מסמך 162		Paper 162
בחגיגות חג הסוכות		At the Feast of Tabernacles
162:0.1 (1788.1) כאשר יצא ישוע אל דרכו לירושלים בלוויית עשרת השליחים, הוא תכנן ללכת דרך השומרון, הדרך הקצרה יותר. בהתאם לכך, הם נעו דרומה לחופיו המזרחיים של האגם ונכנסו אל גבולות השומרון דרך בית שאן. בסמוך לרדת הליל שלח ישוע את פיליפוס ואת מתיאס לכפר אשר נמצא על מורדותיו המזרחיים של הגלבוע על-מנת לבקש מקום ללינת הלילה עבור החבורה. רצה המקרה שהיה זה כפר שדעת תושביו הייתה נתונה במידה רבה כנגד היהודים, אף יותר מן השומרונים הממוצעים, והרגשות האלה אף התחזקו בזמנים הללו שבהם רבים מהם עשו את דרכם לחגיגות חג הסוכות. האנשים הללו ידוע אך מעט על אודות ישוע, והם סירבו להלין אותו מפני שהוא ועמיתיו היו יהודים. כאשר מתיאס ופיליפוס הפגינו תרעומת והודיעו לשומרונים הללו כי הם מסרבים להלין את "קדוש ישראל", הכפריים הזועמים הניסו אותם מן העיירה הקטנה במקלות ובאבנים.		162:0.1 (1788.1) WHEN Jesus started up to Jerusalem with the ten apostles, he planned to go through Samaria, that being the shorter route. Accordingly, they passed down the eastern shore of the lake and, by way of Scythopolis, entered the borders of Samaria. Near nightfall Jesus sent Philip and Matthew over to a village on the eastern slopes of Mount Gilboa to secure lodging for the company. It so happened that these villagers were greatly prejudiced against the Jews, even more so than the average Samaritans, and these feelings were heightened at this particular time as so many were on their way to the feast of tabernacles. These people knew very little about Jesus, and they refused him lodging because he and his associates were Jews. When Matthew and Philip manifested indignation and informed these Samaritans that they were declining to entertain the Holy One of Israel, the infuriated villagers chased them out of the little town with sticks and stones.
162:0.2 (1788.2) לאחר שפיליפוס ומתיאס שבו אל חבריהם ודיווחו להם כיצד הם סולקו מן הכפר, ניגשו יעקב ויוחנן אל ישוע ואמרו: ״מאסטר, אנחנו מבקשים ממך להרשות לנו לבקש כי אש תרד מן השמים ותאכל את השומרונים הסוררים והחצופים האלה.״ ואולם, כאשר ישוע שמע את מילות הנקמה האלה הוא פנה אל בני זבדיה וגער בהם בחומרה: ״אינכם יודעים באיזו גישה אתם נוקטים. אין מקום לנקמה במלכות השמים. במקום להתווכח, בואו ונסור לכפר הקטן שליד מיצר הירדן.״ וכך, בשל דעה קדומה השגורה בין הכָּתות, מנעו השומרונים הללו מעצמם את הכבוד אשר יכלו לחלוק בעצם האירוח של בן בורא של יקום.		162:0.2 (1788.2) After Philip and Matthew had returned to their fellows and reported how they had been driven out of the village, James and John stepped up to Jesus and said: “Master, we pray you to give us permission to bid fire come down from heaven to devour these insolent and impenitent Samaritans.” But when Jesus heard these words of vengeance, he turned upon the sons of Zebedee and severely rebuked them: “You know not what manner of attitude you manifest. Vengeance savors not of the outlook of the kingdom of heaven. Rather than dispute, let us journey over to the little village by the Jordan ford.” Thus because of sectarian prejudice these Samaritans denied themselves the honor of showing hospitality to the Creator Son of a universe.
162:0.3 (1788.3) ישוע והעשרה לנו בלילה הזה בכפר שליד מיצר הירדן. השכם בבוקר המחרת הם חצו את הנהר, המשיכו בדרך הירדן המזרחית לירושלים והגיעו אל בית עניא בשעות הערב המאוחרות של יום רביעי. תומאס ונתנאל, אשר התעכבו בשל דיוניהם עם רודן, הגיעו לשם ביום שישי.		162:0.3 (1788.3) Jesus and the ten stopped for the night at the village near the Jordan ford. Early the next day they crossed the river and continued on to Jerusalem by way of the east Jordan highway, arriving at Bethany late Wednesday evening. Thomas and Nathaniel arrived on Friday, having been delayed by their conferences with Rodan.
