מסמך 156		Paper 156
השהות בצור ובצידון		The Sojourn at Tyre and Sidon
156:0.1 (1734.1) בשעות אחר הצהריים של יום שישי, ה-10 ביוני, הגיעו ישוע ועמיתיו לאזור צידון, שם הם התארחו בביתה של אישה אמידה אשר הייתה מאושפזת בבית החולים של בית צידה בתקופה שבה הפופולאריות של ישוע הייתה מצויה בשיאה. האוונגליסטים והשליחים התארחו בבתי חבריהּ של האישה באותה שכונה, והם בילו את השבת במנוחה בסביבה המרעננת הזו. בטרם הכינו את עצמם ליציאה לביקור בערי החוף בצפון, הם בילו בצידון ובסביבותיה במשך קרוב לשבועיים וחצי.		156:0.1 (1734.1) ON FRIDAY afternoon, June 10, Jesus and his associates arrived in the environs of Sidon, where they stopped at the home of a well-to-do woman who had been a patient in the Bethsaida hospital during the times when Jesus was at the height of his popular favor. The evangelists and the apostles were lodged with her friends in the immediate neighborhood, and they rested over the Sabbath day amid these refreshing surroundings. They spent almost two and one-half weeks in Sidon and vicinity before they prepared to visit the coast cities to the north.
156:0.2 (1734.2) השבת הזו של חודש יוני הייתה שבת שקטה עד מאוד. האוונגליסטים והשליחים היו שקועים לחלוטין בהגות בדרשות אשר נשא המאסטר בדרכם אל צידון על אודות הדת. כל אחד מהם הצליח להבין חלק ממה שישוע אמר להם, אבל איש מהם לא הבין את מלוא החשיבות של הדברים אשר לימד.		156:0.2 (1734.2) This June Sabbath day was one of great quiet. The evangelists and apostles were altogether absorbed in their meditations regarding the discourses of the Master on religion to which they had listened en route to Sidon. They were all able to appreciate something of what he had told them, but none of them fully grasped the import of his teaching.
1. האישה הסורית ^top		1. The Syrian Woman ^top
156:1.1 (1734.3) בקרבת הבית של קָרוּסְקָה, שבו שהה המאסטר, חיה אישה סורית אשר שמעה רבות על אודות ישוע כמרפא וכמורה כביר, ובשעות אחר הצהריים של אותה שבת היא באה לביקור והביאה אתה את בתה הקטנה. הילדה, אשר הייתה בת שתים-עשרה שנים בקירוב, סבלה ממחלת עצבים קשה אשר התאפיינה בעוויתות ובתופעות קשות אחרות.		156:1.1 (1734.3) There lived near the home of Karuska, where the Master lodged, a Syrian woman who had heard much of Jesus as a great healer and teacher, and on this Sabbath afternoon she came over, bringing her little daughter. The child, about twelve years old, was afflicted with a grievous nervous disorder characterized by convulsions and other distressing manifestations.
156:1.2 (1734.4) ישוע הזהיר את עמיתיו לבל יודיעו לאיש על נוכחותו בביתה של קרוסקה, והסביר להם כי הוא מבקש לנוח. ואף-על-פי שהם צייתו להוראות המאסטר, משרתהּ של קרוסקה הלך אל ביתה של האישה הסורית הזו, נוֹרָנַה שמה, להודיע לה שישוע מתאכסן בבית גבירתו והאיץ באם המודאגת הזו להביא את בתה הנגועה בחולי אל הבית על-מנת שתתרפא מחוליה. האֵם הזו האמינה, כמובן, כי רוח טמאה – שד – דבקה בבתה.		156:1.2 (1734.4) Jesus had charged his associates to tell no one of his presence at the home of Karuska, explaining that he desired to have a rest. While they had obeyed their Master’s instructions, the servant of Karuska had gone over to the house of this Syrian woman, Norana, to inform her that Jesus lodged at the home of her mistress and had urged this anxious mother to bring her afflicted daughter for healing. This mother, of course, believed that her child was possessed by a demon, an unclean spirit.
156:1.3 (1734.5) כאשר נורנה הגיעה עם בתה אל הבית, הסבירו לה התאומים לבית חלפי באמצעות מתורגמן כי המאסטר נח וכי לא ניתן להפריע לו במנוחתו; נורנה מיד השיבה כי היא והילדה תישארנה בדיוק שם עד אשר המאסטר יסיים את מנוחתו. גם פטרוס ניסה להסביר לה בהיגיון ולשכנע אותה ללכת הביתה. הוא הסביר כי ישוע עייף מן ההוראה ומן הריפוי, וכי הוא הגיע לפיניקי על-מנת ליהנות מתקופה שקטה של מנוחה. אך כל אלה לא הועילו; נורנה לא הייתה מוכנה לעזוב. על הפצרותיו של פטרוס היא השיבה רק: ״אני לא אלך מכאן עד שאראה את המאסטר שלך. אני יודעת שהוא יכול לגרש את השד מילדתי, ואני לא אלך עד שהמרפא יראה את בתי.״		156:1.3 (1734.5) When Norana arrived with her daughter, the Alpheus twins explained through an interpreter that the Master was resting and could not be disturbed; whereupon Norana replied that she and the child would remain right there until the Master had finished his rest. Peter also endeavored to reason with her and to persuade her to go home. He explained that Jesus was weary with much teaching and healing, and that he had come to Phoenicia for a period of quiet and rest. But it was futile; Norana would not leave. To Peter’s entreaties she replied only: “I will not depart until I have seen your Master. I know he can cast the demon out of my child, and I will not go until the healer has looked upon my daughter.”
156:1.4 (1734.6) אז ניסה תומאס לשלֵח את האישה, אך ללא הועיל. ולו היא אמרה: ״אני מאמינה שהמאסטר שלך יכול לגרש את השד שמענה את ילדתי. שמעתי על הנפלאות שלו בגליל ואני מאמינה בו. מה קרה לכם, תלמידיו, שאתם מנסים לשלח את אלה שמבקשים את עזרת המאסטר שלכם?״ ולשמע המילים האלה, תומאס נסוג.		156:1.4 (1734.6) Then Thomas sought to send the woman away but met only with failure. To him she said: “I have faith that your Master can cast out this demon which torments my child. I have heard of his mighty works in Galilee, and I believe in him. What has happened to you, his disciples, that you would send away those who come seeking your Master’s help?” And when she had thus spoken, Thomas withdrew.
156:1.5 (1735.1) אז צעד קדימה שמעון הקנאי על-מנת לגעור בנורנה. אמר שמעון: ״אישה, את גויה דוברת יוונית. אין זה ראוי שתצפי מן המאסטר לקחת את הלחם אשר נועד לילדי הבית המועדפים ולהשליך אותו אל הכלבים.״ אך נורנה סירבה להיעלב מהמהלומה הזו של שמעון. תשובתה הייתה רק: ״כן המורה, אני מבינה את מילותיך. אני לא יותר מכלב בעיני היהודים, אבל בשביל המאסטר שלך, אני כלב מאמין. אני נחושה שהוא יראה את הבת שלי, כי אני משוכנעת שאם הוא רק יביט בה, הוא ירפא אותה. ואפילו אתה, אישי הטוב, לא תעז למנוע מן הכלבים את הזכות ליהנות מכמה פירורים שעשויים ליפול מעל השולחן של הילדים.״		156:1.5 (1735.1) Then came forward Simon Zelotes to remonstrate with Norana. Said Simon: “Woman, you are a Greek-speaking gentile. It is not right that you should expect the Master to take the bread intended for the children of the favored household and cast it to the dogs.” But Norana refused to take offense at Simon’s thrust. She replied only: “Yes, teacher, I understand your words. I am only a dog in the eyes of the Jews, but as concerns your Master, I am a believing dog. I am determined that he shall see my daughter, for I am persuaded that, if he shall but look upon her, he will heal her. And even you, my good man, would not dare to deprive the dogs of the privilege of obtaining the crumbs which chance to fall from the children’s table.”
