מסמך 153		Paper 153
המשבר בכפר נחום		The Crisis at Capernaum
153:0.1 (1707.1) בערב יום שישי, היום שבו הגיעו השליחים לבית צידה, ובבוקר יום השבת, הם הבחינו בכך שישוע היה מוטרד ברצינות בבעיה רבת-חשיבות כלשהי; הם הבחינו בכך שהמאסטר הקדיש מחשבה רבה לנושא חשוב כלשהו. הוא לא אכל ארוחת בוקר ובצהריים אכל אך מעט. במשך כל בוקר יום השבת ובערב שלפני כן, התגודדו השנים-עשר ועמיתיהם בקבוצות קטנות מסביב לבית, בגן ועל החוף. באוויר שררה מתיחות של אי-וודאות, ותחושת ציפייה של חשש עטפה את כולם. מאז שהם יצאו מירושלים, ישוע דיבר אליהם מעט מאוד.		153:0.1 (1707.1) ON FRIDAY evening, the day of their arrival at Bethsaida, and on Sabbath morning, the apostles noticed that Jesus was seriously occupied with some momentous problem; they were cognizant that the Master was giving unusual thought to some important matter. He ate no breakfast and but little at noontide. All of Sabbath morning and the evening before, the twelve and their associates were gathered together in small groups about the house, in the garden, and along the seashore. There was a tension of uncertainty and a suspense of apprehension resting upon all of them. Jesus had said little to them since they left Jerusalem.
153:0.2 (1707.2) חודשים שהם לא ראו את מאסטר כה טרוד ובמצב שאינו מְתָקשֵר. אפילו שמעון פטרוס היה מדוכא, אם לא עגמומי. אנדראס היה אובד עצות ולא ידע כיצד לסייע לעמיתיו המיואשים. נתנאל אמר כי הם שרויים בעיצומו של "השקט שלפני הסערה.״ תומאס הביע את לדעתו לפיה ״משהו יוצא-דופן עומד להתרחש.״ פיליפוס ייעץ לדוד זבדיה ״לזנוח את התכניות להאכיל ולהלין את ההמונים, עד אשר נדע על מה חושב המאסטר.״ מתִי, במאמצים מחודשים, ניסה למלא את הקופה. יעקב ויוחנן דנו בדרשה הצפויה בבית הכנסת והעלו השערות רבות באשר לטיבה ולהיקפה. שמעון הקנא ציין כי הוא מאמין, או יותר נכון מקווה, ״כי האב שבשמים יתערב באופן לא-צפוי כזה או אחר לטובת צדקת בנו ולתמיכה בו,״ ואילו יהודה איש-קריות העז להשתעשע במחשבה כי ייתכן שישוע היה מדוכא מכיוון שהתחרט על כך ש״לא היו לו האומץ והתעוזה להתיר לחמשת האלפים להכתיר אותו למלך היהודים.״		153:0.2 (1707.2) Not in months had they seen the Master so preoccupied and uncommunicative. Even Simon Peter was depressed, if not downcast. Andrew was at a loss to know what to do for his dejected associates. Nathaniel said they were in the midst of the “lull before the storm.” Thomas expressed the opinion that “something out of the ordinary is about to happen.” Philip advised David Zebedee to “forget about plans for feeding and lodging the multitude until we know what the Master is thinking about.” Matthew was putting forth renewed efforts to replenish the treasury. James and John talked over the forthcoming sermon in the synagogue and speculated much as to its probable nature and scope. Simon Zelotes expressed the belief, in reality a hope, that “the Father in heaven may be about to intervene in some unexpected manner for the vindication and support of his Son,” while Judas Iscariot dared to indulge the thought that possibly Jesus was oppressed with regrets that “he did not have the courage and daring to permit the five thousand to proclaim him king of the Jews.”
153:0.3 (1707.3) מתוך קבוצה שכזו של חסידים מדוכאים וחסרי-נחמה יצא ישוע ביום השבת היפהפה הזה לשאת את הדרשה החשובה בבית הכנסת של כפר נחום. מכל חסידיו הקרובים, היחיד שאיש לא ציפה ממנו, אחד התאומים לבית חלפי, היה זה אשר אמר לישוע את מילות העידוד היחידות, בשעה שישוע יצא מן הבית בדרכו אל בית הכנסת. הוא ברך אותו לשלום בשמחה ואמר: ״אנו מתפללים כי האב יסייע לך, וכי ההמונים יהיו רבים מאי-פעם.״		153:0.3 (1707.3) It was from among such a group of depressed and disconsolate followers that Jesus went forth on this beautiful Sabbath afternoon to preach his epoch-making sermon in the Capernaum synagogue. The only word of cheerful greeting or well-wishing from any of his immediate followers came from one of the unsuspecting Alpheus twins, who, as Jesus left the house on his way to the synagogue, saluted him cheerily and said: “We pray the Father will help you, and that we may have bigger multitudes than ever.”
1. הרקע ^top		1. The Setting of the Stage ^top
153:1.1 (1707.4) ביום השבת היפהפה הזה, בשעה שלוש אחר הצהריים, קיבלה את פניו של ישוע קהילת כפר נחום המכובדת בבית הכנסת החדש. יאיר ניהל את התפילה ומסר לידיו של ישוע את המגילה אשר ממנה יקרא. יום קודם לכן הגיעו מירושלים חמישים-ושלושה פרושים וצדוקים; יותר משלושים מן הרבנים והמנהיגים של בתי הכנסת הסמוכים נכחו אף הם. הסנהדרין בירושלים ציווה ישירות על מנהיגי הדת היהודיים הללו להגיע, והם היוו את חיל החלוץ האורתודוקסי אשר הגיע על-מנת להכריז במלחמה פתוחה כנגד ישוע ושליחיו. במושבי הכבוד של בית הכנסת, לצד מנהיגי היהודים הללו, ישבו המשקיפים הרשמיים מטעם הורדוס אנטיפס, אשר הונחו לבדוק האם יש אמת בדיווחים המטרידים כי נעשה ניסיון להכתיר את ישוע למלך היהודים בשטחים שבשליטת אחיו פיליפוס.		153:1.1 (1707.4) A distinguished congregation greeted Jesus at three o’clock on this exquisite Sabbath afternoon in the new Capernaum synagogue. Jairus presided and handed Jesus the Scriptures to read. The day before, fifty-three Pharisees and Sadducees had arrived from Jerusalem; more than thirty of the leaders and rulers of the neighboring synagogues were also present. These Jewish religious leaders were acting directly under orders from the Sanhedrin at Jerusalem, and they constituted the orthodox vanguard which had come to inaugurate open warfare on Jesus and his disciples. Sitting by the side of these Jewish leaders, in the synagogue seats of honor, were the official observers of Herod Antipas, who had been directed to ascertain the truth concerning the disturbing reports that an attempt had been made by the populace to proclaim Jesus the king of the Jews, over in the domains of his brother Philip.
153:1.2 (1708.1) ישוע הבין כי אויביו, אשר מספרם הלך וגדל, עמדו להכריז עליו מלחמה פומבית, והוא בחר באומץ לצאת למתקפה. בזמן האכלתם של חמשת-האלפים הוא אִתגר את רעיונותיהם על אודות המשיח החומרי; כעת הוא בחר שוב לתקוף בפומבי את מושגיהם על אודות גואל עם ישראל. המשבר הזה – אשר החל בהאכלתם של חמשת האלפים, ואשר הסתיים בדרשה הזו בתפילת המנחה ביום השבת – היווה את נקודת המפנה לרעה באשר לפרסום ולמוניטין שלו בציבור. מכאן ואילך, עסקה עבודת המלכות יותר ויותר במשימה החשובה יותר של גיוס והמרה רוחנית מוצלחת ותמידית של חברים באחווה הדתית האמיתית של האנושות. דרשה זו מסמנת את המשבר אשר התרחש במעבר מתקופת הדיון, המחלוקת וההחלטה, לזו של מלחמה פתוחה ושל קבלה סופית או דחייה סופית.		153:1.2 (1708.1) Jesus comprehended that he faced the immediate declaration of avowed and open warfare by his increasing enemies, and he elected boldly to assume the offensive. At the feeding of the five thousand he had challenged their ideas of the material Messiah; now he chose again openly to attack their concept of the Jewish deliverer. This crisis, which began with the feeding of the five thousand, and which terminated with this Sabbath afternoon sermon, was the outward turning of the tide of popular fame and acclaim. Henceforth, the work of the kingdom was to be increasingly concerned with the more important task of winning lasting spiritual converts for the truly religious brotherhood of mankind. This sermon marks the crisis in the transition from the period of discussion, controversy, and decision to that of open warfare and final acceptance or final rejection.
