מסמך 159		Paper 159
המסע בערי הדקפוליס		The Decapolis Tour
159:0.1 (1762.1) משישוע והשנים-עשר הגיעו לפארק מגדן, הם מצאו קבוצה בת כמעט מאה אוונגליסטים ותלמידים, לרבות סגל הנשים, אשר המתינה להם והייתה מוכנה ליציאה מיידית למסע הלימוד וההטפה בערי הדקפוליס.		159:0.1 (1762.1) WHEN Jesus and the twelve arrived at Magadan Park, they found awaiting them a group of almost one hundred evangelists and disciples, including the women’s corps, and they were ready immediately to begin the teaching and preaching tour of the cities of the Decapolis.
159:0.2 (1762.2) בבוקרו של יום חמישי הזה, ה-18 באוגוסט, קיבץ המאסטר את תלמידיו והנחה אותם כך שכל אחד מן השליחים יצרף אליו את אחד מן האוונגליסטים, ושיחד עם שאר האוונגליסטים, תצאנה שתים-עשרה קבוצות לעבודה בערי הדקפוליס וכפריו. הוא הנחה את סגל הנשים ואת יתר התלמידים להישאר עמו. ישוע הקציב לטובת המסע הזה ארבעה שבועות, והנחה את חסידיו לשוב למגדן לא יאוחר מיום שישי, ה-16 בספטמבר. הוא הבטיח לבקר אותם תכופות במהלך התקופה הזו. במהלך החודש הזה פעלו שתים-עשרה הקבוצות בג׳רש, גמלא, סוסיתא, צפון, גדרה, אבילה, עדרי, פילדלפיה, חשבון, דיוּם, בית שאן ובערים רבות נוספות. במהלך המסע הזה לא אירעו נסים, מעשי ריפוי, או מאורעות יוצאי-דופן אחרים כלשהם.		159:0.2 (1762.2) On this Thursday morning, August 18, the Master called his followers together and directed that each of the apostles should associate himself with one of the twelve evangelists, and that with others of the evangelists they should go out in twelve groups to labor in the cities and villages of the Decapolis. The women’s corps and others of the disciples he directed to remain with him. Jesus allotted four weeks to this tour, instructing his followers to return to Magadan not later than Friday, September 16. He promised to visit them often during this time. In the course of this month these twelve groups labored in Gerasa, Gamala, Hippos, Zaphon, Gadara, Abila, Edrei, Philadelphia, Heshbon, Dium, Scythopolis, and many other cities. Throughout this tour no miracles of healing or other extraordinary events occurred.
1. הדרשה על הסליחה ^top		1. The Sermon on Forgiveness ^top
159:1.1 (1762.3) ערב אחד בסוסיתא, לימד ישוע, בתגובה לשאלה של אחד התלמידים, את הדרשה על הסליחה. וכך המאסטר אמר:		159:1.1 (1762.3) One evening at Hippos, in answer to a disciple’s question, Jesus taught the lesson on forgiveness. Said the Master:
159:1.2 (1762.4) ״אָדָם טוֹב אֲשֶׁר לוֹ מֵאָה כְבָשִׂים וְאָבַד לוֹ אֶחָד מֵהֶם, האם לֹא יִטושׁ אֶת הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה וְהָלַךְ אַחֲרֵי הָאוֹבֵד עַד כִּי יִמְצָאֵהוּ? וְהָיָה כְּמָצְאוֹ אֹתוֹ יְשִׂימֶנּוּ עַל כְּתֵפָיו בְּשִׂמְחָה, וּבָא אֶל בֵּיתוֹ וְקָרָא לְאֹהֲבָיו וְלִשְׁכֵנָיו יַחַד לֵאמֹר, ׳שִׂמְחוּ אִתִּי כִּי מָצָאתִי אֶת שֵׂיִי הָאֹבֵד.׳ אֹמֵר אֲנִי לָכֶם כִּי שִׂמְחָה תִהְיֶה בַּמְרוֹמִים עַל חוֹטֵא אֶחָד אֲשֶׁר שָׁב, יוֹתֵר מֵעַל תִּשְׁעִים-וְתִשְׁעָה צַדִּיקִים אֲשֶׁר לֹא יִצְטָרְכוּ לִתְשׁוּבָה. ואף-על-פי-כן, אין זהו רצונו של אבי אשר בשמים כי אפילו אחד מן הקטנים הללו יֹאבד, קל וחומר ייכחד. יש שבדת שלכם האל מקבל את החוטא אשר מתחרט; על-פי בשורת המלכות, האב יוצא לחפש אותם אפילו הרבה בטרם חשבו להתחרט.		159:1.2 (1762.4) “If a kindhearted man has a hundred sheep and one of them goes astray, does he not immediately leave the ninety and nine and go out in search of the one that has gone astray? And if he is a good shepherd, will he not keep up his quest for the lost sheep until he finds it? And then, when the shepherd has found his lost sheep, he lays it over his shoulder and, going home rejoicing, calls to his friends and neighbors, ‘Rejoice with me, for I have found my sheep that was lost.’ I declare that there is more joy in heaven over one sinner who repents than over ninety and nine righteous persons who need no repentance. Even so, it is not the will of my Father in heaven that one of these little ones should go astray, much less that they should perish. In your religion God may receive repentant sinners; in the gospel of the kingdom the Father goes forth to find them even before they have seriously thought of repentance.
159:1.3 (1762.5) ״האב שבשמים אוהב את ילדיו, ולפיכך ראוי לכם ללמוד לאהוב זה את זה; האב שבשמים מוחל לכם על חטאיכם; ולפיכך ראוי לכם שתלמדו לסלוח זה לזה. וְכִי יֶחֱטָא לְךָ אָחִיךָ, לֵךְ וְהוֹכַחְתָּ אוֹתוֹ בֵּינְךָ לְבֵינוֹ בְּסֶבֶר-פָּנִים וּבְאוֹרֶךְ-רוּח וְהַרְאֶה לוֹ כֵּיצָד טָעַה. וְאִם יִשְׁמַע אֵלֶיךָ, וְקָנִיתָ לְּךָ אֶת אָחִיךָ. וְאִם לֹא יִשְׁמַע וְיַמְשִׁיךְ בִּשְׁגִיאָתוֹ, וְלָקַחַתָּ עִמְּךָ עוֹד אֶחָד אוֹ שְׁנָיִם חַבֵרִים מִשֶׁל שְׁנֶיכֵם, כִּי עַל פִּי שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר, וְיָעִידוּ כִּי בְּצֶדֶק וּבְחֶסֶד נָהַגְתָ בְּאֲחִיָך אָשֶׁר פָּשָׁע לְךָ. וְאִם לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם, וְהִגַּדְתָּ אֶל הַקָּהָל, וְאִם לֹא יִשְׁמַע גַּם אֶל הַקָּהָל, וְנָהַגוּ בּוֹ כְּמֵיטָב שִׁיפּוּטָם; והוגלה איש שוגה זה מן המלכות. אף כי לא תוכלו לשפוט את נשמת רעיכם, ואף כי לא תוכלו למחול על חטאים, או להתיימר לקחת לעצמכם את זכויות שליטי צבאות השמים, בה-בעת, בידכם ניתנה הזכות לשמור על סדרי המלכות של הזמן על-פני הארץ. ואף כי לא תוכלו להתערב בצו אלוה באשר לחיי הנצח, לכם ניתנה הסמכות להחליט על מנהגי הארץ אשר בחיים ברי החלוף. וכך, כֹּל אֲשֶׁר תחליטו על הארץ כך יתקבל גם בשמים. ואף כי לא תוכלו לחרוץ דבר באשר לגורל הנצח של היחיד, יוּתר לכם לקבוע את מנהג הקבוצה, כִּי בְכָל מָקוֹם אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה אשר יסכימו ויבקשו ממני דבר, כך ייעשה, אם בקשתם איננה סותרת את רצון אבי אשר בשמים. וכל זאת אמת ויציב, כי בכל מקום שבו נקבצו שניים או שלושה מאמינים יַחְדָו, שָׁם גַּם אֲנִי בְּתוֹכָם.״		159:1.3 (1762.5) “The Father in heaven loves his children, and therefore should you learn to love one another; the Father in heaven forgives you your sins; therefore should you learn to forgive one another. If your brother sins against you, go to him and with tact and patience show him his fault. And do all this between you and him alone. If he will listen to you, then have you won your brother. But if your brother will not hear you, if he persists in the error of his way, go again to him, taking with you one or two mutual friends that you may thus have two or even three witnesses to confirm your testimony and establish the fact that you have dealt justly and mercifully with your offending brother. Now if he refuses to hear your brethren, you may tell the whole story to the congregation, and then, if he refuses to hear the brotherhood, let them take such action as they deem wise; let such an unruly member become an outcast from the kingdom. While you cannot pretend to sit in judgment on the souls of your fellows, and while you may not forgive sins or otherwise presume to usurp the prerogatives of the supervisors of the heavenly hosts, at the same time, it has been committed to your hands that you should maintain temporal order in the kingdom on earth. While you may not meddle with the divine decrees concerning eternal life, you shall determine the issues of conduct as they concern the temporal welfare of the brotherhood on earth. And so, in all these matters connected with the discipline of the brotherhood, whatsoever you shall decree on earth, shall be recognized in heaven. Although you cannot determine the eternal fate of the individual, you may legislate regarding the conduct of the group, for, where two or three of you agree concerning any of these things and ask of me, it shall be done for you if your petition is not inconsistent with the will of my Father in heaven. And all this is ever true, for, where two or three believers are gathered together, there am I in the midst of them.”
