מסמך 158		Paper 158
הר ההִשְׁתָנוּת		The Mount of Transfiguration
158:0.1 (1752.1) היה זה לקראת השקיעה של יום שישי, ה-12 באוגוסט, שנת 29 לספירה, שישוע ועמיתיו הגיעו למרגלות הר החרמון, ממש בסמוך למקום שבו המתין בעבר הנער תִיגְלֻת, כאשר המאסטר העפיל לבדו אל ההר על-מנת ליישב אחת ולתמיד את עתידה הרוחני של אורנטיה ועל-מנת לסיים מן הבחינה הטכנית את המרידה של לוציפר. וכאן הם שהו במשך יומיים בהכנה רוחנית למאורעות אשר היו עתידים להתרחש אך מעט לאחר מכן.		158:0.1 (1752.1) IT WAS near sundown on Friday afternoon, August 12, a.d. 29, when Jesus and his associates reached the foot of Mount Hermon, near the very place where the lad Tiglath once waited while the Master ascended the mountain alone to settle the spiritual destinies of Urantia and technically to terminate the Lucifer rebellion. And here they sojourned for two days in spiritual preparation for the events so soon to follow.
158:0.2 (1752.2) בקווים כלליים, ישוע ידע מבעוד מועד את אשר עתיד היה להתרחש על ההר, והוא השתוקק שכל שליחיו יחלקו עמו את החוויה הזו. השהות יחד עמם למרגלות ההר נועדה להכשיר אותם לקראת התגלות שלו עצמו. ואולם, הם לא יכולים היו להגיע לרמות הרוחניות אשר נדרשו כדי להיחשף למלוא חוויית הביקור של ההוויות השמימיות אשר עוד מעט קט היו עתידות להופיע על-פני האדמה. ומכיוון שישוע לא יכול היה לקחת עמו את כל עמיתיו, הוא החליט לקחת עמו רק את אותם שלושה אשר נהגו להצטרף אליו למפגשים מיוחדים מעין אלה. וכך, רק פטרוס, יעקב ויוחנן חלקו עם המאסטר חלק מן ההתנסות הייחודית הזו.		158:0.2 (1752.2) In a general way, Jesus knew beforehand what was to transpire on the mountain, and he much desired that all his apostles might share this experience. It was to fit them for this revelation of himself that he tarried with them at the foot of the mountain. But they could not attain those spiritual levels which would justify their exposure to the full experience of the visitation of the celestial beings so soon to appear on earth. And since he could not take all of his associates with him, he decided to take only the three who were in the habit of accompanying him on such special vigils. Accordingly, only Peter, James, and John shared even a part of this unique experience with the Master.
1. ההשתנות ^top		1. The Transfiguration ^top
158:1.1 (1752.3) מוקדם בבוקר של יום שני, ה-15 באוגוסט, החלו ישוע ושלושת השליחים לטפס במעלה הר החרמון, והדבר התרחש שישה ימים לאחר הודאתו הזכורה של פטרוס בשעת הצהריים תחת עצי התות.		158:1.1 (1752.3) Early on the morning of Monday, August 15, Jesus and the three apostles began the ascent of Mount Hermon, and this was six days after the memorable noontide confession of Peter by the roadside under the mulberry trees.
158:1.2 (1752.4) ישוע נקרא להעפיל לבדו אל ההר על-מנת לטפל בכמה עניינים חשובים אשר נגעו להתקדמות משימת המתת שלו בגוף, כפי שההתנסות הזו התייחסה ליקום אשר הוא עצמו ברא. היה זה משמעותי שהתזמון של המאורע יוצא-הדופן הזה התרחש כאשר ישוע והשליחים היו בארצות הגויים, וכי הוא אכן התרחש על הר של גויים.		158:1.2 (1752.4) Jesus had been summoned to go up on the mountain, apart by himself, for the transaction of important matters having to do with the progress of his bestowal in the flesh as this experience was related to the universe of his own creation. It is significant that this extraordinary event was timed to occur while Jesus and the apostles were in the lands of the gentiles, and that it actually transpired on a mountain of the gentiles.
158:1.3 (1752.5) הם הגיעו ליעדם, בערך במחצית הדרך אל הפסגה, זמן קצר לפני צהרי היום, ובעודם סועדים את ארוחת הצהרים, סיפר ישוע לשלושת השליחים חלק מן ההתנסות שלו בגבעות אשר ממזרח לירדן מעט לאחר הטבילה, כמו גם מעט יותר על אודות התנסותו על הר החרמון בפעם האחרונה שבה ביקר במקום המבודד הזה.		158:1.3 (1752.5) They reached their destination, about halfway up the mountain, shortly before noon, and while eating lunch, Jesus told the three apostles something of his experience in the hills to the east of Jordan shortly after his baptism and also some more of his experience on Mount Hermon in connection with his former visit to this lonely retreat.
158:1.4 (1752.6) בילדותו נהג ישוע להעפיל אל הגבעה הסמוכה לביתו ולחלום על הקרבות אשר לחמו צבאות האימפריות בעמק יזרעאל; כעת הוא העפיל אל הר החרמון על-מנת לקבל את ההכשרה אשר תכין אותו לירידה אל מישור הירדן על-מנת לסיים שם את מלאכתו בסצנות האחרונות של דרמת משימת המתת שלו על-פני אורנטיה. המאסטר יכול היה לוותר על המאבק באותו יום על הר החרמון ולחזור לשלוט על מרחבי היקום, אך לא זו בלבד שהוא בחר לעמוד בדרישות הסדר שלו, סדר הבנים האלוהיים, הכלולים בהרשאת הבנים הנצחיים של פרדיס, אלא שהוא גם בחר לעמוד באופן מלא בחלק האחרון של רצון אביו מפרדיס. ביום זה של חודש אוגוסט, ראו אותו שלושת שליחיו מסרב לקבל לידיו את מלוא הסמכות ביקום. הם התבוננו בתדהמה בשליחים השמימיים, אשר עזבו והותירו אותו לבדו לסיים את חייו הארציים כבן האדם וכבן האל.		158:1.4 (1752.6) When a boy, Jesus used to ascend the hill near his home and dream of the battles which had been fought by the armies of empires on the plain of Esdraelon; now he ascended Mount Hermon to receive the endowment which was to prepare him to descend upon the plains of the Jordan to enact the closing scenes of the drama of his bestowal on Urantia. The Master could have relinquished the struggle this day on Mount Hermon and returned to his rule of the universe domains, but he not only chose to meet the requirements of his order of divine sonship embraced in the mandate of the Eternal Son on Paradise, but he also elected to meet the last and full measure of the present will of his Paradise Father. On this day in August three of his apostles saw him decline to be invested with full universe authority. They looked on in amazement as the celestial messengers departed, leaving him alone to finish out his earth life as the Son of Man and the Son of God.
158:1.5 (1753.1) אמונת השליחים הגיעה לשיאה בעת האכלתם של חמשת האלפים, ואז היא ירדה במהירות כמעט לאפס. כעת, משהצהיר המאסטר על אלוהיותו, התרוממה אמונתם הרפויה של השנים-עשר והגיעה במשך השבועות העוקבים לשיאה הגבוה ביותר, אשר לאחריו שוב חזרה לרדת בהתמדה. הפעם השלישית שבה חזרה אמונת השליחים לפעֶם בעוצמה אירעה אך ורק לאחר תחייתו של המאסטר מן המתים.		158:1.5 (1753.1) The faith of the apostles was at a high point at the time of the feeding of the five thousand, and then it rapidly fell almost to zero. Now, as a result of the Master’s admission of his divinity, the lagging faith of the twelve arose in the next few weeks to its highest pitch, only to undergo a progressive decline. The third revival of their faith did not occur until after the Master’s resurrection.
158:1.6 (1753.2) בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים של היום היפה הזה עזב ישוע את שלושת השליחים ואמר: ״אלך לי להתבודד למשך זמן-מה ולהתייחד עם האב ועם שליחיו; אבקשכם להישאר כאן, ובזמן שתמתינו לשובי, התפללו כי ייעשה רצון האב בהמשך בכל הצעדים הבאים במשימת המתת של בן האדם.״ ולאחר שאמר להם את הדברים הללו, נפרד ישוע מעליהם לטובת פגישה ארוכה עם גבריאל ועם האב מלכי-צדק, פגישה שממנה הוא לא שב עד לשעה שש. כאשר ישוע ראה את החרדה אשר אחזה בהם בשל היעדרותו הממושכת, הוא אמר: ״למה אתם פוחדים? היטב תדעו כי עלי לעסוק בעסקי אבי; למה אתם מטילים ספק בשעה שאינני נמצא עמכם? כעת אכריז כי בן האדם בחר להמשיך ולחיות את מלוא חייו בקרבכם כאחד מכם. התעודדו; לא אעזוב אתכם עד אשר תכלה מלאכתי.״		158:1.6 (1753.2) It was about three o’clock on this beautiful afternoon that Jesus took leave of the three apostles, saying: “I go apart by myself for a season to commune with the Father and his messengers; I bid you tarry here and, while awaiting my return, pray that the Father’s will may be done in all your experience in connection with the further bestowal mission of the Son of Man.” And after saying this to them, Jesus withdrew for a long conference with Gabriel and the Father Melchizedek, not returning until about six o’clock. When Jesus saw their anxiety over his prolonged absence, he said: “Why were you afraid? You well know I must be about my Father’s business; wherefore do you doubt when I am not with you? I now declare that the Son of Man has chosen to go through his full life in your midst and as one of you. Be of good cheer; I will not leave you until my work is finished.”