153:1.3 (1708.2) היטב ידע המאסטר כי אט-אט אך בבטחה רבים מחסידיו החלו להתכונן מנטאלית לדחייתו בסופו של דבר. כמו כן, הוא ידע כי רבים מתלמידיו נמצאו בעיצומו של תהליך איטי אך ודאי של הכנה מנטאלית והחלת-משמעת על הנשמה, הכנה אשר תאפשר להם לגבור על הספקות ולהכריז באומץ על אמונה מלאה בבשורת המלכות. ישוע הבין עד תום כי באמצעות תהליך איטי של בחירה חוזרת ונשנית בין טוב לרע, בני-אדם מכינים את עצמם לקבל החלטות בזמן משבר ולבחור לנהוג לפתע בגבורה. שוב ושוב הוא חשף את שליחיו הנבחרים לאכזבות, ולעיתים תכופות העמיד אותם במצבי מבחן רוחניים שבהם נדרשו לבחור בין טוב לרע. הוא ידע כי יוכל לסמוך על חסידיו כאשר עמדו במבחן האחרון, כשקיבלו את החלטותיהם המכריעות בהתאם להרגלים המנטאליים ולתגובות הרוחניות אשר רכשו קודם לכן.		153:1.3 (1708.2) The Master well knew that many of his followers were slowly but surely preparing their minds finally to reject him. He likewise knew that many of his disciples were slowly but certainly passing through that training of mind and that discipline of soul which would enable them to triumph over doubt and courageously to assert their full-fledged faith in the gospel of the kingdom. Jesus fully understood how men prepare themselves for the decisions of a crisis and the performance of sudden deeds of courageous choosing by the slow process of the reiterated choosing between the recurring situations of good and evil. He subjected his chosen messengers to repeated rehearsals in disappointment and provided them with frequent and testing opportunities for choosing between the right and the wrong way of meeting spiritual trials. He knew he could depend on his followers, when they met the final test, to make their vital decisions in accordance with prior and habitual mental attitudes and spirit reactions.
153:1.4 (1708.3) המשבר בחייו הארציים של ישוע החל בהאכלתם של חמשת האלפים והסתיים בדרשה הזו בבית הכנסת; המשבר בחיי השליחים החל בדרשה הזו בבית הכנסת, נמשך שנה שלמה והסתיים רק כאשר המאסטר עמד למשפט ונצלב.		153:1.4 (1708.3) This crisis in Jesus’ earth life began with the feeding of the five thousand and ended with this sermon in the synagogue; the crisis in the lives of the apostles began with this sermon in the synagogue and continued for a whole year, ending only with the Master’s trial and crucifixion.
153:1.5 (1708.4) רק מסתורין אחד, רק שאלה כבירה אחת הטרידה את כלל הנוכחים אשר ישבו שם באותו אחר-צהריים בבית הכנסת, לפני שישוע החל לשאת את דבריו. הן חבריו והן אויביו עסקו בשאלה אחת בלבד: ״מדוע הוא הפנה עורף בכוונה ובנחישות שכאלה להתלהבות הציבורית כלפיו?״ מיד לפני הדרשה הזו ומיד לאחריה עלו ספקות ואכזבות בקרב חסידיו הנרגנים, ואלה התגברו עד כדי התנגדות בלתי-מודעת אשר הפכה לבסוף לשנאה של ממש. היה זה לאחר הדרשה הזו שיהודה איש-קריות חשב בפעם הראשונה באופן מודע על נטישה. אך לעת עתה הוא הצליח להתגבר על כל הנטיות האלה.		153:1.5 (1708.4) As they sat there in the synagogue that afternoon before Jesus began to speak, there was just one great mystery, just one supreme question, in the minds of all. Both his friends and his foes pondered just one thought, and that was: “Why did he himself so deliberately and effectively turn back the tide of popular enthusiasm?” And it was immediately before and immediately after this sermon that the doubts and disappointments of his disgruntled adherents grew into unconscious opposition and eventually turned into actual hatred. It was after this sermon in the synagogue that Judas Iscariot entertained his first conscious thought of deserting. But he did, for the time being, effectively master all such inclinations.
153:1.6 (1708.5) כולם היו מבולבלים. ישוע הותיר אותם המומים ואובדי-עצות. לא מזמן אירע מפגן הכוח העל-טבעי הגדול ביותר בקריירה שלו. האכלתם של חמשת האלפים הייתה האירוע האחד בחייו הארציים אשר תאם יותר מכל את המושג היהודי של המשיח המיוחל. ואולם, יתרון יוצא-דופן זה נמחק מיד ובאופן בלתי-מוסבר בשל סירובו הנחרץ והברור להכתרתו כמלך.		153:1.6 (1708.5) Everyone was in a state of perplexity. Jesus had left them dumfounded and confounded. He had recently engaged in the greatest demonstration of supernatural power to characterize his whole career. The feeding of the five thousand was the one event of his earth life which made the greatest appeal to the Jewish concept of the expected Messiah. But this extraordinary advantage was immediately and unexplainedly offset by his prompt and unequivocal refusal to be made king.
153:1.7 (1709.1) בערב יום שישי, ושוב בבוקר השבת, ניסו המנהיגים מירושלים – בנחישות אך לשווא – לשכנע את יאיר למנוע מישוע מלשאת דברים בבית הכנסת. תשובתו היחידה של יאיר לכל ההפצרות האלה הייתה: ״אישרתי את הבקשה, ולא אפר את הבטחתי.״		153:1.7 (1709.1) On Friday evening, and again on Sabbath morning, the Jerusalem leaders had labored long and earnestly with Jairus to prevent Jesus’ speaking in the synagogue, but it was of no avail. Jairus’s only reply to all this pleading was: “I have granted this request, and I will not violate my word.”
2. הדרשה רבת החשיבות ^top		2. The Epochal Sermon ^top
153:2.1 (1709.2) ישוע פתח את דרשתו זו בציטוט מן התורה, מספר דברים: ״וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ. יִתֶּנְךָ יְהוָה נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ; וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. יוֹלֵךְ יְהוָה אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ. וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה, לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים. בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ, כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי. הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל אֵלֶּה כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלוֹהֶיךָ, וְהָיוּ בְךָ וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֵיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ, בְּרָעָב וּבְצָמָא. וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צָוַארְךָ. יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ. גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן. וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצוּרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן, בְּכָל אַרְצֶךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֶלוֹהֶיךָ לָךְ. וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ, בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ.״		153:2.1 (1709.2) Jesus introduced this sermon by reading from the law as found in Deuteronomy: “But it shall come to pass, if this people will not hearken to the voice of God, that the curses of transgression shall surely overtake them. The Lord shall cause you to be smitten by your enemies; you shall be removed into all the kingdoms of the earth. And the Lord shall bring you and the king you have set up over you into the hands of a strange nation. You shall become an astonishment, a proverb, and a byword among all nations. Your sons and your daughters shall go into captivity. The strangers among you shall rise high in authority while you are brought very low. And these things shall be upon you and your seed forever because you would not hearken to the word of the Lord. Therefore shall you serve your enemies who shall come against you. You shall endure hunger and thirst and wear this alien yoke of iron. The Lord shall bring against you a nation from afar, from the end of the earth, a nation whose tongue you shall not understand, a nation of fierce countenance, a nation which will have little regard for you. And they shall besiege you in all your towns until the high fortified walls wherein you have trusted come down; and all the land shall fall into their hands. And it shall come to pass that you will be driven to eat the fruit of your own bodies, the flesh of your sons and daughters, during this time of siege, because of the straitness wherewith your enemies shall press you.”