159:1.4 (1763.1) שמעון פטרוס עמד בראש הקבוצה אשר פעלה בסוסיתא, וכאשר שמע את דבריו של ישוע, הוא שאלו: ״אֲדֹנִי, כַּמַה פְּעָמִים יֶחֱטָא לִי אָחִי וּמָחַלְתִּי לוֹ? הַעַד שֶׁבַע פְּעָמִים?״ על כך ענה ישוע לפטרוס׃ ״לֹא אֹמַר לְךָ עַד שֶׁבַע פְּעָמִים, כִּי עַד שִׁבְעִים-וָשֶׁבַע. עַל כֵּן דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָׁמַיִם לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אָשֶׁר הָיָה יוֹרֵד לְחֶשְׁבּוֹן עִם עֲבָדָיו. וְכַאֲשֶׁר הֵחֵל לְחַשֵׁב אֶת חֶשְׁבּוֹנוֹ הוּבָא לְפָנָיו אִישׁ אֲשֶׁר הָיָה חָיַיב לוֹ עֲשֶׂרֶת-אֲלָפִים כִּכְּרֵי כָּסֶף. וְלֹא הָיָה לוֹ לְשָׁלֵּם, וַיְצַו אֲדוֹנַיו לִמְכֹּר אוֹתוֹ וְאֶת כָּל אָשָׁר לוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וִישַׁלֵּם. וַיִפּוֹל הָעֶבֶד עַל פָּנָיו וְיִּשְׁתַּחוּ לוֹ לֵאמוֹר, ׳אֲדֹנִי, הַאֲרֶךְ לִי אַפֶּךָ וַאֲשַׁלֵּם לְךָ הַכֹּל.׳ וַיֶּהֱמוּ מְעֵי אֲדֹנֵי הָעֶבֶד הַהוּא, וַיִּפְטְרֵהוּ וַיִּמְחֹל לוֹ אֶת חוֹבוֹ.		159:1.4 (1763.1) Simon Peter was the apostle in charge of the workers at Hippos, and when he heard Jesus thus speak, he asked: “Lord, how often shall my brother sin against me, and I forgive him? Until seven times?” And Jesus answered Peter: “Not only seven times but even to seventy times and seven. Therefore may the kingdom of heaven be likened to a certain king who ordered a financial reckoning with his stewards. And when they had begun to conduct this examination of accounts, one of his chief retainers was brought before him confessing that he owed his king ten thousand talents. Now this officer of the king’s court pleaded that hard times had come upon him, and that he did not have wherewith to pay this obligation. And so the king commanded that his property be confiscated, and that his children be sold to pay his debt. When this chief steward heard this stern decree, he fell down on his face before the king and implored him to have mercy and grant him more time, saying, ‘Lord, have a little more patience with me, and I will pay you all.’ And when the king looked upon this negligent servant and his family, he was moved with compassion. He ordered that he should be released, and that the loan should be wholly forgiven.
159:1.5 (1763.2) ״וַיֵּצֵא הָעֶבֶד הַהוּא מִלְּפָנָיו וַיִּמְצָא אֶחָד מֵחֲבֵרָיו וְהוּא חָיַיב לוֹ מֵאָה דִינָרִים, וַיַּחֲזֶק בּוֹ בְּצָוָוארוֹ וַיַּחְנְקֵהוּ לֵאמוֹר, ׳שַׁלֵּם לִי אֵת אֲשֶׁר אַתָּה חָיַיב לִי.׳ וַיִפּוֹל חֲבֵרוֹ לִפְנֵי רַגְלָיו וַיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לֵאמוֹר, ׳הַאֲרֶךְ לִי אַפֶּךָ וַאֲשַׁלְּמָה לְּךָ הַכֹּל.׳ וְהוּא מֵאֵן וַיֵּלֶךְ וַיַּנִּיחֵהוּ בַּמִּשְׁמָר עַד אָשֶׁר יְּשַׁלֶּם לוֹ אֶת חוֹבוֹ. וְהָעֲבָדִים חֲבֵרָיו רָאוּ אֶת אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיֵּעָצְבוּ מְאֹד, וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לְאֲדוֹנֶיהֵם אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה. וַיִּקְרָא אֵלָיו אֲדוֹנָיו וַיֹּאמֶר לוֹ ׳אַתָּה עֶבֶד בְּלִיַּעַל, אֶת כָּל הַחוֹב הַהוּא מָחַלְתִּי לְךָ, יַעַן אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתָּ מִמֶּנִּי. הֲלֹא הָיָה גַם עָלֶיךָ לְרַחֵם עַל חֲבֵרֶךָ כַּאֲשֶׁר רִיחַמְתִי אֲנִי עָלֶיךָ.׳ וַיִקְצוֹף אֲדוֹנָיו וַיִּתְּנֵהוּ בְּיַד הַנוֹגְשִׂים עַד כִּי יְשַׁלֵּם אֶת כָּל חוֹבוֹ. וְכַך גַּם אבי מרחם יותר על אלה המרחמים על רעיהם. וכיצד תוכלו לבקש מן האל מחילה על מגרעותיכם, בשעה שאתם עצמכם גוערים באחֵיכם על אותן מגרעות עצמן? אומר אני לכולכם: בחינם קיבלתם את מתת המלכות; בחינם תנו לאחֵיכם אשר בארץ.״		159:1.5 (1763.2) “And this chief steward, having thus received mercy and forgiveness at the hands of the king, went about his business, and finding one of his subordinate stewards who owed him a mere hundred denarii, he laid hold upon him and, taking him by the throat, said, ‘Pay me all you owe.’ And then did this fellow steward fall down before the chief steward and, beseeching him, said: ‘Only have patience with me, and I will presently be able to pay you.’ But the chief steward would not show mercy to his fellow steward but rather had him cast in prison until he should pay his debt. When his fellow servants saw what had happened, they were so distressed that they went and told their lord and master, the king. When the king heard of the doings of his chief steward, he called this ungrateful and unforgiving man before him and said: ‘You are a wicked and unworthy steward. When you sought for compassion, I freely forgave you your entire debt. Why did you not also show mercy to your fellow steward, even as I showed mercy to you?’ And the king was so very angry that he delivered his ungrateful chief steward to the jailers that they might hold him until he had paid all that was due. And even so shall my heavenly Father show the more abundant mercy to those who freely show mercy to their fellows. How can you come to God asking consideration for your shortcomings when you are wont to chastise your brethren for being guilty of these same human frailties? I say to all of you: Freely you have received the good things of the kingdom; therefore freely give to your fellows on earth.”
159:1.6 (1764.1) וכך לימד ישוע על אודות הסכנה אשר קיימת במשפט ששופט אדם את חברו, ועל אודות חוסר-ההוגנות הכרוך בדבר. אף כי נדרש לשמור על המשמעת, נדרש לנהוג בצדק, וראוי כי חוכמת האחווה היא אשר תחליט בכל אלה. ישוע העניק את הסמכות החוקתית והמשפטית לידי הקבוצה ולא לידי היחיד. ואפילו הסמכות אשר ניתנה לקבוצה, אין ראוי שתופעל כסמכות אישית. לעולם קיימת הסכנה שמשפט היחיד יושפע מדעה קדומה, או מן הרגשות. אך סביר כי משפט הקבוצה יהא מסוכן פחות, ויהא נתון פחות לחוסר ההוגנות של נטיית היחיד. מאז ומעולם ביקש ישוע להקטין ככל שניתן את מידת חוסר ההוגנות, הנקמה והנקמנות.		159:1.6 (1764.1) Thus did Jesus teach the dangers and illustrate the unfairness of sitting in personal judgment upon one’s fellows. Discipline must be maintained, justice must be administered, but in all these matters the wisdom of the brotherhood should prevail. Jesus invested legislative and judicial authority in the group, not in the individual. Even this investment of authority in the group must not be exercised as personal authority. There is always danger that the verdict of an individual may be warped by prejudice or distorted by passion. Group judgment is more likely to remove the dangers and eliminate the unfairness of personal bias. Jesus sought always to minimize the elements of unfairness, retaliation, and vengeance.
159:1.7 (1764.2) [השימוש במונח שבעים-ושבעה לשם תיאור חסד ורחמים לקוח מן התורה, ומתייחס לעליצותו של למך בשל כלֵי הנשק של בנו, תובל-קין, אשר השווה את כלֵי הנשק העדיפים שלו לאלו של אויביו, והצהיר: ״אם קין, ללא כל כלי נשק בידו, נקם שבע פעמים, כי אז אני אנקום שבעים-ושבע פעמים.״]		159:1.7 (1764.2) [The use of the term seventy-seven as an illustration of mercy and forbearance was derived from the Scriptures referring to Lamech’s exultation because of the metal weapons of his son Tubal-Cain, who, comparing these superior instruments with those of his enemies, exclaimed: “If Cain, with no weapon in his hand, was avenged seven times, I shall now be avenged seventy-seven.”]