158:1.7 (1753.3) בשעה שהם סעדו את ארוחת הערב שלהם, שאל פטרוס את המאסטר, ״עד מתי נישאר על ההר הרחק מאחינו?״ על כך ענה לו ישוע: ״עד אשר תחזו בהדר בן האדם ועד אשר תדעו כי כל מה שהכרזתי עליו אמת ויציב הוא.״ הם ישבו מסביב לאור המדורה והמשיכו לשוחח על מרידתו של לוציפר עד לרדת החשיכה, עת כבדו עפעפיהם של השליחים, שהרי הם יצאו למסעם בשעה מוקדמת מאוד באותו הבוקר.		158:1.7 (1753.3) As they partook of their meager evening meal, Peter asked the Master, “How long do we remain on this mountain away from our brethren?” And Jesus answered: “Until you shall see the glory of the Son of Man and know that whatsoever I have declared to you is true.” And they talked over the affairs of the Lucifer rebellion while seated about the glowing embers of their fire until darkness drew on and the apostles’ eyes grew heavy, for they had begun their journey very early that morning.
158:1.8 (1753.4) לאחר ששלושתם נרדמו מהר וישנו שנת ישרים במשך כחצי שעה, הם התעוררו לפתע בשל קול קרקוש סמוך, וכאשר התבוננו סביבם, הם נדהמו לראות את ישוע משוחח באינטימיות עם שתי הוויות שמימיות, לבושות בלבוש-אור של העולם השמימי. פניו וגופו של ישוע האירו באור שמימי. השלושה הללו שוחחו בשפה מוזרה, אך מחלק מן הדברים אשר נאמרו שיער פטרוס בשוגג כי ההוויות אשר היו מצויות ליד ישוע היו משה ואליהו; לאמיתו של דבר היו אלה גבריאל והאב מלכי-צדק. לבקשתו של ישוע, הבקרים הפיזיים ארגנו את הדברים כך שהשליחים יוכלו לחזות במראה הזה.		158:1.8 (1753.4) When the three had been fast asleep for about half an hour, they were suddenly awakened by a near-by crackling sound, and much to their amazement and consternation, on looking about them, they beheld Jesus in intimate converse with two brilliant beings clothed in the habiliments of the light of the celestial world. And Jesus’ face and form shone with the luminosity of a heavenly light. These three conversed in a strange language, but from certain things said, Peter erroneously conjectured that the beings with Jesus were Moses and Elijah; in reality, they were Gabriel and the Father Melchizedek. The physical controllers had arranged for the apostles to witness this scene because of Jesus’ request.
158:1.9 (1753.5) שלושת השליחים נבהלו כל-כך וחזרו לעשתונותיהם לאט, ואילו פטרוס, אשר היה הראשון להתאושש, אמר בעת שהתבונן במחזה המרהיב, ההולך המתפוגג אל מול עיניהם ובישוע העומד שם לבדו: ״ישוע, מאסטר, טוב להיות כאן. שמחים אנו למראה התהילה הזו. לא נרצה לשוב מטה אל העולם הרגיל. אם תיאות, הבה ונישאר כאן, נקים שלושה אוהלים, אחד לך, אחד למשה ואחר לאליהו.״ פטרוס אמר את הדברים הללו מתוך הבלבול שבו היה שרוי, ופשוט משום שלא עלה בדעתו דבר-מה אחר לומר באותו רגע.		158:1.9 (1753.5) The three apostles were so badly frightened that they were slow in collecting their wits, but Peter, who was first to recover himself, said, as the dazzling vision faded from before them and they observed Jesus standing alone: “Jesus, Master, it is good to have been here. We rejoice to see this glory. We are loath to go back down to the inglorious world. If you are willing, let us abide here, and we will erect three tents, one for you, one for Moses, and one for Elijah.” And Peter said this because of his confusion, and because nothing else came into his mind at just that moment.
158:1.10 (1753.6) ובעוד פטרוס מדבר, התקרב אליהם ענן מוכסף ועטף את ארבעתם. השליחים התייראו עד מאוד, ובזמן שנפלו על פניהם בסגידה, הם שמעו בת-קול, אותה אחת אשר דיברה בשעה שישוע הוטבל, ובת הקול אמרה: ״זהו בני ידידי; ואליו תשמעוּן.״ וכאשר נמוג הענן ושוב היה ישוע לבדו עם השלושה, הוא הושיט את ידו מטה אליהם, נגע בהם ואמר: ״קומו, אל נא תפחדו; עוד תראו דברים גדולים מאלה.״ אך השליחים אכן התייראו; זמן קצר לפני חצות הליל, כאשר הם התכוננו לרדת מן ההר, השלושה נותרו בדממה ושקועים במחשבות.		158:1.10 (1753.6) While Peter was yet speaking, a silvery cloud drew near and overshadowed the four of them. The apostles now became greatly frightened, and as they fell down on their faces to worship, they heard a voice, the same that had spoken on the occasion of Jesus’ baptism, say: “This is my beloved Son; give heed to him.” And when the cloud vanished, again was Jesus alone with the three, and he reached down and touched them, saying: “Arise and be not afraid; you shall see greater things than this.” But the apostles were truly afraid; they were a silent and thoughtful trio as they made ready to descend the mountain shortly before midnight.
2. בירידה מן ההר ^top		2. Coming Down the Mountain ^top
158:2.1 (1754.1) מילה לא נאמרה עד אשר הם סיימו לעשות את מחצית הדרך מטה. או אז החל ישוע את השיחה באומרו: ״אנא ודאו כי לא תספרו לאיש על הדבר אשר ראיתם ושמעתם על ההר, גם לא לאחיכם, עד אשר יקום בן האדם לתחייה מן המתים.״ שלושת השליחים הוכו בתדהמה למשמע דבריו של ישוע, ״עד אשר יקום בן האדם לתחייה מן המתים.״ רק לאחרונה הם אישרו כי הוא הגואל, בן האל, ורק עתה הם חזו בו משתנה לתפארה ממש אל מול עיניהם, וכעת הוא החל לדבר על ״תחייה מן המתים״!		158:2.1 (1754.1) For about half the distance down the mountain not a word was spoken. Jesus then began the conversation by remarking: “Make certain that you tell no man, not even your brethren, what you have seen and heard on this mountain until the Son of Man has risen from the dead.” The three apostles were shocked and bewildered by the Master’s words, “until the Son of Man has risen from the dead.” They had so recently reaffirmed their faith in him as the Deliverer, the Son of God, and they had just beheld him transfigured in glory before their very eyes, and now he began to talk about “rising from the dead”!
158:2.2 (1754.2) פטרוס נחרד מן המחשבה על מותו של המאסטר – הייתה זו מחשבה מטרידה מדי להחזיק בה – ובשל הפחד שיעקב, או יוחנן, ישאלו משהו בהמשך לדברי ישוע, הוא ביקש להסיח את הדעת בשיחה על משהו אחר, אך הוא לא ידע על מה לדבר ולכן ביטא את המחשבה הראשונה אשר עלתה בדעתו, אשר הייתה: ״מאסטר, מדוע הסופרים אומרים כי אליהו חייב להופיע לפני בוא המשיח?״ וישוע, שידע היטב כי פטרוס ביקש להימנע מלהתייחס אל מותו ואל תחייתו מן המתים, ענה: ״אכן, אליהו מגיע לפני-כן ומכשיר את הקרקע להופעת בן האדם, אשר יידרש לסבול סבל רב עד אשר לבסוף יידחו אותו. אך אומר אני לכם כי אליהו כבר בא, ואף אותו לא קיבלו ועוללו לו את אשר עוללו.״ ואז הבינו שלושת השליחים כי הוא התייחס אל יוחנן המטביל כאל אליהו. ישוע ידע כי אם הם יתעקשו להתייחס אליו כאל המשיח, כי אז על יוחנן למלא את תפקידו של אליהו בנבואה.		158:2.2 (1754.2) Peter shuddered at the thought of the Master’s dying—it was too disagreeable an idea to entertain—and fearing that James or John might ask some question relative to this statement, he thought best to start up a diverting conversation and, not knowing what else to talk about, gave expression to the first thought coming into his mind, which was: “Master, why is it that the scribes say that Elijah must first come before the Messiah shall appear?” And Jesus, knowing that Peter sought to avoid reference to his death and resurrection, answered: “Elijah indeed comes first to prepare the way for the Son of Man, who must suffer many things and finally be rejected. But I tell you that Elijah has already come, and they received him not but did to him whatsoever they willed.” And then did the three apostles perceive that he referred to John the Baptist as Elijah. Jesus knew that, if they insisted on regarding him as the Messiah, then must John be the Elijah of the prophecy.