162:0.4 (1788.4) ישוע והשנים-עשר נותרו בסביבות ירושלים עד לסוף החודש הבא (אוקטובר), קרי כארבעה שבועות וחצי. ישוע עצמו נכנס לעיר רק פעמים ספורות, והביקורים הקצרים הללו נערכו במהלך חג הסוכות. חלק גדול מחודש אוקטובר הוא בילה עם אבנר ועם עמיתיו בבית לחם.		162:0.4 (1788.4) Jesus and the twelve remained in the vicinity of Jerusalem until the end of the following month (October), about four and one-half weeks. Jesus himself went into the city only a few times, and these brief visits were made during the days of the feast of tabernacles. He spent a considerable portion of October with Abner and his associates at Bethlehem.
1. הסכנות שבביקור בירושלים ^top		1. The Dangers of the Visit to Jerusalem ^top
162:1.1 (1788.5) הרבה לפני שהם נסו מן הגליל, חסידיו של ישוע הפצירו בו ללכת לירושלים ולהטיף לבשורת המלכות על-מנת לוודא שהמסר שלו יזכה בכבוד הראוי ככזה אשר נשמע בבירת הלימוד והתרבות היהודית; אך כעת, משהגיע לירושלים על-מנת ללמד, הם חששו לחייו. הם ידעו כי הסנהדרין ביקשה להביא את ישוע לירושלים למשפט, וזכרו כי לאחרונה המאסטר הכריז שוב ושוב כי הוא חייב להיות מומת, וכך נדהמו השליחים לשמוע על החלטתו הפתאומית לקחת חלק בחג הסוכות. על כל הפצרותיהם הקודמות הוא השיב, ״טרם הגיעה השעה.״ ואילו כעת, תגובתו היחידה למחאותיהם – אשר נבעו מתוך פחדם – הייתה, ״אבל הגיעה השעה.״		162:1.1 (1788.5) Long before they fled from Galilee, the followers of Jesus had implored him to go to Jerusalem to proclaim the gospel of the kingdom in order that his message might have the prestige of having been preached at the center of Jewish culture and learning; but now that he had actually come to Jerusalem to teach, they were afraid for his life. Knowing that the Sanhedrin had sought to bring Jesus to Jerusalem for trial and recalling the Master’s recently reiterated declarations that he must be subject to death, the apostles had been literally stunned by his sudden decision to attend the feast of tabernacles. To all their previous entreaties that he go to Jerusalem he had replied, “The hour has not yet come.” Now, to their protests of fear he answered only, “But the hour has come.”
162:1.2 (1789.1) במהלך חג הסוכות נכנס ישוע באומץ מספר פעמים לירושלים, ולימד בציבור במקדש. הוא עשה כן חרף המאמצים של שליחיו להניא אותו מכך. אף שמזה זמן רב הם האיצו בו להטיף בירושלים, כעת הם חששו לראותו נכנס לעיר. היטב הם ידעו כי הסופרים והפרושים היו נחושים להמיתו.		162:1.2 (1789.1) During the feast of tabernacles Jesus went boldly into Jerusalem on several occasions and publicly taught in the temple. This he did in spite of the efforts of his apostles to dissuade him. Though they had long urged him to proclaim his message in Jerusalem, they now feared to see him enter the city at this time, knowing full well that the scribes and Pharisees were bent on bringing about his death.
162:1.3 (1789.2) הופעתו הנועזת של ישוע בירושלים יותר מאשר הפתיעה את חסידיו. רבים מתלמידיו, ואפילו השליח יהודה איש קריות, העזו לחשוב שישוע נס במהירות לפיניקי משום שהוא פחד ממנהיגי היהודים ומהורדוס אנטיפס. הם לא הצליחו להבין את המשמעות שעומדת מאחורי מהלכיו של המאסטר. נוכחותו בירושלים בחג הסוכות, אפילו בניגוד לעצת חסידיו, הספיקה על-מנת להשתיק לעד את כל הלחישות על פחד ומורך-לב.		162:1.3 (1789.2) Jesus’ bold appearance in Jerusalem more than ever confused his followers. Many of his disciples, and even Judas Iscariot, the apostle, had dared to think that Jesus had fled in haste into Phoenicia because he feared the Jewish leaders and Herod Antipas. They failed to comprehend the significance of the Master’s movements. His presence in Jerusalem at the feast of tabernacles, even in opposition to the advice of his followers, sufficed forever to put an end to all whisperings about fear and cowardice.