153:2.2 (1709.3) וכשסיים ישוע לצטט, הוא נפנה לנביאים וציטט מתוך ספר ירמיהו: ״׳אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם. וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה; וְאֶת-הָעִיר הַזֹּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכֹל גּוֹיֵ הָאָרֶץ.׳ וַיִּשְׁמְעוּ הַכּוֹהַנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם אֶת יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּבֵית יְהוָה. וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם; וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכּוֹהַנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר ׳מוֹת תָּמוּת.׳ וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ בְּבֵית יְהוָה. וַיִּשְׁמְעוּ שָׂרֵי יְהוּדָה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיַּעֲלוּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, בֵּית יְהוָה; וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ הַכּוֹהַנִים וְהַנְּבִיאִים אֶל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר. ׳מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה, כִּי נִבָּא אֶל הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאוֹזְנֶיכֵם.׳ וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר: ׳יְהוָה שְׁלָחַנִי לְהִנָּבֵא אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶל-הָעִיר הַזֹּאת אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם. וְעַתָּה הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְשִׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלוֹהֶיכֵם. וְיִנָּחֵם יְהוָה אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם. וַאֲנִי, הִנְנִי בְיֶדְכֶם. עֲשׂוּ לִי כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֵיכֶם. אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי אִם מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי, כִּי דָם נָקִי אַתֶּם נוֹתְנִים עֲלֵיכֶם, וְאֶל-הָעִיר הַזֹּאת וְאֶל יֹשְׁבֶיהָ. כִּי בֶאֱמֶת שְׁלָחַנִי יְהוָה עֲלֵיכֶם לְדַבֵּר בְּאוֹזְנֶיכֵם אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.׳		153:2.2 (1709.3) And when Jesus had finished this reading, he turned to the Prophets and read from Jeremiah: “‘If you will not hearken to the words of my servants the prophets whom I have sent you, then will I make this house like Shiloh, and I will make this city a curse to all the nations of the earth.’ And the priests and the teachers heard Jeremiah speak these words in the house of the Lord. And it came to pass that, when Jeremiah had made an end of speaking all that the Lord had commanded him to speak to all the people, the priests and teachers laid hold of him, saying, ‘You shall surely die.’ And all the people crowded around Jeremiah in the house of the Lord. And when the princes of Judah heard these things, they sat in judgment on Jeremiah. Then spoke the priests and the teachers to the princes and to all the people, saying: ‘This man is worthy to die, for he has prophesied against our city, and you have heard him with your own ears.’ Then spoke Jeremiah to all the princes and to all the people: ‘The Lord sent me to prophesy against this house and against this city all the words which you have heard. Now, therefore, amend your ways and reform your doings and obey the voice of the Lord your God that you may escape the evil which has been pronounced against you. As for me, behold I am in your hands. Do with me as seems good and right in your eyes. But know you for certain that, if you put me to death, you shall bring innocent blood upon yourselves and upon this people, for of a truth the Lord has sent me to speak all these words in your ears.’
153:2.3 (1710.1) ״כוהני אותה תקופה ומוריה ביקשו להרוג את ירמיהו, אך השופטים סירבו לבקשתם זו, אך בשל מילות האזהרה שלו, הם התירו לשלח את ירמיהו בחבלים לבור מצחין אשר בו הוא שקע בטיט עד לבתי-שחיו. זה מה שעולל העם הזה לנביא ירמיהו, משום שמילא את ציווי האל והזהיר את אחַיו מפני מפלתם הפוליטית המשמשת ובאה. והיום, אשאל אתכם זאת: מה יעוללו כוהניו הראשיים של העם הזה ומנהיגי הדת שלו לזה אשר יעז להזהירם מפני יום האובדן הרוחני? האם גם אתם תבקשו להמית את המורה אשר מעז לדבר את דבר אדוני, ואשר איננו חושש להצביע על הדרך שבה אתם נזהרים מלצעוד בדרך האור המובילה אל שערי מלכות השמים?		153:2.3 (1710.1) “The priests and teachers of that day sought to kill Jeremiah, but the judges would not consent, albeit, for his words of warning, they did let him down by cords in a filthy dungeon until he sank in mire up to his armpits. That is what this people did to the Prophet Jeremiah when he obeyed the Lord’s command to warn his brethren of their impending political downfall. Today, I desire to ask you: What will the chief priests and religious leaders of this people do with the man who dares to warn them of the day of their spiritual doom? Will you also seek to put to death the teacher who dares to proclaim the word of the Lord, and who fears not to point out wherein you refuse to walk in the way of light which leads to the entrance to the kingdom of heaven?
153:2.4 (1710.2) ״מה תבקשו לכם כהוכחה למשימתי על-פני האדמה? התרנו לכם להמשיך ולהחזיק ללא כל הפרעה במשרות ההשפעה והעוצמה שלכם, בעוד שהננו מבשרים את החדשות הטובות לעניים ולמנודים. לא התקפנו בעוינות את מה שמכובד עליכם, אלא הטפנו לחירות חדשה עבור נשמתו אחוזת הפחד של האדם. אנוכי באתי לעולם בכדי לגלות את אבי, ובכדי לכונן אחוות אחים של בני האל על-פני האדמה, היא מלכות השמים. ואף כי פעמים כה רבות הזכרתי לכם כי מלכותי איננה מן העולם הזה, עדיין עשה לכם אבי ניסים ונפלאות רבים של חומר, בנוסף להתמרות הרוחניות ולחידוש הרוחני הנראים יותר לעין.		153:2.4 (1710.2) “What is it you seek as evidence of my mission on earth? We have left you undisturbed in your positions of influence and power while we preached glad tidings to the poor and the outcast. We have made no hostile attack upon that which you hold in reverence but have rather proclaimed new liberty for man’s fear-ridden soul. I came into the world to reveal my Father and to establish on earth the spiritual brotherhood of the sons of God, the kingdom of heaven. And notwithstanding that I have so many times reminded you that my kingdom is not of this world, still has my Father granted you many manifestations of material wonders in addition to more evidential spiritual transformations and regenerations.
153:2.5 (1710.3) ״איזה אות חדש עוד תבקשו לכם מידַי? הנני מכריז כי יש בידכם די הוכחות לשם קבלת החלטתכם. אמן, אמן אומר לרבים מן היושבים כאן היום, כי אתם נדרשים להחליט באיזו דרך תלכו; ואומר אני לכם, ממש כשם שאמר יהושע לאבותיכם, ׳בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן.׳ היום רבים מכם נמצאים על פרשת דרכים.		153:2.5 (1710.3) “What new sign is it that you seek at my hands? I declare that you already have sufficient evidence to enable you to make your decision. Verily, verily, I say to many who sit before me this day, you are confronted with the necessity of choosing which way you will go; and I say to you, as Joshua said to your forefathers, ‘choose you this day whom you will serve.’ Today, many of you stand at the parting of the ways.
153:2.6 (1710.4) ״לאחר סעודת ההמונים, כמה מכם שלא הצליחו למצוא אותי בצד השני, שכרו את צי הסירות של דייגי טבריה – הסירות אשר מצאו מחסה בסמוך שבוע קודם לכן בשל סערה – בכדי לרדוף אחרי. אך לשם מה? לא עשיתם זאת כי ביקשתם צדק או אמת בכדי להיטיב לשרת ולסעוד את אחיכם! לא, רק כדי לקבל עוד לחם אשר למענו לא עמלתם עשיתם זאת. לא בכדי למלא את נשמותיכם בדברי החיים, אלא בכדי למלא את קיבתכם בלחם קל. זה מכבר לימדו אתכם כי המשיח, בשעה שיבוא, יחולל ניסים ונפלאות ויהפוך את חיי כל בני העם הנבחר לקלים ונעימים. אין להתפלא על כך שאלו אשר למדו זאת כמהים ללחם ולדגים. אך אני מכריז באוזניכם כי לא זו היא משימתו של בן האדם. באתי להכריז על חירות הרוח, באתי ללמד אמת של נצח ולקדם אמונה חיה.		153:2.6 (1710.4) “Some of you, when you could not find me after the feasting of the multitude on the other side, hired the Tiberias fishing fleet, which a week before had taken shelter near by during a storm, to go in pursuit of me, and what for? Not for truth and righteousness or that you might the better know how to serve and minister to your fellow men! No, but rather that you might have more bread for which you had not labored. It was not to fill your souls with the word of life, but only that you might fill the belly with the bread of ease. And long have you been taught that the Messiah, when he should come, would work those wonders which would make life pleasant and easy for all the chosen people. It is not strange, then, that you who have been thus taught should long for the loaves and the fishes. But I declare to you that such is not the mission of the Son of Man. I have come to proclaim spiritual liberty, teach eternal truth, and foster living faith.
