מסמך 154		Paper 154
ימים אחרונים בכפר נחום		Last Days at Capernaum
154:0.1 (1717.1) בשבת מרובת המאורעות של ה-30 באפריל, בשעה שישוע ניחם במילותיו את תלמידיו השפופים והנבוכים, התקיימה בטבריה פגישת התייעצות בין הורדוס אנטיפס לבין קבוצת יועצים מיוחדת אשר ייצגו את הסנהדרין הירושלמית. הסופרים והפרושים הללו האיצו בהורדוס לעצור את ישוע; כמיטב יכולתם הם ניסו לשכנע אותו כי ישוע עסק בהתססת התושבים להתקוממות ואפילו למרד. ואולם, הורדוס סירב לפעול כנגד ישוע כאילו היה עבריין פוליטי. יועציו של הורדוס דיווחו לו נאמנה את אשר אירע מעבר לאגם, כאשר האנשים ביקשו להכתיר את ישוע למלך והוא סירב.		154:0.1 (1717.1) ON THE eventful Saturday night of April 30, as Jesus was speaking words of comfort and courage to his downcast and bewildered disciples, at Tiberias a council was being held between Herod Antipas and a group of special commissioners representing the Jerusalem Sanhedrin. These scribes and Pharisees urged Herod to arrest Jesus; they did their best to convince him that Jesus was stirring up the populace to dissension and even to rebellion. But Herod refused to take action against him as a political offender. Herod’s advisers had correctly reported the episode across the lake when the people sought to proclaim Jesus king and how he rejected the proposal.
154:0.2 (1717.2) אחד מבני משפחתו הרשמית של הורדוס, אדם בשם כּוּזָא, אשר אשתו השתייכה לסגל הנשים הסועדות, דיווח לו כי ישוע לא חפץ להתערב בענייני השלטון הארצי; וכי כל מעייניו נתונים לכינונה של אחווה רוחנית בקרב מאמיניו, אחווה שאותה הוא מכנה בשם "מלכות השמים". הורדוס סמך על דיווחיו של כוזא במידה כזו שהוא סירב להתערב בפעילותו של ישוע. באותה העת השפיע על גישתו של הורדוס כלפי ישוע גם פחדו מיוחנן המטביל, פחד של אמונה טפלה. הורדוס היה אחד מאותם יהודים משומדים, כך שיחד עם זאת שלא האמין בדבר, הוא פחד מהכול. מצפונו הציק לו מפני שהמית את יוחנן, והוא ביקש להימנע מהסתבכות במזימות האלה כנגד ישוע. הוא ידע על מקרים רבים של חולים אשר נרפאו ככל הנראה על-ידי ישוע, והוא החשיב אותו כנביא או כקנאי דת לא מסוכן באופן יחסי.		154:0.2 (1717.2) One of Herod’s official family, Chuza, whose wife belonged to the women’s ministering corps, had informed him that Jesus did not propose to meddle with the affairs of earthly rule; that he was only concerned with the establishment of the spiritual brotherhood of his believers, which brotherhood he called the kingdom of heaven. Herod had confidence in Chuza’s reports, so much so that he refused to interfere with Jesus’ activities. Herod was also influenced at this time, in his attitude toward Jesus, by his superstitious fear of John the Baptist. Herod was one of those apostate Jews who, while he believed nothing, feared everything. He had a bad conscience for having put John to death, and he did not want to become entangled in these intrigues against Jesus. He knew of many cases of sickness which had been apparently healed by Jesus, and he regarded him as either a prophet or a relatively harmless religious fanatic.
154:0.3 (1717.3) כאשר היהודים איימו לדווח לקיסר כי הוא נותן מחסה לנתין בוגד, הוא הורה להם להסתלק מחדר הישיבות שלו. כך נותרו פני הדברים במשך שבוע אחד נוסף, שבמהלכו ישוע הכין את חסידיו להתפזרות הצפויה.		154:0.3 (1717.3) When the Jews threatened to report to Caesar that he was shielding a traitorous subject, Herod ordered them out of his council chamber. Thus matters rested for one week, during which time Jesus prepared his followers for the impending dispersion.
1. שבוע של התייעצות ^top		1. A Week of Counsel ^top
154:1.1 (1717.4) מה-1 במאי ועד ה-7 במאי ערך ישוע התייעצויות אינטימיות עם חסידיו בבית זבדיה. רק התלמידים המנוסים והנאמנים ביותר זכו להזמנה לפגישות האלה. באותה העת, רק לכמאה תלמידים עמד האומץ המוסרי להעז ולעמוד כנגד התנגדותם של הפרושים ולהצהיר בפומבי על דבקותם בישוע. קבוצה זו נפגשה בבוקר, אחר הצהריים ובערב. קבוצות קטנות של מתעניינים התקבצו על החוף אחר הצהריים בכל יום, במקום שבו כמה מן האוונגליסטים או השליחים נשאו בפניהם דברים. הקבוצות האלה מנו רק לעיתים רחוקות יותר מחמישים איש.		154:1.1 (1717.4) From May 1 to May 7 Jesus held intimate counsel with his followers at the Zebedee house. Only the tried and trusted disciples were admitted to these conferences. At this time there were only about one hundred disciples who had the moral courage to brave the opposition of the Pharisees and openly declare their adherence to Jesus. With this group he held sessions morning, afternoon, and evening. Small companies of inquirers assembled each afternoon by the seaside, where some of the evangelists or apostles discoursed to them. These groups seldom numbered more than fifty.
154:1.2 (1717.5) ביום שישי של השבוע הזה, רבני בית הכנסת של כפר נחום סגרו רשמית את בית התפילה בפני ישוע ובפני כל חסידיו. פעולה זו ננקטה על-פי דרישת הפרושים מירושלים. יאיר התפטר מתפקידו כרב הראשי והצטרף בפומבי לישוע.		154:1.2 (1717.5) On Friday of this week official action was taken by the rulers of the Capernaum synagogue closing the house of God to Jesus and all his followers. This action was taken at the instigation of the Jerusalem Pharisees. Jairus resigned as chief ruler and openly aligned himself with Jesus.