162:1.4 (1789.3) במהלך חג הסוכות, אלפי מאמינים מכל רחבי האימפריה הרומית ראו את ישוע, שמעו אותו מלמד, ורבים מהם אף הלכו לבית עניא על-מנת להיוועד עמו בנוגע להתקדמות המלכות במחוזות מגוריהם.		162:1.4 (1789.3) During the feast of tabernacles, thousands of believers from all parts of the Roman Empire saw Jesus, heard him teach, and many even journeyed out to Bethany to confer with him regarding the progress of the kingdom in their home districts.
162:1.5 (1789.4) היו סיבות רבות לכך שישוע יכול היה להטיף בפומבי בחצרות המקדש במהלך ימי החג. והעיקרית שבהן הייתה הפחד אשר נפל על מנהיגי הסנהדרין בעקבות מחלוקת סודית שהתגלעה בשורותיה. עובדה היא כי רבים מחברי הסנהדרין האמינו בישוע בסתר, או חששו לעצור אותו במהלך החג, ימים שבהם ירושלים נמלאה המון רב, ורבים מהאנשים הללו, או שהאמינו בו או לכל הפחות אהדו את התנועה הרוחנית אשר בראשה הוא עמד.		162:1.5 (1789.4) There were many reasons why Jesus was able publicly to preach in the temple courts throughout the days of the feast, and chief of these was the fear that had come over the officers of the Sanhedrin as a result of the secret division of sentiment in their own ranks. It was a fact that many of the members of the Sanhedrin either secretly believed in Jesus or else were decidedly averse to arresting him during the feast, when such large numbers of people were present in Jerusalem, many of whom either believed in him or were at least friendly to the spiritual movement which he sponsored.
162:1.6 (1789.5) מאמציו של אבנר ושל עמיתיו ברחבי יהודה תרמו רבות לגיבוש מידה של אהדה למלכות, כך שאויביו של ישוע לא העזו לדבר כנגדו יתר-על-המידה. הייתה זו אחת מן הסיבות שבעטיין ניתן לישוע לבקר בירושלים בפומבי ולצאת ממנה חי. חודש או חודשיים לפני כן, בוודאי היה מומת.		162:1.6 (1789.5) The efforts of Abner and his associates throughout Judea had also done much to consolidate sentiment favorable to the kingdom, so much so that the enemies of Jesus dared not be too outspoken in their opposition. This was one of the reasons why Jesus could publicly visit Jerusalem and live to go away. One or two months before this he would certainly have been put to death.
162:1.7 (1789.6) ואולם, תעוזתו של ישוע, הופעתו בציבור בירושלים, הממה את אויביו; הם לא התכוננו לקריאת תיגר נועזת שכזו. במהלך החודש הזה עשתה הסנהדרין מספר ניסיונות נרפים לעצור את המאסטר, אך מאמצים אלה לא נשאו כל פרי. אויביו כל-כך נבהלו מהופעתו הבלתי-צפויה בציבור, עד שהם שיערו כי השלטונות הרומיים הבטיחו לו הגנה. חברי הסנהדרין ידעו שפיליפוס (אחיו של הורדוס אנטיפס) היה כמעט חסיד של ישוע, ולפיכך הם הניחו שפיליפוס הבטיח לישוע הגנה מפני אויביו. ישוע יצא משטח השיפוט שלהם לפני שהתחוור להם שהם שגו באמונתם כי הופעתו הפתאומית והנועזת בירושלים הסתמכה על הבנה סודית עם השלטונות הרומיים.		162:1.7 (1789.6) But the audacious boldness of Jesus in publicly appearing in Jerusalem overawed his enemies; they were not prepared for such a daring challenge. Several times during this month the Sanhedrin made feeble attempts to place the Master under arrest, but nothing came of these efforts. His enemies were so taken aback by Jesus’ unexpected public appearance in Jerusalem that they conjectured he must have been promised protection by the Roman authorities. Knowing that Philip (Herod Antipas’s brother) was almost a follower of Jesus, the members of the Sanhedrin speculated that Philip had secured for Jesus promises of protection against his enemies. Jesus had departed from their jurisdiction before they awakened to the realization that they had been mistaken in the belief that his sudden and bold appearance in Jerusalem had been due to a secret understanding with the Roman officials.