158:2.3 (1754.3) ישוע גזר עליהם שתיקה באשר למה שראו וטעמו, טעימת-קדם של התהילה שלאחר תחייתו מן המתים, משום שהוא לא רצה לטפח תקוות-שווא שכעת, משהתקבל כמשיח, הוא ימלא במידה כזו או אחרת את הציפיות השגויות ביחס לגואל שמחולל נסים ונפלאות. ואף כי פטרוס, יעקב ויוחנן חשבו רבות על כל אלה בדעתם, הם לא סיפרו דבר לאיש עד לאחר תחייתו של המאסטר מן המתים.		158:2.3 (1754.3) Jesus enjoined silence about their observation of the foretaste of his postresurrection glory because he did not want to foster the notion that, being now received as the Messiah, he would in any degree fulfill their erroneous concepts of a wonder-working deliverer. Although Peter, James, and John pondered all this in their minds, they spoke not of it to any man until after the Master’s resurrection.
158:2.4 (1754.4) בעת שהם המשיכו לרדת מן ההר, אמר להם ישוע: ״לא הסכמתם לקבל אותי כבן האדם; לפיכך הסכמתי כי תקבלו אותי באופן שעליו התעקשתם, אך אל-נא תשגו, כי רצונו של האב הוא אשר יעלה על הכול. אם תבחרו להמשיך כך וללכת אחר נטיית לבכם, ראוי כי תתכוננו לסבול אכזבות רבות ולעמוד במבחנים רבים, אך ההכשרה אשר הענקתי לכם תספיק בכדי לסייע לכם לצלוח אפילו את העצב אשר בחירתכם תביא עליכם.״		158:2.4 (1754.4) As they continued to descend the mountain, Jesus said to them: “You would not receive me as the Son of Man; therefore have I consented to be received in accordance with your settled determination, but, mistake not, the will of my Father must prevail. If you thus choose to follow the inclination of your own wills, you must prepare to suffer many disappointments and experience many trials, but the training which I have given you should suffice to bring you triumphantly through even these sorrows of your own choosing.”
158:2.5 (1754.5) ישוע לא העלה עמו להר ההשתנות את פטרוס, יעקב ויוחנן, משום שהם היו מוכשרים בכל מובן שהוא יותר מן השליחים האחרים לחזות במה שקרה, או מפני שהם היו מוכנים יותר מן הבחינה הרוחנית ליהנות מזכות-היתר הנדירה הזו. ממש לא. הוא ידע היטב כי איש מבין השנים-עשר לא היה מוכן מבחינה רוחנית לחוויה הזו; ולפיכך נטל עמו רק את שלושת השליחים אשר מונו ללוות אותו באותן פעמים שבהן הוא ביקש ליהנות מזמן התייחדות בבדידות.		158:2.5 (1754.5) Jesus did not take Peter, James, and John with him up to the mount of the transfiguration because they were in any sense better prepared than the other apostles to witness what happened, or because they were spiritually more fit to enjoy such a rare privilege. Not at all. He well knew that none of the twelve were spiritually qualified for this experience; therefore did he take with him only the three apostles who were assigned to accompany him at those times when he desired to be alone to enjoy solitary communion.
3. משמעותה של ההשתנות ^top		3. Meaning of the Transfiguration ^top
158:3.1 (1755.1) מה שחזו בו עיניהם של פטרוס, יוחנן ויעקב על הר ההשתנות היה הצצה חטופה אל מפגן שמימי אשר אירע באותו יום רב-מאורעות על הר החרמון. ההשתנות ציינה את זאת:		158:3.1 (1755.1) That which Peter, James, and John witnessed on the mount of transfiguration was a fleeting glimpse of a celestial pageant which transpired that eventful day on Mount Hermon. The transfiguration was the occasion of:
158:3.2 (1755.2) 1. קבלתה המלאה של משימת המתת של מיכאל באורנטיה בגוף על-ידי הבן-אֵם הנצחי של פרדיס. ככל שהדבר נגע לדרישות הבן הנצחי, ישוע קיבל אישור לכך שאלה קוימו. וגבריאל היה מי שהביא לישוע את האישור הזה.		158:3.2 (1755.2) 1. The acceptance of the fullness of the bestowal of the incarnated life of Michael on Urantia by the Eternal Mother-Son of Paradise. As far as concerned the requirements of the Eternal Son, Jesus had now received assurance of their fulfillment. And Gabriel brought Jesus that assurance.
158:3.3 (1755.3) 2. עדות לשביעות רצונה של הרוח האינסופית באשר לשלמותה של משימת המתת באורנטיה בדמות בשר ודם בן-תמותה. נציגתה ביקום של הרוח האינסופית, שותפתו הקרובה של מיכאל בסאלווינגטון ושותפתו הצמודה לעבודה, דיברה בהזדמנות הזו מפי האב מלכי-צדק.		158:3.3 (1755.3) 2. The testimony of the satisfaction of the Infinite Spirit as to the fullness of the Urantia bestowal in the likeness of mortal flesh. The universe representative of the Infinite Spirit, the immediate associate of Michael on Salvington and his ever-present coworker, on this occasion spoke through the Father Melchizedek.
158:3.4 (1755.4) ישוע קיבל בברכה את העדות הזו באשר להצלחת משימתו הארצית, כפי שזו נמסרה מפי שליחי הבן הנצחי והרוח האינסופית, אך הוא שם לב כי אביו לא ציין שמשימת המתת באורנטיה הושלמה; נוכחותו הבלתי-נראית של האב העידה מפי מכוונן המחשבה אשר הפך-לאישי של ישוע, אשר אמר, ״זהו בני ידידי; לו תשמעון.״ ועדוּת זו נמסרה במילים כך ששלושת השליחים יוכלו לשמוע אותה.		158:3.4 (1755.4) Jesus welcomed this testimony regarding the success of his earth mission presented by the messengers of the Eternal Son and the Infinite Spirit, but he noted that his Father did not indicate that the Urantia bestowal was finished; only did the unseen presence of the Father bear witness through Jesus’ Personalized Adjuster, saying, “This is my beloved Son; give heed to him.” And this was spoken in words to be heard also by the three apostles.
158:3.5 (1755.5) לאחר הביקור השמימי הזה ביקש ישוע למצוא מהו רצון אביו והחליט להמשיך ולדבוק במשימת המתת שלו כבן-אנוש עד לסופה הטבעי. וזו הייתה חשיבות ההשתנות עבור ישוע. עבור שלושת השליחים, אירוע זה סימן את כניסת המאסטר לשלב הסופי של נתיבתו על-פני האדמה כבן האל וכבן האדם.		158:3.5 (1755.5) After this celestial visitation Jesus sought to know his Father’s will and decided to pursue the mortal bestowal to its natural end. This was the significance of the transfiguration to Jesus. To the three apostles it was an event marking the entrance of the Master upon the final phase of his earth career as the Son of God and the Son of Man.
158:3.6 (1755.6) לאחר הביקור הרשמי של גבריאל ושל האב מלכי-צדק, ישוע שוחח באופן לא רשמי עם אלה אשר היו בניו-שלוחיו, והתייחד עמם באשר לענייני היקום.		158:3.6 (1755.6) After the formal visitation of Gabriel and the Father Melchizedek, Jesus held informal converse with these, his Sons of ministry, and communed with them concerning the affairs of the universe.
4. הנער האפילפטי ^top		4. The Epileptic Boy ^top
158:4.1 (1755.7) היה זה מעט לפני שעת ארוחת הבוקר בבוקר יום שלישי הזה, שישוע ובני לווייתו התקרבו למחנה השליחים. וכאשר הם התקרבו, הם הבחינו בקהל גדול שהתאסף סביב השליחים, ומיד לאחר מכן שמעו את קולות הוויכוח והעימות אשר עלו מהקבוצה הזו אשר מנתה כחמישים איש, וכללה את תשעת השליחים ומספר דומה של סופרים מירושלים ושל תלמידים מאמינים, אשר עקבו אחר ישוע ועמיתיו מאז שיצאו ממגדן.		158:4.1 (1755.7) It was shortly before breakfast time on this Tuesday morning when Jesus and his companions arrived at the apostolic camp. As they drew near, they discerned a considerable crowd gathered around the apostles and soon began to hear the loud words of argument and disputation of this group of about fifty persons, embracing the nine apostles and a gathering equally divided between Jerusalem scribes and believing disciples who had tracked Jesus and his associates in their journey from Magadan.