154:1.3 (1718.1) הפגישה האחרונה על החוף נערכה בשעות אחר הצהריים של שבת, ה-7 במאי. ישוע נשא דברים באוזני הנאספים, פחות ממאה וחמישים במספר. ליל אותו יום שבת סימן את נקודת השפל ביחס של הציבור כלפי ישוע ותורתו. מאותו יום ואילך חל שיפור רציף, איטי, בריא ובטוח יותר ביחס כלפיו; התנועה אשר הלכה בעקבותיו היטיבה להתבסס באופן יסודי יותר על אמונה רוחנית ועל התנסות דתית אמיתית. ברור היה כי תם כעת תהליך המעבר המורכב מעט והמסוכן מן המושגים החומרניים אשר בהם דבקו חסידי המאסטר בנוגע למלכות, למושגים האידיאליסטים והרוחניים יותר אשר לימד ישוע. מכאן ואילך הם הטיפו בפתיחות גדולה יותר על היקפה הנרחב יותר של בשורת המלכות ועל המשמעויות הרוחניות מרחיקות הלכת שלה.		154:1.3 (1718.1) The last of the seaside meetings was held on Sabbath afternoon, May 7. Jesus talked to less than one hundred and fifty who had assembled at that time. This Saturday night marked the time of the lowest ebb in the tide of popular regard for Jesus and his teachings. From then on there was a steady, slow, but more healthful and dependable growth in favorable sentiment; a new following was built up which was better grounded in spiritual faith and true religious experience. The more or less composite and compromising transition stage between the materialistic concepts of the kingdom held by the Master’s followers and those more idealistic and spiritual concepts taught by Jesus, had now definitely ended. From now on there was a more open proclamation of the gospel of the kingdom in its larger scope and in its far-flung spiritual implications.
2. שבוע של מנוחה ^top		2. A Week of Rest ^top
154:2.1 (1718.2) ביום ראשון, ה-8 במאי, שנת 29 לספירה, קיבלה הסנהדרין בירושלים החלטה לסגור את שערי כל בתי הכנסת בפלשתינה בפני ישוע וחסידיו. בכך השתלטה הסנהדרין בירושלים על סמכות באופן חסר תקדים. עד אז, כל בית כנסת התקיים ופעל כקהילה עצמאית של מתפללים הכפופה לניהול מועצת המנהלים שלה עצמה. אך ורק בתי הכנסת בירושלים היו נתונים תחת מרות הסנהדרין. פעולה נחרצת זו של הסנהדרין לוּותה בהתפטרות של חמישה מחבריה. מאה שליחים נשלחו מיידית על-מנת למסור את ההחלטה ולאכוף אותה. תוך פרק זמן בן כשבועיים בלבד סרו כלל בתי כנסת בפלשתינה להחלטת הסנהדרין, למעט בית הכנסת של חברון. רבני בית הכנסת של חברון סירבו להכיר בזכות כזו של הסנהדרין להטיל מרות על קהילתם. סירובם להסכים לציווי אשר הגיע מירושלים התבסס על טענתם לאוטונומיה קהילתית ולא על אהדה לישוע ולתנועתו. מעט לאחר מכן נשרף בית הכנסת בחברון ונהרס.		154:2.1 (1718.2) Sunday, May 8, a.d. 29, at Jerusalem, the Sanhedrin passed a decree closing all the synagogues of Palestine to Jesus and his followers. This was a new and unprecedented usurpation of authority by the Jerusalem Sanhedrin. Theretofore each synagogue had existed and functioned as an independent congregation of worshipers and was under the rule and direction of its own board of governors. Only the synagogues of Jerusalem had been subject to the authority of the Sanhedrin. This summary action of the Sanhedrin was followed by the resignation of five of its members. One hundred messengers were immediately dispatched to convey and enforce this decree. Within the short space of two weeks every synagogue in Palestine had bowed to this manifesto of the Sanhedrin except the synagogue at Hebron. The rulers of the Hebron synagogue refused to acknowledge the right of the Sanhedrin to exercise such jurisdiction over their assembly. This refusal to accede to the Jerusalem decree was based on their contention of congregational autonomy rather than on sympathy with Jesus’ cause. Shortly thereafter the Hebron synagogue was destroyed by fire.
154:2.2 (1718.3) בבוקר של אותו יום ראשון הכריז ישוע על שבוע של חופשה, והוא האיץ בכל תלמידיו לשוב אל בתיהם או אל חבריהם, להעניק מזור לנפשותיהם ולנחם את אהוביהם. הוא אמר: ״לכו אל מקומותיכם, לנפוש או לדוג, בעודכם מתפללים להרחבת המלכות.״		154:2.2 (1718.3) This same Sunday morning, Jesus declared a week’s holiday, urging all of his disciples to return to their homes or friends to rest their troubled souls and speak words of encouragement to their loved ones. He said: “Go to your several places to play or fish while you pray for the extension of the kingdom.”
154:2.3 (1718.4) שבוע המנוחה הזה אִפשר לישוע לבקר משפחות וקבוצות רבות בסביבות החוף. כמה פעמים הוא אף יצא לדוג בחברת דוד זבדיה, ואף כי הרבה מן הזמן הוא הסתובב לבדו, תמיד היו בסביבתו שניים או שלושה מבין שליחיו הנאמנים ביותר של דוד, אשר קיבלו ממפקדם הוראות אשר אינן משתמעות לשתי פנים באשר לאבטחתו של ישוע. בשבוע המנוחה הזה לא התבצע לימוד פומבי מכל סוג שהוא.		154:2.3 (1718.4) This week of rest enabled Jesus to visit many families and groups about the seaside. He also went fishing with David Zebedee on several occasions, and while he went about alone much of the time, there always lurked near by two or three of David’s most trusted messengers, who had no uncertain orders from their chief respecting the safeguarding of Jesus. There was no public teaching of any sort during this week of rest.
154:2.4 (1718.5) היה זה השבוע שבו נתנאל ויעקב זבדיה סבלו ממחלה קשה באופן יחסי. במשך שלושה ימים ושלושה לילות הם סבלו ממיחושים קשים במערכת העיכול. בלילה השלישי שילח ישוע את שלומית, אמו של יעקב, לנוח וסעד את שליחיו החולים. מובן שישוע יכול היה לרפא את החולים באופן מידי, אך לא זה האופן שבו הבן או האב מתייחסים לקשיים הרגילים שבהם נתקלים ילדי האדם בעולמות האבולוציוניים של הזמן והמרחב. לכל אורך חייו רבי המאורעות של ישוע בגוף, הוא מעולם לא סעד באופן על-טבעי כלשהו איש מבני משפחתו הארצית ואף לא איש מקרב חסידיו הקרובים.		154:2.4 (1718.5) This was the week that Nathaniel and James Zebedee suffered from more than a slight illness. For three days and nights they were acutely afflicted with a painful digestive disturbance. On the third night Jesus sent Salome, James’s mother, to her rest, while he ministered to his suffering apostles. Of course Jesus could have instantly healed these two men, but that is not the method of either the Son or the Father in dealing with these commonplace difficulties and afflictions of the children of men on the evolutionary worlds of time and space. Never once, throughout all of his eventful life in the flesh, did Jesus engage in any sort of supernatural ministration to any member of his earth family or in behalf of any one of his immediate followers.