2. המטיף המוזר ^top		2. The Strange Preacher ^top
159:2.1 (1764.3) ישוע הלך לגמלא על-מנת לבקר את יוחנן ואת אלו אשר עבדו עמו שם. באותו ערב, לאחר מפגש של שאלות ותשובות, אמר יוחנן לישוע: ״מאסטר, אתמול הלכתי לְאָשְתָרוֹת כדי לפגוש שם אדם אשר לימד בשמך, ואפילו טען כי הוא מגרש שדים. האיש הזה מעולם לא היה אתנו, ואף לא עקב אחרינו; לפיכך אסרתי עליו לעשות דברים שכאלה.״ אז אמר ישוע: ״אל לך לאסור עליו. אינך מבין שבקרוב יטיפו לבשורת המלכות הזו בכל רחבי העולם? כיצד תוכל לצפות שכל אלו אשר מאמינים לבשורה יהיו כפופים להנחייתך? שמח בכך שתורתנו כבר החלה להתבטא מעבר לגבולות של השפעתנו האישית. יוחנן, האם אינך רואה כי בסופו של דבר אלו אשר מתיימרים לעשות דברים גדולים בשמי חייבים לתמוך בנו? הם בוודאי לא ימהרו לדבר בי סרה. בני, בכל העניינים הללו מוטב לך להניח כִּי כֹל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ לְצָרֵינוּ לָנוּ הוּא. בדורות הבאים, אנשים רבים אשר אינם ראויים לחלוטין, יעשו דברים משונים רבים בשמי, אך אני לא אאסור עליהם לעשות כן. אומר אני לך כי אפילו כאשר נשמה צמאה מקבלת כוס מים, שליחי האב רושמים מעשה שירות אוהב שכזה.״		159:2.1 (1764.3) Jesus went over to Gamala to visit John and those who worked with him at that place. That evening, after the session of questions and answers, John said to Jesus: “Master, yesterday I went over to Ashtaroth to see a man who was teaching in your name and even claiming to be able to cast out devils. Now this fellow had never been with us, neither does he follow after us; therefore I forbade him to do such things.” Then said Jesus: “Forbid him not. Do you not perceive that this gospel of the kingdom shall presently be proclaimed in all the world? How can you expect that all who will believe the gospel shall be subject to your direction? Rejoice that already our teaching has begun to manifest itself beyond the bounds of our personal influence. Do you not see, John, that those who profess to do great works in my name must eventually support our cause? They certainly will not be quick to speak evil of me. My son, in matters of this sort it would be better for you to reckon that he who is not against us is for us. In the generations to come many who are not wholly worthy will do many strange things in my name, but I will not forbid them. I tell you that, even when a cup of cold water is given to a thirsty soul, the Father’s messengers shall ever make record of such a service of love.”
159:2.2 (1764.4) ההוראה הזו של ישוע בלבלה את יוחנן עד מאוד. האם הוא לא שמע את המאסטר אומר כי ״כָּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ אִתִּי, נֶגְדִּי הוּא?״ ואולם, הוא לא הבין כי במקרה הזה ישוע התכוון ליחס האישי של האדם לתורה הרוחנית על אודות המלכות, ואילו במקרה השני התייחסותו הייתה למערכת היחסים החיצונית והחברתית והרחבה של המאמינים עם הסוגיות המנהליות של ניהול ושליטה של קבוצת מאמינים אחת בעבודתן של קבוצות אחרות, אשר לבסוף תהיינה אף הן חלק מן האחווה העולמית העתידית.		159:2.2 (1764.4) This instruction greatly perplexed John. Had he not heard the Master say, “He who is not with me is against me”? And he did not perceive that in this case Jesus was referring to man’s personal relation to the spiritual teachings of the kingdom, while in the other case reference was made to the outward and far-flung social relations of believers regarding the questions of administrative control and the jurisdiction of one group of believers over the work of other groups which would eventually compose the forthcoming world-wide brotherhood.
159:2.3 (1765.1) ואולם, לעיתים קרובות סיפר יוחנן על אודות ההתנסות הזאת בהקשר של פעולתו המאוחרת יותר לטובת המלכות. ועל-אף-זאת, פעמים רבות נעלבו השליחים מאלו אשר העזו ללמד בשמו של המאסטר. להם, תמיד נדמה בלתי-ראוי שאדם שלא ישב לרגליו של ישוע יעז ללמד בשמו.		159:2.3 (1765.1) But John oftentimes recounted this experience in connection with his subsequent labors in behalf of the kingdom. Nevertheless, many times did the apostles take offense at those who made bold to teach in the Master’s name. To them it always seemed inappropriate that those who had never sat at Jesus’ feet should dare to teach in his name.
159:2.4 (1765.2) האדם שיוחנן אסר עליו ללמד ולפעול בשמו של ישוע לא שעה לאיסור של השליח. הוא המשיך במאמציו ובנה בכָּנַתָא קהילת מאמינים גדולה, בטרם יצא למסופוטמיה. האדם הזה, עָדֵן שמו, החל להאמין בישוע לאחר ששמע את סיפורו של המשוגע אשר ישוע ריפא ליד כורסי, ואשר האמין בלב שלם כי הרוחות הרעות שישוע גרש ממנו נכנסו אל תוך עדר החזירים והאיצו בהם לקפוץ כשראשם מטה מן הצוק אל מותם.		159:2.4 (1765.2) This man whom John forbade to teach and work in Jesus’ name did not heed the apostle’s injunction. He went right on with his efforts and raised up a considerable company of believers at Kanata before going on into Mesopotamia. This man, Aden, had been led to believe in Jesus through the testimony of the demented man whom Jesus healed near Kheresa, and who so confidently believed that the supposed evil spirits which the Master cast out of him entered the herd of swine and rushed them headlong over the cliff to their destruction.
3. ההנחיה למורים ולמאמינים ^top		3. Instruction for Teachers and Believers ^top
159:3.1 (1765.3) ישוע שהה בעֵדְרֵי, המקום שבו פעלו תומאס ועמיתיו, יום אחד ולילה אחד, ובמהלך דיון הערב הוא ביטא את העקרונות המנחים אשר ראוי כי ינחו את אלה אשר מטיפים לאמת, ואשר ראוי כי יניעו את כל אלה אשר מלמדים את בשורת המלכות. להלן סיכום הדברים שישוע לימד, במונחים של היום:		159:3.1 (1765.3) At Edrei, where Thomas and his associates labored, Jesus spent a day and a night and, in the course of the evening’s discussion, gave expression to the principles which should guide those who preach truth, and which should activate all who teach the gospel of the kingdom. Summarized and restated in modern phraseology, Jesus taught:
159:3.2 (1765.4) כבדו תמיד את אישיות האדם. אף-פעם אין לקדם בכוח מטרה ראויה; ניצחונות רוחניים יכולים להיות מושגים אך באמצעות עוצמה רוחנית. האיסור הזה על הפעלת השפעה חומרית תקף הן בנוגע להפעלת כוח נפשי והן באשר להפעלת כוח פיזי. אין להשתמש בטיעונים מוחצים ובעליונות מנטאלית על-מנת לאלץ גברים ונשים להיכנס בשערי המלכות. אין להכריע את דעתו של אדם רק מתוך הפעלת טיעון לוגי כבד, או רהיטות גרידא. ואף כי לא ניתן לבטל לגמרי את תפקיד הרגשות כגורם בהחלטות האנושיות, אין לפנות ישירות אל הרגשות של התלמידים המיועדים לקדם את המלכות. פנו ישירות אל הרוח האלוהית השוכנת בדעת האדם. אל לכם לפנות אל הפחד, הרחמים או הרגש. היו הגונים בפניותיכם אל בני-אדם; הפעילו שליטה עצמית והציגו איפוק ראוי; כבדו כראוי את אישיות תלמידיכם. זכרו את אשר אמרתי: ״הִנְנִי עֹמֵד בַּפֶּתַח וְדֹפֵק, וְהָיָה כִּי יִשְׁמַע אִישׁ לְקוֹלִי וּפָתַח הַפֶּתַח, אָבוֹא אֵלָיו.״		159:3.2 (1765.4) Always respect the personality of man. Never should a righteous cause be promoted by force; spiritual victories can be won only by spiritual power. This injunction against the employment of material influences refers to psychic force as well as to physical force. Overpowering arguments and mental superiority are not to be employed to coerce men and women into the kingdom. Man’s mind is not to be crushed by the mere weight of logic or overawed by shrewd eloquence. While emotion as a factor in human decisions cannot be wholly eliminated, it should not be directly appealed to in the teachings of those who would advance the cause of the kingdom. Make your appeals directly to the divine spirit that dwells within the minds of men. Do not appeal to fear, pity, or mere sentiment. In appealing to men, be fair; exercise self-control and exhibit due restraint; show proper respect for the personalities of your pupils. Remember that I have said: “Behold, I stand at the door and knock, and if any man will open, I will come in.”
