מסמך 151		Paper 151
השהות והלימוד על החוף		Tarrying and Teaching by the Seaside
151:0.1 (1688.1) עד ליום ה-10 במרץ כל קבוצות המורים והמטיפים התקבצו בבית צידה. ביום חמישי בלילה וביום שישי יצאו רבים מהם לדוג, בעוד שבשבת הם האזינו לדרשה של יהודי זקן מדמשק על תהילתו של אברהם אבינו. ישוע בילה את מרביתה של אותה שבת לבדו בגבעות. בלילה של אותה שבת דרש המאסטר במשך יותר משעה באוזני הקבוצות אשר התאספו על אודות ״משימת הקושי וערכה הרוחני של האכזבה.״ היה זה מאורע זכור במיוחד, ומאזיניו לא שכחו אף-פעם את השיעור אשר לימד.		151:0.1 (1688.1) BY MARCH 10 all of the preaching and teaching groups had forgathered at Bethsaida. Thursday night and Friday many of them went out to fish, while on the Sabbath day they attended the synagogue to hear an aged Jew of Damascus discourse on the glory of father Abraham. Jesus spent most of this Sabbath day alone in the hills. That Saturday night the Master talked for more than an hour to the assembled groups on “The mission of adversity and the spiritual value of disappointment.” This was a memorable occasion, and his hearers never forgot the lesson he imparted.
151:0.2 (1688.2) ישוע לא התאושש לגמרי מן הצער אשר חווה לאחרונה בדחייה בנצרת; השליחים שמו לב כי עצב מסוים נמהל במצב רוחו השמח בדרך-כלל. יעקב ויוחנן שהו אתו רוב הזמן, זאת משום שפטרוס היה עסוק עד מאוד באחריות אשר נשא להנחיית סגל האוונגליסטים החדש ולרווחתו. את זמן ההמתנה עד ליציאה לחג הפסח בירושלים, בילו הנשים בביקורים מבית לבית, בלימוד הבשורה ובסעד לחולים בכפר נחום ובערים ובכפרים הסובבים.		151:0.2 (1688.2) Jesus had not fully recovered from the sorrow of his recent rejection at Nazareth; the apostles were aware of a peculiar sadness mingled with his usual cheerful demeanor. James and John were with him much of the time, Peter being more than occupied with the many responsibilities having to do with the welfare and direction of the new corps of evangelists. This time of waiting before starting for the Passover at Jerusalem, the women spent in visiting from house to house, teaching the gospel, and ministering to the sick in Capernaum and the surrounding cities and villages.
1. המשל על הזורע ^top		1. The Parable of the Sower ^top
151:1.1 (1688.3) בסביבות הזמן הזה החל ישוע ללמד את ההמונים, אשר צבאו עליו תדירות, תוך שימוש במשלים. מכיוון שישוע שוחח עם השליחים ועם אחרים עמוק אל תוך הלילה, מעטים מאוד קמו לארוחת הבוקר של בוקר יום ראשון הזה; לפיכך, הוא יצא לחוף, ישב לבדו בסירת הדיג הישנה של אנדראס ופטרוס, אשר הועמדה לרשותו בכל עת, והגה בצעד הבא הנדרש בעבודת הרחבת המלכות. אך המאסטר לא נותר לבדו במשך זמן רב. מעט אחר-כך החלו להגיע אנשים מכפר נחום ומכפרי הסביבה, ועד לשעה עשר בבוקר התאספו כמעט אלף אנשים על החוף בסמוך לסירה של ישוע, וביקשו את תשומת לבו. כעת פטרוס כבר היה ער, ובעודו עושה את דרכו לסירה אמר לישוע, ״מאסטר, האם אדבר אתם?״ אך ישוע ענה, ״לא, פטרוס, אספר להם סיפור.״ וישוע החל לספר את המשל על אודות הזורע, אחד מסדרת משלים ארוכה שלימד את ההמונים אשר הלכו בעקבותיו. לסירה הזו היה כיסא מורם שעליו הוא ישב בעת שדיבר אל ההמון אשר התקבץ לאורך החוף (הואיל והיה נהוג לשבת בזמן שמלמדים). לאחר שפטרוס אמר כמה מילים, אמר ישוע:		151:1.1 (1688.3) About this time Jesus first began to employ the parable method of teaching the multitudes that so frequently gathered about him. Since Jesus had talked with the apostles and others long into the night, on this Sunday morning very few of the group were up for breakfast; so he went out by the seaside and sat alone in the boat, the old fishing boat of Andrew and Peter, which was always kept at his disposal, and meditated on the next move to be made in the work of extending the kingdom. But the Master was not to be alone for long. Very soon the people from Capernaum and near-by villages began to arrive, and by ten o’clock that morning almost one thousand were assembled on shore near Jesus’ boat and were clamoring for attention. Peter was now up and, making his way to the boat, said to Jesus, “Master, shall I talk to them?” But Jesus answered, “No, Peter, I will tell them a story.” And then Jesus began the recital of the parable of the sower, one of the first of a long series of such parables which he taught the throngs that followed after him. This boat had an elevated seat on which he sat (for it was the custom to sit when teaching) while he talked to the crowd assembled along the shore. After Peter had spoken a few words, Jesus said:
151:1.2 (1688.4) ״הִנֵּה הַזּוֹרֵעַ יָצָא לִזְרֹעַ. וַיִּזְרַע וַיִיפּוֹל מִן הַזֶּרַע עַל יַד הַדָּרֶךְ וַיָבֹאוּ הָעוֹף וַיֹּאכְלֻהוּ עוֹף הַשָׁמַיִם. וְיֵשׁ אֲשֶׁר נָפַל עַל מְקֹם הַסְּלָעִים אֲשֶׁר אֵין שָׁם אֲדָמָה הַרְבֵּה, וַיְמַהֵר לִצְמֹחַ כִּי אֵין לוֹ עֹמֶק אֲדָמָה. וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶׁמֶשׁ וַיִיצָרֵב וַיּיבָשׁ כִּי אֵין לוֹ שֹׁרֶש לְבָקֶשׁ לָחוּת. וְיֵשׂ אֲשֶׁר נָפַל בֵּין הַקֹּצִים וַיַּעֲלוּ הַקֹּצִים וַיְמַעֲכֻהו. וְיֵשׁ אֲשֶׁר נָפַל עַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה וַיִיתֵן פֶּרִי זֶה מֵאָה שְׁעָרִים וְזֶה שִׁשִׁים וְזֶה שְׁלֹשִׁים.״ וכאשר סיים לספר את המשל, אמר להמונים, ״מִי אֲשֶׁר לוֹ אָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, יִשְׁמָע.״		151:1.2 (1688.4) “A sower went forth to sow, and it came to pass as he sowed that some seed fell by the wayside to be trodden underfoot and devoured by the birds of heaven. Other seed fell upon the rocky places where there was little earth, and immediately it sprang up because there was no depth to the soil, but as soon as the sun shone, it withered because it had no root whereby to secure moisture. Other seed fell among the thorns, and as the thorns grew up, it was choked so that it yielded no grain. Still other seed fell upon good ground and, growing, yielded, some thirtyfold, some sixtyfold, and some a hundredfold.” And when he had finished speaking this parable, he said to the multitude, “He who has ears to hear, let him hear.”