154:2.5 (1719.1) נשמותיהם המתפתחות של יצורים בני-תמותה נדרשות להתמודד עם הקשיים ביקום ועם המכשולים שנמצאים בפלנטות כחלק מהתנסות ההכשרה אשר הן מקבלות, וכחלק מתהליך צמיחתן והתפתחותן. תהליך הפיכתה של הנשמה האנושית לרוחנית דורש התנסות אינטימית בפתרון מגוון רחב של בעיות ביקום. הטבע החייתי, כמו גם המופעים הנמוכים יותר של יצורים בעלי-רצון, אינם מתפתחים כיאות בסביבות נוחות. מצבים בעייתיים, שאליהם נלווה גירוי למאמץ, מעודדים את אותן פעולות של הדעת, הנשמה והרוח, אשר תורמות עד מאוד להישגים ראויים בהתקדמות האנושית ולהשגתן של רמות ייעוד רוחניות גבוהות יותר.		154:2.5 (1719.1) Universe difficulties must be met and planetary obstacles must be encountered as a part of the experience training provided for the growth and development, the progressive perfection, of the evolving souls of mortal creatures. The spiritualization of the human soul requires intimate experience with the educational solving of a wide range of real universe problems. The animal nature and the lower forms of will creatures do not progress favorably in environmental ease. Problematic situations, coupled with exertion stimuli, conspire to produce those activities of mind, soul, and spirit which contribute mightily to the achievement of worthy goals of mortal progression and to the attainment of higher levels of spirit destiny.
3. הוועידה השנייה בטבריה ^top		3. The Second Tiberias Conference ^top
154:3.1 (1719.2) ב-16 במאי נערכה בטבריה הפגישה השנייה בין הרשויות מירושלים לבין הורדוס אנטיפס. בפגישה הזו נכחו הן מנהיגיה הפוליטיים והן מנהיגיה הדתיים של ירושלים. מנהיגי היהודים יכלו לדווח להורדוס כי כמעט כל בתי הכנסיות בגליל וביהודה נעלו את שעריהם בפני ישוע ובפני תורתו. ושוב הם ניסו לגרום לכך שהורדוס יעצור את ישוע, אך זה סירב לעשות כן. לעומת זאת, ב-18 במאי הסכים הורדוס להתיר לרשויות הסנהדרין לתפוס את ישוע, להוביל אותו לירושלים ולהעמיד אותו לדין באשמה של עבירות דת, וזאת בתנאי שהמושל הרומי של יהודה ייתן את הסכמתו לתכנית. בינתיים, אויביו של ישוע החלו להפיץ בשקדנות ברחבי הגליל את השמועה כי הורדוס הפך לעוין את ישוע, וכי הוא מתכוון לחסל את כל מי שיאמין בתורתו.		154:3.1 (1719.2) On May 16 the second conference at Tiberias between the authorities at Jerusalem and Herod Antipas was convened. Both the religious and the political leaders from Jerusalem were in attendance. The Jewish leaders were able to report to Herod that practically all the synagogues in both Galilee and Judea were closed to Jesus’ teachings. A new effort was made to have Herod place Jesus under arrest, but he refused to do their bidding. On May 18, however, Herod did agree to the plan of permitting the Sanhedrin authorities to seize Jesus and carry him to Jerusalem to be tried on religious charges, provided the Roman ruler of Judea concurred in such an arrangement. Meanwhile, Jesus’ enemies were industriously spreading the rumor throughout Galilee that Herod had become hostile to Jesus, and that he meant to exterminate all who believed in his teachings.
154:3.2 (1719.3) במוצאי שבת, ה-21 במאי, הגיעה לטבריה הודעה על כך שרשויות השלטון בירושלים אינן מתנגדות להסכם בין הורדוס לפרושים, לתפיסתו של ישוע, להובלתו לירושלים ולהעמדתו לדין בפני הסנהדרין באשמת חילול קדושת חוקי האומה היהודית. בהתאם לכך, מעט לפני חצות הליל של אותה שבת, חתם הורדוס על צו אשר הסמיך את נציגי הסנהדרין לעצור את ישוע בתחומי מחוזות שלטונו ולהוביל אותו בכוח לירושלים, שם יועמד לדין. גורמים רבים הפעילו על הורדוס לחץ רב בטרם הסכים להתיר זאת, והוא עצמו ידע היטב כי ישוע לא יכול היה לצפות למשפט הוגן מידי יריביו המרים בירושלים.		154:3.2 (1719.3) On Saturday night, May 21, word reached Tiberias that the civil authorities at Jerusalem had no objection to the agreement between Herod and the Pharisees that Jesus be seized and carried to Jerusalem for trial before the Sanhedrin on charges of flouting the sacred laws of the Jewish nation. Accordingly, just before midnight of this day, Herod signed the decree which authorized the officers of the Sanhedrin to seize Jesus within Herod’s domains and forcibly to carry him to Jerusalem for trial. Strong pressure from many sides was brought to bear upon Herod before he consented to grant this permission, and he well knew that Jesus could not expect a fair trial before his bitter enemies at Jerusalem.
