ. אמונתך היא אשר תציל אותך.״		148:9.2 (1666.6) While the house was thus thronged with people and entirely surrounded by eager listeners, a man long afflicted with paralysis was carried down from Capernaum on a small couch by his friends. This paralytic had heard that Jesus was about to leave Bethsaida, and having talked with Aaron the stone mason, who had been so recently made whole, he resolved to be carried into Jesus’ presence, where he could seek healing. His friends tried to gain entrance to Zebedee’s house by both the front and back doors, but too many people were crowded together. But the paralytic refused to accept defeat; he directed his friends to procure ladders by which they ascended to the roof of the room in which Jesus was speaking, and after loosening the tiles, they boldly lowered the sick man on his couch by ropes until the afflicted one rested on the floor immediately in front of the Master. When Jesus saw what they had done, he ceased speaking, while those who were with him in the room marveled at the perseverance of the sick man and his friends. Said the paralytic: “Master, I would not disturb your teaching, but I am determined to be made whole. I am not like those who received healing and immediately forgot your teaching. I would be made whole that I might serve in the kingdom of heaven.” Now, notwithstanding that this man’s affliction had been brought upon him by his own misspent life, Jesus, seeing his faith, said to the paralytic: “Son, fear not; your sins are forgiven. Your faith shall save you.”
148:9.3 (1667.1) לשמע הכרזתו של ישוע, החלו הפרושים מירושלים, כמו גם סופרים ועורכי-דין אחרים אשר ישבו לצדם, לחשוב לעצמם: ״מַה לָּזֶה כִּי יְדַבֵּר גִּדּוּפִים כָּאֵלֶּה? מִי יָכול לִסְלוֹחַ לַחֲטָאִים כִּי אִם הַאֱלוֹהִים לְבַדּו?״ ישוע, אשר ראה בעיני רוחו כי הם חושבים לו את הדבר לחילול קודש, דיבר אליהם ואמר: ״לָמָּה תַחְשְׁבוּ רָעָה בִּלְבַבְכֶם? כמי אתם אשר תשפטו אותי? כי מָה הַנָּקֵל הֶאָמֹר נִסְלְחוּ לְךָ חטאותיךָ, אִם אָמֹר קוּם הִתְהַלֵּךְ? אַךְ לְמַעַן תֵּדְעוּן כִּי בֶן-הָאָדָם יֶשׁ לוֹ הַשִׁלְטוֹן בָּאָרֶץ לִסְלוֹחַ לַחֲטָאִים, אוֹמַר לְנְכֵה הָאֵבָרִים קוּם שָׂא אֶת מיטתךָ וְלֶךְ-לְךָ אֶל בֵּיתֶך.״ וכאשר דיבר ישוע, קם הנכה והלך לפניהם, והם פינו לו את הדרך. וכל הרואים זאת נדהמו ממראה עיניהם. פטרוס פיזר את האספה, רבים התפללו ושיבחו את האל, והודו כי מעולם הם לא ראו מאורע מוזר מזה.		148:9.3 (1667.1) When the Pharisees from Jerusalem, together with other scribes and lawyers who sat with them, heard this pronouncement by Jesus, they began to say to themselves: “How dare this man thus speak? Does he not understand that such words are blasphemy? Who can forgive sin but God?” Jesus, perceiving in his spirit that they thus reasoned within their own minds and among themselves, spoke to them, saying: “Why do you so reason in your hearts? Who are you that you sit in judgment over me? What is the difference whether I say to this paralytic, your sins are forgiven, or arise, take up your bed, and walk? But that you who witness all this may finally know that the Son of Man has authority and power on earth to forgive sins, I will say to this afflicted man, Arise, take up your bed, and go to your own house.” And when Jesus had thus spoken, the paralytic arose, and as they made way for him, he walked out before them all. And those who saw these things were amazed. Peter dismissed the assemblage, while many prayed and glorified God, confessing that they had never before seen such strange happenings.
148:9.4 (1667.2) והיה זה בסביבות הזמן הזה ששליחי הסנהדרין הגיעו לקרוא למרגלים לשוב בחזרה לירושלים. לשמע המסר, הם החלו להתווכח בעוז בינם לבין עצמם; לאחר שהם סיימו להתדיין, חזרו מנהיג הקבוצה ושניים מעמיתיו יחד עם השליחים לירושלים, ואילו שלושת המרגלים הפרושים האחרים התוודו על אמונתם בישוע; השלושה הללו הלכו מיד אל האגם, הוטבלו על-ידי פטרוס והוכרזו על-ידי השליחים כילדי המלכות.		148:9.4 (1667.2) And it was about this time that the messengers of the Sanhedrin arrived to bid the six spies return to Jerusalem. When they heard this message, they fell to earnest debate among themselves; and after they had finished their discussions, the leader and two of his associates returned with the messengers to Jerusalem, while three of the spying Pharisees confessed faith in Jesus and, going immediately to the lake, were baptized by Peter and fellowshipped by the apostles as children of the kingdom.