151:1.3 (1689.1) כאשר שמעו השליחים, ואלו אשר נלוו אליהם, את ישוע מלמד את האנשים כך, הם תמהו עד מאוד; לאחר ששוחחו על כך רבות בינם לבין עצמם, באותו ערב בגן של משפחת זבדיה, אמר מתי לישוע: ״מאסטר, מה פירוש הדברים העמומים אשר הצגת בפני ההמון? מדוע זה תדבר במשלים אל אלה המבקשים את האמת?״ וישוע ענה:		151:1.3 (1689.1) The apostles and those who were with them, when they heard Jesus teach the people in this manner, were greatly perplexed; and after much talking among themselves, that evening in the Zebedee garden Matthew said to Jesus: “Master, what is the meaning of the dark sayings which you present to the multitude? Why do you speak in parables to those who seek the truth?” And Jesus answered:
151:1.4 (1689.2) ״בסבלנות הדרכתי אתכם כל הזמן הזה. לָכֶם נִתַּן לָדַעַת אֶת מִסְתוֹרִין מַלְכוּת הַשָׁמָיִם, אך להמונים חסרי ההבנה ולאלו המבקשים להשמידנו, יוצגו מסתורין המלכות מעתה ואילך במשלים. וזאת נעשה על-מנת שאלה אשר מבקשים באמת לבוא בשערי המלכות, יבינו את פשר השיעור וימצאו גאולה, ואילו אלה המאזינים רק על-מנת לטמון לנו מלכודת, יתבלבלו עוד יותר, כִּי בִרְאֹתָם לֹא יִרְאוּ וּבְשָׁמְעָם לֹא יִשְׁמְעוּ. ילדיי, הלא תבחינו בחוק הרוח אשר קובע כִּי מִי שֶׁיֶשׁ לוֹ נָתֹן יִינָתֵן לוֹ וְיַעֲדִיף; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ, גַּם מָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִינָטֶל מִמֶּנּוּ. עַל כֵּן בִּמְשָׁלִים אֲדַבֵּר אֲלֵיהֶם, בכדי שחברינו ומבקשי האמת ימצאו את אשר חיפשו, ואילו אויבינו ואלה אשר אינם אוהבי אמת, בְשָׁמְעָם לֹא יָבִינוּ. רבים מאלה אינם מבקשי אמת. הנביא אכן תיאר נשמות חסרות הבנה שכאלה, באומרו: ׳כִּי הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע, פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמַע וּלְבָבוֹ יָבִין.׳״		151:1.4 (1689.2) “In patience have I instructed you all this time. To you it is given to know the mysteries of the kingdom of heaven, but to the undiscerning multitudes and to those who seek our destruction, from now on, the mysteries of the kingdom shall be presented in parables. And this we will do so that those who really desire to enter the kingdom may discern the meaning of the teaching and thus find salvation, while those who listen only to ensnare us may be the more confounded in that they will see without seeing and will hear without hearing. My children, do you not perceive the law of the spirit which decrees that to him who has shall be given so that he shall have an abundance; but from him who has not shall be taken away even that which he has. Therefore will I henceforth speak to the people much in parables to the end that our friends and those who desire to know the truth may find that which they seek, while our enemies and those who love not the truth may hear without understanding. Many of these people follow not in the way of the truth. The prophet did, indeed, describe all such undiscerning souls when he said: ‘For this people’s heart has waxed gross, and their ears are dull of hearing, and their eyes they have closed lest they should discern the truth and understand it in their hearts.’”
151:1.5 (1689.3) השליחים לא הבינו את מלוא המשמעות של מילותיו של המאסטר. ובעת שאנדראס ותומאס המשיכו לשוחח עם ישוע, פנו פטרוס ושאר השליחים אל חלק אחר של הגן, שם הם שוחחו על כך ברצינות ובהרחבה.		151:1.5 (1689.3) The apostles did not fully comprehend the significance of the Master’s words. As Andrew and Thomas talked further with Jesus, Peter and the other apostles withdrew to another portion of the garden where they engaged in earnest and prolonged discussion.
2. פירוש המשל ^top		2. Interpretation of the Parable ^top
151:2.1 (1689.4) פטרוס וחברי הקבוצה שסביבו הגיעו למסקנה שהמשל על הזורע היה אלגוריה שלכל פרט בה נודעה משמעות נסתרת. לפיכך, הם החליטו לגשת אל ישוע ולבקש הסבר. וכך ניגש פטרוס אל המאסטר, ואמר: ״איננו יכולים לרדת לפשרו של המשל, וברצוננו לבקש ממך שתסביר לנו אותו, שהרי אמרת כי לנו ניתן לדעת את סודות מלכות השמים.״ כאשר שמע זאת ישוע, הוא אמר לפטרוס: ״בני, אינני מבקש להסתיר ממך דבר, אבל ראשית, אולי תספר לי אתה על מה דברתם; מה הפירוש שנתתם אתם למשל?״		151:2.1 (1689.4) Peter and the group about him came to the conclusion that the parable of the sower was an allegory, that each feature had some hidden meaning, and so they decided to go to Jesus and ask for an explanation. Accordingly, Peter approached the Master, saying: “We are not able to penetrate the meaning of this parable, and we desire that you explain it to us since you say it is given us to know the mysteries of the kingdom.” And when Jesus heard this, he said to Peter: “My son, I desire to withhold nothing from you, but first suppose you tell me what you have been talking about; what is your interpretation of the parable?”
151:2.2 (1689.5) לאחר רגע של שקט, אמר פטרוס: ״מאסטר, שוחחנו ארוכות על המשל, וזה הפירוש שעליו החלטתי: הזורע הוא מורה הבשורה; הזרע הינו דבר האל. הזרע אשר נפל לצד הדרך מייצג את אלה אשר אינם מבינים את הבשורה. הציפורים אשר גוזלות את הזרע שנפל על הקרקע הקשה מייצגות את השטן, את האחד הרשע, אשר גוזל את מה שנזרע בלבבות האנשים הבורים הללו. הזרע אשר נפל על המקום המסולע ומיהר לצמוח, מייצג את אותם אנשים שטחיים, אשר אינם חושבים, אלה שבשעה שהם שומעים את הבשורות הטובות הם מקבלים אותן בשמחה; אך בשל העובדה שהאמת איננה מוצאת אחיזה אמיתית בהבנתם העמוקה, מסירותם הינה קצרת-מועד אל מול הקושי והרדיפה. וכשהצרות מגיעות, המאמינים הללו מועדים; הם נופלים קורבן לפיתוי. הזרע אשר נפל בינות לקוצים מייצג את אלה אשר מאזינים ברצון לדברים, אך מאפשרים לדאגות העולם ולאחיזת העיניים של העושר לחנוק את מילות האמת ולמנוע מהם להניב פרי. ואילו הזרע אשר נפל על האדמה הטובה, צמח ונתן פרי פי שלושים, שישים, או מאה, מייצג את אלה אשר מקבלים את האמת, ומעריכים אותה ברמות שונות – בשל ההבדלים ביכולות השכליות שלהם – ולפיכך באים הבדלים אלה לידי ביטוי בשיעורים השונים בהתנסותם הדתית.״		151:2.2 (1689.5) After a moment of silence, Peter said: “Master, we have talked much concerning the parable, and this is the interpretation I have decided upon: The sower is the gospel preacher; the seed is the word of God. The seed which fell by the wayside represents those who do not understand the gospel teaching. The birds which snatched away the seed that fell upon the hardened ground represent Satan, or the evil one, who steals away that which has been sown in the hearts of these ignorant ones. The seed which fell upon the rocky places, and which sprang up so suddenly, represents those superficial and unthinking persons who, when they hear the glad tidings, receive the message with joy; but because the truth has no real root in their deeper understanding, their devotion is short-lived in the face of tribulation and persecution. When trouble comes, these believers stumble; they fall away when tempted. The seed which fell among thorns represents those who hear the word willingly, but who allow the cares of the world and the deceitfulness of riches to choke the word of truth so that it becomes unfruitful. Now the seed which fell on good ground and sprang up to bear, some thirty, some sixty, and some a hundredfold, represents those who, when they have heard the truth, receive it with varying degrees of appreciation—owing to their differing intellectual endowments—and hence manifest these varying degrees of religious experience.”