4. מוצאי שבת בכפר נחום ^top		4. Saturday Night in Capernaum ^top
154:4.1 (1719.4) במוצאי אותה שבת התכנסה בבית הכנסת של כפר נחום קבוצה של חמישים אזרחים מובילים אשר דנה בשאלה החשובה: ״מה עלינו לעשות עם ישוע?״ הם דנו והתווכחו עד לאחר חצות הליל, אך לא הצליחו להגיע לעמק השווה על-מנת לקבל החלטה. למעט אנשים אחדים אשר נטו להאמין כי ישוע עשוי להיות המשיח, או לפחות איש קדוש, או נביא, הנוכחים התחלקו לארבע קבוצות כמעט שוות בגודלן, אשר החזיקו בנקודות ההשקפה הבאות ביחס לישוע:		154:4.1 (1719.4) On this same Saturday night, in Capernaum a group of fifty leading citizens met at the synagogue to discuss the momentous question: “What shall we do with Jesus?” They talked and debated until after midnight, but they could not find any common ground for agreement. Aside from a few persons who inclined to the belief that Jesus might be the Messiah, at least a holy man, or perhaps a prophet, the meeting was divided into four nearly equal groups who held, respectively, the following views of Jesus:
154:4.2 (1719.5) 1. כי הוא היה קנאי דת אשר השלה את עצמו, ולא נשקפת ממנו כל סכנה.		154:4.2 (1719.5) 1. That he was a deluded and harmless religious fanatic.
154:4.3 (1719.6) 2. כי הוא מהווה גורם מתסיס ומסוכן, והוא עלול להסית למרד.		154:4.3 (1719.6) 2. That he was a dangerous and designing agitator who might stir up rebellion.
154:4.4 (1720.1) 3. כי הוא חבר לשדים, והוא אפילו עלול להיות שר השדים.		154:4.4 (1720.1) 3. That he was in league with devils, that he might even be a prince of devils.
154:4.5 (1720.2) 4. כי הוא יצא מדעתו, היה משוגע ומעורער בנפשו.		154:4.5 (1720.2) 4. That he was beside himself, that he was mad, mentally unbalanced.
154:4.6 (1720.3) רבות דוּבר על דוקטרינות ההטפה של ישוע אשר ערערו את פשוטי העם; אויביו טענו כי תורתו איננה מעשית, ושאם כולם ינסו באמת ובתמים לחיות לפי רעיונותיו, הכול מיד יתמוטט. ואנשים רבים אמרו דברים דומים בדורות שלאחר מכן. הרבה אנשים אינטליגנטיים ובעלי כוונות טובות, אפילו כאלה בעידן המתקדם והמואר יותר של ההתגלויות האלה, טוענים כי לא ניתן היה לבסס את הציוויליזציה המודרנית על תורתו של ישוע – ובאופן חלקי, הצדק עמם. ואולם, כל אותם ספקנים שוכחים כי ניתן היה לבנות על בסיס תורתו ציוויליזציה טובה בהרבה, ויום אחד אכן כך יהיה. למרות שלעתים קרובות נערכו ניסיונות חלקיים ליישם את הדוקטרינה המכונה "נוצרית", מעולם לא נערך בעולם הזה ניסיון רציני ליישם את תורתו של ישוע בקנה מידה רחב.		154:4.6 (1720.3) There was much talk about Jesus’ preaching doctrines which were upsetting for the common people; his enemies maintained that his teachings were impractical, that everything would go to pieces if everybody made an honest effort to live in accordance with his ideas. And the men of many subsequent generations have said the same things. Many intelligent and well-meaning men, even in the more enlightened age of these revelations, maintain that modern civilization could not have been built upon the teachings of Jesus—and they are partially right. But all such doubters forget that a much better civilization could have been built upon his teachings, and sometime will be. This world has never seriously tried to carry out the teachings of Jesus on a large scale, notwithstanding that halfhearted attempts have often been made to follow the doctrines of so-called Christianity.
5. בוקר יום ראשון רב המאורעות ^top		5. The Eventful Sunday Morning ^top
154:5.1 (1720.4) ה-22 במאי היה יום רב-מאורעות בחייו של ישוע. בבוקר של אותו יום ראשון, לפני הנץ החמה, אחד משליחיו של דוד הגיע בבהילות מטבריה ומסר כי הורדוס אישר, או עמד לאשר, את מעצרו של ישוע בידי נציגי הסנהדרין. החדשות האלה, והסכנה הממשמשת ובאה שעליה העידו, גרמו לדוד להעיר משנתם את כל שליחיו ולשלוח אותם אל כל קבוצות התלמידים המקומיות. הוא זימן את כולם להתייעצות חירום בשבע בבוקר של אותו יום. כאשר גיסתו של יהודה (אחי ישוע) שמעה את הדיווח המפחיד, היא מיהרה למסור אותו לכל בני משפחתו של ישוע אשר גרו בסמוך, וזימנה אותם להתכנס מיד בבית זבדיה. ובתגובה לקריאה המהירה הזו הגיעו מיד מרים, יעקב, יוסף, יהודה ורות.		154:5.1 (1720.4) May 22 was an eventful day in the life of Jesus. On this Sunday morning, before daybreak, one of David’s messengers arrived in great haste from Tiberias, bringing the word that Herod had authorized, or was about to authorize, the arrest of Jesus by the officers of the Sanhedrin. The receipt of the news of this impending danger caused David Zebedee to arouse his messengers and send them out to all the local groups of disciples, summoning them for an emergency council at seven o’clock that morning. When the sister-in-law of Jude (Jesus’ brother) heard this alarming report, she hastened word to all of Jesus’ family who dwelt near by, summoning them forthwith to assemble at Zebedee’s house. And in response to this hasty call, presently there were assembled Mary, James, Joseph, Jude, and Ruth.
154:5.2 (1720.5) בפגישת הבוקר המוקדמת הזו מסר ישוע לתלמידים שנאספו את הוראותיו בטרם פרידה; במילים אחרות, הוא נפרד מהם לשלום לעת עתה, זאת משום שידע שבקרוב יפוצו כולם מכפר נחום. הוא הנחה את כולם לבקש את הכוונת האל ולהמשיך בכל מחיר בעבודת המלכות. את האוונגליסטים הוא הנחה להמשיך ולפעול על-פי מיטב שיקול דעתם, עד אשר ייקראו בעתיד. הוא בחר שנים-עשר מן האוונגליסטים כבני לוויה; את שנים-עשר השליחים הוא הנחה להישאר לצדו בכל מצב. את שתים-עשרה הנשים הוא הנחה להישאר בבית זבדיה ובביתו של פטרוס עד אשר יקרא להן.		154:5.2 (1720.5) At this early morning meeting Jesus imparted his farewell instructions to the assembled disciples; that is, he bade them farewell for the time being, knowing well that they would soon be dispersed from Capernaum. He directed them all to seek God for guidance and to carry on the work of the kingdom regardless of consequences. The evangelists were to labor as they saw fit until such time as they might be called. He selected twelve of the evangelists to accompany him; the twelve apostles he directed to remain with him no matter what happened. The twelve women he instructed to remain at the Zebedee house and at Peter’s house until he should send for them.