153:2.7 (1710.5) ״אחַי, אַל תַּעַמְלוּ בַּמַּאֲכָל הָאֹבֵד, כִּי אִם בַּמַּאֲכָל הַרוּחַ הַקַּיָּם לְחַיֵּי עוֹלָם אֲשֶׁר בֶּן הָאָדָם יִתְּנֶנּוּ לָכֶם, כִּי אֹתוֹ חָתַם אָבִיו הַאֱלוֹהִים בְּחוֹתָמוֹ. וְכַאָשֶׁר תִּשְׁאָלוּנִי, ׳מַה נַּעֲשֶׂה לִפְעֹל אֶת פְּעוּלוּת אֱלוֹהִים?׳ אומר לכם בפשטות: ׳עבודת השם היא אשר תאמינו לזה אשר שלח.״		153:2.7 (1710.5) “My brethren, hanker not after the meat which perishes but rather seek for the spiritual food that nourishes even to eternal life; and this is the bread of life which the Son gives to all who will take it and eat, for the Father has given the Son this life without measure. And when you asked me, ‘What must we do to perform the works of God?’ I plainly told you: ‘This is the work of God, that you believe him whom he has sent.’”
153:2.8 (1710.6) ואז ישוע, בהצביעו על כד מָן אשר קישט את משקוף בית הכנסת החדש, ואשר עוטר באשכולות ענבים, אמר להם: ״חשבתם שאבותיכם אכלו במדבר את המן – לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם – אך אני אומר לכם שהיה זה לחם מן הארץ. לֹא משֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, כִּי אִם אָבִי נֹתֵן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם הָאֲמִתִּי מִן הַשָּׁמַיִם. כִּי לֶחֶם אֱלוֹהִים הוּא הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם וְנֹתֵן חַיִּים לָעוֹלָם. וּכְשֶׁתָגִידוּ לִי, אֲדֹנִי תְּנָה לָּנוּ תָמִיד אֶת הַלֶּחֶם הַזֶּה, אָשִׁיב: אָנֹכִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים. כָּל הַבָּא אֵלַי לֹא יִרְעַב וְהַמַּאֲמִין בִּי לֹא יִצְמָא עוֹד. וַאֲנִי הִנֵּה אָמַרְתִּי לָכֶם כִּי גַם חֲזִיתֶם אֹתִי וְלֹא תַאֲמִינוּ כִּי בָּאתִי מִן הַאָב. וְלַמָאְמִינִים, אַל חָשָׁש. כֹּל אֲשֶׁר יִתְּנֶנּוּ לִי אָבִי יָבוֹא אֵלָי, וְהַבָּא אֵלַי לֹא אֶהְדֳּפֶנּוּ הַחוּצָה.		153:2.8 (1710.6) And then said Jesus, pointing up to the device of a pot of manna which decorated the lintel of this new synagogue, and which was embellished with grape clusters: “You have thought that your forefathers in the wilderness ate manna—the bread of heaven—but I say to you that this was the bread of earth. While Moses did not give your fathers bread from heaven, my Father now stands ready to give you the true bread of life. The bread of heaven is that which comes down from God and gives eternal life to the men of the world. And when you say to me, Give us this living bread, I will answer: I am this bread of life. He who comes to me shall not hunger, while he who believes me shall never thirst. You have seen me, lived with me, and beheld my works, yet you believe not that I came forth from the Father. But to those who do believe—fear not. All those led of the Father shall come to me, and he who comes to me shall in nowise be cast out.
153:2.9 (1711.1) ״וכעת, אחת ולתמיד אכריז בפניכם כִּי לֹא יָרַדְתִּי מִן הַשָּׁמַיִם לַעֲשׂוֹת רְצוֹנִי, כִּי אִם רְצוֹן שֹׁלְחִי. וְזֶה רְצוֹן הָאָב אֲשֶׁר שְׁלָחָנִי, אֲשֶׁר כָּל הַנִיתָן לִי לֹא יֹאבַד לִי. וְזֶה רְצוֹן אָבִי: אֲשֶׁר כָּל הָרֹאֶה אֶת הַבֵּן וּמַאֲמִין בּוֹ יִהְיוּ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם. רק אתמול האכלתי את גופכם בלחם; היום אני מציע לנשמותיכם הרעבות את לחם החיים. האם תבצעו מלחם הרוח באותו רצון שבו אכלתם מלחם העולם?״		153:2.9 (1711.1) “And now let me declare to you, once and for all time, that I have come down upon the earth, not to do my own will, but the will of Him who sent me. And this is the final will of Him who sent me, that of all those he has given me I should not lose one. And this is the will of the Father: That every one who beholds the Son and who believes him shall have eternal life. Only yesterday did I feed you with bread for your bodies; today I offer you the bread of life for your hungry souls. Will you now take the bread of the spirit as you then so willingly ate the bread of this world?”
153:2.10 (1711.2) בעת שישוע עצר לרגע להתבונן בחברי הקהילה, קם אחד מן הרבנים הירושלמים (חבר הסנהדרין) ושאל: ״האם אני מבין נכונה כי אמרת שאתה הוא הלחם מן השמים ואילו המן אשר נתן משה לאבותינו במדבר איננו כזה?״ ענה ישוע לפרושי: ״נכון הבנת.״ אמר אז הפרושי: ״אך האם אינך ישוע מנצרת, בנו של יוסף הנגר? האין זאת כי רבים מאתנו מכירים את אביך, אמך, אחֵיך ואחיותיך? כיצד זה תופיע כאן בבית אדוני ותכריז כי ירדת מן השמים?״		153:2.10 (1711.2) As Jesus paused for a moment to look over the congregation, one of the teachers from Jerusalem (a member of the Sanhedrin) rose up and asked: “Do I understand you to say that you are the bread which comes down from heaven, and that the manna which Moses gave to our fathers in the wilderness did not?” And Jesus answered the Pharisee, “You understood aright.” Then said the Pharisee: “But are you not Jesus of Nazareth, the son of Joseph, the carpenter? Are not your father and mother, as well as your brothers and sisters, well known to many of us? How then is it that you appear here in God’s house and declare that you have come down from heaven?”
153:2.11 (1711.3) וכאן החלו הנוכחים בבית הכנסת למלמל ונראה כי מתרחשת סערה, וישוע קם וכך אמר: ״הבה נתאזר בסבלנות; האמת תמיד ראויה לבחינה יסודית וכנה. אני כל מה שאמרתם ויותר מכך. האב ואני אחד; הבן ישעה ככל אשר יורה לו האב, וכל אלה שייתן האב לבן, יקבל הבן בעצמו. קראתם את הכתוב בנביאים, ׳וְכָל בָּנַיִךְ, לִמּוּדֵי יְהוָה׳, וכן ׳את שיורה האב, ישמע גם את בנו.׳ כל מי ששומע בקול רוח האב השוכנת יגיע לבסוף אלי. ואף כי איש לא ראה את האב, רוח האב אכן שוכנת בתוך האדם. הבן אשר ירד מן השמים וודאי חזה באב. וכל המאמין לבן יש לו חיי-עולם.		153:2.11 (1711.3) By this time there was much murmuring in the synagogue, and such a tumult was threatened that Jesus stood up and said: “Let us be patient; the truth never suffers from honest examination. I am all that you say but more. The Father and I are one; the Son does only that which the Father teaches him, while all those who are given to the Son by the Father, the Son will receive to himself. You have read where it is written in the Prophets, ‘You shall all be taught by God,’ and that ‘Those whom the Father teaches will hear also his Son.’ Every one who yields to the teaching of the Father’s indwelling spirit will eventually come to me. Not that any man has seen the Father, but the Father’s spirit does live within man. And the Son who came down from heaven, he has surely seen the Father. And those who truly believe this Son already have eternal life.