156:1.6 (1735.2) ובדיוק באותו רגע, ממש לנגד עיניהם, התקף עוויתות אלים אחז בילדה הקטנה, והאימא זעקה: ״הנה אתם רואים שרוח טמאה אחזה בבתי. אם אתם לא מתרשמים מהצורך שלנו, אני אפנה אל המאסטר שלכם והוא בטח יתרשם. הוא שמסופר עליו שהוא אוהב את כל בני האדם, ואפילו מעז לרפא את הגויים המאמינים. אתם, אתם לא ראויים להיות התלמידים שלו. ואני לא אלך עד שבתי תירפא.״		156:1.6 (1735.2) At just this time the little girl was seized with a violent convulsion before them all, and the mother cried out: “There, you can see that my child is possessed by an evil spirit. If our need does not impress you, it would appeal to your Master, who I have been told loves all men and dares even to heal the gentiles when they believe. You are not worthy to be his disciples. I will not go until my child has been cured.”
156:1.7 (1735.3) ישוע, אשר שמע את כל השיחה הזו מבעד לחלון פתוח, יצא כעת החוצה, להפתעתם הרבה, ואמר: ״הוֹ אִשָׁה, רַבָּה אֱמוּנָתֵךְ. כה רבה היא עד כי לא אוכל למנוע ממך את אשר ביקשת; לכי-לך בשלום. כי בתך כבר נרפאה.״ ומאותה שעה ואילך הילדה הקטנה הייתה בריאה. בעת שנורנה נטלה את בתה והחלה לצאת, התרה בהן ישוע לבל תספרנה לאיש על כל אשר אירע; ואף כי עמיתיו אכן צייתו לבקשתו זו, האֵם והבת לא חדלו מלהכריז על עובדת ריפויה של הילדה בכל רחבי האזור ואפילו בצידון, עד כדי כך שישוע ראה לנכון להחליף את מקום מגוריו ימים ספורים לאחר מכן.		156:1.7 (1735.3) Jesus, who had heard all of this conversation through an open window, now came outside, much to their surprise, and said: “O woman, great is your faith, so great that I cannot withhold that which you desire; go your way in peace. Your daughter already has been made whole.” And the little girl was well from that hour. As Norana and the child took leave, Jesus entreated them to tell no one of this occurrence; and while his associates did comply with this request, the mother and the child ceased not to proclaim the fact of the little girl’s healing throughout all the countryside and even in Sidon, so much so that Jesus found it advisable to change his lodgings within a few days.
156:1.8 (1735.4) למחרת היום, בעת שישוע לימד את השליחים, הוא ציין את ריפוי בתה של האישה הסורית, ואמר: ״וכך היה תמיד; הנכם רואים בעצמכם כי הגויים יכולים להאמין אמונה גואלת בבשורת מלכות השמים. אמן, אמן אני אומר לכם, כי הגויים יעלו על ילדי אברהם בכניסה אל מלכות האב, אם אלה לא יַראו אמונה מספקת בכדי לבוא בשערי המלכות.״		156:1.8 (1735.4) The next day, as Jesus taught his apostles, commenting on the cure of the daughter of the Syrian woman, he said: “And so it has been all the way along; you see for yourselves how the gentiles are able to exercise saving faith in the teachings of the gospel of the kingdom of heaven. Verily, verily, I tell you that the Father’s kingdom shall be taken by the gentiles if the children of Abraham are not minded to show faith enough to enter therein.”
2. מלמדים בצידון ^top		2. Teaching in Sidon ^top
156:2.1 (1735.5) בעת שישוע ועמיתיו נכנסו אל צידון, הם צעדו על גשר, הגשר הראשון שרבים מהם ראו מימיהם. בעת שהם צעדו על הגשר, אמר ישוע, בין יתר דברים אחרים: ״העולם הזה הוא אך גשר; אתם יכולים לצעוד עליו, אך אל תחשבו לבנות עליו בית מגורים.״		156:2.1 (1735.5) In entering Sidon, Jesus and his associates passed over a bridge, the first one many of them had ever seen. As they walked over this bridge, Jesus, among other things, said: “This world is only a bridge; you may pass over it, but you should not think to build a dwelling place upon it.”
156:2.2 (1735.6) וכאשר החלו העשרים-וארבעה במלאכתם בצידון, הלך ישוע להשתכן בבית שנמצא מצפון לעיר, ביתן של יוּסְטָה ושל אמה בַּרְנִיס. מדי בוקר לימד ישוע את העשרים-וארבעה בביתה של יוסטה, ואז הם יצאו ללמד ולהטיף בצידון בשעות אחר הצהריים והערב.		156:2.2 (1735.6) As the twenty-four began their labors in Sidon, Jesus went to stay in a home just north of the city, the house of Justa and her mother, Bernice. Jesus taught the twenty-four each morning at the home of Justa, and they went abroad in Sidon to teach and preach during the afternoons and evenings.
156:2.3 (1735.7) השליחים והאוונגליסטים התעודדו עד מאוד מהאופן שבו הגויים בצידון קיבלו את המסר שהביאו אתם; במהלך שהותם הקצרה במקום רבים מהם הצטרפו למלכות. במהלך תקופת העבודה הזו בת ששת השבועות בפיניקי נרכשו נשמות רבות למלכות, ואולם, לאחר מכן, נטו הסופרים היהודים של כתבי הבשורה לדלג על קבלת הפנים החמה הזו של הגויים לתורת ישוע, כאשר בה בעת, מספר גדול כל-כך מבני עמו היו עוינים כלפיו.		156:2.3 (1735.7) The apostles and the evangelists were greatly cheered by the manner in which the gentiles of Sidon received their message; during their short sojourn many were added to the kingdom. This period of about six weeks in Phoenicia was a very fruitful time in the work of winning souls, but the later Jewish writers of the Gospels were wont lightly to pass over the record of this warm reception of Jesus’ teachings by these gentiles at this very time when such a large number of his own people were in hostile array against him.
156:2.4 (1736.1) במובנים רבים, המאמינים הגויים הללו העריכו את תורתו של ישוע במלאות גדולה יותר מאשר היהודים. רבים מן התושבים הסורים-פיניקים דוברי היוונית הללו הגיעו לידי ההבנה שלא רק שישוע היה כמו האל, אלא שגם שהאל היה כמו ישוע. אלו המכונים כופרים הבינו היטב-יחסית את תורתו של המאסטר באשר לאחידות החוקים בעולם הזה וביקום כולו. הם הבינו כי אלוהים אינו נושא פני איש, גזע, או אומה; שאין משוא פנים מצד האב האוניברסאלי; שתמיד היקום כולו הינו שומר חוק ומהימן לחלוטין. הגויים הללו לא פחדו מישוע; הם העזו לקבל את המסר שלו. במהלך הדורות בני האדם לא הצליחו להבין את ישוע; הם פחדו מכך.		156:2.4 (1736.1) In many ways these gentile believers appreciated Jesus’ teachings more fully than the Jews. Many of these Greek-speaking Syrophoenicians came to know not only that Jesus was like God but also that God was like Jesus. These so-called heathen achieved a good understanding of the Master’s teachings about the uniformity of the laws of this world and the entire universe. They grasped the teaching that God is no respecter of persons, races, or nations; that there is no favoritism with the Universal Father; that the universe is wholly and ever law-abiding and unfailingly dependable. These gentiles were not afraid of Jesus; they dared to accept his message. All down through the ages men have not been unable to comprehend Jesus; they have been afraid to.