151:2.3 (1690.1) ישוע, לאחר שהקשיב לפירוש של פטרוס למשל הזה, שאל את יתר השליחים אם גם להם יש הצעה. נתנאל נענה להזמנה ואמר: ״מאסטר, אני מזהה דברים טובים רבים בפירוש של שמעון פטרוס לַמשל, אך אני לא לגמרי מסכים אתו. הרעיון שלי לפירוש הוא כזה: הזרע מייצג את בשורת המלכות, ואילו הזורע מייצג את שליחיה של המלכות. הזרע אשר נפל לצד הדרך, על האדמה הקשה, מייצג את אלה אשר שמעו אך מעט על הבשורה ואת אלה אשר נותרו אדישים כלפי המסר ולבם קשה. עופות השמים שחטפו את הזרע אשר נפל לצד הדרך, מייצגים את הרגלי החיים, את הפיתוי של הרוע ואת תשוקות הבשר. הזרע אשר נפל בינות לסלעים מייצג את אותן נשמות רגשניות, אשר מאמצות תורה חדשה במהירות, ובאותה מהירות נוטשות את האמת הזו אל מול הקושי לחיות את אותה אמת במציאות; הן נעדרות הבחנה רוחנית. הזרע אשר נפל בינות לקוצים מייצג את אלה אשר נמשכים לאמיתות הבשורה; הם רוצים לדבוק בתורה, אך נמנעים לעשות כן בשל הגאווה, הקנאה, וחרדות הקיום האנושי. הזרע אשר נפל על קרקע טובה, צמח והניב פרי, חלק פי שלושים, חלק פי שישים וחלק פי מאה, מייצג את ההבדל, מטבע הדברים, ביכולות של גברים ונשים בעלי דרגות שונות של הארה רוחנית להבין את האמת ולהגיב להוראותיה הרוחניות.״		151:2.3 (1690.1) Jesus, after listening to Peter’s interpretation of the parable, asked the other apostles if they did not also have suggestions to offer. To this invitation only Nathaniel responded. Said he: “Master, while I recognize many good things about Simon Peter’s interpretation of the parable, I do not fully agree with him. My idea of this parable would be: The seed represents the gospel of the kingdom, while the sower stands for the messengers of the kingdom. The seed which fell by the wayside on hardened ground represents those who have heard but little of the gospel, along with those who are indifferent to the message, and who have hardened their hearts. The birds of the sky that snatched away the seed which fell by the wayside represent one’s habits of life, the temptation of evil, and the desires of the flesh. The seed which fell among the rocks stands for those emotional souls who are quick to receive new teaching and equally quick to give up the truth when confronted with the difficulties and realities of living up to this truth; they lack spiritual perception. The seed which fell among the thorns represents those who are attracted to the truths of the gospel; they are minded to follow its teachings, but they are prevented by the pride of life, jealousy, envy, and the anxieties of human existence. The seed which fell on good soil, springing up to bear, some thirty, some sixty, and some a hundredfold, represents the natural and varying degrees of ability to comprehend truth and respond to its spiritual teachings by men and women who possess diverse endowments of spirit illumination.”
151:2.4 (1690.2) כאשר סיים נתנאל לומר את דבריו, נפנו השליחים ועמיתיהם לדיון רציני וכן. כמה מהם טענו שפירושו של פטרוס הוא הנכון, ואילו מספר כמעט זהה של חברים דבקו בפירושו של נתנאל למשל והגנו עליו. בינתיים, נכנסו פטרוס ונתנאל לבית פנימה, שם הם החלו בניסיון נמרץ ונחוש לשכנע זה את זה, ולשנות זה את דעתו של זה.		151:2.4 (1690.2) When Nathaniel had finished speaking, the apostles and their associates fell into serious discussion and engaged in earnest debate, some contending for the correctness of Peter’s interpretation, while almost an equal number sought to defend Nathaniel’s explanation of the parable. Meanwhile Peter and Nathaniel had withdrawn to the house, where they were involved in a vigorous and determined effort the one to convince and change the mind of the other.
151:2.5 (1690.3) המאסטר אִפשר לבלבול להימשך עד לנקודה שבה הוא הגיע אל שיאו; אז הוא מחא כף וקרא להם לסור סביבו. כאשר שבו כולם ונקבצו סביבו, הוא אמר, ״בטרם אספר לכם על המשל, האם יש למישהו מה להוסיף?״ לאחר רגע של שקט, אמר תומאס: ״כן, מאסטר. אני רוצה לומר כמה מילים. אני זוכר שבעבר אמרת לנו להיזהר בדיוק ממה שקורה כאן. לימדת אותנו שכאשר אנחנו משתמשים בדוגמאות כדי ללמד, עלינו להשתמש בסיפורים אמיתיים ולא באגדות, ושעלינו לבחור סיפור אשר מדגים את האמת המרכזית האחת אשר אותה אנחנו מבקשים ללמד, וכן, שלאחר שסיפרנו את הסיפור, לא ננסה לתת משמעות רוחנית לכל הפרטים הקטנים שבו. אני טוען שהן פטרוס והן נתנאל שוגים בניסיונותיהם לפרש את המשל. אני מעריך את יכולתם לעשות כן, אך באותה מידה אני בטוח שכל ניסיון להפיק הקְבלות רוחניות מכל הפרטים שבמשל על הטבע, יכול רק לבלבל ולהוביל להבנה שגויה באופן משמעותי באשר לתכליתו האמיתית של משל מעין זה. על צדקתי מעידה העובדה שבעוד שלפני שעה כולנו היינו באותה דעה, כעת אנחנו מחולקים לשתי קבוצות נפרדות, שלכל אחת מהן דעה שונה בנוגע למשל. לדעתי, מידת הדבקות של כל קבוצה בדעתה אפילו מפריעה לה לתפוש את האמת הגדולה אשר ביקשת אתה להעביר בעת שהצגת את המשל לקהל ולאחר מכן ביקשת מאתנו לפרשו.״		151:2.5 (1690.3) The Master permitted this confusion to pass the point of most intense expression; then he clapped his hands and called them about him. When they had all gathered around him once more, he said, “Before I tell you about this parable, do any of you have aught to say?” Following a moment of silence, Thomas spoke up: “Yes, Master, I wish to say a few words. I remember that you once told us to beware of this very thing. You instructed us that, when using illustrations for our preaching, we should employ true stories, not fables, and that we should select a story best suited to the illustration of the one central and vital truth which we wished to teach the people, and that, having so used the story, we should not attempt to make a spiritual application of all the minor details involved in the telling of the story. I hold that Peter and Nathaniel are both wrong in their attempts to interpret this parable. I admire their ability to do these things, but I am equally sure that all such attempts to make a natural parable yield spiritual analogies in all its features can only result in confusion and serious misconception of the true purpose of such a parable. That I am right is fully proved by the fact that, whereas we were all of one mind an hour ago, now are we divided into two separate groups who hold different opinions concerning this parable and hold such opinions so earnestly as to interfere, in my opinion, with our ability fully to grasp the great truth which you had in mind when you presented this parable to the multitude and subsequently asked us to make comment upon it.”
151:2.6 (1691.1) מילותיו של תומאס גרמו לכולם להשתתק. הוא גרם להם להיזכר במה שלימד אותם ישוע בהזדמנויות קודמות, ובטרם שב ישוע לדבר, קם אנדראס ואמר: ״השתכנעתי שתומאס צודק, והייתי שמח לשמוע מהו הפירוש שהוא מחבר אל משל הזורע.״ לאחר שישוע סימן לתומאס לדבר, אמר זה: ״אחַי, אינני רוצה להאריך את בדיון, אך אם תבקשו, אומר שאני חושב שהמשל מיועד ללמד אותנו אמת אחת גדולה, והיא שכאשר אנחנו מלמדים את בשורת המלכות, ובלא קשר למידת הנאמנות והיעילות שבה נבצע את התפקיד האלוהי אשר הוטל עלינו, נצליח למלא אותה עם הבדלים במידת ההצלחה שלנו; וכי כל ההבדלים הללו בתוצאות נובעים ישירות מהתנאים הטבועים בנסיבות שבהן אנחנו פועלים, תנאים אשר עליהם יש לנו שליטה מועטה בלבד, אם בכלל.״		151:2.6 (1691.1) The words which Thomas spoke had a quieting effect on all of them. He caused them to recall what Jesus had taught them on former occasions, and before Jesus resumed speaking, Andrew arose, saying: “I am persuaded that Thomas is right, and I would like to have him tell us what meaning he attaches to the parable of the sower.” After Jesus had beckoned Thomas to speak, he said: “My brethren, I did not wish to prolong this discussion, but if you so desire, I will say that I think this parable was spoken to teach us one great truth. And that is that our teaching of the gospel of the kingdom, no matter how faithfully and efficiently we execute our divine commissions, is going to be attended by varying degrees of success; and that all such differences in results are directly due to conditions inherent in the circumstances of our ministry, conditions over which we have little or no control.”
151:2.7 (1691.2) כאשר סיים תומאס את דבריו, היו מרבית המטיפים מוכנים להסכים עמו, ואפילו פטרוס ונתנאל היו בדרכם לשוחח עמו. או אז קם ישוע ואמר: ״טוב מאוד, תומאס; הבחנת במשמעות האמיתית של המשלים; אך טובה באותה מידה תרומתם של פטרוס ונתנאל, בכך שהדגימו בפניכם את מלוא הסכנה שבהפיכת המשלים שלי לאלגוריות. יש שהפלגה על כנפי דמיון ההשערות תועיל לכם, אם רק תעשו אותה בלבבכם, אך תהא זו שגיאה להציע מסקנות מעין אלה כאשר אתם מלמדים בציבור.״		151:2.7 (1691.2) When Thomas had finished speaking, the majority of his fellow preachers were about ready to agree with him, even Peter and Nathaniel were on their way over to speak with him, when Jesus arose and said: “Well done, Thomas; you have discerned the true meaning of parables; but both Peter and Nathaniel have done you all equal good in that they have so fully shown the danger of undertaking to make an allegory out of my parables. In your own hearts you may often profitably engage in such flights of the speculative imagination, but you make a mistake when you seek to offer such conclusions as a part of your public teaching.”