154:5.3 (1720.6) ישוע נתן את הסכמתו להמשך פעולת שירות השליחים של דוד בכל הארץ. דוד נפרד לשלום מן המאסטר באלה המילים: ״לך-לך לעבודתך, מאסטר. אל תיתן לאנשי הקנאה לתפוס אותך, ולעולם אל תטיל ספק בכך ששליחיי יעקבו אחריך. אנשַי לעולם לא יאבדו את הקשר אתך, ודרכם אתה תדע את הקורות בחלקים אחרים של המלכות, ואנחנו נדע את הקורות אותך. דבר ממה שיקרה לי עצמי לא יוכל להשפיע על השירות הזה, משום שמיניתי סגן ראשון וסגן שני, ואפילו שלישי. אינני מורה ואף לא מטיף, אך לבי קורא לי לעשות את כדבר הזה, ואיש לא יכול לעצור בעדי.״		154:5.3 (1720.6) Jesus consented to David Zebedee’s continuing his countrywide messenger service, and in bidding the Master farewell presently, David said: “Go forth to your work, Master. Don’t let the bigots catch you, and never doubt that the messengers will follow after you. My men will never lose contact with you, and through them you shall know of the kingdom in other parts, and by them we will all know about you. Nothing that might happen to me will interfere with this service, for I have appointed first and second leaders, even a third. I am neither a teacher nor a preacher, but it is in my heart to do this, and none can stop me.”
154:5.4 (1720.7) בסביבות השעה 07:30 בבוקר החל ישוע לשאת את דברי הפרידה שלו באוזני כמאה מאמינים אשר הצטופפו בפנים לשמוע אותו. כלל הנוכחים הרגישו את רצינות המאורע, אך ישוע נראה שמח מהרגיל; שוב הוא כמו חזר אל עצמו הרגיל. הרצינות אשר תקפה אותו במשך שבוע נעלמה, והוא עורר בהם כולם השראה באמצעות דברי האמונה, התקווה והאומץ אשר נשא.		154:5.4 (1720.7) About 7:30 this morning Jesus began his parting address to almost one hundred believers who had crowded indoors to hear him. This was a solemn occasion for all present, but Jesus seemed unusually cheerful; he was once more like his normal self. The seriousness of weeks had gone, and he inspired all of them with his words of faith, hope, and courage.
6. משפחתו של ישוע מגיעה ^top		6. Jesus’ Family Arrives ^top
154:6.1 (1721.1) השעה הייתה שמונה בבוקר בקירוב של יום ראשון הזה, כשחמשת בני משפחתו הארצית של ישוע הגיעו בתגובה לקריאה הדחופה של גיסתו של יהודה. מכל בני משפחתו הגשמית של ישוע, רק אחת, רות, האמינה בלב שלם וברציפות באלוהיות משימתו על-פני האדמה. יהודה, יעקב, ואפילו יוסף המשיכו להחזיק בחלק גדול מהאמונה שלהם בישוע, אך הם התירו לגאווה להפריע למיטב שיקול דעתם ולנטיותיהם הרוחניות האמיתיות. גם מרים נקרעה בין האהבה לפחד, בין אהבת האם לגאוות המשפחה. ואף-על-פי שהספק ניקר בה, היא לא הצליחה לשכוח לגמרי את ביקורו של גבריאל בטרם הולדתו של ישוע. הפרושים התאמצו לשכנע את מרים כי ישוע השתגע, כי דעתו נטרפה עליו. הם האיצו בה ללכת עם ילדיה ולהניא את ישוע מלהמשיך ללמד בפומבי. הם הבטיחו למרים כי בקרוב בריאותו של ישוע תדרדר ורק קלון ובושה יבואו על כל משפחתו כתוצאה מהמשך עבודתו. וכך, כאשר הגיעה הקריאה מעם גיסתו של יהודה, יצאו החמישה מיד אל ביתו של זבדיה, לאחר הלילה שבו הם בילו יחד בביתה של מרים, שם נפגשו עם הפרושים. שיחתם עם המנהיגים הירושלמים נמשכה עמוק אל תוך הלילה, וכולם השתכנעו פחות או יותר כי ישוע התנהג באופן מוזר, וכי הוא נהג כך מזה זמן מה. ואף כי רות לא יכולה הייתה להסביר את התנהלותו, היא התעקשה שהוא תמיד נהג במשפחתו בהגינות וסירבה לתמוך בתוכנית להניא אותו מלהמשיך ולפעול.		154:6.1 (1721.1) It was about eight o’clock on this Sunday morning when five members of Jesus’ earth family arrived on the scene in response to the urgent summons of Jude’s sister-in-law. Of all his family in the flesh, only one, Ruth, believed wholeheartedly and continuously in the divinity of his mission on earth. Jude and James, and even Joseph, still retained much of their faith in Jesus, but they had permitted pride to interfere with their better judgment and real spiritual inclinations. Mary was likewise torn between love and fear, between mother love and family pride. Though she was harassed by doubts, she could never quite forget the visit of Gabriel ere Jesus was born. The Pharisees had been laboring to persuade Mary that Jesus was beside himself, demented. They urged her to go with her sons and seek to dissuade him from further efforts at public teaching. They assured Mary that soon Jesus’ health would break, and that only dishonor and disgrace could come upon the entire family as a result of allowing him to go on. And so, when the word came from Jude’s sister-in-law, all five of them started at once for Zebedee’s house, having been together at Mary’s home, where they had met with the Pharisees the evening before. They had talked with the Jerusalem leaders long into the night, and all were more or less convinced that Jesus was acting strangely, that he had acted strangely for some time. While Ruth could not explain all of his conduct, she insisted that he had always treated his family fairly and refused to agree to the program of trying to dissuade him from further work.