159:3.3 (1765.5) כאשר תכניסו אדם בשערי המלכות, אל תמעיטו בכבודו העצמי ואל תכריתו את כבודו. ואף כי כבוד עצמי רב מדי עלול לחבל בענווה לשמה ולהסתיים בגאווה, מרמה ויהירות, אובדן הכבוד-העצמי מסתיים לעיתים קרובות בשיתוק הרצון. מטרת הבשורה הזו היא להשיב על כנו את הכבוד העצמי של אלה אשר איבדו אותו, ולרסן אותו בקרב אלו אשר ניחנו בו. אל נא תשגו בכך שרק תגערו בתלמיד בשל הדברים השגויים שבחייו; זכרו גם להכיר ברוחב לב במה שראוי לשבח בחייהם של התלמידים. אל תשכחו כי אנוכי לא אחסוך כל מאמץ על-מנת להשיב את הכבוד העצמי לאלו אשר איבדו אותו, ואשר רוצים בו בחזרה באמת.		159:3.3 (1765.5) In bringing men into the kingdom, do not lessen or destroy their self-respect. While overmuch self-respect may destroy proper humility and end in pride, conceit, and arrogance, the loss of self-respect often ends in paralysis of the will. It is the purpose of this gospel to restore self-respect to those who have lost it and to restrain it in those who have it. Make not the mistake of only condemning the wrongs in the lives of your pupils; remember also to accord generous recognition for the most praiseworthy things in their lives. Forget not that I will stop at nothing to restore self-respect to those who have lost it, and who really desire to regain it.
159:3.4 (1765.6) הישמרו לכם פן תפגעו בכבודן העצמי של נשמות ביישניות ופחדניות. אל תתפתו לסרקזם על חשבון אחַי אשר דעתם תמימה. אל תהיו ציניים כלפי ילדַי אחוזי הפחד. הבטלנות מחסלת את הכבוד העצמי; לפיכך, עודדו את אחֵיכם להמשיך ולעסוק במשימות אשר הם בחרו, ועשו כל מאמץ על-מנת להבטיח עבודה לכל אלו אשר מוצאים את עצמם מחוסרי-תעסוקה.		159:3.4 (1765.6) Take care that you do not wound the self-respect of timid and fearful souls. Do not indulge in sarcasm at the expense of my simple-minded brethren. Be not cynical with my fear-ridden children. Idleness is destructive of self-respect; therefore, admonish your brethren ever to keep busy at their chosen tasks, and put forth every effort to secure work for those who find themselves without employment.
159:3.5 (1766.1) לעולם אל תימָצאו אשמים בשימוש בטקטיקות בלתי-ראויות כהולכת גברים ונשים מתוך הפחדתם פנימה אל המלכות. אב אוהב לא יפחיד את ילדיו על-מנת שיצייתו להנחיותיו הצודקות.		159:3.5 (1766.1) Never be guilty of such unworthy tactics as endeavoring to frighten men and women into the kingdom. A loving father does not frighten his children into yielding obedience to his just requirements.
159:3.6 (1766.2) יום אחד יבינו ילדי המלכות כי רגשות חזקים אינם שקולים להנחייתה של רוח אלוה. אם אדם מרגיש צורך עז ומשונה לעשות דבר-מה, או ללכת אל מקום מסוים, אין בהכרח פירוש הדבר שמקורם של הדחפים הללו הינו בהנחיית הרוח השוכנת.		159:3.6 (1766.2) Sometime the children of the kingdom will realize that strong feelings of emotion are not equivalent to the leadings of the divine spirit. To be strongly and strangely impressed to do something or to go to a certain place, does not necessarily mean that such impulses are the leadings of the indwelling spirit.
159:3.7 (1766.3) הזהירו מראש את כלל המאמינים באשר למיצר הקושי, אשר כל מי שעובר מן החיים שבחומר לחיים שברוח נדרש בהכרח לחצות. כל המצוי די במלואו באחד משני המחוזות האלה חווה אך קושי או בלבול מועט, אך בעת המעבר בין שתי רמות החיים, עתידים כולם – מי יותר ומי פחות – לחוות חוסר-וודאות. כאשר תיכנסו בשערי המלכות, לא תוכלו לחמוק מן האחריות ומן החובה הטמונה בכך, אך זכרו: עול הבשורה נעים הוא, ומשא האמת הוא קל.		159:3.7 (1766.3) Forewarn all believers regarding the fringe of conflict which must be traversed by all who pass from the life as it is lived in the flesh to the higher life as it is lived in the spirit. To those who live quite wholly within either realm, there is little conflict or confusion, but all are doomed to experience more or less uncertainty during the times of transition between the two levels of living. In entering the kingdom, you cannot escape its responsibilities or avoid its obligations, but remember: The gospel yoke is easy and the burden of truth is light.
159:3.8 (1766.4) העולם מלא בנשמות רעבות אשר גוועות ברעב בנוכחות לחם החיים עצמו; אנשים מתים בחיפוש אחר האל אשר חי בקרבם הם. אנשים מבקשים את אוצרות המלכות בלבבות כמהים וברגליים עייפות, בעודם אך בטווח נגיעה מן האמונה החיה. אמונה מתייחסת לדת כשם שהמפרשים מתייחסים לאנייה; היא מוסיפה עוצמה, לא עול חיים מעיק. לאלו המבקשים להיכנס בשערי המלכות יש מאבק אחד בלבד, והמאבק הזה הוא הקרב הטוב על האמונה. המאמין ניצב בפני קרב אחד בלבד, והוא הקרב כנגד הספק – חוסר האמונה.		159:3.8 (1766.4) The world is filled with hungry souls who famish in the very presence of the bread of life; men die searching for the very God who lives within them. Men seek for the treasures of the kingdom with yearning hearts and weary feet when they are all within the immediate grasp of living faith. Faith is to religion what sails are to a ship; it is an addition of power, not an added burden of life. There is but one struggle for those who enter the kingdom, and that is to fight the good fight of faith. The believer has only one battle, and that is against doubt—unbelief.
159:3.9 (1766.5) בהטיפכם לבשורת המלכות, אתם פשוט מלמדים חברות עם האל. ואחווה זו תמצא חן הן בעיני גברים והן בעיני נשים, וכולם ימצאו בה את מה שעונה באמת על הכמיהות ועל האידיאלים הטיפוסיים להם. אִמרו לילדַי כי איני רק רך באשר לרגשותיהם, ואיני רק סבלן כלפי חולשותיהם, אלא הנני אף חסר רחמים כלפי החטא וחסר-סבלנות באשר לעוון. הנני אכן צנוע ועניו בנוכחותו של אבי, אך באותה המידה, הנני חסר-פשרות לנוכח רשע מכוּון ולנוכח התמרדות חוטאת כנגד רצון אבי שבשמים.		159:3.9 (1766.5) In preaching the gospel of the kingdom, you are simply teaching friendship with God. And this fellowship will appeal alike to men and women in that both will find that which most truly satisfies their characteristic longings and ideals. Tell my children that I am not only tender of their feelings and patient with their frailties, but that I am also ruthless with sin and intolerant of iniquity. I am indeed meek and humble in the presence of my Father, but I am equally and relentlessly inexorable where there is deliberate evil-doing and sinful rebellion against the will of my Father in heaven.
159:3.10 (1766.6) אל לכם להציג את המורה שלכם כאיש של צער. הדורות הבאים ילמדו גם על אודות האושר הקורן שלנו, על אודות התרוממות הרוח של הרצון הטוב ועל אודות ההשראה אשר עורר חוש ההומור הטוב שלנו. אנו מטיפים למסר של בשורות טובות, מסר מדבּק ובעל-עוצמה מחוללת תמורות. אלה אשר יקבלו את התורה הזו יתמלאו שמחה, וזו תגדוש את לבם לעד. אושר הולך וגדל הוא לעולם מנת חלקם של כל אלו אשר הינם בטוחים באשר לאל.		159:3.10 (1766.6) You shall not portray your teacher as a man of sorrows. Future generations shall know also the radiance of our joy, the buoyance of our good will, and the inspiration of our good humor. We proclaim a message of good news which is infectious in its transforming power. Our religion is throbbing with new life and new meanings. Those who accept this teaching are filled with joy and in their hearts are constrained to rejoice evermore. Increasing happiness is always the experience of all who are certain about God.