151:2.8 (1691.3) וכעת, משפגה המתיחות, בֵרכו פטרוס ונתנאל זה את זה על הפירושים אשר נתנו, ולמעט התאומים לבית חלפי, כל אחד מן השליחים ניסה לתת פירוש משלו למשל הזורע בטרם עלה על יצועו. ואפילו יהודה איש-קריות הציע פירוש מתקבל על הדעת. לעיתים קרובות, נהגו השנים-עשר לפרש, בינם לבין עצמם, את משליו של המאסטר כאילו היו אלגוריות, אך שוב הם לא התייחסו להשערות האלה יותר מדי ברצינות. עבור השליחים ועמיתיהם, הייתה זו פגישה מועילה מאוד, במיוחד משום שמכאן ואילך השתמש ישוע יותר ויותר במשלים בעת שלימד בציבור.		151:2.8 (1691.3) Now that the tension was over, Peter and Nathaniel congratulated each other on their interpretations, and with the exception of the Alpheus twins, each of the apostles ventured to make an interpretation of the parable of the sower before they retired for the night. Even Judas Iscariot offered a very plausible interpretation. The twelve would often, among themselves, attempt to figure out the Master’s parables as they would an allegory, but never again did they regard such speculations seriously. This was a very profitable session for the apostles and their associates, especially so since from this time on Jesus more and more employed parables in connection with his public teaching.
3. עוד על משלים ^top		3. More About Parables ^top
151:3.1 (1691.4) השליחים המשיכו לעסוק במשלים ושקעו בהם, עד כדי כך שכל ערב המחרת הוקדש להמשך הדיונים במשלים. ישוע הציג את נושא הדיון של הערב באומרו: ״אהובַי, לְעולם עליכם להתאים את שיטת ההוראה לדעת וללב הנוכחים אשר מצויים לפניכם. בשעה שאתם עומדים מול נוכחים בעלי שכל ומזג שונים, לא תוכלו לדבר במילים שונות לכל סוג וסוג מבין המאזינים, אך תוכלו לספר סיפור בכדי למסור את השיעור; וכל קבוצה, כל יחיד, יפרש לעצמו את המשל בהתאם ליכולותיו השכליות ובהתאם לכישוריו הרוחניים. עליכם לתת לאור שלכם לזהור, אך עשו זאת בחוכמה ובשיקול דעת. שום אדם, בשעה שהוא מדליק נר, איננו מכסה אותו בכלי או מניח אותו מתחת למיטה; הוא שם את הנר במנורה בכדי שכולם יחזו באור. אנוכי אומַר לכם את זאת, כי אין דבר נסתר במלכות השמים אשר לא יתגלה; ואין סודות אשר לבסוף לא יתגלו. בסופו של דבר, כל הדברים הללו ייצאו אל האור. חישבו לא רק על ההמונים ועל האופן שבו הם שומעים את האמת; שימו לבבכם גם אליכם עצמכם, לאופן שבו אתם מקשיבים. זכרו כי פעמים רבות אמרתי לכם: כִּי כָּל אִישׁ שֶׁיֶּשׁ לוֹ יִנָתֵן לוֹ, וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ יֻקַּח מִמֶּנּוּ גַּם אֶת אֲשֶׁר חָשַׁב שֶׁיֶשׁ לוֹ.״		151:3.1 (1691.4) The apostles were parable-minded, so much so that the whole of the next evening was devoted to the further discussion of parables. Jesus introduced the evening’s conference by saying: “My beloved, you must always make a difference in teaching so as to suit your presentation of truth to the minds and hearts before you. When you stand before a multitude of varying intellects and temperaments, you cannot speak different words for each class of hearers, but you can tell a story to convey your teaching; and each group, even each individual, will be able to make his own interpretation of your parable in accordance with his own intellectual and spiritual endowments. You are to let your light shine but do so with wisdom and discretion. No man, when he lights a lamp, covers it up with a vessel or puts it under the bed; he puts his lamp on a stand where all can behold the light. Let me tell you that nothing is hid in the kingdom of heaven which shall not be made manifest; neither are there any secrets which shall not ultimately be made known. Eventually, all these things shall come to light. Think not only of the multitudes and how they hear the truth; take heed also to yourselves how you hear. Remember that I have many times told you: To him who has shall be given more, while from him who has not shall be taken away even that which he thinks he has.”
151:3.2 (1692.1) במונחים של היום, ניתן לסכם את המשך הדיון בנוגע למשלים, וכן את ההנחיות הנוספות שקיבלו ביחס לפירושם, כדלקמן:		151:3.2 (1692.1) The continued discussion of parables and further instruction as to their interpretation may be summarized and expressed in modern phraseology as follows:
151:3.3 (1692.2) 1. ישוע המליץ שלא ללמד את אמיתות הבשורה באמצעות אגדות או אלגוריות. לחלופין, הוא המליץ על שימוש חופשי במשלים, במיוחד במשלים מעולם הטבע. הוא הדגיש את הערך שבשימוש באנלוגיה הקיימת בין עולם הטבע לעולם הרוח כאמצעי להוראת האמת. לעתים תכופות הוא התייחס אל הטבעי כאל ״הצל הלא-אמיתי והחולף של מציאויות הרוח.״		151:3.3 (1692.2) 1. Jesus advised against the use of either fables or allegories in teaching the truths of the gospel. He did recommend the free use of parables, especially nature parables. He emphasized the value of utilizing the analogy existing between the natural and the spiritual worlds as a means of teaching truth. He frequently alluded to the natural as “the unreal and fleeting shadow of spirit realities.”
151:3.4 (1692.3) 2. ישוע סיפר שלושה או ארבעה משלים מכתבי הקודש העבריים, והפנה את תשומת לב מאזיניו לכך שלא הייתה זו שיטת הוראה חדשה לגמרי. על-אף זאת, השימוש שהוא עשה בשיטה זו מאותו זמן ואילך, הפך אותה לשיטת הוראה כמעט חדשה.		151:3.4 (1692.3) 2. Jesus narrated three or four parables from the Hebrew scriptures, calling attention to the fact that this method of teaching was not wholly new. However, it became almost a new method of teaching as he employed it from this time onward.
151:3.5 (1692.4) 3. בעת שהוא לימד את השליחים מהו ערכם של משלים, הפנה ישוע את תשומת לבם אל הנקודות הבאות:		151:3.5 (1692.4) 3. In teaching the apostles the value of parables, Jesus called attention to the following points:
151:3.6 (1692.5) המשל מושך בעת ובעונה אחת אנשים המצויים בטווח רחב של רמות של שכל ושל רוח. המשל ממריץ את הדמיון, מאתגר את ההבחנה ומניע לחשיבה ביקורתית; הוא מייצר סימפטיה בלא לעורר התנגדות.		151:3.6 (1692.5) The parable provides for a simultaneous appeal to vastly different levels of mind and spirit. The parable stimulates the imagination, challenges the discrimination, and provokes critical thinking; it promotes sympathy without arousing antagonism.
151:3.7 (1692.6) המשל מתקדם מן הדברים הידועים אל ההבחנה של הלא-ידוע. המשל משתמש בחומרִי ובטבעי כאמצעי להצגתם של הרוחני ושל העל-חומרי.		151:3.7 (1692.6) The parable proceeds from the things which are known to the discernment of the unknown. The parable utilizes the material and natural as a means of introducing the spiritual and the supermaterial.
151:3.8 (1692.7) המשל מעודד קבלת החלטות מוסריות חסרות-פניות. המשל עוקף הרבה דעות-קדומות, זורע בחֵן אמת חדשה אל תוככי הדעת, ועושה את כל אלה תוך שהוא מעורר מינימום של הגנה-עצמית ושל תרעומת אישית.		151:3.8 (1692.7) Parables favor the making of impartial moral decisions. The parable evades much prejudice and puts new truth gracefully into the mind and does all this with the arousal of a minimum of the self-defense of personal resentment.