154:6.2 (1721.2) בדרך לבית זבדיה הם שוחחו ביניהם והסכימו לנסות ולשכנע את ישוע לחזור אתם הביתה. מרים אמרה: ״אני יודעת שאוכל להשפיע על בני, אם רק יבוא הביתה ויקשיב לי.״ יעקב ויהודה שמעו שמועות על התוכנית לעצור את ישוע ולהוביל אותו לירושלים למשפט. הם גם פחדו על עצמם. המשפחה לא התערבה בעניינים כל אימת שישוע היה דמות פופולארית בעיני הציבור, אך כעת, משתושבי כפר נחום והמנהיגים הירושלמיים הפנו לו לפתע עורף, הם החלו להרגיש במובחן את הלחץ מפני הקלון הצפוי בשל העמדה המביכה שבה הם נמצאו.		154:6.2 (1721.2) On the way to Zebedee’s house they talked these things over and agreed among themselves to try to persuade Jesus to come home with them, for, said Mary: “I know I could influence my son if he would only come home and listen to me.” James and Jude had heard rumors concerning the plans to arrest Jesus and take him to Jerusalem for trial. They also feared for their own safety. As long as Jesus was a popular figure in the public eye, his family allowed matters to drift along, but now that the people of Capernaum and the leaders at Jerusalem had suddenly turned against him, they began keenly to feel the pressure of the supposed disgrace of their embarrassing position.
154:6.3 (1721.3) הם ציפו לפגוש את ישוע, לקחת אותו הצידה ולהאיץ בו לחזור אתם הביתה. הם חשבו שיוכלו להרגיע אותו בכך שיבטיחו לו לשכוח את ההזנחה אשר הזניח אותם – הם יסלחו וישכחו – אם רק יוותר על הטיפשות שבניסיון להטיף לדת חדשה, ניסיון אשר יכול לגרום לו רק להסתבך ולהמיט קלון על משפחתו. תשובתה של רות לכל אלה הייתה: ״אני רק אומר לאחי שאני חושבת שהוא איש אלוהים, ושאני מקווה שהוא מוכן למות ולא להתיר לפרושים המרושעים להפסיק את הטפתו.״ יוסף הבטיח להשקיט את רות בשעה שהאחרים עמלים לשכנע את ישוע.		154:6.3 (1721.3) They had expected to meet Jesus, take him aside, and urge him to go home with them. They had thought to assure him that they would forget his neglect of them—they would forgive and forget—if he would only give up the foolishness of trying to preach a new religion which could bring only trouble to himself and dishonor upon his family. To all of this Ruth would say only: “I will tell my brother that I think he is a man of God, and that I hope he would be willing to die before he would allow these wicked Pharisees to stop his preaching.” Joseph promised to keep Ruth quiet while the others labored with Jesus.
154:6.4 (1721.4) כשהגיעו אל בית זבדיה היה ישוע בעיצומם של דברי הפרידה שלו לתלמידיו. הם ביקשו להיכנס לבית, אך הבית היה מלא עד אפס מקום. לבסוף, הם התמקמו במרפסת האחורית והעבירו הודעה לישוע, הודעה שעברה מאדם לאדם עד שלבסוף הפריע שמעון פטרוס לישוע ולחש לו: ״דע שאמך ואחֵיך נמצאים בחוץ והם מאוד רוצים לדבר אתך.״ אמו לא העלתה על דעתה עד כמה היו חשובים דברי הפרידה שלו לחסידיו, ואף לא ידעה שהדברים עתידים היו להיות מופרעים בכל רגע כאשר תגיע החבורה לעצור אותו. היא באמת חשבה שלאחר נתק ממושך כל-כך, לכאורה, ולאור העובדה שהיא והאחים הואילו בטובם לבוא אליו, ישוע יפסיק לשאת את דבריו ויבוא אליהם ברגע שיקבל את ההודעה שהם ממתינים.		154:6.4 (1721.4) When they reached the Zebedee house, Jesus was in the very midst of delivering his parting address to the disciples. They sought to gain entrance to the house, but it was crowded to overflowing. Finally they established themselves on the back porch and had word passed in to Jesus, from person to person, so that it finally was whispered to him by Simon Peter, who interrupted his talking for the purpose, and who said: “Behold, your mother and your brothers are outside, and they are very anxious to speak with you.” Now it did not occur to his mother how important was the giving of this parting message to his followers, neither did she know that his address was likely to be terminated any moment by the arrival of his apprehenders. She really thought, after so long an apparent estrangement, in view of the fact that she and his brothers had shown the grace actually to come to him, that Jesus would cease speaking and come to them the moment he received word they were waiting.
154:6.5 (1722.1) היה זה רק עוד אחד מאותם מקרים שבהם משפחתו הארצית של ישוע לא הצליחה להבין כי הוא נדרש לעסוק בעסקי אביו. וכך, מרים ואחַיו נפגעו עמוקות כאשר הוא הפסיק לרגע את דבריו על-מנת לקבל את ההודעה, ובמקום למהר ולצאת לקראתם הם שמעו את נעימת קולו הרמה כשאמר: ״אמרו לאמי ולאחַי כי אין להם מה לחשוש ביחס אלי. האב אשר שלח אותי לְעולם לא ייטוש אותי; ושום דבר רע לא יאונה גם למשפחתי. אמרו להם להתאזר באומץ ולשים את מבטחם באבי המלכות. הן אחרי ככלות הכול, מי היא אמי ומי הם אחַי?״ והוא פרש את זרועותיו אל עבר כל תלמידיו אשר בחדר ואמר: ״אין לי אימא; אין לי אחים. ראו, הנה אמי והנה אחַי! כי כל העושה את רצון אבי שבשמיים הינו כאמי, כאחי וכאחותי.״		154:6.5 (1722.1) It was just another of those instances in which his earth family could not comprehend that he must be about his Father’s business. And so Mary and his brothers were deeply hurt when, notwithstanding that he paused in his speaking to receive the message, instead of his rushing out to greet them, they heard his musical voice speak with increased volume: “Say to my mother and my brothers that they should have no fear for me. The Father who sent me into the world will not forsake me; neither shall any harm come upon my family. Bid them be of good courage and put their trust in the Father of the kingdom. But, after all, who is my mother and who are my brothers?” And stretching forth his hands toward all of his disciples assembled in the room, he said: “I have no mother; I have no brothers. Behold my mother and behold my brethren! For whosoever does the will of my Father who is in heaven, the same is my mother, my brother, and my sister.”