159:3.11 (1766.7) לָמדו את כל המאמינים להימנע מלהישען על הקביים הרעועים של הסימפטיה הכוזבת. ההתפלשות ברחמים העצמיים לא תאפשר לכם לפתח אופי חזק; השתדלו באמת להימנע מלהשפיע באמצעות השתתפות בסבל. אהדו את האמיצים וחסכו את רחמיכם מאותן נשמות פחדניות אשר בקושי מתאמצות לעמוד מול מבחני החיים. אל תעניקו נחמה לאלו הנכנעים נוכח הצרות ללא מאבק. אל תעניקו את אהדתכם לחבריכם, אך ורק כדי שאלה יחזירו לכם אהדה.		159:3.11 (1766.7) Teach all believers to avoid leaning upon the insecure props of false sympathy. You cannot develop strong characters out of the indulgence of self-pity; honestly endeavor to avoid the deceptive influence of mere fellowship in misery. Extend sympathy to the brave and courageous while you withhold overmuch pity from those cowardly souls who only halfheartedly stand up before the trials of living. Offer not consolation to those who lie down before their troubles without a struggle. Sympathize not with your fellows merely that they may sympathize with you in return.
159:3.12 (1766.8) בשעה שילדַי הופכים להיות מודעים-בעצמם להבטחת הנוכחוּת האלוהית, אמונה מעין זו תרחיב את הדעת, תרומם את הנשמה, תחזק את האישיות, תעצים את האושר, תעמיק את ההבחנה הרוחנית, וכן תעצים את היכולת לאהוב ולהיות נאהב.		159:3.12 (1766.8) When my children once become self-conscious of the assurance of the divine presence, such a faith will expand the mind, ennoble the soul, reinforce the personality, augment the happiness, deepen the spirit perception, and enhance the power to love and be loved.
159:3.13 (1767.1) לָמדו את כלל המאמינים כי הכניסה בשערי המלכות אינה מעניקה חסינות בפני תאונות הזמן, או אסונות הטבע הרגילים. אמונה בבשורה לא תמנע מכם מלהיקלע לצרות, אך היא תבטיח כי אתם לא תפחדו בשעה שהצרות ייערמו. אם תעזו להאמין בי וללכת אחרי בלב שלם, האמונה הזו בוודאי תוליך אתכם בדרך של צרות. אינני מבטיח לגאול אתכם ממימי המצוקה הסוערים, אך אני מבטיח לכם כי אלך אתכם ואהיה אתכם בתוך הסערות.		159:3.13 (1767.1) Teach all believers that those who enter the kingdom are not thereby rendered immune to the accidents of time or to the ordinary catastrophes of nature. Believing the gospel will not prevent getting into trouble, but it will insure that you shall be unafraid when trouble does overtake you. If you dare to believe in me and wholeheartedly proceed to follow after me, you shall most certainly by so doing enter upon the sure pathway to trouble. I do not promise to deliver you from the waters of adversity, but I do promise to go with you through all of them.
159:3.14 (1767.2) ישוע לימד את קבוצת המאמינים דברים רבים אחרים, בטרם פרשה הקבוצה לשנת הלילה. ואלה אשר שמעו את הדברים נצרו אותם בלבם, וחזרו עליהם תכופות על-מנת לחזק את השליחים והחסידים אשר לא נכחו בשעה שנאמרו.		159:3.14 (1767.2) And much more did Jesus teach this group of believers before they made ready for the night’s sleep. And they who heard these sayings treasured them in their hearts and did often recite them for the edification of the apostles and disciples who were not present when they were spoken.
4. השיחה עם נתנאל ^top		4. The Talk with Nathaniel ^top
159:4.1 (1767.3) ואז ביקר ישוע באבילה, שם פעלו נתנאל ועמיתיו. נתנאל הוטרד עד מאוד מהכרזותיו של ישוע, אשר נדמה שכרסמו בסמכות כתבי הקודש העבריים המוכרים. לפיכך, באותו הלילה, לאחר מפגש השאלות והתשובות הרגיל, לקח נתנאל את ישוע הרחק מן האחרים ושאלו: ״מאסטר, האם תוכל לסמוך עלי באשר לאמת על כתבי הקודש? שמתי לבי לכך שאתה מלמד אותנו אך ורק חלק מכתבי הקודש – החלק הטוב ביותר בעיניי – ומכך אני מסיק שאתה דוחה את מה שמלמדים הרבנים, שדברי התורה הינם דבר האלוהים עצמו, משום שהיית עם האל בשמים עוד לפני תקופת אברהם ומשה. מהי האמת על התורה?״ כאשר שמע ישוע את שאלתו של השליח המבולבל, ענה לו:		159:4.1 (1767.3) And then went Jesus over to Abila, where Nathaniel and his associates labored. Nathaniel was much bothered by some of Jesus’ pronouncements which seemed to detract from the authority of the recognized Hebrew scriptures. Accordingly, on this night, after the usual period of questions and answers, Nathaniel took Jesus away from the others and asked: “Master, could you trust me to know the truth about the Scriptures? I observe that you teach us only a portion of the sacred writings—the best as I view it—and I infer that you reject the teachings of the rabbis to the effect that the words of the law are the very words of God, having been with God in heaven even before the times of Abraham and Moses. What is the truth about the Scriptures?” When Jesus heard the question of his bewildered apostle, he answered:
159:4.2 (1767.4) ״היטב דרשת, נתנאל; אינני מתייחס לתורה כפי שהרבנים מתייחסים אליה. אשוחח עמך על הנושא, בתנאי שלא תשתף בדברים האלה את אחֵיך, אשר לא כולם מוכנים עדיין לקבל את השיעור הזה. דברי תורת משה והכתוב בתורה לא היו קיימים לפני תקופת אברהם. כתבי הקודש, כפי שאנו מחזיקים בהם כיום, נאספו אך באחרונה. ואף כי הם מכילים את המיטב מן המחשבה הגבוהה יותר ומן הכמיהה של העם היהודי, הם מכילים גם דברים רבים אשר כלל אינם מאפיינים את אופיו של האב שבשמים ואת מצוותיו; לפיכך הנני חייב לבחור מתוך מיטב השיעורים את אותן אמיתות אשר אותן ראוי ללקט לטובת בשורת המלכות.		159:4.2 (1767.4) “Nathaniel, you have rightly judged; I do not regard the Scriptures as do the rabbis. I will talk with you about this matter on condition that you do not relate these things to your brethren, who are not all prepared to receive this teaching. The words of the law of Moses and the teachings of the Scriptures were not in existence before Abraham. Only in recent times have the Scriptures been gathered together as we now have them. While they contain the best of the higher thoughts and longings of the Jewish people, they also contain much that is far from being representative of the character and teachings of the Father in heaven; wherefore must I choose from among the better teachings those truths which are to be gleaned for the gospel of the kingdom.
159:4.3 (1767.5) ״הכתבים הללו נכתבו על-ידי בני-אדם, מהם אנשים קדושים ומהם אנשים אשר אינם כה קדושים. התורה שבספרים הללו מייצגת את הידע ואת מידת ההארה של הימים אשר בהם הם נכתבו. ככתבי התגלות של אמת, הכתבים המאוחרים מהימנים יותר מאשר הכתבים המוקדמים. כתבי הקודש הינם פגומים, והינם ממקור אנושי לגמרי, ויחד עם זאת, אל לכם לטעות – הם מהווים את האוסף הטוב ביותר של החוכמה הדתית ושל האמת הרוחנית אשר ניתן היה למצוא בעולם כולו באותם הימים.		159:4.3 (1767.5) “These writings are the work of men, some of them holy men, others not so holy. The teachings of these books represent the views and extent of enlightenment of the times in which they had their origin. As a revelation of truth, the last are more dependable than the first. The Scriptures are faulty and altogether human in origin, but mistake not, they do constitute the best collection of religious wisdom and spiritual truth to be found in all the world at this time.
159:4.4 (1767.6) ״רבים מן הספרים הללו לא באמת נכתבו בידי האנשים שאת שמם הם נושאים, אך אין בכך בכדי להפחית מערך האמיתות אשר הם מכילים. ואפילו אם הסיפור על יונה לא היה בבחינת עובדה חיה, ואפילו אם יונה מעולם לא חי, עדיין היה ערך רב בעיני כל אוהבי האדם באמת העמוקה שבסיפור הזה, בסיפור אהבתו של האל לנינווה ולתושביה, אשר כונו כופרים. התורה הינה קדושה משום שהיא מייצגת את מחשבותיהם ואת פועלם של האנשים אשר חיפשו אחר האל ואשר ביטאו בכתבים הללו את המושגים הגבוהים ביותר של צדיקות, אמת וקדוּשה. ואף כי התורה מכילה הרבה – ואפילו הרבה מאוד – אמת, לאור מה שלמדתם כעת הנכם יודעים כי הכתבים הללו מכילים גם הרבה שאינו מייצג את האב שבשמים, את האל האוהב אשר אנוכי באתי לגלות לעולמות כולם.		159:4.4 (1767.6) “Many of these books were not written by the persons whose names they bear, but that in no way detracts from the value of the truths which they contain. If the story of Jonah should not be a fact, even if Jonah had never lived, still would the profound truth of this narrative, the love of God for Nineveh and the so-called heathen, be none the less precious in the eyes of all those who love their fellow men. The Scriptures are sacred because they present the thoughts and acts of men who were searching for God, and who in these writings left on record their highest concepts of righteousness, truth, and holiness. The Scriptures contain much that is true, very much, but in the light of your present teaching, you know that these writings also contain much that is misrepresentative of the Father in heaven, the loving God I have come to reveal to all the worlds.