151:3.9 (1692.8) על-מנת לדחות את האמת אשר נמשלת כאנלוגיה במשל, נדרשת פעולה שכלית מודעת, אשר עומדת בניגוד ישיר לשיקול הדעת הישר של האדם ולהחלטתו ההוגנת. המשל מניע למחשבה דרך חוש השמיעה.		151:3.9 (1692.8) To reject the truth contained in parabolical analogy requires conscious intellectual action which is directly in contempt of one’s honest judgment and fair decision. The parable conduces to the forcing of thought through the sense of hearing.
151:3.10 (1692.9) השימוש בצורת המשל כשיטת הוראה מאפשר למורה להציג אמיתות חדשות, ואף מבהילות, בה בעת שהוא נמנע כמעט לחלוטין ממחלוקת ומהתנגשות כלפי חוץ עם הסמכות ועם המסורת המבוססת.		151:3.10 (1692.9) The use of the parable form of teaching enables the teacher to present new and even startling truths while at the same time he largely avoids all controversy and outward clashing with tradition and established authority.
151:3.11 (1693.1) לַמשל אף נודע היתרון שהוא מעורר את הזיכרון של האמת, אשר נלמדה כאשר האדם נתקל לאחר מכן באותם מקרים מוכרים.		151:3.11 (1693.1) The parable also possesses the advantage of stimulating the memory of the truth taught when the same familiar scenes are subsequently encountered.
151:3.12 (1693.2) כך ביקש ישוע ליידע את חסידיו באשר למגוון הסיבות שבעטיין הוא החל להשתמש יותר ויותר במשלים בשעה שלימד בציבור.		151:3.12 (1693.2) In this way Jesus sought to acquaint his followers with many of the reasons underlying his practice of increasingly using parables in his public teaching.
151:3.13 (1693.3) לקראת סיומו של שיעור הערב, העיר ישוע לראשונה על משל הזורע. הוא אמר כי המשל התייחס לשני דברים: ראשית, הוא סקר את משימתו שלו עד לאותה עת, וכן חזה את אשר עמד לפניו בשארית חייו על-פני האדמה. ושנית, היה זה גם רמז לְמה שהשליחים – כמו מבשרי מלכות אחרים – יכולים לצפות לו במשימתם שלהם בדורות הבאים לבוא.		151:3.13 (1693.3) Toward the close of the evening’s lesson Jesus made his first comment on the parable of the sower. He said the parable referred to two things: First, it was a review of his own ministry up to that time and a forecast of what lay ahead of him for the remainder of his life on earth. And second, it was also a hint as to what the apostles and other messengers of the kingdom might expect in their ministry from generation to generation as time passed.
151:3.14 (1693.4) ישוע אף החליט להשתמש במשלים, משום שזו הייתה הדרך הטובה ביותר להפריך את המאמץ המלומד של מנהיגי הדת בירושלים לטעון כנגדו כי כל עבודתו מסתייעת בשדים ובנסיך הרשע. השימוש בטבע נָגַד את הטענה הזו, משום שבאותם ימים אנשים התייחסו אל תופעות הטבע כאל מעשי ידֵי הוויות רוחניות וכוחות על-טבעיים. הוא אף בחר בשיטת ההוראה הזו משום שהיא אפשרה לו להכריז על אמיתוֹת חיוניות באוזני אלו אשר ביקשו ללמוד את הדרך הטובה יותר, ובה בעת פגעה ביכולת של אויביו למצוא סיבות להיעלב ותואנות להאשימו.		151:3.14 (1693.4) Jesus also resorted to the use of parables as the best possible refutation of the studied effort of the religious leaders at Jerusalem to teach that all of his work was done by the assistance of demons and the prince of devils. The appeal to nature was in contravention of such teaching since the people of that day looked upon all natural phenomena as the product of the direct act of spiritual beings and supernatural forces. He also determined upon this method of teaching because it enabled him to proclaim vital truths to those who desired to know the better way while at the same time affording his enemies less opportunity to find cause for offense and for accusations against him.
151:3.15 (1693.5) ובטרם סיים ישוע את השיעור של אותו לילה, הוא אמר לקבוצה: ״כעת, אספר לכם את סופו של משל הזורע. אבחן אתכם בדרך שבה תקבלו אותו: מַלְכוּת הַאֱלוֹהִים הִיא כְאָדָם הַמַשְׁלִיךְ זֶרַע טוֹב בָּאֲדָמָה; וְשָׁכַב וְקָם לַיְלָה וָיוֹם, וְהַזֶּרַע יִצְמַח וְגָדֵל וְהוּא לֹא יָדָע, והזרע הבשיל ונתן פרי. ראשית יצא העלה, ואז הקלח ואז מלָא הקלח גרעינים. ואז, משבשלו הגרעינים, שלף חרמש וסיים את הקציר. מִי אֲשֶׁר אָזְנַיִם לוֹ לִשְׁמֹעַ יִשְׁמָע.״		151:3.15 (1693.5) Before he dismissed the group for the night, Jesus said: “Now will I tell you the last of the parable of the sower. I would test you to know how you will receive this: The kingdom of heaven is also like a man who cast good seed upon the earth; and while he slept by night and went about his business by day, the seed sprang up and grew, and although he knew not how it came about, the plant came to fruit. First there was the blade, then the ear, then the full grain in the ear. And then when the grain was ripe, he put forth the sickle, and the harvest was finished. He who has an ear to hear, let him hear.”
151:3.16 (1693.6) פעמים רבות הפכו השליחים בדעתם בדבריו של המאסטר, אך הוא מעולם לא התייחס שוב לתוספת הזו לְמשל הזורע.		151:3.16 (1693.6) Many times did the apostles turn this saying over in their minds, but the Master never made further mention of this addition to the parable of the sower.
4. משלים נוספים על החוף ^top		4. More Parables by the Sea ^top
151:4.1 (1693.7) למחרת היום שוב לימד ישוע את הקהל מן הסירה, ואמר: ״מַלְכוּת הַשָׁמַיִם דּוֹמָה לְאָדָם אֲשֶׁר זָרַע זֶרַע טוֹב בְּשָׂדֵהוּ; וַיְהִי בִּהְיוֹת הָאֲנָשִׁים יְשֵׁנִים, וַיָּבֹא אֹיְבוֹ וַיִּזְרַע זוּנִין בֵּין הַחִטִּים וַיֵּלֶךְ לוֹ. וְכַאֲשֶׁר פָּרַח הַדֶּשֶׁא וַיַּעַשׂ פֶּרִי וַיֵּרָאוּ גַּם הַזּוּנִין. וְיִגְשׁוּ עַבְדֵי בַעַל-הַבַּיִת וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו ׳אֲדוֹנֵינוּ הֲלֹא זֶרַע טוֹב זָרַעְתָּ בְשָׂדֶךָ? וּמֵאַיִן לוֹ הַזּוּנִין?׳ וַיּאֹמֶר לָהֶם, ׳אִישׁ אֹיֵב עָשָׂה זֹאת.׳ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הָעֲבָדִים, ׳הֲתַחְפּוץ כִּי נֵלֵךְ וּנְלַקֵּט אֹתָם?׳ וַיֹּאמֶר, ׳לֹא, פֶּן תְּלַקְּטוּ אֶת הַזּוּנִין וְשֵׁרַשְׁתֶּם גַּם אֶת הַחִטִּים. הַנִּיחוּ אֹתָם וְיִגְדְּלוּ שְׁנֵיהֶם יַחַד עַד הַקָּצִיר, וְהָיָה בְּעֵת הַקָּצִיר וְאָמַרְתִּי לַקּוֹצְרִים לַקְּטוּ בָרִאשׁוֹנָה אֶת הַזּוּנִין וְאִגְדוּ אֹתָם אֲגֻדּוֹת לְשָׂרְפָם, וְאֵת הַחִטִּים אִסְפוּ לְאוֹצָרִי.״		151:4.1 (1693.7) The next day Jesus again taught the people from the boat, saying: “The kingdom of heaven is like a man who sowed good seed in his field; but while he slept, his enemy came and sowed weeds among the wheat and hastened away. And so when the young blades sprang up and later were about to bring forth fruit, there appeared also the weeds. Then the servants of this householder came and said to him: ‘Sir, did you not sow good seed in your field? Whence then come these weeds?’ And he replied to his servants, ‘An enemy has done this.’ The servants then asked their master, ‘Would you have us go out and pluck up these weeds?’ But he answered them and said: ‘No, lest while you are gathering them up, you uproot the wheat also. Rather let them both grow together until the time of the harvest, when I will say to the reapers, Gather up first the weeds and bind them in bundles to burn and then gather up the wheat to be stored in my barn.’”