153:2.12 (1711.4) ״אָנֹכִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים. אֲבוֹתֵיכֶם אָכְלוּ אֶת הַמָּן בַּמִּדְבָּר וַיָּמֻתוּ. זֶה הוּא הַלֶּחֶם הַיֹּרֵד מִן הַשָּׁמָיִם לְמַעַן יֹאכַל אִישׁ מִמֶּנּוּ וְלְעוֹלַם לֹא יָמוּת בָּרוּחַ. אני שב ואומר: אָנֹכִי הַלֶּחֶם הַחַי, וכל נשמה אשר תגיע אל מימוש טיבו המאוחד של האל והאדם לעד תִּחְיֶה. ולחם החיים הזה, אשר אתן לכל אשר יקבלו אותו, הינו הטבע המשולב החי שלי עצמי. האב בבן והבן אחד עם האב – זוהי ההתגלות הַמִּחְיָה שלי לַעולם, ומתת הגאולה לכל העמים.״		153:2.12 (1711.4) “I am this bread of life. Your fathers ate manna in the wilderness and are dead. But this bread which comes down from God, if a man eats thereof, he shall never die in spirit. I repeat, I am this living bread, and every soul who attains the realization of this united nature of God and man shall live forever. And this bread of life which I give to all who will receive is my own living and combined nature. The Father in the Son and the Son one with the Father—that is my life-giving revelation to the world and my saving gift to all nations.”
153:2.13 (1711.5) כאשר סיים ישוע לשאת את דבריו, פיזר רב בית הכנסת את הקהילה, אך הם לא אבו לעזוב. הם התגודדו מסביב לישוע ושאלו שאלות נוספות, בעוד שאחרים התלחשו והתווכחו בינם לבין עצמם. והדברים הללו נמשכו במשך יותר משלוש שעות. הקהל התפזר לבסוף לאחר השעה שבע בערב.		153:2.13 (1711.5) When Jesus had finished speaking, the ruler of the synagogue dismissed the congregation, but they would not depart. They crowded up around Jesus to ask more questions while others murmured and disputed among themselves. And this state of affairs continued for more than three hours. It was well past seven o’clock before the audience finally dispersed.
3. לאחר הפגישה ^top		3. The After Meeting ^top
153:3.1 (1712.1) רבות השאלות שנשאל ישוע לאחר הפגישה הזו. חלקן הוא נשאל מפי תלמידיו הנבוכים, אך שאלות רבות יותר הוא נשאל בקטנוניות מפי אנשים לא-מאמינים אשר ביקשו אך ורק להביכו ולהפילו בפח.		153:3.1 (1712.1) Many were the questions asked Jesus during this after meeting. Some were asked by his perplexed disciples, but more were asked by caviling unbelievers who sought only to embarrass and entrap him.
153:3.2 (1712.2) אחד מן הפרושים האורחים נעמד על מעמד של מנורה וצעק את השאלה הזו: ״אתה אומר לנו שאתה לחם החיים. איך תוכל לתת לנו לאכול את בשרך או לשתות את דמך? מה תועלת לנו במצוותך אם לא נוכל לעשותה?״ ענה ישוע לשאלה הזו ואמר: ״לא לימדתי אתכם כי בשרי הוא לחם החיים, ואף לא כי דמי הוא מי החיים. אכן אמרתי כי חיַי בגוף הם מתת של לחם החיים. העובדה כי דבר האל התגשם בבשר ועובדת היות בן האדם כפוף לרצון האל, הם התנסות במציאות אשר כמוה כהזנה אלוהית. ואף כי לא תוכלו לאכול מבשרי או לשתות מדמי, אתם תוכלו להתאחד עִמי ברוח, ממש כשם שאני הנני אחד עם אבי ברוח. תוכלו להיזון מדְבר הנצח של האל, אשר אכן הינו לחם החיים, ואשר התגשם כמתת בדמות בשר ודם; תוכל נשמתכם להישטף ברוח אלוה, אשר אכן הינה מי החיים. שלח אותי האב אל העולם על-מנת להראות כיצד הוא מבקש לשכון בכל בני האדם ולהכווין אותם; וחייתי אני את חיַי בגוף בכדי להעניק השראה לכל בני האדם אשר יבקשו אף הם ביום מן הימים לדעת ולעשות את רצונו של האב שבשמים אשר שוכן בהם.״		153:3.2 (1712.2) One of the visiting Pharisees, mounting a lampstand, shouted out this question: “You tell us that you are the bread of life. How can you give us your flesh to eat or your blood to drink? What avail is your teaching if it cannot be carried out?” And Jesus answered this question, saying: “I did not teach you that my flesh is the bread of life nor that my blood is the water thereof. But I did say that my life in the flesh is a bestowal of the bread of heaven. The fact of the Word of God bestowed in the flesh and the phenomenon of the Son of Man subject to the will of God, constitute a reality of experience which is equivalent to the divine sustenance. You cannot eat my flesh nor can you drink my blood, but you can become one in spirit with me even as I am one in spirit with the Father. You can be nourished by the eternal word of God, which is indeed the bread of life, and which has been bestowed in the likeness of mortal flesh; and you can be watered in soul by the divine spirit, which is truly the water of life. The Father has sent me into the world to show how he desires to indwell and direct all men; and I have so lived this life in the flesh as to inspire all men likewise ever to seek to know and do the will of the indwelling heavenly Father.”
153:3.3 (1712.3) ואז קם אחד מן המרגלים הירושלמים אשר ריגל אחרי ישוע והשליחים, ואמר: ״שמנו לב שלא אתה ולא תלמידיך נוטלים ידיים היטב לפני הסעודה. וודאי תדעו כי אכילה בידיים טמאות ולא רחוצות היא הפרה של מצוות אבותינו. אתם גם לא רוחצים כנדרש את כוסות השתייה ואת הצלחות שלכם. מדוע אתם מזלזלים במסורות אבותינו ובמצוות?" וכאשר שמע אותו ישוע, ענה לו: ״מדוע אתם עוברים על מצוות אלוהים ועל מסורות אבותיכם? הדיבֵּר מצווה על ׳כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ׳, ואף מצווה לחלוק עמם מזון, אם כך נדרש; אך אתם נוהגים על-פי המסורת אשר מתירה לילדים סוררים להתחמק מחובתם ולטעון כי הכספים אשר יועדו לסייע להוריהם ׳הועלו כקורבן לאל.׳ המסורת פוטרת את הילדים הפִקחים הללו מאחריותם, אף שבסופו של דבר הילדים משתמשים בכספים הללו לתועלת שלהם לבדם. מדוע אתם מעקרים את המצווה ממשמעותה באמצעות המסורת? הֵיטֵב נִבָּא יְשַׁעְיָהוּ עַל צְבִיעוּתְכֶם לֵאמֹר׃ ׳נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבָּם רָחַק מִמֶּנִּי. וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה.׳		153:3.3 (1712.3) Then one of the Jerusalem spies who had been observing Jesus and his apostles, said: “We notice that neither you nor your apostles wash your hands properly before you eat bread. You must well know that such a practice as eating with defiled and unwashed hands is a transgression of the law of the elders. Neither do you properly wash your drinking cups and eating vessels. Why is it that you show such disrespect for the traditions of the fathers and the laws of our elders?” And when Jesus heard him speak, he answered: “Why is it that you transgress the commandments of God by the laws of your tradition? The commandment says, ‘Honor your father and your mother,’ and directs that you share with them your substance if necessary; but you enact a law of tradition which permits undutiful children to say that the money wherewith the parents might have been assisted has been ‘given to God.’ The law of the elders thus relieves such crafty children of their responsibility, notwithstanding that the children subsequently use all such monies for their own comfort. Why is it that you in this way make void the commandment by your own tradition? Well did Isaiah prophesy of you hypocrites, saying: ‘This people honors me with their lips, but their heart is far from me. In vain do they worship me, teaching as their doctrines the precepts of men.’
153:3.4 (1712.4) ״ראו כיצד זונחים אתם את הדיבר ומאמצים את מסורת האדם. ובאיזו קלות אתם דוחים את דבר האל ומקיימים את מסורותיכם שלכם. ורבות ונוספות הדרכים אשר בהן תעזו להעמיד את מנהגיכם מעל לתורה ומעל לדברי הנביאים.״		153:3.4 (1712.4) “You can see how it is that you desert the commandment while you hold fast to the tradition of men. Altogether willing are you to reject the word of God while you maintain your own traditions. And in many other ways do you dare to set up your own teachings above the law and the prophets.”