159:4.5 (1768.1) לעולם, נתנאל, אל תרשה לעצמך, ולוּ לרגע אחד, להאמין בכתוב בתורה על אל האהבה אשר מצווה על אבותיך לצאת למלחמה ולקטול את כל אויביהם – גברים, נשים וטף. מה שנכתב נאמר מפי אנשים, אנשים לא מאוד קדושים. זהו איננו דבר האל. כתבי הקודש תמיד יצגו ותמיד ייצגו את המעמד האינטלקטואלי, המוסרי והרוחני של אלה אשר יצרו אותם. האם לא שמת לב כי המושגים על אודות יהוה גדלים ביופיים ובהדרם ככל שהנביאים מתקדמים משמואל ועד לישעיהו? ועליך לזכור כי כתבי הקודש נועדו ללימוד דתי ולהנחיה רוחנית. הם לא נכתבו בידי היסטוריונים או בידי פילוסופים.		159:4.5 (1768.1) “Nathaniel, never permit yourself for one moment to believe the Scripture records which tell you that the God of love directed your forefathers to go forth in battle to slay all their enemies—men, women, and children. Such records are the words of men, not very holy men, and they are not the word of God. The Scriptures always have, and always will, reflect the intellectual, moral, and spiritual status of those who create them. Have you not noted that the concepts of Yahweh grow in beauty and glory as the prophets make their records from Samuel to Isaiah? And you should remember that the Scriptures are intended for religious instruction and spiritual guidance. They are not the works of either historians or philosophers.
159:4.6 (1768.2) ״הדבר המתועב ביותר אינו הרעיון השגוי כי כתבי הקודש הינם מושלמים לגמרי וכי התורה איננה מכילה כל שגיאה, אלא הפירוש המבלבל אשר נותנים לכתבי הקודש הללו הסופרים והפרושים בירושלים, אשר כבולים למסורת. וכעת, הם ישתמשו בהשראה אשר הם שואבים מתוך כתבי הקודש, כמו גם בפירוש השגוי שהם נותנים להם, במאמצם הנחוש לעמוד אל מול התורה החדשה יותר של בשורת המלכות. נתנאל, אף-פעם אל תשכח כי האב איננו מגביל את התגלות האמת לדור אחד או לעם אחד. התפישות לפיהן כתבי הקודש הינם מושלמים בלבלו מחפשי-אמת כנים רבים וגרמו להם להתייאש.		159:4.6 (1768.2) “The thing most deplorable is not merely this erroneous idea of the absolute perfection of the Scripture record and the infallibility of its teachings, but rather the confusing misinterpretation of these sacred writings by the tradition-enslaved scribes and Pharisees at Jerusalem. And now will they employ both the doctrine of the inspiration of the Scriptures and their misinterpretations thereof in their determined effort to withstand these newer teachings of the gospel of the kingdom. Nathaniel, never forget, the Father does not limit the revelation of truth to any one generation or to any one people. Many earnest seekers after the truth have been, and will continue to be, confused and disheartened by these doctrines of the perfection of the Scriptures.
159:4.7 (1768.3) ״סמכותה של אמת הינה הרוח השורה על הביטויים החיים שלה, ולא המילים המתות של אנשים מוארים פחות ולכאורה בעלי-השראה של דור אחר. ואפילו אם הקדושים משכבר הימים חיו חיים מלאי השראה ורוח, אין פירושו של דבר שמילותיהם אכן היו מלאות באופן דומה באותה השראה רוחנית. היום, אנחנו לא נעלה את תורת בשורת המלכות על הכתב, כדי שבשעה שאלך לא תתפצלו במהרה לאוסף קבוצות של מבקשי אמת אשר נבדלות זו מזו בפירוש שלהן לתורתי. בדור הזה, מוטב לנו לחיות את האמיתות האלה ולהימנע מלרשום אותן.		159:4.7 (1768.3) “The authority of truth is the very spirit that indwells its living manifestations, and not the dead words of the less illuminated and supposedly inspired men of another generation. And even if these holy men of old lived inspired and spirit-filled lives, that does not mean that their words were similarly spiritually inspired. Today we make no record of the teachings of this gospel of the kingdom lest, when I have gone, you speedily become divided up into sundry groups of truth contenders as a result of the diversity of your interpretation of my teachings. For this generation it is best that we live these truths while we shun the making of records.
159:4.8 (1768.4) ״הקשב היטב למילותיי, נתנאל, שום דבר אשר טֶבע האדם נגע בו אינו יכול להיחשב כנעדר-שגיאה. אף כי אמת אלוהית אכן יכולה לקרון מבעד לדעתו של האדם, לעולם תהא זו אמת אשר טוהרה יחסי, אמת אלוהית רק בחלקה. ואף אם היצור כמהּ להיות נעדר-שגיאה, זוהי תכונה של הבוראים בלבד.		159:4.8 (1768.4) “Mark you well my words, Nathaniel, nothing which human nature has touched can be regarded as infallible. Through the mind of man divine truth may indeed shine forth, but always of relative purity and partial divinity. The creature may crave infallibility, but only the Creators possess it.
159:4.9 (1768.5) ״אבל השגיאה הגדולה ביותר באשר ללימוד כתבי הקודש, היא הטענה שהם מהווים ספרים כמוסים של מסתורין ושל חוכמה אשר רק לחכמי האומה העוז לפרשם. ההתגלויות של האמת האלוהית אינן כמוסות, אלא בשל הבורות, הגזענות וחוסר-הסובלנות צר המוחין של האדם. על אור כתבי הקודש מאפילות רק הדעות הקדומות והאמונות הטפלות. פחד כוזב מפני הקדושה הוא אשר מנע מן ההיגיון הפשוט מלשמור על הדת. הפחד מפני הסמכות אשר בכתבי הקודש של העבר מוֹנע, למעשה, מן הנשמות הכנות מלקבל בהווה את אור הבשורה החדש, אותו אור אשר אותם אנשים יודעי-אל בדורות אחרים כמהו אליו כל-כך.		159:4.9 (1768.5) “But the greatest error of the teaching about the Scriptures is the doctrine of their being sealed books of mystery and wisdom which only the wise minds of the nation dare to interpret. The revelations of divine truth are not sealed except by human ignorance, bigotry, and narrow-minded intolerance. The light of the Scriptures is only dimmed by prejudice and darkened by superstition. A false fear of sacredness has prevented religion from being safeguarded by common sense. The fear of the authority of the sacred writings of the past effectively prevents the honest souls of today from accepting the new light of the gospel, the light which these very God-knowing men of another generation so intensely longed to see.
159:4.10 (1769.1) ״אבל הדבר העצוב מכל הוא העובדה שכמה מאלה אשר מלמדים את קדושת המסורת יודעים את האמת הזו. הם מבינים, פחות או יותר, את המגבלות של התורה, אך הם פחדנים מוסריים, רמאים אינטלקטואליים. הם יודעים את האמת באשר לכתבי הקודש, אך מעדיפים להסתיר את העובדות המטרידות האלה מן העם. וכך, במקום להסתמך על כתבי הקודש כעל מקור לחוכמת המוסר, כעל השראה דתית וכעל התורה הרוחנית של אנשים יודעי-אל בדורות אחרים, הם מעוותים ומחללים את התורה, הופכים אותה למדריך לפרטים משעבדים של חיי היומיום, ולסמכות באשר לדברים אשר אינם נוגעים לרוח.״		159:4.10 (1769.1) “But the saddest feature of all is the fact that some of the teachers of the sanctity of this traditionalism know this very truth. They more or less fully understand these limitations of Scripture, but they are moral cowards, intellectually dishonest. They know the truth regarding the sacred writings, but they prefer to withhold such disturbing facts from the people. And thus do they pervert and distort the Scriptures, making them the guide to slavish details of the daily life and an authority in things nonspiritual instead of appealing to the sacred writings as the repository of the moral wisdom, religious inspiration, and the spiritual teaching of the God-knowing men of other generations.”
159:4.11 (1769.2) הכרזתו של המאסטר האירה את נתנאל, ואף היממה אותו. הוא הגה בשיחה הזו ממושכות בעמקי נשמתו, אך לא סיפר על המפגש הזה לאיש, אלא עד לאחר הרקעתו של ישוע; ואפילו אז הוא פחד לשתף במלוא פרטי הסיפור על אודות מה שלימד אותו המאסטר.		159:4.11 (1769.2) Nathaniel was enlightened, and shocked, by the Master’s pronouncement. He long pondered this talk in the depths of his soul, but he told no man concerning this conference until after Jesus’ ascension; and even then he feared to impart the full story of the Master’s instruction.