162:1.8 (1789.7) עת הם יצאו ממגדן, רק שנים-עשר השליחים ידעו כי בכוונתו של ישוע להשתתף בחגיגות חג הסוכות. חסידיו האחרים של ישוע נדהמו כאשר הוא הופיע בחצרות המקדש והחל ללמד בפומבי; והרשויות היהודיות הופתעו עד מאוד לשמע הדיווח כי הוא מלמד במקדש.		162:1.8 (1789.7) Only the twelve apostles had known that Jesus intended to attend the feast of tabernacles when they had departed from Magadan. The other followers of the Master were greatly astonished when he appeared in the temple courts and began publicly to teach, and the Jewish authorities were surprised beyond expression when it was reported that he was teaching in the temple.
162:1.9 (1790.1) ואף כי חסידיו לא ציפו שישוע ישתתף בחגיגות, מרבית עולי הרגל אשר הגיעו מרחוק ושמעו על אודותיו קיוו שאכן ייראו אותו בירושלים. והם לא התאכזבו, שכן פעמים מספר הוא לימד במרפסת שלמה ובמקומות אחרים בחצרות המקדש. והשיעורים הללו באמת היוו את הכרזתו הרשמית של ישוע באוזני היהודים והעולם כולו על אודות אלוהיותו.		162:1.9 (1790.1) Although his disciples had not expected Jesus to attend the feast, the vast majority of the pilgrims from afar who had heard of him entertained the hope that they might see him at Jerusalem. And they were not disappointed, for on several occasions he taught in Solomon’s Porch and elsewhere in the temple courts. These teachings were really the official or formal announcement of the divinity of Jesus to the Jewish people and to the whole world.
162:1.10 (1790.2) ההמונים אשר שמעו את שיעוריו של המאסטר נחלקו בדעותיהם לגביו. חלק אמרו שהוא איש טוב; אחרים אמרו שהוא נביא; ואילו אחרים שהוא אכן הינו המשיח; אחרים טענו שהוא סכסכן, שהוא מוליך את העם שולל בתורתו המוזרה. אויביו היססו להוקיע אותו בפומבי מפחד המאמינים אשר אהדו אותו, ואילו חבריו פחדו להכיר בו בפומבי מתוך חששם מן המנהיגים היהודים, שכן היה ידוע שהסנהדרין נחושה להמיתו. ואולם, אפילו אויביו התפלאו משיעוריו, משום שהם ידעו כי הוא לא למד במכללות הרבנים.		162:1.10 (1790.2) The multitudes who listened to the Master’s teachings were divided in their opinions. Some said he was a good man; some a prophet; some that he was truly the Messiah; others said he was a mischievous meddler, that he was leading the people astray with his strange doctrines. His enemies hesitated to denounce him openly for fear of his friendly believers, while his friends feared to acknowledge him openly for fear of the Jewish leaders, knowing that the Sanhedrin was determined to put him to death. But even his enemies marveled at his teaching, knowing that he had not been instructed in the schools of the rabbis.
162:1.11 (1790.3) שליחיו של ישוע נמלאו אימה בכל פעם שהוא הלך לירושלים. ככל שחלפו הימים, הלך וגבר פחדם בשעה שהם שמעו אותו מכריז הכרזות נועזות יותר ויותר על אודות טיב משימתו על-פני האדמה. הם לא היו רגילים לשמוע את ישוע מכריז באופן כה החלטי הכרזות מדהימות שכאלה, ואפילו בשעה שהטיף בין חבריו.		162:1.11 (1790.3) Every time Jesus went to Jerusalem, his apostles were filled with terror. They were the more afraid as, from day to day, they listened to his increasingly bold pronouncements regarding the nature of his mission on earth. They were unaccustomed to hearing Jesus make such positive claims and such amazing assertions even when preaching among his friends.