151:4.2 (1693.8) לאחר שהקהל שאל שאלות אחדות, סיפר ישוע משל נוסף: ״מַלְכוּת הַשָׁמַיִם דּוֹמָה לְגַרְגַּר שֶׁל חַרְדָּל אֲשֶׁר לְקָחוֹ אִישׁ וַיִּזְרַע בְּשָׂדֵהוּ. וְהוּא קָטֹן מִכָּל הַזֵּרוֹעִים, וְכַאֲשֶׁר צָמַח, גָּדוֹל הוּא מִן הַיְרָקוֹת וְהָיָה לְעֵץ עַד-אֲשֶׁר יָבֹאוּ עוֹף הַשָׁמַיִם וְקִנְּנוּ בַּעֲנָפָיו.״		151:4.2 (1693.8) After the people had asked a few questions, Jesus spoke another parable: “The kingdom of heaven is like a grain of mustard seed which a man sowed in his field. Now a mustard seed is the least of seeds, but when it is full grown, it becomes the greatest of all herbs and is like a tree so that the birds of heaven are able to come and rest in the branches thereof.”
151:4.3 (1694.1) ״מַלְכוּת הַשָׁמַיִם דּוֹמָה לִשְׂאֹר אֲשֶׁר לְקָחַתּוּ אִשָׁה וַתִּטְמֹן בִּשְׁלשׁ סְאִים קֶמַח, עַד כִּי יֶחְמַץ כֻּלּוֹ.״		151:4.3 (1694.1) “The kingdom of heaven is also like leaven which a woman took and hid in three measures of meal, and in this way it came about that all of the meal was leavened.”
151:4.4 (1694.2) ״עוֹד דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָׁמַיִם לְאוֹצָר טָמוּן בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר מְצָאוֹ אִישׁ וַיִּטְמְנֵהוּ, וּבְשִׂמְחָתוֹ יֵלֵךְ וּמָכַר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְקָנָה אֶת הַשָּׂדֶה הַהוּא.״		151:4.4 (1694.2) “The kingdom of heaven is also like a treasure hidden in a field, which a man discovered. In his joy he went forth to sell all he had that he might have the money to buy the field.”
151:4.5 (1694.3) ״עוֹד דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָׁמָיִם לְאִישׁ סֹחֵר הַמְבַקֵּשׁ מַרְגָּלִיּוֹת טוֹבוֹת; וְכַאֲשֶׁר מָצָא מַרְגָּלִית אַחַת יְקָרָה מְאֹד, הָלַךְ וַיִּמְכֹּר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקֶן אֹתָהּ.״		151:4.5 (1694.3) “The kingdom of heaven is also like a merchant seeking goodly pearls; and having found one pearl of great price, he went out and sold everything he possessed that he might be able to buy the extraordinary pearl.”
151:4.6 (1694.4) ״עוֹד דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָׁמַיִם לְמִכְמֶרֶת אֲשֶׁר הָשְׁלְכָה לַיָּם, וּמִינִים שׁוֹנִים יֵאָסְפוּ לְתוֹכָהּ. וְכַאֲשֶׁר נִמְלְאָה, הֶעֱלוּ אֹתָהּ אֶל שְׂפַת הַיָּם וַיֵּשְׁבוּ וַיִּלְקְטוּ אֶת הַמִּינִים הַטּוֹבִים לְתוֹךְ הַכֵּלִים וְאֵת הָרָעִים הִשְׁלִיכוּ.״		151:4.6 (1694.4) “Again, the kingdom of heaven is like a sweep net which was cast into the sea, and it gathered up every kind of fish. Now, when the net was filled, the fishermen drew it up on the beach, where they sat down and sorted out the fish, gathering the good into vessels while the bad they threw away.”
151:4.7 (1694.5) עוד משלים רבים נוספים סיפר ישוע להמון הנקהל. לאמיתו של דבר, מאותו יום ואילך הוא כמעט ולא לימד את ההמונים בדרך אחרת. ולאחר שנשא דברים במשלים בפומבי לפני ההמון, הוא הסביר ופירט ביתר הרחבה את השיעור לשליחים ולאוונגליסטים במסגרת שיעורי הערב.		151:4.7 (1694.5) Many other parables spoke Jesus to the multitudes. In fact, from this time forward he seldom taught the masses except by this means. After speaking to a public audience in parables, he would, during the evening classes, more fully and explicitly expound his teachings to the apostles and the evangelists.
5. הביקור בכּוּרסִי ^top		5. The Visit to Kheresa ^top
151:5.1 (1694.6) במהלך השבוע מספר הנוכחים בקהל המשיך לגדול. בשבת מיהר ישוע אל הגבעות, אך בבוא בוקר יום ראשון חזרו ההמונים. ישוע דיבר אליהם בשעות אחר הצהריים המוקדמות, לאחר שפטרוס הטיף, וכאשר סיים, אמר לשליחיו: ״עייפתי מן ההמונים; הבה ונחצה אל הצד השני וננוח למשך יום אחד.״		151:5.1 (1694.6) The multitude continued to increase throughout the week. On Sabbath Jesus hastened away to the hills, but when Sunday morning came, the crowds returned. Jesus spoke to them in the early afternoon after the preaching of Peter, and when he had finished, he said to his apostles: “I am weary of the throngs; let us cross over to the other side that we may rest for a day.”
151:5.2 (1694.7) בדרכם אל צדו השני של האגם, הם נתקלו בסערת רוחות פתאומית ועזה, אשר מאפיינת את הכנרת, ובייחוד בעונה זו של השנה. האגם הזה שוכן כמאתיים מטרים מחת לפני הים, ומוקף במצוקים גבוהים, במיוחד ממערב. גאיות עמוקים מובילים מן האגם מעלה אל הגבעות. במהלך היום האוויר החם עולה ככיס מעל האגם, ולאחר השקיעה נוטה האוויר המתקרר בגאיות לזרום במהירות מטה אל עבר האגם. הסערות האלה מתפרצות במהירות ולעיתים שוככות באותה פתאומיות.		151:5.2 (1694.7) On the way across the lake they encountered one of those violent and sudden windstorms which are characteristic of the Sea of Galilee, especially at this season of the year. This body of water is almost seven hundred feet below the level of the sea and is surrounded by high banks, especially on the west. There are steep gorges leading up from the lake into the hills, and as the heated air rises in a pocket over the lake during the day, there is a tendency after sunset for the cooling air of the gorges to rush down upon the lake. These gales come on quickly and sometimes go away just as suddenly.
151:5.3 (1694.8) סערת ערב שכזו היא אשר תקפה, בערבו של אותו יום ראשון, את הסירה שבה הפליג ישוע אל הצד השני. שלוש סירות נוספות ובהן כמה מן האוונגליסטים הצעירים יותר שטו מאחור. הסערה הייתה עזה, אף שהצטמצמה לאזור הזה של האגם, ולא היה לה כל זכר בצדו המערבי. הרוח הייתה כה חזקה, עד כי הגלים החלו לשטוף את הסירה. הרוח החזקה קרעה את המפרש לפני שהשליחים יכלו לקפלו, וכעת הם נאלצו להסתמך על המשוטים וחתרו במאמצים רבים לכיוון החוף, שהיה מרוחק כשני קילומטרים וחצי משם.		151:5.3 (1694.8) It was just such an evening gale that caught the boat carrying Jesus over to the other side on this Sunday evening. Three other boats containing some of the younger evangelists were trailing after. This tempest was severe, notwithstanding that it was confined to this region of the lake, there being no evidence of a storm on the western shore. The wind was so strong that the waves began to wash over the boat. The high wind had torn the sail away before the apostles could furl it, and they were now entirely dependent on their oars as they laboriously pulled for the shore, a little more than a mile and a half distant.