5. טיבהּ החיובי של דת ישוע ^top		5. The Positive Nature of Jesus’ Religion ^top
159:5.1 (1769.3) בפילדלפיה, במקום שבו פעל יעקב, לימד ישוע את התלמידים על אודות טיבהּ החיובי של בשורת המלכות. כאשר, במהלך דבריו, הוא רמז כי חלקים מן התורה כוללים יותר אמת מאשר חלקים אחרים, ובשעה שהאיץ במאזיניו להזין את נשמותיהם במזון הרוחני הטוב ביותר, קטע יעקב את דברי המאסטר ושאל: ״מאסטר, האם תואיל להציע לנו איך עלינו לבחור את הפסוקים הטובים ביותר בתורה, אלה אשר ירוממו אותנו?״ על כך ענה לו ישוע: ״כן, יעקב, כאשר תקראו בתורה, חפשו את אותן אמיתות נצחיות, את אותם שיעורים יפהפיים ואלוהיים, כמו:		159:5.1 (1769.3) At Philadelphia, where James was working, Jesus taught the disciples about the positive nature of the gospel of the kingdom. When, in the course of his remarks, he intimated that some parts of the Scripture were more truth-containing than others and admonished his hearers to feed their souls upon the best of the spiritual food, James interrupted the Master, asking: “Would you be good enough, Master, to suggest to us how we may choose the better passages from the Scriptures for our personal edification?” And Jesus replied: “Yes, James, when you read the Scriptures look for those eternally true and divinely beautiful teachings, such as:
159:5.2 (1769.4) ״לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלוֹהִים.		159:5.2 (1769.4) “Create in me a clean heart, O Lord.
159:5.3 (1769.5) ״יְהוָה רֹעִי, לֹא אֶחְסָר.		159:5.3 (1769.5) “The Lord is my shepherd; I shall not want.
159:5.4 (1769.6) ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.		159:5.4 (1769.6) “You should love your neighbor as yourself.
159:5.5 (1769.7) ״כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלוֹהֵיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ, הָאֹמֵר לְךָ אַל-תִּירָא; אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ.		159:5.5 (1769.7) “For I, the Lord your God, will hold your right hand, saying, fear not; I will help you.
159:5.6 (1769.8) ״לֹא יִשָׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.״		159:5.6 (1769.8) “Neither shall the nations learn war any more.”
159:5.7 (1769.9) וזה מעיד על הדרך שבה לימד ישוע מדי יום ביומו את חסידיו את פניני התורה אשר אותן בחר וכלל בתורת בשורת המלכות. דתות אחרות כבר הציעו את המחשבה של קרבת האל לאדם, אך ישוע הפך את דאגת האל לאדם לזו של אב אוהב אשר דואג לרווחת ילדיו התלויים בו, ואז הוא הפך את התורה הזו לאבן היסוד של דתו. וכך מצָווה אבהותו של האל על החובה למנהג אחוות האדם. הסגידה לאל והשירות לזולת הפכו לסך ולמהות של דתו. ישוע לקח את המיטב שבדת היהודית ותרגם אותו לאוסף הראוי של תורה חדשה, בשורת המלכות.		159:5.7 (1769.9) And this is illustrative of the way Jesus, day by day, appropriated the cream of the Hebrew scriptures for the instruction of his followers and for inclusion in the teachings of the new gospel of the kingdom. Other religions had suggested the thought of the nearness of God to man, but Jesus made the care of God for man like the solicitude of a loving father for the welfare of his dependent children and then made this teaching the cornerstone of his religion. And thus did the doctrine of the fatherhood of God make imperative the practice of the brotherhood of man. The worship of God and the service of man became the sum and substance of his religion. Jesus took the best of the Jewish religion and translated it to a worthy setting in the new teachings of the gospel of the kingdom.
159:5.8 (1769.10) ישוע החדיר את רוח הפעולה החיובית לדוקטרינה הפאסיבית של הדת היהודית. במקום ציות שלילי לדרישות טקסיות, ציווה ישוע על עשייה חיובית של הדברים אשר דתו החדשה ציוותה על מאמיניה לעשות. דתו של ישוע לא כללה אמונה גרידא, אלא עשייה בפועל, עשייה של הדברים אשר אותם ציוותה הבשורה. הוא לא לימד כי מהות דתו הייתה שירות לחברה, אלא דווקא כי השירות לחברה הינה אחת מן ההשפעות הוודאיות הנובעות מכך שאדם ניחן ברוח של דת אמת.		159:5.8 (1769.10) Jesus put the spirit of positive action into the passive doctrines of the Jewish religion. In the place of negative compliance with ceremonial requirements, Jesus enjoined the positive doing of that which his new religion required of those who accepted it. Jesus’ religion consisted not merely in believing, but in actually doing, those things which the gospel required. He did not teach that the essence of his religion consisted in social service, but rather that social service was one of the certain effects of the possession of the spirit of true religion.
159:5.9 (1770.1) ישוע לא היסס לנכס את חלקיו הטובים של פסוק, ולדחות את החלקים הפחות טובים. את מצוותו הגדולה, ״ואהבתך לרעיך כמוך,״ נטל מן הפסוק: ״לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.״ ישוע ניכס את החלק החיובי של הפסוק הזה ודחה את חלקו השלילי. הוא אפילו התנגד לאי-התנגדות שלילית, או פאסיבית לגמרי. הוא אמר: ״כאשר הרשע מכה אתכם על הלחי האחת, על תעמדו שם באין-מעש כטיפשים, אלא נִקטו גישה חיובית והטו לו את הלחי האחרת; כלומר, עשו את המיטב האפשרי בכדי להוביל את אחִיכם באופן פעיל הרחק מנתיב הרשע ואל הדרך הטובה יותר של חיי צדיקות.״ ישוע דרש ממאמיניו להגיב באופן חיובי ותקיף לכל מצב בחיים. הטיית הלחי השנייה, או כל פעולה אחרת אשר מיוצגת באקט הזה, דורשת יוזמה ובהכרח מחייבת את המאמין לבטא באופן נמרץ, פעיל ואמיץ את אישיותו.		159:5.9 (1770.1) Jesus did not hesitate to appropriate the better half of a Scripture while he repudiated the lesser portion. His great exhortation, “Love your neighbor as yourself,” he took from the Scripture which reads: “You shall not take vengeance against the children of your people, but you shall love your neighbor as yourself.” Jesus appropriated the positive portion of this Scripture while rejecting the negative part. He even opposed negative or purely passive nonresistance. Said he: “When an enemy smites you on one cheek, do not stand there dumb and passive but in positive attitude turn the other; that is, do the best thing possible actively to lead your brother in error away from the evil paths into the better ways of righteous living.” Jesus required his followers to react positively and aggressively to every life situation. The turning of the other cheek, or whatever act that may typify, demands initiative, necessitates vigorous, active, and courageous expression of the believer’s personality.
159:5.10 (1770.2) ישוע לא עודד אותם להיכנע באופן שלילי לרע, אשר עשו להם במתכוון אלה אשר ביקשו לנצל את מי שדבקו באי-התנגדות לרשע, אלא דווקא ביקש מחסידיו להיות חכמים וערניים, ולהגיב לרשע במהירות ובאופן חיובי של עשיית טוב, מתוך כוונה להיטיב ולנצח את הרע באמצעות הטוב. זכרו כי הטוב האמיתי לעולם חזק יותר מן הרוע הנקלה ביותר. המאסטר לימד אָמת-מידה חיובית לצדיקות: ״כל המבקש להיות תלמידי, יכחש בעצמו ויישא את מלוא עול אחריותו מדי-יום בכדי ללכת אחרַי.״ וכך הוא עצמו חי, ״עובר בארץ ועושה חסד.״ וההיבט הזה של הבשורה תואר היטב במגוון המשלים אשר סיפר לאחר מכן לחסידיו. מעולם הוא לא דרש מחסידיו להתאזר בסבלנות לנוכח חובותיהם, אלא לחיות בנמרצות ובהתלהבות את מלוא האחריות האנושית ואת הזכויות האלוהיות אשר ניתנו להם במלכות האל.		159:5.10 (1770.2) Jesus did not advocate the practice of negative submission to the indignities of those who might purposely seek to impose upon the practitioners of nonresistance to evil, but rather that his followers should be wise and alert in the quick and positive reaction of good to evil to the end that they might effectively overcome evil with good. Forget not, the truly good is invariably more powerful than the most malignant evil. The Master taught a positive standard of righteousness: “Whosoever wishes to be my disciple, let him disregard himself and take up the full measure of his responsibilities daily to follow me.” And he so lived himself in that “he went about doing good.” And this aspect of the gospel was well illustrated by many parables which he later spoke to his followers. He never exhorted his followers patiently to bear their obligations but rather with energy and enthusiasm to live up to the full measure of their human responsibilities and divine privileges in the kingdom of God.