158:4.2 (1755.8) ואף כי הקהל התווכח על מספר רב של נושאים, העימות העיקרי נסב סביב אזרח טברייני מסוים אשר הגיע למקום יום קודם לכן וחיפש אחר ישוע. לגבר הזה, יעקב הצפתי שמו, היה ילד יחיד כבן ארבע-עשרה אשר לקה במקרה חמור של אפילפסיה. בנוסף למחלה העצבית, דבק בנער אחד מן האמצעיונים הנודדים, המרושעים והמתמרדים, אשר היו נוכחים אז על-פני האדמה ולא נמצאו תחת שליטה, ולפיכך הנער היה גם אליפטי וגם אחוז-שד.		158:4.2 (1755.8) Although the crowd engaged in numerous arguments, the chief controversy was about a certain citizen of Tiberias who had arrived the preceding day in quest of Jesus. This man, James of Safed, had a son about fourteen years old, an only child, who was severely afflicted with epilepsy. In addition to this nervous malady this lad had become possessed by one of those wandering, mischievous, and rebellious midwayers who were then present on earth and uncontrolled, so that the youth was both epileptic and demon-possessed.
158:4.3 (1755.9) האב המודאג, אשר שימש כפקיד זוטר בממשלו של הורדוס אנטיפס, הסתובב באזור הגבולות המערביים של מחוז שלטונו של פיליפוס במשך כמעט שבועיים וחיפש את ישוע על-מנת לבקש ממנו לרפא את בנו החולה. הוא לא הצליח למצוא את קבוצת השליחים, אלא בסביבות שעת הצהריים של אותו יום, כאשר ישוע שהה עדיין עם שלושת השליחים על ההר.		158:4.3 (1755.9) For almost two weeks this anxious father, a minor official of Herod Antipas, had wandered about through the western borders of Philip’s domains, seeking Jesus that he might entreat him to cure this afflicted son. And he did not catch up with the apostolic party until about noon of this day when Jesus was up on the mountain with the three apostles.
158:4.4 (1756.1) תשעת השליחים הופתעו מאוד ואף חששו כאשר פתאום ניגש אליהם האדם הזה, אשר אליו נלוו כמעט ארבעים בני-אדם נוספים, שאף הם חיפשו אחר ישוע. בזמן שהגיעה אליהם הקבוצה, עסקו תשעת השליחים – או לפחות מרביתם – בתחביב שאליו התפתו זה מכבר – דיון בסוגיה מי מתוכם אמור להיות הבכיר במלכות הקרבה; הם היו עסוקים בדיון בתפקידים השונים אשר יוקצו לשליחים היחידים השונים. הם פשוט לא הצליחו להשתחרר לחלוטין מרעיון השליחות החומרית של המשיח, אשר התחבב עליהם משכבר. וכעת, משישוע עצמו קיבל את הודאתם ואישר כי הוא אכן הינו הגואל – או לפחות הודה בעובדת היותו אלוהי – היה זה אך טבעי שבזמן שהם נפרדו מן המאסטר, הם שבו והתפתו לדון בתקוות ובשאיפות אשר אותם נשאו בעומק לבם. וזה בדיוק היה הדיון שבו הם היו עסוקים בשעה שניגשו אליהם יעקב הצפתי והאנשים אשר נלוו אליו וחיפשו את ישוע.		158:4.4 (1756.1) The nine apostles were much surprised and considerably perturbed when this man, accompanied by almost forty other persons who were looking for Jesus, suddenly came upon them. At the time of the arrival of this group the nine apostles, at least the majority of them, had succumbed to their old temptation—that of discussing who should be greatest in the coming kingdom; they were busily arguing about the probable positions which would be assigned the individual apostles. They simply could not free themselves entirely from the long-cherished idea of the material mission of the Messiah. And now that Jesus himself had accepted their confession that he was indeed the Deliverer—at least he had admitted the fact of his divinity—what was more natural than that, during this period of separation from the Master, they should fall to talking about those hopes and ambitions which were uppermost in their hearts. And they were engaged in these discussions when James of Safed and his fellow seekers after Jesus came upon them.
158:4.5 (1756.2) אנדראס ניגש לברך את האב ובנו לשלום ואמר, ״את מי אתם מחפשים?״ אמר לו יעקב: ״אישי הטוב, אני מחפש את המאסטר שלך. אני מבקש מזור לבני החולה. אבקש מישוע לגרש את השד אשר דבק בילדי.״ ואז המשיך האב ותיאר באזני השליחים את מחלת בנו ואת העובדה שפעמים רבות הוא כמעט ואיבד את חייו כתוצאה מן ההתקפים החולניים.		158:4.5 (1756.2) Andrew stepped up to greet this father and his son, saying, “Whom do you seek?” Said James: “My good man, I search for your Master. I seek healing for my afflicted son. I would have Jesus cast out this devil that possesses my child.” And then the father proceeded to relate to the apostles how his son was so afflicted that he had many times almost lost his life as a result of these malignant seizures.
158:4.6 (1756.3) בזמן שהשליחים הקשיבו לאב, התקרבו אליו שמעון הקנאי ויהודה איש-קריות ואמרו: ״אנחנו יכולים לרפאו; אין צורך שתמתין עד לשובו של המאסטר. אנו שגריריה של המלכות; ולא עוד נשמור את הדברים האלה בסוד. ישוע הוא הגואל, ומפתחות המלכות נמסרו לידינו.״ באותה עת היו אנדראס ותומאס מצויים בצד בהתייעצות. נתנאל והשאר התבוננו בהם בתדהמה; הם השתאו למראה התעוזה, ואף היומרה, של שמעון ויהודה. אמר אז האב: ״אם ניתנה לכם היכולת לעשות כן, אתפלל כי תאמרו את המילים אשר ישחררו את בני מן השעבוד הזה.״ אז שמעון צעד קדימה, הניח את ידו על ראשו של הנער, התבונן ישירות אל תוך עיניו וציווה: ״צאי ממנו, רוח טמאה; בשם ישוע, צייתי לי.״ אך הנער רק נתקף התקף אלים יותר, ואילו הסופרים לעגו לשליחים. גם התלמידים המאוכזבים נאלצו לספוג את לעגם של המבקרים המרושעים.		158:4.6 (1756.3) As the apostles listened, Simon Zelotes and Judas Iscariot stepped into the presence of the father, saying: “We can heal him; you need not wait for the Master’s return. We are ambassadors of the kingdom; no longer do we hold these things in secret. Jesus is the Deliverer, and the keys of the kingdom have been delivered to us.” By this time Andrew and Thomas were in consultation at one side. Nathaniel and the others looked on in amazement; they were all aghast at the sudden boldness, if not presumption, of Simon and Judas. Then said the father: “If it has been given you to do these works, I pray that you will speak those words which will deliver my child from this bondage.” Then Simon stepped forward and, placing his hand on the head of the child, looked directly into his eyes and commanded: “Come out of him, you unclean spirit; in the name of Jesus obey me.” But the lad had only a more violent fit, while the scribes mocked the apostles in derision, and the disappointed believers suffered the taunts of these unfriendly critics.
158:4.7 (1756.4) אנדראס התאכזב עמוקות מכישלון הניסיון השגוי. הוא קרא לשליחים הצידה לשם התייעצות ותפילה. לאחר פרק זמן של בוננות, ומשום שחשו את האכזבה המרה של התבוסה וההשפלה אשר חוו, ביקש אנדראס לנסות בשנית לגרש את השד, ונחל אך אכזבה. אנדראס הודה בכנות בכישלונו וביקש מן האב להישאר עמם למשך לילה נוסף, או עד לשובו של ישוע, ואמר: ״אולי הסוג הזה מציית אך לפקודתו האישית של המאסטר.״		158:4.7 (1756.4) Andrew was deeply chagrined at this ill-advised effort and its dismal failure. He called the apostles aside for conference and prayer. After this season of meditation, feeling keenly the sting of their defeat and sensing the humiliation resting upon all of them, Andrew sought, in a second attempt, to cast out the demon, but only failure crowned his efforts. Andrew frankly confessed defeat and requested the father to remain with them overnight or until Jesus’ return, saying: “Perhaps this sort goes not out except by the Master’s personal command.”