2. ההרצאה הראשונה במקדש ^top		2. The First Temple Talk ^top
162:2.1 (1790.4) באחר הצהריים הראשון שבו לימד ישוע במקדש, נקבצה חבורת מאזינים גדולה לשמוע את דבריו על אודות החירות החדשה שבבשורת המלכות ועל אודות האושר אשר יהיה נחלת המאמינים בחדשות הטובות. ואז, קטע את דבריו מאזין סקרן אחד ושאל: ״המורה, איך זה שאתה יכול לצטט מכתבי הקודש וללמד ברהיטות שכזו את האנשים, אף כי נאמר לי שלא למדת אצל הרבנים?״ ענה לו ישוע: ״איש לא לימדני את האמיתות אשר עליהן אנוכי אצהיר באוזניכם. לִקְחִי לֹא שֶׁלִּי הוּא, כִּי אִם שֶׁל שֹׁלְחִי. הֶחָפֵץ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ יֵדַע לִקְחִי, אִם מֵאֵת אלוהים הוּא אוֹ מִנַּפְשִׁי אֲדַּבֵּר. הַמְדַבֵּר מִנַּפְשׁוֹ, כְּבוֹד עַצְמוֹ יְבַקֵּשׁ, וְהַמְבַקֵּשׁ כְּבוֹד שֹׁלְחוֹ, נֶאֱמָן הוּא וְאֵין עַוְלָתָה בּוֹ. אבל בטרם תנסו לקבל את האור החדש, האם לא ראוי כי תמלאו את מצוות האור אשר כבר נתון ברשותכם? הֲלֹא משֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, וְאֵין אִישׁ מִכֶּם עֹשֶׂה הַתּוֹרָה. משה ציווה עליכם בתורה, ׳לא תרצח׳; ואף-על-פי-כן, חֶלְקֶכֵם תְּבַקְשׁוּ לַהְרוֹג אֶת בֶּן הַאָדָם.״		162:2.1 (1790.4) The first afternoon that Jesus taught in the temple, a considerable company sat listening to his words depicting the liberty of the new gospel and the joy of those who believe the good news, when a curious listener interrupted him to ask: “Teacher, how is it you can quote the Scriptures and teach the people so fluently when I am told that you are untaught in the learning of the rabbis?” Jesus replied: “No man has taught me the truths which I declare to you. And this teaching is not mine but His who sent me. If any man really desires to do my Father’s will, he shall certainly know about my teaching, whether it be God’s or whether I speak for myself. He who speaks for himself seeks his own glory, but when I declare the words of the Father, I thereby seek the glory of him who sent me. But before you try to enter into the new light, should you not rather follow the light you already have? Moses gave you the law, yet how many of you honestly seek to fulfill its demands? Moses in this law enjoins you, saying, ‘You shall not kill’; notwithstanding this command some of you seek to kill the Son of Man.”
162:2.2 (1790.5) לשמע המילים האלה, החלו האנשים בקהל להתווכח בינם לבין עצמם. אחדים טענו שהשתגע; אחדים שדבק בו שד. אחרים טענו כי הוא אכן הנביא מן הגליל אשר הסופרים והפרושים ביקשו זה מכבר לחסל. אחדים אמרו שמנהיגי הדת חששו לגעת בו; אחרים אמרו שהם לא הניחו עליו את ידם משום שהפכו למאמיניו. לאחר וויכוח ער, צעד אדם מן הקהל קדימה ושאל את ישוע, ״מדוע מבקשים השליטים להורגך?״ והוא ענה: ״השליטים מבקשים לחסל אותי משום שהם מתרעמים על כך שאני מדבר על החדשות הטובות של המלכות, בשורה המשחררת את האדם מעול המסורות של טקסי הדת הרשמיים, אשר המורים הללו נחושים לשמר בכל מחיר. הם מָלים את התינוק כמצווה בשבת, אך יהרגו אותי משום שבפעם אחת שחררתי ביום השבת אדם אשר היה עבד לסבלו. הם עוקבים אחרי ביום השבת כדי לרגל, אך יהרגו אותי משום שפעם אחרת בחרתי לרפא לגמרי אדם חולה ביום השבת. הם מבקשים לחסל אותי משום שהיטב הם יידעו, כי אם אכן תאמינו בכנות ואם תעזו לקבל את אשר אלמד אתכם, תיפול ותושמד לעד מערכת הדת המסורתית שלהם. וכך, תישלל מהם אותה סמכות שלה הם הקדישו את חייהם, שכן הם מסרבים בנחישות לקבל בשורה חדשה ומופלאה יותר זו על אודות מלכות השמים. וכעת, אפנה לכל אחת ואחד מכם: אַל תִּשְׁפְּטוּ לְמַרְאֵה עָיִן, כִּי אִם מִשְׁפַּט צֶדֶק שְׁפֹטוּ.״		162:2.2 (1790.5) When the crowd heard these words, they fell to wrangling among themselves. Some said he was mad; some that he had a devil. Others said this was indeed the prophet of Galilee whom the scribes and Pharisees had long sought to kill. Some said the religious authorities were afraid to molest him; others thought that they laid not hands upon him because they had become believers in him. After considerable debate one of the crowd stepped forward and asked Jesus, “Why do the rulers seek to kill you?” And he replied: “The rulers seek to kill me because they resent my teaching about the good news of the kingdom, a gospel that sets men free from the burdensome traditions of a formal religion of ceremonies which these teachers are determined to uphold at any cost. They circumcise in accordance with the law on the Sabbath day, but they would kill me because I once on the Sabbath day set free a man held in the bondage of affliction. They follow after me on the Sabbath to spy on me but would kill me because on another occasion I chose to make a grievously stricken man completely whole on the Sabbath day. They seek to kill me because they well know that, if you honestly believe and dare to accept my teaching, their system of traditional religion will be overthrown, forever destroyed. Thus will they be deprived of authority over that to which they have devoted their lives since they steadfastly refuse to accept this new and more glorious gospel of the kingdom of God. And now do I appeal to every one of you: Judge not according to outward appearances but rather judge by the true spirit of these teachings; judge righteously.”