159:5.11 (1770.3) כאשר ישוע הנחה את שליחיו לתת את המעיל למי שלקח מהם את הכותונת, הוא לא התכוון למעיל פשוטו כמשמעו, אלא לרעיון של פעולה חיובית אשר מכוונת להציל את הפושע ומחליפה את הציווי הקדום לנקמה – ״עין תחת עין״ וכן הלאה. ישוע תיעב את רעיון הנקמה, או את הרעיון של היות האדם סובל סביל, או קורבן, של חוסר-צדק. במקרה הזה הוא לימד אותם שלוש דרכים להתמודד עם הרֶשע ולעמוד מולו:		159:5.11 (1770.3) When Jesus instructed his apostles that they should, when one unjustly took away the coat, offer the other garment, he referred not so much to a literal second coat as to the idea of doing something positive to save the wrongdoer in the place of the olden advice to retaliate—“an eye for an eye” and so on. Jesus abhorred the idea either of retaliation or of becoming just a passive sufferer or victim of injustice. On this occasion he taught them the three ways of contending with, and resisting, evil:
159:5.12 (1770.4) 1. להשיב לרָשע כרשעתו – זו הדרך החיובית אך שיטה לא-ישרה.		159:5.12 (1770.4) 1. To return evil for evil—the positive but unrighteous method.
159:5.13 (1770.5) 2. לסבול מן הרשע ללא תלונה וללא התנגדות – זו השיטה השלילית לחלוטין.		159:5.13 (1770.5) 2. To suffer evil without complaint and without resistance—the purely negative method.
159:5.14 (1770.6) 3. להשיב טוב על רע, להתכוון ולהפוך להיות אדון של המצב, להתגבר על רוע באמצעות הטוב – זו הדרך החיובית והשיטה הישרה.		159:5.14 (1770.6) 3. To return good for evil, to assert the will so as to become master of the situation, to overcome evil with good—the positive and righteous method.
159:5.15 (1770.7) אחד מן השליחים שאל פעם: ״מאסטר, מה עלי לעשות אם איש זר מאלץ אותי לסחוב את משאו לאורך קילומטר וחצי?״ ענה לו ישוע: ״אל תשב ותיאנח בשעה שאתה מקלל את הזר מתחת לשפם. הצדיקות איננה נובעת מגישה סבילה שכזו. אם אתה לא יכול לחשוב על שום דבר חיובי ומועיל יותר, תוכל לכל הפחות לסחוב את המשא לאורך קילומטר וחצי נוספים. זה בוודאי יקרא תיגר על הזר הרשע והחוטא.״		159:5.15 (1770.7) One of the apostles once asked: “Master, what should I do if a stranger forced me to carry his pack for a mile?” Jesus answered: “Do not sit down and sigh for relief while you berate the stranger under your breath. Righteousness comes not from such passive attitudes. If you can think of nothing more effectively positive to do, you can at least carry the pack a second mile. That will of a certainty challenge the unrighteous and ungodly stranger.”
159:5.16 (1770.8) היהודים שמעו על אודות אל אשר מוחל לחוטאים ומנסה לשכוח את חטאיהם. ואולם, אך רק לאחר בואו של ישוע שמעו בני-אדם על אל אשר מחפש את הכבש האובד, אל אשר מיוזמתו שלו מחפש אחר החוטאים ושמח בשעה שהוא מוצא שהם מסכימים לחזור אל בית האב. הצד החיובי הזה בדת ישוע מצא אף מקום בתפילותיו. וישוע הפך את כלל הזהב השלילי למצווה חיובית של הוגנות אנושית.		159:5.16 (1770.8) The Jews had heard of a God who would forgive repentant sinners and try to forget their misdeeds, but not until Jesus came, did men hear about a God who went in search of lost sheep, who took the initiative in looking for sinners, and who rejoiced when he found them willing to return to the Father’s house. This positive note in religion Jesus extended even to his prayers. And he converted the negative golden rule into a positive admonition of human fairness.
159:5.17 (1771.1) בכל מה שלימד ישוע, תמיד הוא נמנע מפרטים המסיחים את הדעת. הוא נמנע משפה ציורית וממשחקי מילים של דימויים פואטיים לשמם. הוא נהג ליצוק משמעויות גדולות לתוך ביטויים קטנים. לשם הדגמה, ישוע הפך את משמעותם העכשווית של מונחים רבים, כגון מלח, שמרים, דייג וילדים קטנים. הוא השתמש ביעילות רבה באנטיתזה, השווה את הדקה לאינסוף וכך הלאה. הדימויים שלו היו מהממים, כגון ״העיוור שמוליך את העיוור.״ אך החזקה הגדולה ביותר שנמצאת באופן הציורי שבו לימד הייתה טמונה בטבעיותו. ישוע הוריד את פילוסופית הדת מן השמים מטה אל הארץ. הוא תיאר את צרכיהּ הבסיסיים של הנשמה באמצעות תובנות חדשות ובאמצעות מנה מחודשת של חיבה.		159:5.17 (1771.1) In all his teaching Jesus unfailingly avoided distracting details. He shunned flowery language and avoided the mere poetic imagery of a play upon words. He habitually put large meanings into small expressions. For purposes of illustration Jesus reversed the current meanings of many terms, such as salt, leaven, fishing, and little children. He most effectively employed the antithesis, comparing the minute to the infinite and so on. His pictures were striking, such as, “The blind leading the blind.” But the greatest strength to be found in his illustrative teaching was its naturalness. Jesus brought the philosophy of religion from heaven down to earth. He portrayed the elemental needs of the soul with a new insight and a new bestowal of affection.
6. החזרה למגדן ^top		6. The Return to Magadan ^top
159:6.1 (1771.2) המשימה בת ארבעת השבועות לערי הדקפוליס נחלה הצלחה מתונה. מאות נשמות התקבלו אל המלכות, והשליחים והאוונגליסטים רכשו ניסיון רב-ערך בעבודה ללא ההשראה אשר קיבלו מנוכחותו האישית המידית של ישוע.		159:6.1 (1771.2) The mission of four weeks in the Decapolis was moderately successful. Hundreds of souls were received into the kingdom, and the apostles and evangelists had a valuable experience in carrying on their work without the inspiration of the immediate personal presence of Jesus.
159:6.2 (1771.3) כפי שהדבר סוכם מראש, ביום שישי, ה-16 בספטמבר, התאסף כלל סגל העובדים בפארק מגדן. ביום שבת התקיימה מועצה שכללה מעל למאה מאמינים, אשר דנה בפירוט בתכניות העתידיות להרחבת עבודת המלכות. שליחיו של דוד נכחו במקום ודיווחו בנוגע למצב המאמינים ברחבי יהודה, השומרון, הגליל והמחוזות הסמוכים.		159:6.2 (1771.3) On Friday, September 16, the entire corps of workers assembled by prearrangement at Magadan Park. On the Sabbath day a council of more than one hundred believers was held at which the future plans for extending the work of the kingdom were fully considered. The messengers of David were present and made reports concerning the welfare of the believers throughout Judea, Samaria, Galilee, and adjoining districts.
159:6.3 (1771.4) רק מעטים מחסידיו של ישוע באותה עת העריכו נכונה את הערך הרב של שירותי סגל השליחים. השליחים הללו לא רק שמרו על הקשר בין המאמינים ברחבי פלשתינה ובינם לבין ישוע ושליחיו, אלא שבאותם ימים חשוכים הם אף שימשו כאוספי תרומות אשר נועדו לא רק לשם תמיכה בישוע ובעמיתיו, אלא גם לשם תמיכה במשפחותיהם של שנים-עשר השליחים ושנים-עשר האוונגליסטים.		159:6.3 (1771.4) Few of Jesus’ followers at this time fully appreciated the great value of the services of the messenger corps. Not only did the messengers keep the believers throughout Palestine in touch with each other and with Jesus and the apostles, but during these dark days they also served as collectors of funds, not only for the sustenance of Jesus and his associates, but also for the support of the families of the twelve apostles and the twelve evangelists.
159:6.4 (1771.5) בסביבות אותו זמן העביר אבנר את בסיס פעולתו מחברון לבית לחם, ומקום זה שימש גם כמטה של שליחי דוד ביהודה. דוד קיים שירות שליחים מדורג בכל לילה בין ירושלים לבית צידה. הרצים הללו עזבו את ירושלים בכל ערב, החליפו מסרים בשיחר ובבית שאן, והגיעו אל בית צידה עד לשעת ארוחת הבוקר שלמחרת.		159:6.4 (1771.5) About this time Abner moved his base of operations from Hebron to Bethlehem, and this latter place was also the headquarters in Judea for David’s messengers. David maintained an overnight relay messenger service between Jerusalem and Bethsaida. These runners left Jerusalem each evening, relaying at Sychar and Scythopolis, arriving in Bethsaida by breakfast time the next morning.
159:6.5 (1771.6) ישוע והשליחים התכוננו כעת למנוחה בת שבוע ימים, בטרם יחלו את תקופת עבודתם האחרונה עבור המלכות. הייתה זו מנוחתם האחרונה, לפי שהמשימה בפֵּרֵאָה התפתחה לכדי מסע הטפה ולימוד אשר נמשך ממש עד למועד הגעתם לירושלים, הזמן שבו התגוללו הפרקים האחרונים בקריירה של ישוע על-פני האדמה.		159:6.5 (1771.6) Jesus and his associates now prepared to take a week’s rest before they made ready to start upon the last epoch of their labors in behalf of the kingdom. This was their last rest, for the Perean mission developed into a campaign of preaching and teaching which extended right on down to the time of their arrival at Jerusalem and of the enactment of the closing episodes of Jesus’ earth career.