153:3.5 (1712.5) ואז הפנה ישוע את דבריו אל הנוכחים כולם, ואמר: ״הקשיבו לי כולכם. לא אשר בא אל הפה הוא המטמא את האדם ברוח, כי אם הדבר היוצא מן הפה ומן הלב.״ אך אפילו השליחים לא הבינו את מלוא משמעות דבריו, לפי ששמעון פטרוס שאל: ״האם תוכל להסביר לנו את משמעות המילים, לבל ייעלבו המאזינים?״ ענה ישוע לפטרוס: ״האם גם אתה מתקשה להבין? האם לא תדע שכל צמח אשר לא שתל אבי שבשמים ייעקר? הסכיתו כעת אל אלה אשר יודעים את האמת. אי אפשר להכריח אנשים לאהוב את האמת. רבים מן המורים הללו הינם מדריכים עיוורים. וְכִי יַדְרִיךְ עִוֵּר אֶת הָעִוֵּר וְנָפְלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל הַשָׁחַת. הסכיתו ואומר לכם את האמת על מה שמטמא את האדם ברוח. אמן, אמן אני אומר לכם, כי לֹא מה שנכנס אל הגוף דרך הפה, או מה שנכנס אל הראש דרך האוזניים או העיניים הוא אשר מטמא את האדם. כִּי אִם הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה יוֹצֵא מִן הַלֵּב, וְהוּא מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם. כִּי מִן הַלֵּב יוֹצְאוֹת מַחְשְׁבוֹת רָעות אשר מוצאות ביטוי במילותיהם ובמעשיהם של אנשים מרושעים. הלא תדעו כי מִן הַלֵּב יוֹצְאוֹת מַחְשְׁבוֹת רוֹע, רְצִיחוֹת, נִאוּפִים, זְנוּנִים, גְּנֵבוֹת, עֵדוּת שֶׁקֶר וְגִדּוּפִים? אֵלֶּה הֵם הַמְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם, אֲבָל אֲכִילָה בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם לֹא תְּטַמֵּא אֶת הָאָדָם.״		153:3.5 (1712.5) Jesus then directed his remarks to all present. He said: “But hearken to me, all of you. It is not that which enters into the mouth that spiritually defiles the man, but rather that which proceeds out of the mouth and from the heart.” But even the apostles failed fully to grasp the meaning of his words, for Simon Peter also asked him: “Lest some of your hearers be unnecessarily offended, would you explain to us the meaning of these words?” And then said Jesus to Peter: “Are you also hard of understanding? Know you not that every plant which my heavenly Father has not planted shall be rooted up? Turn now your attention to those who would know the truth. You cannot compel men to love the truth. Many of these teachers are blind guides. And you know that, if the blind lead the blind, both shall fall into the pit. But hearken while I tell you the truth concerning those things which morally defile and spiritually contaminate men. I declare it is not that which enters the body by the mouth or gains access to the mind through the eyes and ears, that defiles the man. Man is only defiled by that evil which may originate within the heart, and which finds expression in the words and deeds of such unholy persons. Do you not know it is from the heart that there come forth evil thoughts, wicked projects of murder, theft, and adulteries, together with jealousy, pride, anger, revenge, railings, and false witness? And it is just such things that defile men, and not that they eat bread with ceremonially unclean hands.”
153:3.6 (1713.1) כעת השתכנעו מנהיגי הפרושים בסנהדרין הירושלמית כמעט לחלוטין כי נדרש לעצור את ישוע באשמת חילול הקודש, או בעקבות הפרת אחת מן המצוות הקדושות ליהדות; ומכאן נבעו מאמציהם לערב אותו בדיון על המסורת, אשר כונתה גם התורה שבעל-פה, ובמידת האפשר גם לתקוף אותו בשל כך. אין זה משנה כמה חמור היה המחסור במים, היהודים המשועבדים הללו הקפידו תמיד בנטילת הידיים הטקסית לפני כל ארוחה. הם האמינו כי ״מוטב למות מאשר להפר את מצוות אבותינו.״ המרגלים שאלו את ישוע את השאלה הזו משום שדוּוח כי ישוע אמר, ״הגאולה נוגעת יותר לניקיון הלב מאשר לניקיון הידיים.״ אך כאשר אדם מאמֵץ לעצמו אמונות דתיות שכאלה, קשה להיפטר מהן. אפילו שנים רבות לאחר מכן, היה השליח פטרוס עדיין משועבד מתוך פחד לרבות מן האמונות הנוגעות לטהרה ולטומאה, ונגאל מהן בסופו של דבר רק כאשר חווה חלום מציאותי מאוד ויוצא-דופן. ניטיב להבין זאת אם נזכור כי היהודים הללו התייחסו לאכילה ללא נטילת ידיים בדיוק כאל עשיית עסק עם פרוצה, ודין שני הדברים כאחד היה נידוי.		153:3.6 (1713.1) The Pharisaic commissioners of the Jerusalem Sanhedrin were now almost convinced that Jesus must be apprehended on a charge of blasphemy or on one of flouting the sacred law of the Jews; wherefore their efforts to involve him in the discussion of, and possible attack upon, some of the traditions of the elders, or so-called oral laws of the nation. No matter how scarce water might be, these traditionally enslaved Jews would never fail to go through with the required ceremonial washing of the hands before every meal. It was their belief that “it is better to die than to transgress the commandments of the elders.” The spies asked this question because it had been reported that Jesus had said, “Salvation is a matter of clean hearts rather than of clean hands.” But such beliefs, when they once become a part of one’s religion, are hard to get away from. Even many years after this day the Apostle Peter was still held in the bondage of fear to many of these traditions about things clean and unclean, only being finally delivered by experiencing an extraordinary and vivid dream. All of this can the better be understood when it is recalled that these Jews looked upon eating with unwashed hands in the same light as commerce with a harlot, and both were equally punishable by excommunication.
153:3.7 (1713.2) וכך בחר המאסטר לדון במערכת החוקים והתקנות של הרבנים, התורה שבעל-פה, ולחשוף את טיפשותה של מסורת האבות, אשר נחשבה לקדושה ומחייבת אפילו יותר מן הכתוב בתורה עצמה. ישוע ריסן עצמו פחות בדבריו משום שידע כי הגיעה השעה שבה לא יוכל עוד לעשות דבר על-מנת למנוע את הקרע הפומבי בינו לבין המנהיגים הדתיים הללו.		153:3.7 (1713.2) Thus did the Master elect to discuss and expose the folly of the whole rabbinic system of rules and regulations which was represented by the oral law—the traditions of the elders, all of which were regarded as more sacred and more binding upon the Jews than even the teachings of the Scriptures. And Jesus spoke out with less reserve because he knew the hour had come when he could do nothing more to prevent an open rupture of relations with these religious leaders.
4. מילים אחרונות בבית הכנסת ^top		4. Last Words in the Synagogue ^top
153:4.1 (1713.3) בעיצומם של הדיונים שלאחר הפגישה, הביא אחד מן הפרושים מירושלים אל ישוע נער מסכן אשר דבקה בו רוח סוררת ומרדנית. הוא הוביל את הנער המפגר לישוע, ואמר: ״מה תוכל לעשות כדי לרפא את המחלה הזו? האם תוכל לגרש שדים?״ המאסטר התבונן בנער ונכמרו רחמיו עליו. הוא סימן לנער להתקרב אליו, נטל את ידו ואמר: ״אתה יודע מי אני; צא ממנו; ואני מצווה את אחד מרעיך הנאמנים לוודא שלא תשוב.״ ומיד שב הנער להיות נורמלי ובעל דעת צלולה. היה זה המקרה הראשון שבו באמת גרש ישוע ״רוח רעה״ מתוך אדם. בכל המקרים הקודמים הדיבוק היה רק לכאורה; אך זה אכן היה מקרה אמיתי של דיבוק בשד, כפי שאירע מעת לעת באותם ימים ועד ליום של פנטקוסט, היום שבו שטפה רוחו של המאסטר כל בשר וגרמה לכך שמעט המורדים השמימיים הללו לעולם לא יוכלו לשוב ולנצל כך בני-אדם בלתי-יציבים.		153:4.1 (1713.3) In the midst of the discussions of this after meeting, one of the Pharisees from Jerusalem brought to Jesus a distraught youth who was possessed of an unruly and rebellious spirit. Leading this demented lad up to Jesus, he said: “What can you do for such affliction as this? Can you cast out devils?” And when the Master looked upon the youth, he was moved with compassion and, beckoning for the lad to come to him, took him by the hand and said: “You know who I am; come out of him; and I charge one of your loyal fellows to see that you do not return.” And immediately the lad was normal and in his right mind. And this is the first case where Jesus really cast an “evil spirit” out of a human being. All of the previous cases were only supposed possession of the devil; but this was a genuine case of demoniac possession, even such as sometimes occurred in those days and right up to the day of Pentecost, when the Master’s spirit was poured out upon all flesh, making it forever impossible for these few celestial rebels to take such advantage of certain unstable types of human beings.