158:4.8 (1756.5) וכך, בשעה שישוע ירד מן ההר ולצדו פטרוס, יעקב ויוחנן החיוניים והמאושרים, היו תשעת אחיהם אחוזי בלבול ומושפלים באופן שאף מנע מהם שינה. הם היו קבוצה מיואשת ומדוכאת. ואולם, יעקב הצפתי לא אבה לוותר. אף שהם לא ידעו מתי ישוע ישוב, הוא החליט להישאר עד לשובו של המאסטר.		158:4.8 (1756.5) And so, while Jesus was descending the mountain with the exuberant and ecstatic Peter, James, and John, their nine brethren likewise were sleepless in their confusion and downcast humiliation. They were a dejected and chastened group. But James of Safed would not give up. Although they could give him no idea as to when Jesus might return, he decided to stay on until the Master came back.
5. ישוע מרפא את הנער ^top		5. Jesus Heals the Boy ^top
158:5.1 (1757.1) בשעה שישוע התקרב למקום, חשו תשעת השליחים הקלה גדולה והתעודדו עד מאוד למראה השמחה וההתלהבות יוצאת-הדופן שהם ראו על פניהם של פטרוס, יעקב ויוחנן. הם מיהרו כולם לקבל את פניו של ישוע ואת שלושת אחיהם. בעת שברכו זה את זה לשלום, התקרב ההמון וישוע שאל, ״על מה התווכחתם בעת שהתקרבנו?״ אך בטרם יכלו השליחים המיואשים והמושפלים להשיב על שאלת המאסטר, צעד האב המודאג קדימה, כרע ברך אל מול ישוע ואמר: ״׳מאסטר, יש לי ילד יחיד, ושד אחז בו. לא רק שהוא צועק באימה, קצף יוצא מפיו והוא לעתים נופל כמת בזמן ההתקף, אלא שהרוח הרעה שדבקה בו גם גורמת לו לעוויתות ולפעמים אף משליכה אותו למים או לאש. ילדִי נמק לו לאיטו, חורק שיניים וסובל. חייו גרועים ממוות; אמו ואני מתעצבים ורוחנו שבורה. אמש, לקראת צהרי היום, ביקשתי אותך ומצאתי את שליחיך, ובזמן שהמתנו ניסו שליחיך לגרש את השד ולא צלחו. וכעת, מאסטר, האם תיאות אתה לעשות כן למעננו? האם תרפא את בני?״		158:5.1 (1757.1) As Jesus drew near, the nine apostles were more than relieved to welcome him, and they were greatly encouraged to behold the good cheer and unusual enthusiasm which marked the countenances of Peter, James, and John. They all rushed forward to greet Jesus and their three brethren. As they exchanged greetings, the crowd came up, and Jesus asked, “What were you disputing about as we drew near?” But before the disconcerted and humiliated apostles could reply to the Master’s question, the anxious father of the afflicted lad stepped forward and, kneeling at Jesus’ feet, said: “Master, I have a son, an only child, who is possessed by an evil spirit. Not only does he cry out in terror, foam at the mouth, and fall like a dead person at the time of seizure, but oftentimes this evil spirit which possesses him rends him in convulsions and sometimes has cast him into the water and even into the fire. With much grinding of teeth and as a result of many bruises, my child wastes away. His life is worse than death; his mother and I are of a sad heart and a broken spirit. About noon yesterday, seeking for you, I caught up with your disciples, and while we were waiting, your apostles sought to cast out this demon, but they could not do it. And now, Master, will you do this for us, will you heal my son?”
158:5.2 (1757.2) משסיים ישוע לשמוע את הסיפור, הוא נגע באב הכורע וביקש ממנו לקום, תוך שהוא מתבונן בקפידה בשליחים אשר עמדו בסמוך. אז אמר ישוע לכל אלו אשר עמדו מסביבו: ״הוֹי דּוֹר חֲסַר אֱמוּנָה וּפְתַלְתֹּל, עַד-מָתַי אֶשָּׂא אֶתְכֶם? עַד מָתַי אֶהְיֶה עִמָּכֶם? מתי תִּלמדו כי עבודות האמונה לא נולדות מן הספק?״ אז הצביע ישוע על האב הנבוך ואמר, ״הָבֵא את בנך לכאן.״ כאשר הביא יעקב את בנו לפני ישוע, הוא שאל, ״כמה זמן הילד חולה כך?״ ענה לו האב, ״מאז שהוא ילד קטן מאוד.״ ובזמן שהם דיברו, נתקף הנער התקף אלים, ממש לנגד עיניהם, חרק שיניו וקצף יצא מפיו. לאחר סדרת עוויתות אלימות הוא נשכב לפניהם ונדמה כמת. שוב כרע האב ברך לרגלי ישוע והאיץ במאסטר: ״אם אתה יכול לרפאו, אני מתחנן לפניך שתחמול עלינו ותגאל אותנו מן המחלה הזו.״ למשמע המילים האלה, התבונן ישוע בפניו המודאגות של האב ואמר: ״אל תטיל ספק בכוח אהבתו של אבי, אלא רק בכנותה ובשיעורה של אמונתך. הכול אפשרי עבור המאמין באמת ובתמים.״ ואז אמר יעקב הצפתי את אותן מילים אשר תזכרנה עוד זמן רב, מילים של אמונה מהולה בספק, וכך אמר, ״אדוני, אני מאמין. אני מתפלל שתעזור לי בחוסר אמונתי.״		158:5.2 (1757.2) When Jesus had listened to this recital, he touched the kneeling father and bade him rise while he gave the near-by apostles a searching survey. Then said Jesus to all those who stood before him: “O faithless and perverse generation, how long shall I bear with you? How long shall I be with you? How long ere you learn that the works of faith come not forth at the bidding of doubting unbelief?” And then, pointing to the bewildered father, Jesus said, “Bring hither your son.” And when James had brought the lad before Jesus, he asked, “How long has the boy been afflicted in this way?” The father answered, “Since he was a very young child.” And as they talked, the youth was seized with a violent attack and fell in their midst, gnashing his teeth and foaming at the mouth. After a succession of violent convulsions he lay there before them as one dead. Now did the father again kneel at Jesus’ feet while he implored the Master, saying: “If you can cure him, I beseech you to have compassion on us and deliver us from this affliction.” And when Jesus heard these words, he looked down into the father’s anxious face, saying: “Question not my Father’s power of love, only the sincerity and reach of your faith. All things are possible to him who really believes.” And then James of Safed spoke those long-to-be-remembered words of commingled faith and doubt, “Lord, I believe. I pray you help my unbelief.”
158:5.3 (1757.3) למשמע המילים האלה, צעד ישוע קדימה, אחז בידו של הנער ואמר: ״אני עושה כן בהתאם לרצונו של אבי ומתוך כבוד לאמונה חיה. קום בני! צאי ממנו רוח מרדנית, ואל תשובי לשכון בו.״ נתן ישוע את יד הנער ביד אביו, ואמר: ״לכו לדרככם. האב העניק לכם את אשר ביקשה נשמתכם.״ וכל הנוכחים, ואפילו אויביו של ישוע, נדהמו למראה עיניהם.		158:5.3 (1757.3) When Jesus heard these words, he stepped forward and, taking the lad by the hand, said: “I will do this in accordance with my Father’s will and in honor of living faith. My son, arise! Come out of him, disobedient spirit, and go not back into him.” And placing the hand of the lad in the hand of the father, Jesus said: “Go your way. The Father has granted the desire of your soul.” And all who were present, even the enemies of Jesus, were astonished at what they saw.
158:5.4 (1757.4) עבור שלושת השליחים אשר זה עתה נהנו מאושר רוחני, התנסו וחזו במראות ההשתנות, החזרה המהירה אל זירת הכישלון והאכזבה של חבריהם השליחים הייתה בבחינת התפכחות מאשליה. ואולם, כך היה הדבר באשר לכל שנים-עשר שגריריה של המלכות. תמיד הם התנדנדו בין התרוממות להשפלה בחוויות חייהם.		158:5.4 (1757.4) It was indeed a disillusionment for the three apostles who had so recently enjoyed the spiritual ecstasy of the scenes and experiences of the transfiguration, so soon to return to this scene of the defeat and discomfiture of their fellow apostles. But it was ever so with these twelve ambassadors of the kingdom. They never failed to alternate between exaltation and humiliation in their life experiences.
158:5.5 (1758.1) ואכן היה זה ריפוי כפול, הן של מחלה פיזית והן של חולי רוחני. ומאותה שעה ואילך, הנער נותר בריא בקביעות. כאשר עזבו יעקב ובנו הבריא, אמר ישוע: ״אנו יוצאים כעת לקיסריה-פיליפי; התכוננו מיד.״ והם צעדו דרומה בדממה בשעה שההמון צעד בעקבותיהם מאחור.		158:5.5 (1758.1) This was a true healing of a double affliction, a physical ailment and a spirit malady. And the lad was permanently cured from that hour. When James had departed with his restored son, Jesus said: “We go now to Caesarea-Philippi; make ready at once.” And they were a quiet group as they journeyed southward while the crowd followed on behind.