162:2.3 (1791.1) אז אמר אדם אחר: ״כן, המורה, אנחנו אכן מצפים למשיח. אבל כשהוא יבוא, ידוע לנו שהוא יבוא בסתר. ידוע לנו מנין באת. חיית בקרב אחיך מן ההתחלה. הגואל, הוא יבוא בעוצמה להשיב את כס דוד המלך על כנו. האם אתה באמת טוען שאתה המשיח?" ענה ישוע: ״אתה טוען שאתה יודע מי אני ומנין באתי. הלוואי והיו טענותיך אמת, שכן אז היית מוצא חיֵי שפע בידיעה הזו. אבל הנני מכריז שלא באתי אליכם עבורי; נשלחתי מעִם האב, והוא אשר שלחני הוא אמיתי ונאמן. בשעה שתסרבו לשמוע אותי, אתם מסרבים לקבל את שולחי. אם תקבלו את הבשורה הזו, יום אחד תדעו אותו, את אשר שלחני. יודע אני את האב, לפי שבאתי מעם האב להכריז עליו בפניכם ולגלותו לכם.		162:2.3 (1791.1) Then said another inquirer: “Yes, Teacher, we do look for the Messiah, but when he comes, we know that his appearance will be in mystery. We know whence you are. You have been among your brethren from the beginning. The deliverer will come in power to restore the throne of David’s kingdom. Do you really claim to be the Messiah?” And Jesus replied: “You claim to know me and to know whence I am. I wish your claims were true, for indeed then would you find abundant life in that knowledge. But I declare that I have not come to you for myself; I have been sent by the Father, and he who sent me is true and faithful. By refusing to hear me, you are refusing to receive Him who sends me. You, if you will receive this gospel, shall come to know Him who sent me. I know the Father, for I have come from the Father to declare and reveal him to you.”
162:2.4 (1791.2) סוכני הסופרים ביקשו להניח עליו את ידיהם, אך הם חששו מן ההמון, שכן רבים האמינו בו. למן הטבילה נודעה עבודתו של ישוע בקרב היהודים כולם, ורבים מאלו אשר נזכרו בפועלו שאלו את עצמם: ״אפילו שהמורה הזה בא מן הגליל, ואפילו שהוא לא עונה על כל ציפיותינו באשר למשיח, אנחנו תמהים אם הגואל, כאשר בוא יבוא, אכן יעשה דברים מופלאים מאלה שישוע מנצרת כבר עשה.״		162:2.4 (1791.2) The agents of the scribes wanted to lay hands upon him, but they feared the multitude, for many believed in him. Jesus’ work since his baptism had become well known to all Jewry, and as many of these people recounted these things, they said among themselves: “Even though this teacher is from Galilee, and even though he does not meet all of our expectations of the Messiah, we wonder if the deliverer, when he does come, will really do anything more wonderful than this Jesus of Nazareth has already done.”
162:2.5 (1791.3) כאשר שמעו הפרושים וסוכניהם את האנשים מקרב ההמון מדברים כך, הם התייעצו עם מנהיגיהם והחליטו שנדרש לסיים את הופעותיו הפומביות של ישוע בחצרות המקדש. ככלל, מנהיגי היהודים נטו להימנע מהתנגשות עם ישוע משום שהם האמינו שהשליטים הרומיים הבטיחו לו חסינות. הם לא מצאו כל הסבר אחר לתעוזה אשר גילה בהגעתו בעת ההיא לירושלים; ואולם, ראשי הסנהדרין לא לגמרי האמינו לשמועה הזו. הם סברו שהשליטים הרומיים לא יעשו כדבר הזה בסתר וללא ידיעת הגוף העליון המופקד על האומה היהודית.		162:2.5 (1791.3) When the Pharisees and their agents heard the people talking this way, they took counsel with their leaders and decided that something should be done forthwith to put a stop to these public appearances of Jesus in the temple courts. The leaders of the Jews, in general, were disposed to avoid a clash with Jesus, believing that the Roman authorities had promised him immunity. They could not otherwise account for his boldness in coming at this time to Jerusalem; but the officers of the Sanhedrin did not wholly believe this rumor. They reasoned that the Roman rulers would not do such a thing secretly and without the knowledge of the highest governing body of the Jewish nation.