153:4.2 (1714.1) ומשהנוכחים התפלאו, עמד אחד מן הפרושים וטען כי ישוע יכול לעשות כדברים הללו משום שהוא חָבַר לשדים; זאת כי הוא הודה בדבריו, שבהם השתמש על-מנת לגרש את השד, כי הוא והשד מכירים זה את זה; והוא המשיך וטען שהרבנים בירושלים כבר החליטו כי ישוע חולל את כל הניסים שלו, לכאורה, בכוחו של בעל-זבוב, שר השדים. אמר הפרושי: ״נתקו כל קשר עם האדם הזה; הוא חָבַר לשטן.״		153:4.2 (1714.1) When the people marveled, one of the Pharisees stood up and charged that Jesus could do these things because he was in league with devils; that he admitted in the language which he employed in casting out this devil that they were known to each other; and he went on to state that the religious teachers and leaders at Jerusalem had decided that Jesus did all his so-called miracles by the power of Beelzebub, the prince of devils. Said the Pharisee: “Have nothing to do with this man; he is in partnership with Satan.”
153:4.3 (1714.2) אז אמר ישוע: ״אֵיךְ יוּכַל הַשָׂטָן לְגָרֵשׁ הַשָׂטָן? וְאִם נֶחְלְקָה מַמְלָכָה עַל עַצְמָהּ, לֹא תוּכַל לַעֲמֹד הַמַּמְלָכָה הַהִיא; וּבַית אִם נֶחֱלַק עַל עַצְמוֹ, לֹא יוּכַל לַעֲמֹד הַבַּיִת הַהוּא. כיצד תוכל עיר לעמוד במצור אם איננה מאוחדת? וְאִם הַשָׂטָן יִתְקוֹמֵם אֶל עַצְמוֹ וְנֶחֱלָק; כיצד תעמוד מלכותו? אֵין אִישׁ יָכול לָבוֹא לְבֵית הַגִיבּוֹר וְלִגְזֹל אֶת כֵּלָיו, אִם לֹא יֶאֱסרֹ בָּרִאשׁוֹנָה אֶת הַגִיבּוֹר. וְאִם אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵׁדִים בְּבַעַל-זְבוּב, בְּנֵיכֶם בְּמִי יְגַרֲשׁוּ אֹתָם? עַל כֵּן הֵמָּה יִהְיוּ שֹׁפְטֵיכֶם. וְאִם בְּרוּחַ אֱלוֹהִים אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵׁדִים, הִנֵּה הִגִּיעָה אֲלֵיכֶם מַלְכוּת הַאֱלוֹהִים. אילו לא היו הדעות הקדומות מעוורות אתכם, אילו לא היו הגאווה והפחד מסיטים אתכם מדרך הישר, כי אז הייתם מבחינים בקלות כי מצוי בקרבכם אחד גדול מן השדים. אתם מכריחים אותי להכריז כי כָּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ אִתִּי הוּא נֶגְדִּי, וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מְכַנֵּס אִתִּי הוּא מְפַזֵּר. על כן, אזהיר את אלה אשר בעיניים פקוחות וברוע מכוּון מתיימרים לייחס את מעשיי האל לשדים! אמן, אמן אומר לכם, כָּל חֵטְא וְגִדּוּף יִסָּלַח לָאָדָם, אַךְ גִּדּוּף הָרוּחַ המרושע, המכוון, לֹא יִסָּלַח לָאָדָם. ומכיוון שעובדי עוון נחושים אלה לעולם לא יבקשו ואף לא יקבלו מחילה, אשמים הם בחטא דחיית המחילה האלוהית לנצח.		153:4.3 (1714.2) Then said Jesus: “How can Satan cast out Satan? A kingdom divided against itself cannot stand; if a house be divided against itself, it is soon brought to desolation. Can a city withstand a siege if it is not united? If Satan casts out Satan, he is divided against himself; how then shall his kingdom stand? But you should know that no one can enter into the house of a strong man and despoil his goods except he first overpower and bind that strong man. And so, if I by the power of Beelzebub cast out devils, by whom do your sons cast them out? Therefore shall they be your judges. But if I, by the spirit of God, cast out devils, then has the kingdom of God truly come upon you. If you were not blinded by prejudice and misled by fear and pride, you would easily perceive that one who is greater than devils stands in your midst. You compel me to declare that he who is not with me is against me, while he who gathers not with me scatters abroad. Let me utter a solemn warning to you who would presume, with your eyes open and with premeditated malice, knowingly to ascribe the works of God to the doings of devils! Verily, verily, I say to you, all your sins shall be forgiven, even all of your blasphemies, but whosoever shall blaspheme against God with deliberation and wicked intention shall never obtain forgiveness. Since such persistent workers of iniquity will never seek nor receive forgiveness, they are guilty of the sin of eternally rejecting divine forgiveness.
153:4.4 (1714.3) ״רבים מכם ניצבים היום בפני צומת דרכים; אתם ניצבים בראשיתה של הבחירה הבלתי-נמנעת בין רצונו של האב לבין נתיביו החשוכים של הרצון-העצמי. ולבסוף, אתם תהיו את אשר תבחרו כעת. עליכם להפוך את העץ ופירותיו לטובים, שאם לא, תהפכו לעץ נשחת אשר פירותיו רעים. הנני מכריז כי במלכות הנצח של אבי נודע העץ בפריו. אך אחדים מכם, ילדי צפעונים, אֵיכָה תוּכְלוּ לְדַבֵּר טוֹב וְאַתֶּם רָעִים? כִּי מִשִׁפְעַת הַלֵּב יְדַבֵּר הַפֶּה.״		153:4.4 (1714.3) “Many of you have this day come to the parting of the ways; you have come to a beginning of the making of the inevitable choice between the will of the Father and the self-chosen ways of darkness. And as you now choose, so shall you eventually be. You must either make the tree good and its fruit good, or else will the tree become corrupt and its fruit corrupt. I declare that in my Father’s eternal kingdom the tree is known by its fruits. But some of you who are as vipers, how can you, having already chosen evil, bring forth good fruits? After all, out of the abundance of the evil in your hearts your mouths speak.”
153:4.5 (1714.4) אז קם פרושי אחר ואמר: ״רַבִּי, חָפַצְנוּ לִרְאוֹת אוֹת עַל יָדֶךָ, כך נדע שבזכות ובסמכות תלמד. האם תיאות לכך?״ וכאשר שמע זאת ישוע, הוא אמר: ״דור חסר אמונה, מבקש לו אוֹת וְאוֹת לֹא יינתן לוֹ, בִּלְתִּי אִם האוֹת אשר כבר ניתן, וזה אשר תראו כאשר יעזוב אתכם בן האדם.״		153:4.5 (1714.4) Then stood up another Pharisee, who said: “Teacher, we would have you give us a predetermined sign which we will agree upon as establishing your authority and right to teach. Will you agree to such an arrangement?” And when Jesus heard this, he said: “This faithless and sign-seeking generation seeks a token, but no sign shall be given you other than that which you already have, and that which you shall see when the Son of Man departs from among you.”