156:2.5 (1736.2) ישוע הבהיר לעשרים-וארבעה כי הוא לא נס מן הגליל משום שחסר לו האומץ להתעמת עם אויביו. הם הבינו כי הוא עדיין לא היה מוכן להתמודדות פתוחה עם הדת המאורגנת, וכי הוא לא ביקש להפוך לקדוש מעונה. היה זה במהלך אחד מן המפגשים הללו בביתה של יוסטה, שהמאסטר אמר לתלמידיו לראשונה כי ״הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ יַעֲבֹרוּ וּדְבָרַי, דִבְרֵי אֶמֶת, לֹא יַעֲבֹרוּן.״		156:2.5 (1736.2) Jesus made it clear to the twenty-four that he had not fled from Galilee because he lacked courage to confront his enemies. They comprehended that he was not yet ready for an open clash with established religion, and that he did not seek to become a martyr. It was during one of these conferences at the home of Justa that the Master first told his disciples that “even though heaven and earth shall pass away, my words of truth shall not.”
156:2.6 (1736.3) הנושא שלימד ישוע בצידון היה התקדמות רוחנית. הוא אמר להם שהם לא יכולים לעמוד במקום; שיהיה עליהם להתקדם בצדקתם, או לחלופין – להידרדר אל הרוע ואל החטא. הוא התרה בהם ״לשכוח את הדברים אשר שייכים לעבר וללכת במרץ קדימה, לאמץ את מציאויות המלכות הגדולות יותר.״ הוא האיץ בהם לא להסתפק במעמד של ילדים בבשורה, אלא לשאוף למעמד של בנים אלוהיים מלאים, בהתייחדות עם הרוח ובאחוות המאמינים.		156:2.6 (1736.3) The theme of Jesus’ instructions during the sojourn at Sidon was spiritual progression. He told them they could not stand still; they must go forward in righteousness or retrogress into evil and sin. He admonished them to “forget those things which are in the past while you push forward to embrace the greater realities of the kingdom.” He besought them not to be content with their childhood in the gospel but to strive for the attainment of the full stature of divine sonship in the communion of the spirit and in the fellowship of believers.
156:2.7 (1736.4) אמר ישוע: ״תלמידיי לא רק חדלים מעשות רע, אלא לומדים לעשות טוב; עליכם לא רק להיטהר מכל החטאים המודעים, כי אם לסרב גם לשאת רגשות של אשמה. אם תתוודו על חטאותיכם, ייסלח לכם; לכן היו בעלי מצפון נקי מכל עבירה.״		156:2.7 (1736.4) Said Jesus: “My disciples must not only cease to do evil but learn to do well; you must not only be cleansed from all conscious sin, but you must refuse to harbor even the feelings of guilt. If you confess your sins, they are forgiven; therefore must you maintain a conscience void of offense.”
156:2.8 (1736.5) ישוע נהנה מאוד מחוש ההומור המפותח של הגויים. היה זה חוש ההומור שהפגינה נורנה, האישה הסורית, כמו גם אמונתה הגדולה והנחושה, אשר כה נגעו ללבו של המאסטר ולרחמיו. ישוע הצטער כל-כך על כך שבני עמו – היהודים – היו כל-כך חסרים חוש הומור. פעם הוא אמר לתומאס: ״בני עמי לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות; ואין להם כמעט כל הערכה להומור. דתם המעיקה של הפרושים אף-פעם לא הייתה יכולה להיוולד בקרב עם בעל חוש הומור. והם גם נעדרי עקביות; הם מתקשים לבלוע את היתוש אבל בולעים את הגמל.״		156:2.8 (1736.5) Jesus greatly enjoyed the keen sense of humor which these gentiles exhibited. It was the sense of humor displayed by Norana, the Syrian woman, as well as her great and persistent faith, that so touched the Master’s heart and appealed to his mercy. Jesus greatly regretted that his people—the Jews—were so lacking in humor. He once said to Thomas: “My people take themselves too seriously; they are just about devoid of an appreciation of humor. The burdensome religion of the Pharisees could never have had origin among a people with a sense of humor. They also lack consistency; they strain at gnats and swallow camels.”
3. המסע במעלה החוף ^top		3. The Journey up the Coast ^top
156:3.1 (1736.6) ביום שלישי, ה-28 ביוני, עזבו המאסטר ועמיתיו את צידון ועלו במעלה החוף אל עבר פּוֹרְפִירִיוֹן וחוּלְדַה. שם קיבלו אותם הגויים בסבר פנים יפות, ורבים מהם הצטרפו למלכות במהלך השבוע שבו הם לימדו והטיפו. השליחים הטיפו בפּוֹרְפִירִיון ואילו האוונגליסטים לימדו בחולדה. בעת שהעשרים-וארבעה היו עסוקים במלאכתם, עזב אותם ישוע למשך תקופה בת שלושה ימים. הוא יצא לביקור בעיר החוף ביירות, שם פגש איש סורי בשם מלאך, אדם מאמין אשר ביקר בבית צידה שנה קודם לכן.		156:3.1 (1736.6) On Tuesday, June 28, the Master and his associates left Sidon, going up the coast to Porphyreon and Heldua. They were well received by the gentiles, and many were added to the kingdom during this week of teaching and preaching. The apostles preached in Porphyreon and the evangelists taught in Heldua. While the twenty-four were thus engaged in their work, Jesus left them for a period of three or four days, paying a visit to the coast city of Beirut, where he visited with a Syrian named Malach, who was a believer, and who had been at Bethsaida the year before.
156:3.2 (1737.1) ביום רביעי, ה-6 ביולי, הם שבו כולם לצידון ושהו בביתה של יוסטה עד לבוקר יום ראשון, עת יצאו דרומה דרך החוף לכיוון צור, ועברו בעיירה בשם צרפת. הם הגיעו לצור ביום שני, ה-11 ביולי. עד לעת הזו, השליחים והאוונגליסטים כבר התרגלו לפעול בקרב מה שמכונה הגויים, אשר לאמיתו של דבר היו בעיקר צאצאי השבטים הכנעניים הקדומים ממוצא שמי. כל האנשים הללו דיברו את השפה היוונית. השליחים והאוונגליסטים הופתעו עד מאוד מן הלהיטות שבה האזינו הגויים לבשורה ומן הנכונות שבה רבים מהם האמינו בה.		156:3.2 (1737.1) On Wednesday, July 6, they all returned to Sidon and tarried at the home of Justa until Sunday morning, when they departed for Tyre, going south along the coast by way of Sarepta, arriving at Tyre on Monday, July 11. By this time the apostles and the evangelists were becoming accustomed to working among these so-called gentiles, who were in reality mainly descended from the earlier Canaanite tribes of still earlier Semitic origin. All of these peoples spoke the Greek language. It was a great surprise to the apostles and evangelists to observe the eagerness of these gentiles to hear the gospel and to note the readiness with which many of them believed.