162:2.6 (1791.4) לפיכך נשלח עֵבֵר, שליחהּ הרשמי של הסנהדרין, יחד עם שני עוזרים נוספים לעצור את ישוע. אמר המאסטר לעבר, בשעה שזה התקרב אליו: ״אל תפחד להתקרב. התקרב ושמע את שיעורי. יודע אני כי נשלחתם לעצור אותי, אך עליכם להבין שדבר לא יאונה לבן האדם עד אשר תגיע שעתו. אתם אינכם נגדי; באתם אך לעשות כמצוות אדוניכם, ואפילו אותם מנהיגי היהודים סבורים בוודאי שהם עושים כמצוות האל בעת שהם מבקשים בסתר לחסל אותי.״		162:2.6 (1791.4) Accordingly, Eber, the proper officer of the Sanhedrin, with two assistants was dispatched to arrest Jesus. As Eber made his way toward Jesus, the Master said: “Fear not to approach me. Draw near while you listen to my teaching. I know you have been sent to apprehend me, but you should understand that nothing will befall the Son of Man until his hour comes. You are not arrayed against me; you come only to do the bidding of your masters, and even these rulers of the Jews verily think they are doing God’s service when they secretly seek my destruction.
162:2.7 (1792.1) ״אינני חפץ ברעת איש מכם. האב אוהב אתכם, ולפיכך משתוקק אני כי תיגאלו משעבוד הדעה הקדומה ומחשכת המסורת. מציע אני לכם את חירות החיים ואת שמחת הגאולה. הנני מכריז על הדרך החיה והחדשה של גאולה מן הרוע ושל שחרור מן השעבוד לחטא. באתי בכדי שיהיו לכם חיים, חיי נצח. אתם מבקשים להיפטר ממני ומן התורה טורדת-השלווה שלי. אילו רק יכולתם להבין כי אשאר אתכם רק עוד מעט-קט! עוד מעט אחזור אל זה אשר שלחני אל העולם. ואז, רבים מכם יחפשוני בנרות, אך לא ימצאוני; שכן אל המקום שאליו אלך, אתם לא תוכלו לבוא. אבל כל אלה אשר יחפשוני באמת, ימצאו בבוא היום את החיים אשר מובילים אל נוכחות אבי.״		162:2.7 (1792.1) “I bear none of you ill will. The Father loves you, and therefore do I long for your deliverance from the bondage of prejudice and the darkness of tradition. I offer you the liberty of life and the joy of salvation. I proclaim the new and living way, the deliverance from evil and the breaking of the bondage of sin. I have come that you might have life, and have it eternally. You seek to be rid of me and my disquieting teachings. If you could only realize that I am to be with you only a little while! In just a short time I go to Him who sent me into this world. And then will many of you diligently seek me, but you shall not discover my presence, for where I am about to go you cannot come. But all who truly seek to find me shall sometime attain the life that leads to my Father’s presence.”
162:2.8 (1792.2) וכמה מן הלועגים אמרו בינם לבין עצמם: ״לאן האיש הזה ילך שלא נוכל למצוא אותו שם? האם ילך להתגורר עם היוונים? שמא יחסל את עצמו? למה הוא יכול להתכוון כשהוא מכריז שבקרוב הוא יעזוב אותנו, וכי לא נוכל ללכת למקום שאליו ילך הוא?״		162:2.8 (1792.2) Some of the scoffers said among themselves: “Where will this man go that we cannot find him? Will he go to live among the Greeks? Will he destroy himself? What can he mean when he declares that soon he will depart from us, and that we cannot go where he goes?”