153:4.6 (1714.5) וכאשר סיים את דבריו, הקיפו אותו שליחיו והובילו אותו אל מחוץ לבית הכנסת. הם הלכו עמו בדממה חזרה הביתה לבית צידה. הם כולם נדהמו, ובמידת מה גם נחרדו, מן השינוי הפתאומי אשר חל בטקטיקת ההוראה של המאסטר. הם לא הורגלו לראות אותו פועל בדרך כה מיליטנטית.		153:4.6 (1714.5) And when he had finished speaking, his apostles surrounded him and led him from the synagogue. In silence they journeyed home with him to Bethsaida. They were all amazed and somewhat terror-stricken by the sudden change in the Master’s teaching tactics. They were wholly unaccustomed to seeing him perform in such a militant manner.
5. מוצאי שבת ^top		5. The Saturday Evening ^top
153:5.1 (1715.1) שוב ושוב ניפץ ישוע את תקוות שליחיו. שוב ושוב הוא ריסק את ציפיותיהם הכמוסות. ואולם, שום אכזבה או תקופת צער לא השתוותה לזו אשר אחזה בהם כעת. בנוסף, בדיכאון אשר אחז בהם נמהל כעת פחד אמיתי לשלומם. הם הופתעו מנטישתם המוחלטת והפתאומית של התושבים. במידת מה, הם גם חששו ודאגו בשל העזות הבלתי-צפויה אשר הפגינו הפרושים אשר ירדו מירושלים, ובשל הנחישות האסרטיבית שלהם. אך יותר מכל הם נסערו מפאת השינוי הפתאומי אשר חל בטקטיקה של ישוע. בנסיבות רגילות, הם היו מקבלים בברכה את הופעתה של הגישה המיליטנטית יותר הזו, אך הם נבהלו מן האופן שבו היא הופיעה הלכה למעשה בצמידות לדברים רבים בלתי-צפויים אחרים.		153:5.1 (1715.1) Time and again had Jesus dashed to pieces the hopes of his apostles, repeatedly had he crushed their fondest expectations, but no time of disappointment or season of sorrow had ever equaled that which now overtook them. And, too, there was now admixed with their depression a real fear for their safety. They were all surprisingly startled by the suddenness and completeness of the desertion of the populace. They were also somewhat frightened and disconcerted by the unexpected boldness and assertive determination exhibited by the Pharisees who had come down from Jerusalem. But most of all they were bewildered by Jesus’ sudden change of tactics. Under ordinary circumstances they would have welcomed the appearance of this more militant attitude, but coming as it did, along with so much that was unexpected, it startled them.
153:5.2 (1715.2) וכעת, מעבר לכל הדאגות האלה, ישוע סירב לאכול כשהם חזרו הביתה. הוא הסתגר לבדו במשך שעות באחד מן החדרים העליונים. השעה הייתה כמעט חצות כאשר חזר יואב, מנהיג האוונגליסטים, ודיווח כי כמעט שליש מקרב עמיתיו נטשו את הקבוצה. לכל אורך הערב באו והלכו חסידים נאמנים ודיווחו על תחושת דחייה כללית כלפי המאסטר בכפר נחום. הרבנים מירושלים הזינו במרץ את תחושות הדחייה ועשו כל אשר לאל ידם על-מנת לגרום לאנשים להתרחק מישוע ומתורתו. במהלך השעות הקשות האלה התכנסו שתים-עשרה הנשים בביתו של פטרוס. הן היו נסערות מאוד, אך אף אחת מהן לא נטשה.		153:5.2 (1715.2) And now, on top of all of these worries, when they reached home, Jesus refused to eat. For hours he isolated himself in one of the upper rooms. It was almost midnight when Joab, the leader of the evangelists, returned and reported that about one third of his associates had deserted the cause. All through the evening loyal disciples had come and gone, reporting that the revulsion of feeling toward the Master was general in Capernaum. The leaders from Jerusalem were not slow to feed this feeling of disaffection and in every way possible to seek to promote the movement away from Jesus and his teachings. During these trying hours the twelve women were in session over at Peter’s house. They were tremendously upset, but none of them deserted.
153:5.3 (1715.3) ישוע ירד מן החדר העליון מעט לאחר חצות הליל, עמד בקרב השנים-עשר ועמיתיהם, אשר מנו בסך הכול כשלושים איש. וכך אמר: ״אני מכיר בכך שניפוי המלכות מטריד אתכם, אבל הוא בלתי-נמנע. לאחר כל ההכשרה אשר קיבלתם, האם באמת הייתה לכם סיבה טובה להיטרד מדבריי? מדוע נמלאתם בפחד ובחשש למראה המלכות אשר נפטרת מן ההמונים הפושרים, מתלמידים בעלי לב-חצוי? מדוע זה תתאבלו אל מול שחר של יום טרי שבו תזרח בהדר חדש תורת הרוח של מלכות השמים? אם תתקשו לעמוד במבחן הזה, מה תעשו כאשר יידרש בן האדם לשוב אל האב? מתי וכיצד תכינו את עצמכם לזמן שבו ארקיע אל המקום שממנו באתי אל העולם?		153:5.3 (1715.3) It was a little after midnight when Jesus came down from the upper chamber and stood among the twelve and their associates, numbering about thirty in all. He said: “I recognize that this sifting of the kingdom distresses you, but it is unavoidable. Still, after all the training you have had, was there any good reason why you should stumble at my words? Why is it that you are filled with fear and consternation when you see the kingdom being divested of these lukewarm multitudes and these halfhearted disciples? Why do you grieve when the new day is dawning for the shining forth in new glory of the spiritual teachings of the kingdom of heaven? If you find it difficult to endure this test, what, then, will you do when the Son of Man must return to the Father? When and how will you prepare yourselves for the time when I ascend to the place whence I came to this world?
153:5.4 (1715.4) ״אהוביי, עליכם לזכור כי הָרוּחַ הוּא הַנּותֵן חַיִּים וְהַבָּשָׂר אֵין בּוֹ מוֹעִיל. הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אֲנִי דִבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם רוּחַ הֵמָּה וְחַיִּים. יַאֲמֵץ לְבַבְכֶם! לא נטשתי אתכם. רבים ייעלבו מדבריי הפשוטים של הימים הללו. כבר שמעתם שרבים מחסידיי כבר הפנו אלי עורף; לא עוד יצעדו עמי. מלכתחילה ידעתי שמי שמאמין בלב-חצוי ייפול לאורך הדרך. האם לא בחרתי אתכם, השנים-עשר, ומיניתי אתכם כשגרירי המלכות? הֲיֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם גַּם אַתֶּם לָסוּר מֵאַחֲרָי? איש-איש יבחן את אמונתו שלו, כי אחד מכם מצוי בסכנה גדולה.״ וכאשר סיים ישוע את דבריו, אמר שמעון פטרוס: ״כן, אדוני, אנחנו עצובים ונבוכים, אך לעולם לא ננטוש אותך. לימדת אותנו את מילות חיי הנצח. האמנו בך והלכנו אחריך עד כה. לא נָפנה לך עורף, כי יודעים אנחנו ששליח האל הנךָ.״ וכשסיים פטרוס את דבריו, כולם כאיש אחד הנהנו כאות הסכמה להבטחת נאמנותם.		153:5.4 (1715.4) “My beloved, you must remember that it is the spirit that quickens; the flesh and all that pertains thereto is of little profit. The words which I have spoken to you are spirit and life. Be of good cheer! I have not deserted you. Many shall be offended by the plain speaking of these days. Already you have heard that many of my disciples have turned back; they walk no more with me. From the beginning I knew that these halfhearted believers would fall out by the way. Did I not choose you twelve men and set you apart as ambassadors of the kingdom? And now at such a time as this would you also desert? Let each of you look to his own faith, for one of you stands in grave danger.” And when Jesus had finished speaking, Simon Peter said: “Yes, Lord, we are sad and perplexed, but we will never forsake you. You have taught us the words of eternal life. We have believed in you and followed with you all this time. We will not turn back, for we know that you are sent by God.” And as Peter ceased speaking, they all with one accord nodded their approval of his pledge of loyalty.
153:5.5 (1716.1) או אז אמר ישוע: ״לכו לנוח, כי זמנים עמוסים לפנינו; הנה באים ימים מלאי-פעולה.״		153:5.5 (1716.1) Then said Jesus: “Go to your rest, for busy times are upon us; active days are just ahead.”