4. בצוֹר ^top		4. At Tyre ^top
156:4.1 (1737.2) בצוֹר הם לימדו מיום ה-11 ביולי ועד ה-24 ביולי. כל אחד מן השליחים נטל עמו את אחד מן האוונגליסטים, וזוגות-זוגות הם יצאו ללמד ולהטיף בכל רחבי צור וסביבותיה. האוכלוסייה הרב-לשונית של עיר הנמל הזו שמעה אותם בשמחה, ורבים הוטבלו לאות הצטרפותם למלכות. ישוע מיקם את המטה בביתו של יהודי מאמין בשם יוסף, אשר חי כחמישה או שישה קילומטרים מדרום לצור, לא הרחק מקבר המלך חירם, אשר מלך על עיר המדינה צור בימי דוד ושלמה.		156:4.1 (1737.2) From July 11 to July 24 they taught in Tyre. Each of the apostles took with him one of the evangelists, and thus two and two they taught and preached in all parts of Tyre and its environs. The polyglot population of this busy seaport heard them gladly, and many were baptized into the outward fellowship of the kingdom. Jesus maintained his headquarters at the home of a Jew named Joseph, a believer, who lived three or four miles south of Tyre, not far from the tomb of Hiram who had been king of the city-state of Tyre during the times of David and Solomon.
156:4.2 (1737.3) במהלך השבועיים הללו, נכנסו השליחים והאוונגליסטים לצור באופן יומיומי דרך המזח של אלכסנדר, ושם הם ניהלו מפגשים קטנים. ובכל לילה, רובם שבו ללון במחנה שבביתו של יוסף מדרום לעיר. בכל יום באו מאמינים מן העיר לשוחח עם ישוע במקום מנוחתו. המאסטר נשא דברים בצור רק פעם אחת ויחידה, בשעות אחר הצהריים של יום ה-20 ביולי, ודיבר אל המאמינים על אודות אהבתו של האב כלפי כלל האנושות ועל אודות משימתו של הבן לגלות את האב לכל הגזעים אשר על-פני הארץ. העניין בבשורת המלכות בקרב הגויים היה כה עז, עד כי באותה הזדמנות נפתחו בפניו של ישוע שערי מקדש מָלְקַרַת. מעניין לציין כי בשנים מאוחרות יותר נבנתה כנסייה נוצרית בדיוק באותו המקום שבו נמצא המקדש העתיק הזה.		156:4.2 (1737.3) Daily, for this period of two weeks, the apostles and evangelists entered Tyre by way of Alexander’s mole to conduct small meetings, and each night most of them would return to the encampment at Joseph’s house south of the city. Every day believers came out from the city to talk with Jesus at his resting place. The Master spoke in Tyre only once, on the afternoon of July 20, when he taught the believers concerning the Father’s love for all mankind and about the mission of the Son to reveal the Father to all races of men. There was such an interest in the gospel of the kingdom among these gentiles that, on this occasion, the doors of the Melkarth temple were opened to him, and it is interesting to record that in subsequent years a Christian church was built on the very site of this ancient temple.
156:4.3 (1737.4) רבים ממנהיגי תעשיית הצבע הסגול של צור האמינו במלכות. הצבע הסגול היה זה אשר הפך את צור ואת צידון למפורסמות ברחבי העולם, ובהמשך לכך תרם כל-כך להתרחבות המסחר שלהן ולהתעשרותן. מעט אחר כך, כאשר החלה להידלדל אוכלוסיית רכיכות הים אשר נדרשו לשם הפקת הצבע, רבים מן התעשיינים הללו יצאו בחיפוש אחר מושבות חדשות של אותן רכיכות. וכך הם נדדו אל קצוות תבל ונשאו עמם את המסר על אודות אבהות האל ואחוות האדם – את מסר בשורת המלכות.		156:4.3 (1737.4) Many of the leaders in the manufacture of Tyrian purple, the dye that made Tyre and Sidon famous the world over, and which contributed so much to their world-wide commerce and consequent enrichment, believed in the kingdom. When, shortly thereafter, the supply of the sea animals which were the source of this dye began to diminish, these dye makers went forth in search of new habitats of these shellfish. And thus migrating to the ends of the earth, they carried with them the message of the fatherhood of God and the brotherhood of man—the gospel of the kingdom.
5. ישוע מלמד בצור ^top		5. Jesus’ Teaching at Tyre ^top
156:5.1 (1737.5) בשעות אחר הצהריים של אותו יום רביעי, סיפר ישוע לחסידיו במסגרת הדברים אשר נשא את הסיפור על אודות החבצלת הלבנה אשר נושאת את ראשה הצחור גבוה אל עבר אור השמש, בעוד ששורשיה תקועים עמוק בבוץ הכהה של האדמה אשר מתחת לה. ״דומה הדבר,״ הוא אמר, ״לאדם אשר שורשיו ומקורו באדמת עולם החי של טבעו האנושי, אך באמצעות אמונתו הוא יגביה את טיבו הרוחני מעלה אל אור שמש האמת השמימית ויניב את פירות הרוח הנאצלים הלכה למעשה.״		156:5.1 (1737.5) On this Wednesday afternoon, in the course of his address, Jesus first told his followers the story of the white lily which rears its pure and snowy head high into the sunshine while its roots are grounded in the slime and muck of the darkened soil beneath. “Likewise,” said he, “mortal man, while he has his roots of origin and being in the animal soil of human nature, can by faith raise his spiritual nature up into the sunlight of heavenly truth and actually bear the noble fruits of the spirit.”
156:5.2 (1738.1) היה זה במהלך אותה דרשה שישוע השתמש בפעם הראשונה, ובפעם היחידה, במשל אשר נגע למקצועו שלו – נגרות. וכך הוא אמר בעת שדרש ״לבנות היטב את היסודות לאופי נאצל של מתת רוח״: ״על-מנת להניב את פירות הרוח עליכם להיוולד מן הרוח. אם תבקשו לחיות חיים מלאי-רוח בקרב אחיכם, עליכם ללמוד מן הרוח ולהיות מונחים על-ידה. אך אל לכם לשגות כאותו נגר מטופש אשר מבזבז זמן יקר על חיתוך, מדידה וליטוש של קורת עץ אשר תוכה מרקיב ותולעים אכלו בה, ולאחר שהשקיע את כל מאמציו בקורה הבלתי-ראויה, חייב הוא לדחות אותה כבלתי-מתאימה בכדי לשמש יסוד למבנה שאותו הוא מבקש לבנות, מבנה אשר נדרש לעמוד בפגעי הזמן ומזג האוויר. ראוי לו לכל אדם לוודא כי יסודות האופי האינטלקטואלי והמוסרי שלו יתמכו כראוי במבנה-העל של הטבע הרוחני הגדֵל והנאצל, אשר עתיד להתמיר את הדעת בת התמותה, ואז – בשותפות עם אותה דעת אשר נוצרה-מחדש – עתיד הוא לפתח את נשמת הייעוד האלמוֹתית. הטבע הרוחני שלכם – הנשמה אשר נוצרה מתוך שיתוף – הינה דבר צומח וחי, ואילו הדעת והמוסר של היחיד הינם הקרקע אשר ממנה חייבים לצמוח ולבוא לידי ביטוי המופעים הגבוהים יותר הללו של ההתפתחות האנושית ושל הייעוד האלוהי. ואף כי מצע הקרקע של הנשמה המתפתחת הינו אנושי וחומרי, ייעודו של הייצור אשר נוצר משילוב הדעת והרוח הוא רוחני ואלוהי.״		156:5.2 (1738.1) It was during this same sermon that Jesus made use of his first and only parable having to do with his own trade—carpentry. In the course of his admonition to “Build well the foundations for the growth of a noble character of spiritual endowments,” he said: “In order to yield the fruits of the spirit, you must be born of the spirit. You must be taught by the spirit and be led by the spirit if you would live the spirit-filled life among your fellows. But do not make the mistake of the foolish carpenter who wastes valuable time squaring, measuring, and smoothing his worm-eaten and inwardly rotting timber and then, when he has thus bestowed all of his labor upon the unsound beam, must reject it as unfit to enter into the foundations of the building which he would construct to withstand the assaults of time and storm. Let every man make sure that the intellectual and moral foundations of character are such as will adequately support the superstructure of the enlarging and ennobling spiritual nature, which is thus to transform the mortal mind and then, in association with that re-created mind, is to achieve the evolvement of the soul of immortal destiny. Your spirit nature—the jointly created soul—is a living growth, but the mind and morals of the individual are the soil from which these higher manifestations of human development and divine destiny must spring. The soil of the evolving soul is human and material, but the destiny of this combined creature of mind and spirit is spiritual and divine.”