6. בגינה של סלזוס ^top		6. In Celsus’ Garden ^top
158:6.1 (1758.2) הם נותרו ללון אצל סלזוס. ובאותו ערב, לאחר שאכלו ונחו, ישבו השנים-עשר בגינה, התקבצו מסביב לישוע, ותומאס אמר: ״מאסטר, אנחנו, אלה אשר נותרנו מאחור, עדיין לא יודעים מה אירע על ההר, אותו דבר אשר שימח מאד את אחינו שהיו עמך. והואיל ואנחנו מבינים כי לא ניתן לספר כעת מה אירע על ההר, אנו משתוקקים שתדבר אתנו על הכישלון אשר נחלנו ושתנחה אותנו באשר לעניינים הללו.״		158:6.1 (1758.2) They remained overnight with Celsus, and that evening in the garden, after they had eaten and rested, the twelve gathered about Jesus, and Thomas said: “Master, while we who tarried behind still remain ignorant of what transpired up on the mountain, and which so greatly cheered our brethren who were with you, we crave to have you talk with us concerning our defeat and instruct us in these matters, seeing that those things which happened on the mountain cannot be disclosed at this time.”
158:6.2 (1758.3) וישוע ענה לתומאס ואמר: ״כל מה שאחיכם שמעו על ההר עוד יתגלה לכם בבוא העת. וכעת, אראה לכם מדוע נכשלתם במה שניסיתם לעשות בחוסר-חוכמה. בעוד שהמאסטר שלכם ועמיתיו, אחיכם, העפילו אמש בהר בכדי לבקש להרחיב את ידיעתם את רצון האב ולבקש להתעשר בתוספת חוכמה בכדי להוציא את אותו רצון אלוהי ביעילות אל הפועל, אתם, אשר נותרתם כאן לעמוד על המשמר, וקיבלתם הנחייה להתחבר לתודעה הרוחנית ולהתפלל עמנו על-מנת שנקבל התגלות מלאה יותר של רצון האב, נכשלתם בהפגנת האמונה, ובמקום זאת נכנעתם לפיתוי ושבתם לעסוק בנטיות העבר הרעות שלכם. המשכתם לבקש לעצמכם את המקומות המועדפים במלכות השמים – המלכות החומרית וברת החלוף אשר אתם מתעקשים להמשיך ולהגות בה. ואתם ממשיכים להיצמד למושגים השגויים הללו על-אף שאני שב ומכריז כי מלכותי היא לא מן העולם הזה.		158:6.2 (1758.3) And Jesus answered Thomas, saying: “Everything which your brethren heard on the mountain shall be revealed to you in due season. But I will now show you the cause of your defeat in that which you so unwisely attempted. While your Master and his companions, your brethren, ascended yonder mountain yesterday to seek for a larger knowledge of the Father’s will and to ask for a richer endowment of wisdom effectively to do that divine will, you who remained on watch here with instructions to strive to acquire the mind of spiritual insight and to pray with us for a fuller revelation of the Father’s will, failed to exercise the faith at your command but, instead, yielded to the temptation and fell into your old evil tendencies to seek for yourselves preferred places in the kingdom of heaven—the material and temporal kingdom which you persist in contemplating. And you cling to these erroneous concepts in spite of the reiterated declaration that my kingdom is not of this world.
158:6.3 (1758.4) ״מיד לאחר שזיהיתם מתוך אמונה את זהותו של בן האדם, שב והציץ הרצון האנוכי שלכם לזכות בעדיפות בעולם, ושבתם לדון בינכם לבין עצמכם בסוגיה מי יהיה הגדול במלכות השמים, מלכות שבאופן שאתם תופשים אותה לא קיימת ולעולם לא תתקיים. האם לא אמרתי לכם כי הגדול במלכות האחווה הרוחנית של אבי חייב להפוך להיות קטן בעיני עצמו, ובכך להפוך למשרתם של אחיו? גדוּלה רוחנית מתבססת על הבנת אהבה דמוית-אלוה, ולא על תענוגות הנובעים מהפעלת כוח חומרי לשם רוממות-עצמית. בעת שניסיתם את מה שניסיתם ונכשלתם בו כישלון חרוץ, התכלית שלכם לא הייתה טהורה. המניע שלכם לא היה אלוהי. האידיאל שלכם לא היה רוחני. השאיפה שלכם לא הייתה זולתנית. הפעולה שלכם לא התבססה על אהבה, ותכלית היעד שלכם לא היה מימוש רצונו של האב שבשמים.		158:6.3 (1758.4) “No sooner does your faith grasp the identity of the Son of Man than your selfish desire for worldly preferment creeps back upon you, and you fall to discussing among yourselves as to who should be greatest in the kingdom of heaven, a kingdom which, as you persist in conceiving it, does not exist, nor ever shall. Have not I told you that he who would be greatest in the kingdom of my Father’s spiritual brotherhood must become little in his own eyes and thus become the server of his brethren? Spiritual greatness consists in an understanding love that is Godlike and not in an enjoyment of the exercise of material power for the exaltation of self. In what you attempted, in which you so completely failed, your purpose was not pure. Your motive was not divine. Your ideal was not spiritual. Your ambition was not altruistic. Your procedure was not based on love, and your goal of attainment was not the will of the Father in heaven.
158:6.4 (1758.5) ״כמה זמן ייקח לכם ללמוד כי אינכם יכולים לקצר את הזמן הנדרש לשם קיום תופעות הטבע, אלא כאשר זהו רצון האב? אף לא תוכלו לפעול ברוח ללא עוצמה רוחנית. ואפילו כאשר בכוח הדבר ניתן, לא תוכלו לפעול כך או כך ללא קיומו של המרכיב החיוני האנושי השלישי, החוויה האישית של קיום אמונה חיה. האם תמיד תבקשו את המופעים החומריים כגורמי משיכה למציאויות הרוח של המלכות? האם לא תוכלו לתפוש את משמעות הרוח של משימתי ללא פעולות של מפגנים נראים יוצאי-דופן? מתי אוכל לסמוך עליכם שתדבקו במציאויות הרוח הגבוהות יותר של המלכות ללא הופעת מפגנים חומריים חיצוניים?״		158:6.4 (1758.5) “How long will it take you to learn that you cannot time-shorten the course of established natural phenomena except when such things are in accordance with the Father’s will? nor can you do spiritual work in the absence of spiritual power. And you can do neither of these, even when their potential is present, without the existence of that third and essential human factor, the personal experience of the possession of living faith. Must you always have material manifestations as an attraction for the spiritual realities of the kingdom? Can you not grasp the spirit significance of my mission without the visible exhibition of unusual works? When can you be depended upon to adhere to the higher and spiritual realities of the kingdom regardless of the outward appearance of all material manifestations?”
158:6.5 (1759.1) וכאשר סיים ישוע לומר את דבריו אלה לשנים-עשר, הוא הוסיף ואמר: ״וכעת לכו ונוחו. הן מחר נשוב למגדן ונערוך התייעצויות באשר למשימתנו בערי ובכפרי הדקפוליס. ובנוגע למסקנות ממאורעות היום, אכריז באוזני כל אחד ואחד מכם את אשר אמרתי לאחיכם על ההר, ותישמרנה המילים האלה עמוק בלבכם: בן האדם נכנס כעת לשלב האחרון במשימת המתת. אנחנו עתידים להתחיל במלאכה אשר תוביל אל המבחן הסופי והגדול, מבחן לאמונתכם ולמסירותכם כאשר אמסר אני לידי אלו המבקשים להרסני. וזכרו את אשר אני אומר לכם כעת: בן האדם יומת, אבל הוא יקום שוב לתחייה.״		158:6.5 (1759.1) When Jesus had thus spoken to the twelve, he added: “And now go to your rest, for on the morrow we return to Magadan and there take counsel concerning our mission to the cities and villages of the Decapolis. And in the conclusion of this day’s experience, let me declare to each of you that which I spoke to your brethren on the mountain, and let these words find a deep lodgment in your hearts: The Son of Man now enters upon the last phase of the bestowal. We are about to begin those labors which shall presently lead to the great and final testing of your faith and devotion when I shall be delivered into the hands of the men who seek my destruction. And remember what I am saying to you: The Son of Man will be put to death, but he shall rise again.”
158:6.6 (1759.2) הם פרשו לשנת הלילה בצער. הם היו מבולבלים; הם לא הצליחו להבין את המילים אשר אמר. ואף אם פחדו לשאול אותו באשר למה שאמר, לאחר תחייתו מן המתים הם זכרו את כל אשר אמר להם.		158:6.6 (1759.2) They retired for the night, sorrowful. They were bewildered; they could not comprehend these words. And while they were afraid to ask aught concerning what he had said, they did recall all of it subsequent to his resurrection.