154:6.6 (1722.2) וכאשר מרים שמעה את המילים האלה, היא נפלה לזרועותיו של יהודה. בעוד שישוע מסיים לומר את מילות הפרידה לתלמידיו, הם הוציאו אותה אל הגן כדי להעירה. הוא התכוון לצאת אל אמו ואל אחיו, אך שליח מטבריה הגיע במרוצה ודיווח כי אנשי הסנהדרין נמצאים בדרכם למקום ובסמכותם לעצור את ישוע ולהובילו לירושלים. אנדראס קיבל את ההודעה, הפסיק את דברי ישוע ומסר לו אותה.		154:6.6 (1722.2) And when Mary heard these words, she collapsed in Jude’s arms. They carried her out in the garden to revive her while Jesus spoke the concluding words of his parting message. He would then have gone out to confer with his mother and his brothers, but a messenger arrived in haste from Tiberias bringing word that the officers of the Sanhedrin were on their way with authority to arrest Jesus and carry him to Jerusalem. Andrew received this message and, interrupting Jesus, told it to him.
154:6.7 (1722.3) אנדראס לא זכר שדוד מיקם כעשרים-וחמישה זקיפים מסביב לבית זבדיה, וכי איש לא יכול היה להפתיע אותם; ולכן שאל את ישוע מה לעשות. המאסטר עמד שם בדממה, בעוד שאמו מתאוששת בגן מן ההלם אשר חוותה לשמע מילותיו, ״אין לי אימא״. ממש באותו רגע קמה בחדר אישה ואמרה, ״אַשְׁרֵי הַבֶּטֶן אֲשֶׁר נְשָׂאַתְךָ וְאַשְׁרֵי הַשָּׁדַיִם אֲשֶׁר מְהֵם יָנָקְתָּ.״ ישוע נפנה לרגע משיחתו עם אנדראס על-מנת לענות לאישה ואמר, ״לֹא, כִּי אַשְׁרֵי הַשּׁומְעִים וְהַשּׁוֹמְרִים אֵת דְּבַר הַאֱלוֹהִים.״		154:6.7 (1722.3) Andrew did not recall that David had posted some twenty-five sentinels about the Zebedee house, and that no one could take them by surprise; so he asked Jesus what should be done. The Master stood there in silence while his mother, having heard the words, “I have no mother,” was recovering from the shock in the garden. It was at just this time that a woman in the room stood up and exclaimed, “Blessed is the womb that bore you and blessed are the breasts that nursed you.” Jesus turned aside a moment from his conversation with Andrew to answer this woman by saying, “No, rather is the one blessed who hears the word of God and dares to obey it.”
154:6.8 (1722.4) מרים ואחַיו של ישוע סברו כי הוא לא מבין אותם וכי הוא איבד בהם עניין. הם כלל לא העלו בדעתם שהם אלו שלא הצליחו להבין אותו. ישוע הבין היטב כמה קשה לבני האדם לזנוח את עברם. הוא ידע כיצד אנשים נוהים אחר דבריו הרהוטים של המטיף, הוא ידע כיצד מגיב המצפון לפנייה רגשית, כפי שהדעת מגיבה ללוגיקה ולהיגיון, אך הוא גם ידע כמה הרבה יותר קשה לשכנע אנשים לזנוח את העבר.		154:6.8 (1722.4) Mary and Jesus’ brothers thought that Jesus did not understand them, that he had lost interest in them, little realizing that it was they who failed to understand Jesus. Jesus fully understood how difficult it is for men to break with their past. He knew how human beings are swayed by the preacher’s eloquence, and how the conscience responds to emotional appeal as the mind does to logic and reason, but he also knew how far more difficult it is to persuade men to disown the past.
154:6.9 (1722.5) לעד נכון הדבר כי כל אלו אשר מאמינים שלא מבינים אותם, או שלא מעריכים אותם, יכולים למצוא בישוע חבר אוהד ויועץ מבין. הוא הזהיר את שליחיו כי האדם עלול למצוא את אויביו בביתו שלו, אך הוא לא העלה על דעתו עד כמה תתגשם התחזית הזו בחוויה שלו עצמו. ישוע לא נטש את משפחתו הארצית על-מנת לעסוק בעסקי האב – הם אלה אשר נטשו אותו. מאוחר יותר, לאחר מותו של המאסטר ותחייתו מן המתים, כאשר יעקב התחבר לתנועת הנצרות המוקדמת, הוא סבל באופן בל-יתואר כתוצאה מכך שלא הצליח ליהנות מוקדם יותר מן הקשר עם ישוע ועם תלמידיו.		154:6.9 (1722.5) It is forever true that all who may think they are misunderstood or not appreciated have in Jesus a sympathizing friend and an understanding counselor. He had warned his apostles that a man’s foes may be they of his own household, but he had hardly realized how near this prediction would come to apply to his own experience. Jesus did not forsake his earth family to do his Father’s work—they forsook him. Later on, after the Master’s death and resurrection, when James became connected with the early Christian movement, he suffered immeasurably as a result of his failure to enjoy this earlier association with Jesus and his disciples.
154:6.10 (1723.1) בעניין הזה בחר ישוע להסתמך על הידע המוגבל של דעתו האנושית. הוא ביקש לחוות את החוויה שלו עם עמיתיו כאחד האדם. ודעתו האנושית של ישוע אכן התכוונה לראות את משפחתו לפני יציאתו. הוא לא רצה להפסיק את דבריו באמצע ולהיפגש עמם בציבור לראשונה לאחר נתק כה ממושך. הוא התכוון לסיים את דבריו ולפגוש אותם בטרם יצֵא, אך התוכנית הזו סוכלה בשל הקנוניה ורצף האירועים אשר החלו להתגולל מיד לאחר מכן.		154:6.10 (1723.1) In passing through these events, Jesus chose to be guided by the limited knowledge of his human mind. He desired to undergo the experience with his associates as a mere man. And it was in the human mind of Jesus to see his family before he left. He did not wish to stop in the midst of his discourse and thus render their first meeting after so long a separation such a public affair. He had intended to finish his address and then have a visit with them before leaving, but this plan was thwarted by the conspiracy of events which immediately followed.