156:5.3 (1738.2) בערב של אותו היום שאל נתנאל את ישוע: ״מאסטר, למה אנחנו מתפללים שהאל לא יביאנו לידי ניסיון בשעה שאנחנו יודעים היטב, ממה שגילית לנו על האב, שהוא אף-פעם לא עושה כדבר הזה?״ על כך ענה ישוע לנתנאל:		156:5.3 (1738.2) On the evening of this same day Nathaniel asked Jesus: “Master, why do we pray that God will lead us not into temptation when we well know from your revelation of the Father that he never does such things?” Jesus answered Nathaniel:
156:5.4 (1738.3) ״אין להתפלא על כך שתשאלו שאלות כאלה, היות שאתם מתחילים לראות את האב כפי שאנוכי מכיר אותו, ולא כפי שראו אותו ראשוני הנביאים היהודים במעורפל. היטב תדעו כי אבותיכם נטו לראות את יד האל כמעט בכל מאורע. הם חיפשו את יד האל בכל מופעי הטבע ובכל מאורע יוצא-דופן בהתנסותו של האדם. הם קישרו את האל הן לטוב והן לרע. הם סברו כי הוא ריכך את לבו של משה והקשיח את לבו של פרעה. כאשר האדם הרגיש דחף עז לעשות דבר-מה, בין אם טוב ובין אם רע, הוא נהג להתייחס לרגשות הבלתי-שגרתיים הללו ולומר: ׳שמעתי את קול האל אומר, עשה כך וכך, או לך לכאן או לך לשם.׳ ובהתאם לכך, מכיוון שהאדם נתון בניסיון לעיתים כה קרובות ובעוצמה כה גדולה, נוצר אצל אבותינו המנהג להאמין כי האל הוליך אותם לשם על-מנת להעמידם בניסיון, להענישם או לחזקם. אבל אתם אכן תיטיבו לדעת. הן אתם יודעים שלעיתים קרובות עומד האדם בפני הניסיון הנובע מדחפיו האנוכיים שלו עצמו, ומן היצרים החייתים שבו. וכאשר תעמדו אתם בניסיון מעין זה, אנוכי מנחה אתכם לזהות את הניסיון בכנות בדיוק כפי שהוא, ולהכווין בתבונה את כוחות הרוח, הדעת והגוף, אשר מבקשים להתבטא אל ערוצים גבוהים יותר ואל עבר מטרות אידיאליסטיות יותר. ובדרך הזו אתם עשויים להתמיר את הניסיונות שלכם לכדי אותם סעדים מרוממי-רוח בחיי האדם, בעוד שאתם נמנעים כמעט לחלוטין מאותם עימותים מיותרים ומחלישים שבין הטבע החייתי לטבע הרוחני.״		156:5.4 (1738.3) “It is not strange that you ask such questions seeing that you are beginning to know the Father as I know him, and not as the early Hebrew prophets so dimly saw him. You well know how our forefathers were disposed to see God in almost everything that happened. They looked for the hand of God in all natural occurrences and in every unusual episode of human experience. They connected God with both good and evil. They thought he softened the heart of Moses and hardened the heart of Pharaoh. When man had a strong urge to do something, good or evil, he was in the habit of accounting for these unusual emotions by remarking: ‘The Lord spoke to me saying, do thus and so, or go here and there.’ Accordingly, since men so often and so violently ran into temptation, it became the habit of our forefathers to believe that God led them thither for testing, punishing, or strengthening. But you, indeed, now know better. You know that men are all too often led into temptation by the urge of their own selfishness and by the impulses of their animal natures. When you are in this way tempted, I admonish you that, while you recognize temptation honestly and sincerely for just what it is, you intelligently redirect the energies of spirit, mind, and body, which are seeking expression, into higher channels and toward more idealistic goals. In this way may you transform your temptations into the highest types of uplifting mortal ministry while you almost wholly avoid these wasteful and weakening conflicts between the animal and spiritual natures.
156:5.5 (1738.4) ״אך הבה ואזהיר אתכם מפני הטיפשות שבניסיון להתגבר על הפיתוי באמצעות מאמץ וכוח הרצון האנושי לבדם, תוך שאתם מחליפים רצון אחד ברצון אחר אשר לכאורה הינו נעלה יותר. אתם תצליחו להתגבר באמת על הפיתויים אשר נובעים מן הטבע הנמוך והפחוּת אך ורק כאשר תגיעו למקום שבו היתרון הרוחני מתגשם, לפי שבאמת פיתחתם עניין ואהבה בצורות ההתנהגות האידיאליסטיות יותר, אשר אותן מנסה הדעת שלכם להחליף בצורות ההתנהגות הנמוכות והפחות אידיאליסטיות, אשר אותן אתם מכירים כפיתויים. ובדרך הזו, ההתמרה הרוחנית היא אשר תגאל אתכם מן השעבוד ההולך והגדל להדחקתם המטעָה של הרצונות האנושיים. הישן והנחות יפנה מקום לחדש ולנעלה. בלבבות אלו המוארים באהבת האמת לעולם יגבר היופי על הכיעור. אהבה רוחנית חדשה וכנה מייצרת אנרגיה-מסלקת רבת-עוצמה. ואומר לכם שוב את זאת: אל תשתמשו ברוע בכדי לגבור על הרוע, כי אם השתמשו בטוב בכדי לגבור על הרוע.״		156:5.5 (1738.4) “But let me warn you against the folly of undertaking to surmount temptation by the effort of supplanting one desire by another and supposedly superior desire through the mere force of the human will. If you would be truly triumphant over the temptations of the lesser and lower nature, you must come to that place of spiritual advantage where you have really and truly developed an actual interest in, and love for, those higher and more idealistic forms of conduct which your mind is desirous of substituting for these lower and less idealistic habits of behavior that you recognize as temptation. You will in this way be delivered through spiritual transformation rather than be increasingly overburdened with the deceptive suppression of mortal desires. The old and the inferior will be forgotten in the love for the new and the superior. Beauty is always triumphant over ugliness in the hearts of all who are illuminated by the love of truth. There is mighty power in the expulsive energy of a new and sincere spiritual affection. And again I say to you, be not overcome by evil but rather overcome evil with good.”