7. מחאתו של פטרוס ^top		7. Peter’s Protest ^top
158:7.1 (1759.3) מוקדם בבוקר יום רביעי הזה, יצאו ישוע והשנים-עשר מקיסריה-פיליפי אל עבר פארק מגדן הסמוך לבית צידה-יוליאס. השליחים בקושי עצמו עין באותו לילה, כך שיהיו מוכנים ליציאה המוקדמת. אפילו התאומים לבית חלפי, בעלי המזג העצור, נדהמו לשמע הדיבורים על מותו של ישוע. הם נעו דרומה, ומעט לאחר נחל מרום פגשו את דרך דמשק. ישוע ביקש להימנע מן הסופרים ומן האחרים אשר עקבו אחריהם, והנחה אותם ללכת אל כפר נחום בדרך דמשק אשר חצתה את הגליל. הוא עשה כן מכיוון שידע שהעוקבים אחריהם ימשיכו דרומה בדרך הירדן המזרחית משום שיחשבו שישוע והשליחים יפחדו לחצות את השטח אשר בשליטת הורדוס אנטיפס. ישוע ביקש לחמוק ממבקריו ומן ההמונים אשר עקבו אחריו ולבלות את היום הזה לבדו עם שליחיו.		158:7.1 (1759.3) Early this Wednesday morning Jesus and the twelve departed from Caesarea-Philippi for Magadan Park near Bethsaida-Julias. The apostles had slept very little that night, so they were up early and ready to go. Even the stolid Alpheus twins had been shocked by this talk about the death of Jesus. As they journeyed south, just beyond the Waters of Merom they came to the Damascus road, and desiring to avoid the scribes and others whom Jesus knew would presently be coming along after them, he directed that they go on to Capernaum by the Damascus road which passes through Galilee. And he did this because he knew that those who followed after him would go on down over the east Jordan road since they reckoned that Jesus and the apostles would fear to pass through the territory of Herod Antipas. Jesus sought to elude his critics and the crowd which followed him that he might be alone with his apostles this day.
158:7.2 (1759.4) הם המשיכו לנוע דרך הגליל עד זמן רב לאחר מועד ארוחת הצהריים, אז עצרו בצל להתרעננות. ולאחר שאכלו, דיבר אנדראס אל ישוע ואמר: ״מאסטר, אחַי אינם מבינים את מלוא המשמעות של דבריך העמוקים. הגענו להאמין באופן מלא כי אתה הנך בן האל, וכעת אנו שומעים דברים מוזרים על כך שתעזוב אותנו, ועל כך שתמות. איננו מבינים את השיעורים שלימדת. האם אתה מדבר אלינו במשלים? אנו מתחננים שתדבר אלינו ישירות ובגלוי.״		158:7.2 (1759.4) They traveled on through Galilee until well past the time for their lunch, when they stopped in the shade to refresh themselves. And after they had partaken of food, Andrew, speaking to Jesus, said: “Master, my brethren do not comprehend your deep sayings. We have come fully to believe that you are the Son of God, and now we hear these strange words about leaving us, about dying. We do not understand your teaching. Are you speaking to us in parables? We pray you to speak to us directly and in undisguised form.”
158:7.3 (1759.5) בתשובתו לאנדראס ישוע אמר: ״אחַי, בדיוק משום שהודיתם בכך שאני הנני בן האל, אני חייב להתחיל לגלות לכם את האמת על סיום משימתו הארצית של בן האדם. אתם מתעקשים להיאחז באמונה כי אני הנני המשיח, ואינכם מרפים מן הרעיון שעל המשיח לשבת על כס המלך בירושלים; לפיכך אני ממשיך לומר לכם כי על בן האדם ללכת עוד מעט לירושלים ולחוות סבל רב. הסופרים, הזקנים והכוהנים הראשיים יידחו אותו ולאחר מכן הוא יומת ויקום לתחייה מן המתים. אינני מדבר אליכם במשלים; אני אומר לכם את האמת כדי שתתכוננו לשעה שלפתע המאורעות האלה יתרגשו עלינו.״ ובעודו מדבר, רץ אליו פתאום שמעון פטרוס, הניח את ידו על הכתף של המאסטר ואמר: ״מאסטר, אני רחוק מלהתווכח אתך, אך אני מכריז שהדברים הללו לעולם לא יקרו לך.״		158:7.3 (1759.5) In answer to Andrew, Jesus said: “My brethren, it is because you have confessed that I am the Son of God that I am constrained to begin to unfold to you the truth about the end of the bestowal of the Son of Man on earth. You insist on clinging to the belief that I am the Messiah, and you will not abandon the idea that the Messiah must sit upon a throne in Jerusalem; wherefore do I persist in telling you that the Son of Man must presently go to Jerusalem, suffer many things, be rejected by the scribes, the elders, and the chief priests, and after all this be killed and raised from the dead. And I speak not a parable to you; I speak the truth to you that you may be prepared for these events when they suddenly come upon us.” And while he was yet speaking, Simon Peter, rushing impetuously toward him, laid his hand upon the Master’s shoulder and said: “Master, be it far from us to contend with you, but I declare that these things shall never happen to you.”
158:7.4 (1760.1) פטרוס דיבר כך מתוך אהבתו לישוע; אך טבעו האנושי של המאסטר זיהה באותן מילים, אשר כוונתן הייתה טובה, הצעת פיתוי מרומזת לשנות את החלטתו לסיים את משימת המתת הארצית שלו בהתאם לרצון אביו מפרדיס. ולפי שזיהה את הסכנה שבהרשאת ההצעות אפילו של חבריו האוהבים להסיט אותו מהחלטתו, הוא נפנה אל עבר פטרוס ושאר השליחים, ואמר: ״סור מעל פני. אתה נהנה מטעם המחלוקת, מחדוות הפיתוי. כאשר אתה מדבר כך, אינך נמצא בצד שלי, אלא בצד של אויבינו. בדרך הזו אתה הופך את אהבתך אלי למכשול אשר ימנע ממני מלעשות את רצון האב. אל תנהג כמנהג האדם. עשה כרצון האל.״		158:7.4 (1760.1) Peter spoke thus because he loved Jesus; but the Master’s human nature recognized in these words of well-meant affection the subtle suggestion of temptation that he change his policy of pursuing to the end his earth bestowal in accordance with the will of his Paradise Father. And it was because he detected the danger of permitting the suggestions of even his affectionate and loyal friends to dissuade him, that he turned upon Peter and the other apostles, saying: “Get you behind me. You savor of the spirit of the adversary, the tempter. When you talk in this manner, you are not on my side but rather on the side of our enemy. In this way do you make your love for me a stumbling block to my doing the Father’s will. Mind not the ways of men but rather the will of God.”
158:7.5 (1760.2) ולאחר שהם התאוששו מן ההלם הראשון של נזיפת ישוע, ולפני שהמשיכו במסעם, המשיך המאסטר ואמר: ״אִישׁ כִּי יָחְפֹּץ לָלֶכֶת אַחֲרָי יְכַחֵשׁ בְּנַפְשׁוֹ, וְנָשָׂא אֶת צְלוּבוֹ יוֹם יוֹם וְהָלַךְ אַחֲרָי. כִּי הֶחָפֵץ לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ תֹּאבַד נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ, וְהַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי וּלְמָעַן הַבְּשׂוֹרָה, הוּא יַצִּילֶנָּה. כִּי מַה יּוֹעִיל הָאָדָם שֶׁיִּקְנֶה אֵת כָּל הָעוֹלָם וְאִבַּד וְהִשְׁחִית אֶת נַפְשׁוֹ? אוֹ מַה יִיתֵן אִישׁ פִּדְיוֹן נַפְשׁוֹ? אַל תִּתְבָּיְישׁוּ בִּי וּבִדְבָרַי אֶל מוּל חֶטְא הַדוֹר הַצָבוּעַ, כְּשֶׁם שֶׁאֲנִי לֹא אֶתְבָּיֶישׁ לְהַכִּיר בָּכֶם כַּאֲשֶׁר אָבוֹא בִכְבוֹד אֶל מוּל הָאָב וְהַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים. וּבֶאֱמֶת אֲנִי אֹמֵר לָכֶם, יֵשׁ מִן הַעוֹמְדִים פֹּה אֲשֶׁר לֹא יִטְעֲמוּ מָוֶת, עַד כִּי יִרְאוּ אֶת מַלְכוּת הַאֱלוֹהִים.״		158:7.5 (1760.2) After they had recovered from the first shock of Jesus’ stinging rebuke, and before they resumed their journey, the Master spoke further: “If any man would come after me, let him disregard himself, take up his responsibilities daily, and follow me. For whosoever would save his life selfishly, shall lose it, but whosoever loses his life for my sake and the gospel’s, shall save it. What does it profit a man to gain the whole world and lose his own soul? What would a man give in exchange for eternal life? Be not ashamed of me and my words in this sinful and hypocritical generation, even as I will not be ashamed to acknowledge you when in glory I appear before my Father in the presence of all the celestial hosts. Nevertheless, many of you now standing before me shall not taste death till you see this kingdom of God come with power.”