154:6.11 (1723.2) מהירות מנוסתם הואצה בשל הגעת קבוצה משליחיו של דוד לכניסה האחורית של בית זבדיה. ההמולה אשר נוצרה בשל הגעתם הפחידה את השליחים, אשר סברו כי הם אלה שאותם באו לעצור, ומכיוון שהם חששו להיעצר מיידית, הם יצאו במנוסה מן הדלת הקדמית אל עבר הסירה אשר המתינה להם. וזאת הסיבה בשלהּ לא ראה ישוע את משפחתו אשר המתינה במרפסת האחורית.		154:6.11 (1723.2) The haste of their flight was augmented by the arrival of a party of David’s messengers at the rear entrance of the Zebedee home. The commotion produced by these men frightened the apostles into thinking that these new arrivals might be their apprehenders, and in fear of immediate arrest, they hastened through the front entrance to the waiting boat. And all of this explains why Jesus did not see his family waiting on the back porch.
154:6.12 (1723.3) ואולם, הוא אמר לדוד זבדיה בעת שעלה לסירה במהלך מנוסתו: ״אמור לאמי ולאחיי שאני מעריך את הגעתם, וכי התכוונתי לפגוש אותם. הזהר אותם לבל ייעלבו ממני, ושבמקום זאת יבקשו לדעת את רצון האל ושיבקשו את החסד ואת האומץ לנהוג על-פיו.״		154:6.12 (1723.3) But he did say to David Zebedee as he entered the boat in hasty flight: “Tell my mother and my brothers that I appreciate their coming, and that I intended to see them. Admonish them to find no offense in me but rather to seek for a knowledge of the will of God and for grace and courage to do that will.”
7. מנוסה מבוהלת ^top		7. The Hasty Flight ^top
154:7.1 (1723.4) וכך, בבוקר יום ראשון הזה, ה-22 במאי לשנת 29 לספירה, נסו ישוע, שנים-עשר השליחים ושנים-עשר האוונגליסטים מפני נציגי הסנהדרין אשר עשו את דרכם אל בית צידה ובידם אישור מטעם הורדוס אנטיפס לעצור אותו, לקחת אותו לירושלים ושם להעמידו לדין באשמת חילול הקודש והפרות נוספות של מצוות היהודים הקדושות. היה זה בסביבות השעה שמונה ושלושים בבוקר היפהפה הזה שחבורת העשרים-וחמישה הפליגה וחתרה אל עבר חופיה המזרחיים של הכנרת.		154:7.1 (1723.4) And so it was on this Sunday morning, the twenty-second of May, in the year a.d. 29, that Jesus, with his twelve apostles and the twelve evangelists, engaged in this hasty flight from the Sanhedrin officers who were on their way to Bethsaida with authority from Herod Antipas to arrest him and take him to Jerusalem for trial on charges of blasphemy and other violations of the sacred laws of the Jews. It was almost half past eight this beautiful morning when this company of twenty-five manned the oars and pulled for the eastern shore of the Sea of Galilee.
154:7.2 (1723.5) בעקבות סירתו של המאסטר חתרה סירה קטנה יותר ובה שישה משליחיו של דוד, אשר נצטווו לשמור על קשר עם ישוע ועם עמיתיו ולדאוג לכך שמידע על אודות מיקומם וביטחונם יימסר באופן שוטף לבית זבדיה אשר בבית צידה, ואשר שימש במשך תקופה מסוימת כמטה של עבודת המלכות. אך ישוע לא שב עוד מעולם להתגורר בבית זבדיה. מכאן ואילך, ולמשך כל שארית חייו הארציים, למאסטר אכן ״לא היה מקום להניח עליו את ראשו.״ הוא לא שב עוד להתגורר אפילו במקום הדומה למושב קבע.		154:7.2 (1723.5) Following the Master’s boat was another and smaller craft, containing six of David’s messengers, who had instructions to maintain contact with Jesus and his associates and to see that information of their whereabouts and safety was regularly transmitted to the home of Zebedee in Bethsaida, which had served as headquarters for the work of the kingdom for some time. But Jesus was never again to make his home at the house of Zebedee. From now on, throughout the remainder of his earth life, the Master truly “had not where to lay his head.” No more did he have even the semblance of a settled abode.
154:7.3 (1723.6) הם חתרו אל עבר הכפר הקרוב כורסי, שם הפקידו את סירותיהם למשמורת בידי חברים, והחלו את מסע הנדודים של שנתו האחרונה ורבת האירועים של המאסטר על-פני האדמה. למשך זמן-מה הם נותרו בתחומי שלטונו של פיליפוס, ונעו מכורסי עד קיסריה-פיליפי, ומשם לחופי פיניקיה.		154:7.3 (1723.6) They rowed over to near the village of Kheresa, put their boat in the custody of friends, and began the wanderings of this eventful last year of the Master’s life on earth. For a time they remained in the domains of Philip, going from Kheresa up to Caesarea-Philippi, thence making their way over to the coast of Phoenicia.
154:7.4 (1723.7) הקהל נשאר בסמוך לבית זבדיה וצפה בשתי הסירות העושות את דרכן אל עבר החוף המזרחי, והאנשים נבהלו כהוגן כאשר הנציגים מירושלים הגיעו ומיהרו לחפש אחר ישוע. אלו סירבו להאמין כי הוא חמק מהם, ובעת שישוע וחבורתו עשו את דרכם צפונה דרך הבשן, הפרושים ועוזריהם בזבזו כמעט שבוע מלא בחיפוש עקר אחריו באזור כפר נחום.		154:7.4 (1723.7) The crowd lingered about the home of Zebedee watching these two boats make their way over the lake toward the eastern shore, and they were well started when the Jerusalem officers hurried up and began their search for Jesus. They refused to believe he had escaped them, and while Jesus and his party were journeying northward through Batanea, the Pharisees and their assistants spent almost a full week vainly searching for him in the neighborhood of Capernaum.
154:7.5 (1724.1) משפחתו של ישוע עזבה אל ביתה בכפר נחום ובילתה כמעט שבוע בשיחות, בוויכוחים ובתפילה. הם היו מבולבלים ומלאי חששות. הם זכו ליהנות ממעט שקט נפשי רק ביום חמישי אחר הצהריים, כאשר רות שבה מביקור בבית זבדיה, שם היא למדה מפי דוד ששלום לאביה-אחיה, וכי בריאותו טובה והוא עושה את דרכו אל עבר החוף הפיניקי.		154:7.5 (1724.1) Jesus’ family returned to their home in Capernaum and spent almost a week in talking, debating, and praying. They were filled with confusion and consternation. They enjoyed no peace of mind until Thursday afternoon, when Ruth returned from a visit to the Zebedee house, where she learned from David that her father-brother was safe and in good health and making his way toward the Phoenician coast.