156:5.6 (1739.1) עמוק אל תוך הלילה המשיכו השליחים והאוונגליסטים לשאול שאלות, ומן התשובות הרבות נציג לפניכם את המחשבות הבאות, המנוסחות מחדש במונחים מודרניים:		156:5.6 (1739.1) Long into the night the apostles and evangelists continued to ask questions, and from the many answers we would present the following thoughts, restated in modern phraseology:
156:5.7 (1739.2) שאפתנות רבת-עוצמה, שיקול דעת אינטליגנטי וחוכמה למודת ניסיון נדרשים לשם הצלחה חומרית. המנהיגות נשענת על יכולת טבעית, על שיקול דעת, על כוח רצון ועל נחישות. הייעוד הרוחני תלוי באמונה, באהבה ובמסירות לאמת – ברעב ובצמא לצדיקוּת – ברצון בלב-שלם למצוא את האל ולהידמות לו.		156:5.7 (1739.2) Forceful ambition, intelligent judgment, and seasoned wisdom are the essentials of material success. Leadership is dependent on natural ability, discretion, will power, and determination. Spiritual destiny is dependent on faith, love, and devotion to truth—hunger and thirst for righteousness—the wholehearted desire to find God and to be like him.
156:5.8 (1739.3) אל נא תתייאשו מכך שגיליתם כי הנכם בני אנוש. יש והטבע האנושי נוטה אל עבר הרוע, אך הוא איננו חוטא מטבעו. אל תיפול רוחכם משום שלא הצלחתם לשכוח כמה מן ההתנסויות שעליהן אתם מתחרטים. השגיאות שלא תצליחו לשכוח בזמן יישכחו בנצח. הקלו על משא הנשמה בכך שתמהרו לאמץ נקודת מבט מרחיקת-ראות על ייעודכם, התרחבות נתיבתכם ביקום.		156:5.8 (1739.3) Do not become discouraged by the discovery that you are human. Human nature may tend toward evil, but it is not inherently sinful. Be not downcast by your failure wholly to forget some of your regrettable experiences. The mistakes which you fail to forget in time will be forgotten in eternity. Lighten your burdens of soul by speedily acquiring a long-distance view of your destiny, a universe expansion of your career.
156:5.9 (1739.4) אל תשגו בכך שתעריכו את הנשמה לפי הפגמים של הדעת או לפי מַאֲוַיֵּי הגוף. אל תשפטו את הנשמה ואל תעריכו את ייעודה לפי מאורע אנושי אומלל אחד. הייעוד הרוחני שלכם מותנה אך ורק בכמיהה הרוחנית ובתכלית הרוחנית שלכם.		156:5.9 (1739.4) Make not the mistake of estimating the soul’s worth by the imperfections of the mind or by the appetites of the body. Judge not the soul nor evaluate its destiny by the standard of a single unfortunate human episode. Your spiritual destiny is conditioned only by your spiritual longings and purposes.
156:5.10 (1739.5) הדת הינה ההתנסות הרוחנית הבלעדית של הנשמה האלמותית המתפתחת של אדם יודע-אל, ואולם, עוצמה מוסרית ואנרגיה רוחנית הינם כוחות רבי-עוצמה אשר בהם ניתן להשתמש בהתמודדות עם מצבים חברתיים קשים ולשם פתרון בעיות כלכליות סבוכות. הכישורים המוסריים והרוחניים הללו הופכים את חיי אדם לעשירים ולבעלי-משמעות רבה יותר בכל הרמות.		156:5.10 (1739.5) Religion is the exclusively spiritual experience of the evolving immortal soul of the God-knowing man, but moral power and spiritual energy are mighty forces which may be utilized in dealing with difficult social situations and in solving intricate economic problems. These moral and spiritual endowments make all levels of human living richer and more meaningful.
156:5.11 (1739.6) אם תלמדו לאהוב רק את אלה אשר יאהבו אתכם, יהיו חייכם קטנים ומרושעים. נכון הוא כי האהבה האנושית עשויה להיות הדדית, אך האהבה האלוהית שופעת החוצה ומבקשת לספֵּק. ככל שליצור יש פחות אהבה, כן יגדל הצורך שלו באהבה, וכן תבקש האהבה האלוהית למלא את הצורך. אהבה לעולם איננה מבקשת לעצמה דבר, והיא אינה ניתנת להענקה-עצמית. אהבה אלוהית לא ניתן לשמור לעצמי; אהבה שכזו חייבת להיות מוענקת באופן זולתני.		156:5.11 (1739.6) You are destined to live a narrow and mean life if you learn to love only those who love you. Human love may indeed be reciprocal, but divine love is outgoing in all its satisfaction-seeking. The less of love in any creature’s nature, the greater the love need, and the more does divine love seek to satisfy such need. Love is never self-seeking, and it cannot be self-bestowed. Divine love cannot be self-contained; it must be unselfishly bestowed.
156:5.12 (1739.7) ראוי שלמאמינים במלכות תהיה אמונה מפורשת, אמונה בנשמה-שלמה בוודאות ניצחון הצדיקות. חייבים בנאי המלכות שלא יהיה להם כל ספק באשר לאמיתות בשורת גאולת הנצח. המאמינים חייבים ללמוד ולהמשיך ולהשתפר ביכולתם לצאת מחוץ לסערות החיים – לחמוק מצרות הקיום האנושי – בשעה שהם מרעננים את הנשמה, רוכשים השראה עבור הדעת ומחדשים את הרוח מתוך התייחדות של סגידה.		156:5.12 (1739.7) Kingdom believers should possess an implicit faith, a whole-souled belief, in the certain triumph of righteousness. Kingdom builders must be undoubting of the truth of the gospel of eternal salvation. Believers must increasingly learn how to step aside from the rush of life—escape the harassments of material existence—while they refresh the soul, inspire the mind, and renew the spirit by worshipful communion.
156:5.13 (1739.8) חוסר המזל אינו מייאש יחידים יודעי-אל, והאכזבה לא מדכאת אותם. המאמינים חסינים בפני הדיכאון אשר גורמות צרות חומריות גרידא; מאורעות עולם החומר לא מדאיגים את אלו אשר חיים ברוח. בכדי לעמוד מול התמורות, החליפות והצרות של החיים האנושיים, מְתַרגלים המועמדים לחיי נצח טכניקה מועילה ומחייה. בכל יום בחייו של מאמין אמיתי, הוא מוצא כי קל לו יותר לעשות את הדבר הנכון.		156:5.13 (1739.8) God-knowing individuals are not discouraged by misfortune or downcast by disappointment. Believers are immune to the depression consequent upon purely material upheavals; spirit livers are not perturbed by the episodes of the material world. Candidates for eternal life are practitioners of an invigorating and constructive technique for meeting all of the vicissitudes and harassments of mortal living. Every day a true believer lives, he finds it easier to do the right thing.
156:5.14 (1740.1) החיים הרוחניים מעצימים עד מאוד את הכבוד העצמי האמיתי. אך כבוד עצמי איננו הערצה-עצמית. כבוד עצמי לעולם מתואם עם אהבת הזולת ועם שירותו. לא יוכל אדם לכבד את עצמו יותר מן השיעור שבו הוא יאהב את שכנו; הדבר האחד מעיד על שיעור היכולת לעשות את הדבר האחר.		156:5.14 (1740.1) Spiritual living mightily increases true self-respect. But self-respect is not self-admiration. Self-respect is always co-ordinate with the love and service of one’s fellows. It is not possible to respect yourself more than you love your neighbor; the one is the measure of the capacity for the other.
156:5.15 (1740.2) בחלוף הימים גדלים כישוריו של כל מאמין אמיתי למשוך את רעיו לאהוב את אמת הנצח. האם אתם פקחים היום יותר מאשר אתמול ביכולת שלכם לגלות לאנושות את הטוּב? האם אתם מליצי יושר טובים יותר עבור הצדיקוּת בשנה הזו מאשר בשנה שעברה? האם אתם ממשיכי להשתפר בדרגת האומנות של הטכניקה שבה תובילו נשמות רעבות אל תוככי מלכות הרוח?		156:5.15 (1740.2) As the days pass, every true believer becomes more skillful in alluring his fellows into the love of eternal truth. Are you more resourceful in revealing goodness to humanity today than you were yesterday? Are you a better righteousness recommender this year than you were last year? Are you becoming increasingly artistic in your technique of leading hungry souls into the spiritual kingdom?