158:7.6 (1760.3) וכך תיאר ישוע בפשטות בפני השנים-עשר את הנתיב המכאיב ומלא-הניגודים שבו יידרשו ללכת אם ידבקו בו. המילים האלה היו בבחינת הלם גדול עבור הדייגים הגליליים הללו, אשר התעקשו להמשיך ולחלום על מלכות ארצית שבה מובטחות להם משרות של כבוד! אך פנייתו האמיצה כיוונה אל הנאמנות אשר בלבם, ואיש מהם לא חשב לנטוש אותו. ישוע לא התכוון לשלוח אותם לבדם אל תוך העימות; הוא הוביל אותם. הוא רק ביקש מהם לאזור אומץ וללכת אחריו.		158:7.6 (1760.3) And thus did Jesus make plain to the twelve the painful and conflicting path which they must tread if they would follow him. What a shock these words were to these Galilean fishermen who persisted in dreaming of an earthly kingdom with positions of honor for themselves! But their loyal hearts were stirred by this courageous appeal, and not one of them was minded to forsake him. Jesus was not sending them alone into the conflict; he was leading them. He asked only that they bravely follow.
158:7.7 (1760.4) אט-אט החלו השנים-עשר להבין כי ישוע מספר להם על אודות האפשרות שימות. רק במעומעם הם הבינו את מה שאמר להם באשר למותו, אך הם שכחו לגמרי את הצהרתו באשר לתחייתו מן המתים. בחלוף הימים, נזכרו פטרוס, יעקב ויוחנן בחוויותיהם על הַר ההשתנות, והצליחו לגבש הבנה מלאה יותר באשר לכמה מן העניינים הללו.		158:7.7 (1760.4) Slowly the twelve were grasping the idea that Jesus was telling them something about the possibility of his dying. They only vaguely comprehended what he said about his death, while his statement about rising from the dead utterly failed to register in their minds. As the days passed, Peter, James, and John, recalling their experience upon the mount of the transfiguration, arrived at a fuller understanding of certain of these matters.
158:7.8 (1760.5) במהלך כל הקשר של השנים-עשר עם המאסטר, רק פעמים ספורות הם חוו את מבטו הכועס, ושמעו ממנו מילות תוכחה מהירות כֶּאלה אשר שילח זה עתה בפטרוס וביתר השליחים. מאז ומעולם ישוע הפגין סבלנות באשר למגרעותיהם האנושיות, אך לא כך היה כאשר הוא עמד אל מול איום על תוכניתו להוציא אל הפועל את רצון אביו באשר לשארית נתיבתו על-פני האדמה. השליחים היו המומים, פשוטו כמשמעו; הם נדהמו ונתקפו אימה. הם לא הצליחו למצוא מילים על-מנת לבטא את צערם. אט-אט הם החלו להבין במה נדרש המאסטר לעמוד, וכן שהם ייאלצו לעבור זאת עמו, אך מלוא ההבנה באשר למאורעות אשר עתידים לבוא הגיעה הרבה לאחר שקיבלו את הרמזים המקדימים הללו באשר לטרגדיה העתידית.		158:7.8 (1760.5) In all the association of the twelve with their Master, only a few times did they see that flashing eye and hear such swift words of rebuke as were administered to Peter and the rest of them on this occasion. Jesus had always been patient with their human shortcomings, but not so when faced by an impending threat against the program of implicitly carrying out his Father’s will regarding the remainder of his earth career. The apostles were literally stunned; they were amazed and horrified. They could not find words to express their sorrow. Slowly they began to realize what the Master must endure, and that they must go through these experiences with him, but they did not awaken to the reality of these coming events until long after these early hints of the impending tragedy of his latter days.
158:7.9 (1761.1) בדממה יצאו ישוע והשנים-עשר לדרכם אל עבר פארק מגדן, דרך כפר נחום. בחלוף שעות אחר הצהריים, אף כי השליחים לא שוחחו עם ישוע, הם שוחחו רבות בינם לבין עצמם בשעה שאנדראס שוחח עם המאסטר.		158:7.9 (1761.1) In silence Jesus and the twelve started for their camp at Magadan Park, going by way of Capernaum. As the afternoon wore on, though they did not converse with Jesus, they talked much among themselves while Andrew talked with the Master.
8. בביתו של פטרוס ^top		8. At Peter’s House ^top
158:8.1 (1761.2) עם שקיעה הם נכנסו לכפר נחום, צעדו בשבילים צדדיים הישר אל ביתו של שמעון פטרוס ושם סעדו את ארוחת הערב. בעת שדוד זבדיה התכונן להשיט אותם אל מעבר לאגם, הם חיכו בביתו של שמעון, וישוע התבונן בפטרוס ובשליחים האחרים, ושאל: ״היום אחר הצהריים, על מה דיברתם בינכם לבין עצמכם ברצינות שכזו בזמן שהלכתם?״ השליחים שתקו משום שרבים מהם המשיכו את הדיון אשר החלו בהר החרמון, באשר לתפקידים שיקבלו במלכות הקרבה; מי יהיה הבכיר וכן הלאה. היטב ידע ישוע את אשר העסיק את מחשבותיהם באותו יום, ולכן הצביע על אחד מילדיו הקטנטנים של פטרוס, הושיב אותו במחיצתם ואמר: ״אמן, אמן אומר לכם, לא תתקדמו הרבה במלכות השמים, אלא אם כן תשתנו ותהפכו להיות יותר כמו הילד הזה. כל המשפיל עצמו, כל אשר יהפוך להיות כילד הזה, יהיה לגדול מכולם במלכות השמים. הַמְקַבֵּל אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה לִשְׁמִי, אוֹתִי הוּא מְקַבֵּל. וְהַמְקַבֵּל אוֹתִי, הוּא מְקַבֵּל אֵת אֲשֶׁר שְׁלָחָנִי. הגדול במלכות הוא אשר יבקש לשתף את אחיו באמיתות הטובות האלה. נוֹחַ לוֹ שֶׁיִּתָּלֶה פֶלַח רֶכֶב בְּצַוָארוֹ וְיושְׁלַךְ אֶל הַיָּם מֵאֲשֶׁר יַכְשִׁיל אֶת אֶחָד מֵהַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה. וכל אשר תייצרו בידיכם או תראו בעיניכם, אם אלה מונעים מכם מלהתקדם במלכות השמים, מוטב לכם להקריבם, שכן טוב להיכנס אל המלכות ללא החפצים האהובים עליכם בחיים, מלהמשיך ולדבוק באלה ולמצוא את עצמכם מחוצה למלכות. ויותר מכל, מוטב לכם שלא לפגוע באחד מן הקטנים הללו, שכן מלאכיהם עונים תמיד לצבאות השמים.״		158:8.1 (1761.2) Entering Capernaum at twilight, they went by unfrequented thoroughfares directly to the home of Simon Peter for their evening meal. While David Zebedee made ready to take them across the lake, they lingered at Simon’s house, and Jesus, looking up at Peter and the other apostles, asked: “As you walked along together this afternoon, what was it that you talked about so earnestly among yourselves?” The apostles held their peace because many of them had continued the discussion begun at Mount Hermon as to what positions they were to have in the coming kingdom; who should be the greatest, and so on. Jesus, knowing what it was that occupied their thoughts that day, beckoned to one of Peter’s little ones and, setting the child down among them, said: “Verily, verily, I say to you, except you turn about and become more like this child, you will make little progress in the kingdom of heaven. Whosoever shall humble himself and become as this little one, the same shall become greatest in the kingdom of heaven. And whoso receives such a little one receives me. And they who receive me receive also Him who sent me. If you would be first in the kingdom, seek to minister these good truths to your brethren in the flesh. But whosoever causes one of these little ones to stumble, it would be better for him if a millstone were hanged about his neck and he were cast into the sea. If the things you do with your hands, or the things you see with your eyes give offense in the progress of the kingdom, sacrifice these cherished idols, for it is better to enter the kingdom minus many of the beloved things of life rather than to cling to these idols and find yourself shut out of the kingdom. But most of all, see that you despise not one of these little ones, for their angels do always behold the faces of the heavenly hosts.”
158:8.2 (1761.3) וכאשר סיים ישוע לומר את דבריו, הם עלו לסירה והפליגו אל מעבר לאגם, אל מגדן.		158:8.2 (1761.3) When Jesus had finished speaking, they entered the boat and sailed across to Magadan.