151:5.4 (1694.9) בינתיים ישוע ישן בירכתי הסירה, תחת מחסה קטן אשר היה פרוש מעליו. כשהם יצאו מבית צידה, המאסטר היה עייף, ולמעשה הסיבה שבעטיה הוא הנחה אותם להפליג אל הצד השני הייתה כדי למצוא מנוחה. דייגים-לשעבר אלו היו חותרים חזקים ומנוסים, אך זו הייתה אחת מן הסערות החזקות ביותר שבהן הם נתקלו מאז ומעולם. ואף כי הרוח והגלים טלטלו את הסירה כאילו הייתה סירת צעצוע, ישוע ישן עמוקות ובאין-מפריע. פטרוס חתר בצד ימין בקרבת הירכתיים. כאשר הסירה החלה להתמלא במים, הוא שמט את המשוט, מיהר אל ישוע, ניער אותו בעוז על-מנת להעירו, ומשהתעורר, אמר לו פטרוס: ״מאסטר, אינך רואה כי אנחנו מצויים בתוך סערה עזה? אם לא תציל אותנו, אנחנו נמות כולנו.״		151:5.4 (1694.9) Meanwhile Jesus lay asleep in the stern of the boat under a small overhead shelter. The Master was weary when they left Bethsaida, and it was to secure rest that he had directed them to sail him across to the other side. These ex-fishermen were strong and experienced oarsmen, but this was one of the worst gales they had ever encountered. Although the wind and the waves tossed their boat about as though it were a toy ship, Jesus slumbered on undisturbed. Peter was at the right-hand oar near the stern. When the boat began to fill with water, he dropped his oar and, rushing over to Jesus, shook him vigorously in order to awaken him, and when he was aroused, Peter said: “Master, don’t you know we are in a violent storm? If you do not save us, we will all perish.”
151:5.5 (1695.1) כאשר ישוע יצא אל הגשם, הוא התבונן ראשית בפטרוס, ואז התבונן מבעד לחשיכה בחותרים הנאבקים, ולאחר מכן הפנה את מבטו ושב להתבונן בשמעון פטרוס, אשר במצוקתו טרם שב לחתור, ואמר: ״מדוע אתם מפחדים כל-כך? איפה האמונה שלכם? שקט, הירגעו.״ ישוע בקושי הספיק להוכיח את פטרוס ואת שאר השליחים, הוא בקושי הספיק להורות לפטרוס לבקש שקט בנפשו, כאשר ההפרעה במזג האוויר התייצבה והשתתקה לכדי שלווה גדולה. הגלים הזועמים נסוגו כמעט מיד. נעלמו העננים השחורים אשר פלטו את מימיהם לכדי קילוח הגשם הקצר, וכוכבי הלילה נגלו וזהרו בשמיים מעל. ככל שידיעתנו שלנו מגעת, כל זה היה בבחינת צירוף-מקרים בלבד; אך השליחים, ובמיוחד שמעון פטרוס, מעולם לא חדלו מלהחשיב זאת כנס של הטבע. לאנשי אותם ימים היה קל במיוחד להאמין בניסים של הטבע, זאת משום שהם האמינו באדיקות שכל תופעות הטבע היו נתונות במישרין תחת השליטה של כוחות רוחניים ושל הוויות על-טבעיות.		151:5.5 (1695.1) As Jesus came out in the rain, he looked first at Peter, and then peering into the darkness at the struggling oarsmen, he turned his glance back upon Simon Peter, who, in his agitation, had not yet returned to his oar, and said: “Why are all of you so filled with fear? Where is your faith? Peace, be quiet.” Jesus had hardly uttered this rebuke to Peter and the other apostles, he had hardly bidden Peter seek peace wherewith to quiet his troubled soul, when the disturbed atmosphere, having established its equilibrium, settled down into a great calm. The angry waves almost immediately subsided, while the dark clouds, having spent themselves in a short shower, vanished, and the stars of heaven shone overhead. All this was purely coincidental as far as we can judge; but the apostles, particularly Simon Peter, never ceased to regard the episode as a nature miracle. It was especially easy for the men of that day to believe in nature miracles inasmuch as they firmly believed that all nature was a phenomenon directly under the control of spirit forces and supernatural beings.
151:5.6 (1695.2) ישוע הסביר לשנים-עשר בפשטות כי הוא רק דיבר אל נפשותיהם הסוערות ואל דעתם אשר הייתה מצויה במצוקה, וכי הוא לא ציווה על איתני הטבע לציית לדברו. אך כל זאת היה לשווא. חסידי המאסטר המשיכו ופירשו כרצונם את כל צירופי המקרים הללו. מאותו יום ואילך, הם התעקשו לייחס למאסטר שליטה מוחלטת על איתני הטבע. ופטרוס מעולם לא התעייף מלספר כיצד ״אפילו רוחות השמים והגלים מצייתים לו.״		151:5.6 (1695.2) Jesus plainly explained to the twelve that he had spoken to their troubled spirits and had addressed himself to their fear-tossed minds, that he had not commanded the elements to obey his word, but it was of no avail. The Master’s followers always persisted in placing their own interpretation on all such coincidental occurrences. From this day on they insisted on regarding the Master as having absolute power over the natural elements. Peter never grew weary of reciting how “even the winds and the waves obey him.”
151:5.7 (1695.3) היה זה מאוחר בערב כאשר הגיעו ישוע ועמיתיו אל החוף, ומכיוון שהיה זה לילה רגוע ויפהפה, הם נותרו כולם לנוח בסירות וירדו אל החוף רק למחרת בבוקר, זמן קצר לאחר הנץ החמה. כאשר הם התקבצו יחדיו, כארבעים במספר, אמר להם ישוע: ״בואו נעלה אל הגבעות ההן ונשהה שם במשך ימים מספר ונהגה בבעיות מלכות האב.״		151:5.7 (1695.3) It was late in the evening when Jesus and his associates reached the shore, and since it was a calm and beautiful night, they all rested in the boats, not going ashore until shortly after sunrise the next morning. When they were gathered together, about forty in all, Jesus said: “Let us go up into yonder hills and tarry for a few days while we ponder over the problems of the Father’s kingdom.”
6. המשוגע מכורסי ^top		6. The Kheresa Lunatic ^top
151:6.1 (1695.4) אף כי רוב פני השטח של אזור החוף המזרחי הסמוך עלה במתינות אל עבר הגבעות, בנקודה המסוימת שבה הם נמצאו הייתה מצויה גבעה תלולה, ובכמה מקומות החוף נפל בצורת מצוק אל האגם. ישוע הצביע על צדהּ של גבעה סמוכה, ואמר: ״בואו נעלה על הגבעה הזו לאכול את ארוחת הבוקר שלנו במחסה, ושם ננוח ונשוחח.״		151:6.1 (1695.4) Although most of the near-by eastern shore of the lake sloped up gently to the highlands beyond, at this particular spot there was a steep hillside, the shore in some places dropping sheer down into the lake. Pointing up to the side of the near-by hill, Jesus said: “Let us go up on this hillside for our breakfast and under some of the shelters rest and talk.”
151:6.2 (1695.5) הגבעה כולה הייתה מכוסה במערות אשר נחצבו בסלע. רבות מן הגומחות האלה שימשו כקברים עתיקים. בסביבות מחצית הדרך אל הפסגה, בנקודה שטוחה יחסית, מוקם בית הקברות של הכפר הקטן, כורסי. בשעה שישוע ועמיתיו חלפו בסמוך לבית הקברות, מיהר לעברם איש משוגע אשר חי במערות הסלע. המשוגע הזה היה מוכר היטב לתושבי הסביבה. בעבר הוא נכבל באזיקים באחת מן המערות, אולם זה מכבר הוא השתחרר מכבליו ועתה הסתובב חופשי בין הקברים ובין המערות הנטושות.		151:6.2 (1695.5) This entire hillside was covered with caverns which had been hewn out of the rock. Many of these niches were ancient sepulchres. About halfway up the hillside on a small, relatively level spot was the cemetery of the little village of Kheresa. As Jesus and his associates passed near this burial ground, a lunatic who lived in these hillside caverns rushed up to them. This demented man was well known about these parts, having onetime been bound with fetters and chains and confined in one of the grottoes. Long since he had broken his shackles and now roamed at will among the tombs and abandoned sepulchres.
151:6.3 (1696.1) אדם זה, עמוס שמו, נתקף באי-שפיות זמנית. בתקופות מסוימות הוא הצליח למצוא בגדים ללבוש ולחיות בינות לשכניו באופן סביר יחסית. במהלך אחת מתקופות השפיות האלה הוא הלך אל בית צידה, שם שמע את ישוע ואת השליחים מטיפים, ובעת ההיא הפך למאמין-למחצה בבשורת המלכות. ואולם, במהרה הגיעה שוב תקופה סוערת והוא נס אל הקברים, שם גנח, צעק בקול רם ובהתנהגותו הטיל אימה על כל מי שפגש בו.		151:6.3 (1696.1) This man, whose name was Amos, was afflicted with a periodic form of insanity. There were considerable spells when he would find some clothing and deport himself fairly well among his fellows. During one of these lucid intervals he had gone over to Bethsaida, where he heard the preaching of Jesus and the apostles, and at that time had become a halfhearted believer in the gospel of the kingdom. But soon a stormy phase of his trouble appeared, and he fled to the tombs, where he moaned, cried out aloud, and so conducted himself as to terrorize all who chanced to meet him.