156:5.16 (1740.3) האם האידיאלים שלכם גבוהים מספיק בכדי להבטיח את הישרדותכם בנצח, בעוד שהרעיונות שלכם מעשיים מספיק על-מנת להפוך אתכם לאזרחים מועילים אשר פועלים על הארץ בשיתוף עם רעיכם בני התמותה? ברוח, אזרחותכם הינה שמימית; בגוף, אתם הנכם עדיין אזרחי ממלכות הארץ. מסרו את כל אשר הינו חומר לקיסרים ואת כל אשר הינו רוח לאל.		156:5.16 (1740.3) Are your ideals sufficiently high to insure your eternal salvation while your ideas are so practical as to render you a useful citizen to function on earth in association with your mortal fellows? In the spirit, your citizenship is in heaven; in the flesh, you are still citizens of the earth kingdoms. Render to the Caesars the things which are material and to God those which are spiritual.
156:5.17 (1740.4) שיעור הקיבולת הרוחנית של הנשמה המתפתחת הוא אמונתכם באמת ואהבתכם את האדם, ואולם, שיעור עוצמת האופי האנושי שלכם הוא יכולתם לעמוד בפני פיתוי לנטור טינה וביכולת להימנע מלשקוע בהרהורים אל מול הצער העמוק. התבוסה היא המראה האמיתית שבה תוכלו להתבונן נכוחה בעצמי האמיתי שלכם.		156:5.17 (1740.4) The measure of the spiritual capacity of the evolving soul is your faith in truth and your love for man, but the measure of your human strength of character is your ability to resist the holding of grudges and your capacity to withstand brooding in the face of deep sorrow. Defeat is the true mirror in which you may honestly view your real self.
156:5.18 (1740.5) האם כאשר אתם מתבגרים ורוכשים ניסיון בענייני המלכות, אתם נוהגים ביתר טקט בבני-אדם בעייתיים ומגלים יתר-סובלנות באשר לחיים לצד עמיתים עקשנים? הטקט מהווה את נקודת המשען של המנוף החברתי, ואילו הסובלנות הינה סימן ההיכר של נשמה גדולה. אם מתנות קסומות ונדירות שכאלה כבר ברשותכם, בחלוף הימים תהפכו לערניים ולמנוסים יותר במאמץ הראוי שלכם להימנע מכל אי-ההבנות החברתיות הבלתי-נחוצות. נשמות חכמות מעין אלה מסוגלות להימנע ממרבית הצרות, אשר בוודאי תהיינה נחלתם של אלו אשר סובלים מחוסר התאמה רגשי, אלו אשר מסרבים להתבגר, ואלו אשר מסרבים להזדקן בחן.		156:5.18 (1740.5) As you grow older in years and more experienced in the affairs of the kingdom, are you becoming more tactful in dealing with troublesome mortals and more tolerant in living with stubborn associates? Tact is the fulcrum of social leverage, and tolerance is the earmark of a great soul. If you possess these rare and charming gifts, as the days pass you will become more alert and expert in your worthy efforts to avoid all unnecessary social misunderstandings. Such wise souls are able to avoid much of the trouble which is certain to be the portion of all who suffer from lack of emotional adjustment, those who refuse to grow up, and those who refuse to grow old gracefully.
156:5.19 (1740.6) בכל מאמציכם להטיף לאמת ולהכריז על הבשורה, הימנעו מחוסר-כנות ומחוסר-הוגנות. אל תבקשו הכרה אשר לא זכיתם לה, אל תכמהו לאהדה אשר אינכם ראויים לה. קבלו אהבה בחופשיות ממקורות אלוהיים וממקורות אנושיים כאחד, בלא תלות במה שאתם ראויים לו, ובתמורה אהבו בחופשיות. אך באשר לכל דבר אחר הקשור לכבוד ולהערצה, בקשו אך ורק את מה שמגיע לכם בכנות.		156:5.19 (1740.6) Avoid dishonesty and unfairness in all your efforts to preach truth and proclaim the gospel. Seek no unearned recognition and crave no undeserved sympathy. Love, freely receive from both divine and human sources regardless of your deserts, and love freely in return. But in all other things related to honor and adulation seek only that which honestly belongs to you.
156:5.20 (1740.7) בן התמותה יודע האל בטוח בגאולה; הוא אינו פוחד מן החיים; הוא כן ומתמיד. הוא יודע לעמוד באומץ בסבל שלא-ניתן להימנע ממנו; והוא איננו מתלונן אל מול קושי אשר לא ניתן לחמוק ממנו.		156:5.20 (1740.7) The God-conscious mortal is certain of salvation; he is unafraid of life; he is honest and consistent. He knows how bravely to endure unavoidable suffering; he is uncomplaining when faced by inescapable hardship.
156:5.21 (1740.8) המאמין האמיתי אינו מתעייף מלעשות טוב רק מפני שעומדים מולו מכשולים. הקושי מלבֶּה את תשוקתו של אוהב האמת, ואילו המכשולים רק מאתגרים את יכולתו של בונה המלכות העשוי לבלי-חת להתאמץ.		156:5.21 (1740.8) The true believer does not grow weary in well-doing just because he is thwarted. Difficulty whets the ardor of the truth lover, while obstacles only challenge the exertions of the undaunted kingdom builder.
156:5.22 (1740.9) ודברים רבים נוספים לימד אותם ישוע לפני שהם יצאו בדרכם לצור.		156:5.22 (1740.9) And many other things Jesus taught them before they made ready to depart from Tyre.
156:5.23 (1740.10) ביום לפני שישוע עזב את צור על-מנת לחזור לאזור הכנרת, הוא כינס את עמיתיו והנחה את שנים-עשר האוונגליסטים לחזור בדרך אחרת מזו שבה צעדו הוא ושנים-עשר השליחים. לאחר שהאוונגליסטים עזבו את ישוע, הם מעולם לא שהו שובו במחיצתו בקרבה שכזו.		156:5.23 (1740.10) The day before Jesus left Tyre for the return to the region of the Sea of Galilee, he called his associates together and directed the twelve evangelists to go back by a route different from that which he and the twelve apostles were to take. And after the evangelists here left Jesus, they were never again so intimately associated with him.
6. החזרה מפיניקי ^top		6. The Return from Phoenicia ^top
156:6.1 (1741.1) בסביבות צהרי יום ראשון, ה-24 ביולי, עזבו ישוע והשנים-עשר את ביתו של יוסף, אשר מדרום לצור, וירדו בדרך החוף אל עבר עכו. שם הם שהו במשך יום אחד ודיברו מילות נחמה אל חבורת המאמינים שהתגוררה במקום. פטרוס הטיף באוזניהם בערב של יום ה-25 ביולי.		156:6.1 (1741.1) About noon on Sunday, July 24, Jesus and the twelve left the home of Joseph, south of Tyre, going down the coast to Ptolemais. Here they tarried for a day, speaking words of comfort to the company of believers resident there. Peter preached to them on the evening of July 25.
156:6.2 (1741.2) ביום שלישי הם עזבו את עכו, והתרחקו מקו החוף מזרחה בדרך לטבריה עד סמוך ליודפת. ביום רביעי הם שהו ביודפת והמשיכו ללמד את המאמינים בנושאים הקשורים למלכות. ביום חמישי הם עזבו את יודפת, הלכו צפונה בדרך המחברת את נצרת עם הר הלבנון, ועברו דרך רמה אל כפר זבולון. ברמה הם קיימו פגישות ביום השישי, ועשו שם את השבת. לזבולון הם הגיעו ביום ראשון, ה-31 בחודש, שם קיימו פגישה באותו ערב ויצאו למחרת בבוקר.		156:6.2 (1741.2) On Tuesday they left Ptolemais, going east inland to near Jotapata by way of the Tiberias road. Wednesday they stopped at Jotapata and instructed the believers further in the things of the kingdom. Thursday they left Jotapata, going north on the Nazareth-Mount Lebanon trail to the village of Zebulun, by way of Ramah. They held meetings at Ramah on Friday and remained over the Sabbath. They reached Zebulun on Sunday, the 31st, holding a meeting that evening and departing the next morning.
156:6.3 (1741.3) בעוזבם את זבולון הם צעדו עד לצומת של דרך מגדל-צידון, בסמוך לגוש חלב, ממנו עשו את דרכם לישוב כנרת, אשר לחופיו המערביים של האגם הגלילי, מדרום לכפר נחום. שם הם קבעו להיפגש עם דוד זבדיה ולהיוועץ עמו בקשר לצעד הבא אשר יש לעשותו בעבודת ההטפה לבשורת המלכות.		156:6.3 (1741.3) Leaving Zebulun, they journeyed over to the junction with the Magdala-Sidon road near Gischala, and thence they made their way to Gennesaret on the western shores of the lake of Galilee, south of Capernaum, where they had appointed to meet with David Zebedee, and where they intended to take counsel as to the next move to be made in the work of preaching the gospel of the kingdom.
156:6.4 (1741.4) במהלך פגישה קצרה עם דוד הם למדו כי מנהיגים רבים התאספו באותה עת בצדו השני של האגם, ליד כורסי, ולפיכך הם חצו באותו ערב את האגם בסירה. במשך יום אחד הם נחו בשקט בגבעות, ולמחרת צעדו לפארק, בסמוך למקום שבו האכיל המאסטר פעם את חמשת האלפים. כאן הם נחו במשך שלושה ימים וקיימו פגישות יומיות שבהן נטלו חלק כחמישים גברים ונשים, השארית של מה שהייתה בעבר חבורת המאמינים הגדולה אשר חיה בכפר נחום ובסביבותיו.		156:6.4 (1741.4) During a brief conference with David they learned that many leaders were then gathered together on the opposite side of the lake near Kheresa, and accordingly, that very evening a boat took them across. For one day they rested quietly in the hills, going on the next day to the park, near by, where the Master once fed the five thousand. Here they rested for three days and held daily conferences, which were attended by about fifty men and women, the remnants of the once numerous company of believers resident in Capernaum and its environs.
156:6.5 (1741.5) במשך היעדרו של ישוע מכפר נחום ומן הגליל, התקופה שבה שהה בפיניקי, הגיעו אויביו למסקנה שכלל התנועה פורקה וכי מנוסתו בבהלה של ישוע העידה על כך שהוא כל-כך נבהל, עד שככל הנראה הוא אף-פעם לא ישוב להטרידם. כמעט כל ההתנגדות הפעילה לתורתו התפוגגה. המאמינים שוב החלו להתכנס בפומבי, והחל תהליך התחברות הדרגתי אך יעיל של אלה אשר שרדו באמת את הסינון הגדול שחל זה עתה בקרב המאמינים של הבשורה.		156:6.5 (1741.5) While Jesus was absent from Capernaum and Galilee, the period of the Phoenician sojourn, his enemies reckoned that the whole movement had been broken up and concluded that Jesus’ haste in withdrawing indicated he was so thoroughly frightened that he would not likely ever return to bother them. All active opposition to his teachings had about subsided. The believers were beginning to hold public meetings once more, and there was occurring a gradual but effective consolidation of the tried and true survivors of the great sifting through which the gospel believers had just passed.
156:6.6 (1741.6) פיליפוס, אחיו-למחצה של הורדוס, הפך במידת-מה למאמין בישוע, ומסר כי המאסטר היה חופשי לחיות ולפעול בתחומי שלטונו.		156:6.6 (1741.6) Philip, the brother of Herod, had become a halfhearted believer in Jesus and sent word that the Master was free to live and work in his domains.
156:6.7 (1741.7) הצו לסגור את שערי בתי הכנסיות היהודיים בפני תורתו של ישוע וחסידיו פעל לרעתם של הסופרים והפרושים. מיד כאשר הסיג ישוע את עצמו מהעמדה של דמות שנויה במחלוקת, החלה מתעוררת תגובה בקרב כלל העם היהודי; התפתחה תרעומת כללית כנגד הפרושים ומנהיגי הסנהדרין בירושלים. רבים מרבני בתי הכנסת החלו לפתוח את שעריהם בסתר בפני אבנר ועמיתיו, בטענה שהמורים הללו היו חסידיו של יוחנן ולא תלמידיו של ישוע.		156:6.7 (1741.7) The mandate to close the synagogues of all Jewry to the teachings of Jesus and all his followers had worked adversely upon the scribes and Pharisees. Immediately upon Jesus’ removing himself as an object of controversy, there occurred a reaction among the entire Jewish people; there was general resentment against the Pharisees and the Sanhedrin leaders at Jerusalem. Many of the rulers of the synagogues began surreptitiously to open their synagogues to Abner and his associates, claiming that these teachers were followers of John and not disciples of Jesus.
156:6.8 (1741.8) אפילו בלבו של הורדוס אנטיפס חל שינוי, וכאשר נודע לו כי ישוע שוהה מעבר לאגם בשטח של אחיו פיליפוס, הוא שלח מסר ואמר כי למרות שחתם על צו למעצרו של ישוע בגליל, הוא לא התיר לעצור אותו בפראה, ורמז בכך כי ישוע לא יופרע אם יישאר מחוץ לגליל; והוא שלח את אותו מסר אף למנהיגים בירושלים.		156:6.8 (1741.8) Even Herod Antipas experienced a change of heart and, on learning that Jesus was sojourning across the lake in the territory of his brother Philip, sent word to him that, while he had signed warrants for his arrest in Galilee, he had not so authorized his apprehension in Perea, thus indicating that Jesus would not be molested if he remained outside of Galilee; and he communicated this same ruling to the Jews at Jerusalem.
156:6.9 (1742.1) וזה היה המצב בסביבות הראשון לאוגוסט, שנת 29 לספירה, המועד שבו שב המאסטר מן המסע לפיניקי והחל לארגן מחדש את הכוחות הפזורים, המדולדלים אך הנאמנים, לקראת שנת פעולתו האחרונה עלי אדמות, אשר הייתה שנה מרובת אירועים.		156:6.9 (1742.1) And that was the situation about the first of August, a.d. 29, when the Master returned from the Phoenician mission and began the reorganization of his scattered, tested, and depleted forces for this last and eventful year of his mission on earth.
156:6.10 (1742.2) נושא המאבק הוגדר בבהירות בשעה שהמאסטר ועמיתיו החלו להכין את עצמם להטפה לדת חדשה, דת הרוח של האל החי אשר שוכן בדעת בני האדם.		156:6.10 (1742.2) The issues of battle are clearly drawn as the Master and his associates prepare to begin the proclamation of a new religion, the religion of the spirit of the living God who dwells in the minds of men.