151:6.4 (1696.2) כאשר עמוס זיהה את ישוע, הוא נפל לרגליו וקרא: ״אני מכיר אותך, ישוע, אך שדים תקפוני ואחזו בי. מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִמְּךָ אֲשֶׁר לֹא תְעַנֵּנִי.״ אדם זה אכן האמין כי השיגעון אשר נתקף בו מעת לעת נבע מכך שנכנסו בו באותן תקופות רוחות רעות, או טמאות, והשתלטו על דעתו ועל גופו. בעיותיו היו רגשיות בעיקרן – מוחו לא נפגע כלל ועיקר.		151:6.4 (1696.2) When Amos recognized Jesus, he fell down at his feet and exclaimed: “I know you, Jesus, but I am possessed of many devils, and I beseech that you will not torment me.” This man truly believed that his periodic mental affliction was due to the fact that, at such times, evil or unclean spirits entered into him and dominated his mind and body. His troubles were mostly emotional—his brain was not grossly diseased.
151:6.5 (1696.3) ישוע השפיל את מבטו אל עבר האדם אשר כרע לרגליו כחיה, הושיט אליו ידו, הרימו ואמר לו: ״עמוס, לא דבק בך שד; כבר שמעת את החדשות הטובות, כי הנך בן האל. אני מצווה עליך לצאת מן הכישוף הזה.״ כאשר שמע עמוס את ישוע אומר את הדברים האלה, התחוללה בשכלו תמורה כזאת שגרמה לו לחזור מיד לשפיותו ולשלוט ברגשותיו באופן רגיל. כעת כבר נאסף סביבם קהל נכבד מן הכפר הסמוך, והאנשים הללו, יחד עם רועי החזירים מן הרמה אשר מעליהם, נדהמו לראות את המשוגע יושב עם ישוע ועם חסידיו, שפוי לחלוטין ומשוחח אתם בחופשיות.		151:6.5 (1696.3) Jesus, looking down upon the man crouching like an animal at his feet, reached down and, taking him by the hand, stood him up and said to him: “Amos, you are not possessed of a devil; you have already heard the good news that you are a son of God. I command you to come out of this spell.” And when Amos heard Jesus speak these words, there occurred such a transformation in his intellect that he was immediately restored to his right mind and the normal control of his emotions. By this time a considerable crowd had assembled from the near-by village, and these people, augmented by the swine herders from the highland above them, were astonished to see the lunatic sitting with Jesus and his followers, in possession of his right mind and freely conversing with them.
151:6.6 (1696.4) בשעה שרועי החזירים מיהרו אל הכפר להפיץ את החדשות על אודות ריפוי המשוגע, הכלבים הסתערו על קבוצה קטנה של כשלושים חזירים אשר נותרה ללא השגחה. הם דחקו את רובם אל עבר המצוק ואלו נפלו מטה אל הים. המאורע המקרי הזה, אשר נקשר לנוכחותו של ישוע ולנס הריפוי, לכאורה, של המשוגע, היה המקור לאגדה לפיה ישוע גרש מן האיש חבורת שדים, אשר נכנסו אל תוך החזירים וגרמו להם לקפוץ אל מותם בים אשר מתחת. עוד בטרם שקעה החמה, פרסמו רועי החזירים את דבר המאורע באזור וכל אנשי הכפר האמינו להם. ועמוס עצמו, בוודאי שהאמין לסיפור הזה; הוא הרי ראה את החזירים נופלים מטה משפת המצוק מעט לאחר שדעתו שלו שָׁקטה; מה גם שהוא האמין כי הם נשאו בקרבם את הרוחות הרעות אשר הסעירו אותו ודבקו בו במשך זמן כה רב. ועובדה זו תרמה רבות לכך שהריפוי שלו נותר בעינו באופן קבוע. באותה מידה, נכון היה הדבר כי שליחיו של ישוע (למעט תומאס) האמינו כי סיפור החזירים הזה היה קשור במישרין לריפויו של עמוס.		151:6.6 (1696.4) As the swine herders rushed into the village to spread the news of the taming of the lunatic, the dogs charged upon a small and untended herd of about thirty swine and drove most of them over a precipice into the sea. And it was this incidental occurrence, in connection with the presence of Jesus and the supposed miraculous curing of the lunatic, that gave origin to the legend that Jesus had cured Amos by casting a legion of devils out of him, and that these devils had entered into the herd of swine, causing them forthwith to rush headlong to their destruction in the sea below. Before the day was over, this episode was published abroad by the swine tenders, and the whole village believed it. Amos most certainly believed this story; he saw the swine tumbling over the brow of the hill shortly after his troubled mind had quieted down, and he always believed that they carried with them the very evil spirits which had so long tormented and afflicted him. And this had a good deal to do with the permanency of his cure. It is equally true that all of Jesus’ apostles (save Thomas) believed that the episode of the swine was directly connected with the cure of Amos.
151:6.7 (1696.5) ישוע לא זכה למנוחה אשר לה הוא ייחל. רוב אותו יום צבאו עליו אלו אשר הגיעו בתגובה לחדשות על ריפויו של עמוס, וכן אלו אשר לבם נמשך אחר סיפור השדים אשר גורשו מן המשוגע ונכנסו אל תוך עדר החזירים. וכך, לאחר לילה אחד בלבד של מנוחה, בבוקר יום שלישי, ניעורו ישוע וחבריו מפאת הגעתה של חבורת רועי חזירים, גויים, אשר באו לבקש מהם ללכת משם. אמר דובר החבורה אל פטרוס ואל אנדראס: ״דייגי הגליל, לכו מאתנו וקחו אתכם את נביאכם. אנחנו יודעים כי הוא אדם קדוש, אך אלֵי ארצנו אינם מכירים אותו, ולכן אנחנו מסתכנים באיבוד חזירים לרוב. פחדכם נפל עלינו, ועל-כן אנחנו מתפללים כי תלכו מכאן.״ וכאשר ישוע שמע אותם, הוא אמר לאנדראס: ״בואו ונשוב אל מקומנו.״		151:6.7 (1696.5) Jesus did not obtain the rest he was looking for. Most of that day he was thronged by those who came in response to the word that Amos had been cured, and who were attracted by the story that the demons had gone out of the lunatic into the herd of swine. And so, after only one night of rest, early Tuesday morning Jesus and his friends were awakened by a delegation of these swine-raising gentiles who had come to urge that he depart from their midst. Said their spokesman to Peter and Andrew: “Fishermen of Galilee, depart from us and take your prophet with you. We know he is a holy man, but the gods of our country do not know him, and we stand in danger of losing many swine. The fear of you has descended upon us, so that we pray you to go hence.” And when Jesus heard them, he said to Andrew, “Let us return to our place.”
151:6.8 (1697.1) בעת שהם נפנו לעזוב, ביקש עמוס את רשותו של ישוע כי יצטרף אליהם, אך המאסטר סירב לכך. אמר ישוע לעמוס: ״אל תשכח כי אתה הנך בן האל. שׁוּב אֶל בֵּיתְךָ וְאֶל מִשְׁפַּחְתֶּךָ וְהַגֵּד לָהֶם אֶת הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהוָֹה.״ ועמוס הלך ופרסם ברבים כי ישוע גרש מנשמתו, אשר כך הופרעה, לגיון של שדים, וכי הרוחות הרעות האלה נכנסו אל תוך עדר חזירים והובילו אותם אל מותם מהיר. והוא לא חדל מכך עד אשר ביקר בכל ערי הדקפוליס והכריז על הדברים הגדולים אשר ישוע עשה למענו.		151:6.8 (1697.1) As they were about to depart, Amos besought Jesus to permit him to go back with them, but the Master would not consent. Said Jesus to Amos: “Forget not that you are a son of God. Return to your own people and show them what great things God has done for you.” And Amos went about publishing that Jesus had cast a legion of devils out of his troubled soul, and that these evil spirits had entered into a herd of swine, driving them to quick destruction. And he did not stop until he had gone into all the cities of the Decapolis, declaring what great things Jesus had done for him.