162:2.9 (1792.3) עבר ועוזריו סירבו לעצור את ישוע; והם חזרו אל מקום המפגש בלעדיו. כאשר, אפוא, גערו בהם הכוהנים הראשיים והפרושים מכיוון שלא הביאו את ישוע עמם, השיב להם עבר רק כך: ״חששנו לעצור אותו בקרב ההמון, משום שרבים מאמינים בו. וחוץ מזה, אף-פעם לא שמענו אדם המדבר כך. יש משהו יוצא מגדר הרגיל במורה הזה. כדאי לכולכם ללכת ולשמוע אותו.״ המנהיגים נדהמו לשמע הדברים הללו ולעגו לעבר: ״האם גם אתה הלכת לאיבוד? האם אתה מתכוון להאמין למאחז העיניים הזה? האם שמעת על מי מן המלומדים או מי מן המנהיגים שמאמין בו? האם מישהו מן הסופרים או הפרושים הלך שולל אחר שיעוריו? איך זה שאתה מושפע ממנהג ההמונים הבורים ועמי-הארצות אשר אינם מכירים את התורה או את דבר הנביאים? האם אינך יודע כי אלה אנשים מקוללים?״ ועבר ענה להם: ״ואפילו כך הדבר, אדונַי, אבל האיש הזה מדבר מילות חסד ותקווה אל ההמונים. הוא מעודד את הנדכאים, וגם נשמותינו התנחמו לשמע מילותיו. מה יכול להיות רע בתורה הזו, אפילו אם הוא לא המשיח אשר כתוב בתורה? ואפילו אז, האם התורה אינה מצווה על הוגנות? האם נרשיע אדם בטרם נשמע את דבריו?״ ראש הסנהדרין רתח על עבר, נפנה אליו ואמר: ״האם יצאת מדעתך? האם גם אתה במקרה מהגליל? לך חפש בתורה ולא תמצא כי הנביאים באים מן הגליל, קל וחומר המשיח.״		162:2.9 (1792.3) Eber and his assistants refused to arrest Jesus; they returned to their meeting place without him. When, therefore, the chief priests and the Pharisees upbraided Eber and his assistants because they had not brought Jesus with them, Eber only replied: “We feared to arrest him in the midst of the multitude because many believe in him. Besides, we never heard a man speak like this man. There is something out of the ordinary about this teacher. You would all do well to go over to hear him.” And when the chief rulers heard these words, they were astonished and spoke tauntingly to Eber: “Are you also led astray? Are you about to believe in this deceiver? Have you heard that any of our learned men or any of the rulers have believed in him? Have any of the scribes or the Pharisees been deceived by his clever teachings? How does it come that you are influenced by the behavior of this ignorant multitude who know not the law or the prophets? Do you not know that such untaught people are accursed?” And then answered Eber: “Even so, my masters, but this man speaks to the multitude words of mercy and hope. He cheers the downhearted, and his words were comforting even to our souls. What can there be wrong in these teachings even though he may not be the Messiah of the Scriptures? And even then does not our law require fairness? Do we condemn a man before we hear him?” And the chief of the Sanhedrin was wroth with Eber and, turning upon him, said: “Have you gone mad? Are you by any chance also from Galilee? Search the Scriptures, and you will discover that out of Galilee arises no prophet, much less the Messiah.”
162:2.10 (1792.4) הסנהדרין התפזרה תוך כדי בלבול, וישוע יצא לבלות את הלילה בבית עניא.		162:2.10 (1792.4) The Sanhedrin disbanded in confusion, and Jesus withdrew to Bethany for the night.
3. האישה שנפלה לניאוף ^top		3. The Woman Taken in Adultery ^top
162:3.1 (1792.5) היה זה במהלך הביקור הזה בירושלים שישוע טיפל באישה מסוימת אשר נודעה לשמצה והובאה אליו בידי מאשימיה ואויביה. התיאור המעוות של המקרה אשר מצוי ברשותכם גורס כי האישה הזו הובאה לפני ישוע על-ידי הסופרים והפרושים, וכי ישוע התייחס אליהם באופן שניתן לפרשו כאילו מנהיגי היהודים עצמם נמצאו אשמים בחטא מוסרי. ישוע ידע היטב כי אף-על-פי שהסופרים והפרושים לקו בעיוורון רוחני, ושמבחינה אינטלקטואלית הם החזיקו בדעות קדומות בשל נאמנותם למסורת, הם היו בין האנשים המוסריים ביותר של תקופתם ושל דורם.		162:3.1 (1792.5) It was during this visit to Jerusalem that Jesus dealt with a certain woman of evil repute who was brought into his presence by her accusers and his enemies. The distorted record you have of this episode would suggest that this woman had been brought before Jesus by the scribes and Pharisees, and that Jesus so dealt with them as to indicate that these religious leaders of the Jews might themselves have been guilty of immorality. Jesus well knew that, while these scribes and Pharisees were spiritually blind and intellectually prejudiced by their loyalty to tradition, they were to be numbered among the most thoroughly moral men of that day and generation.
162:3.2 (1793.1) והדבר אשר אירע באמת כך היה: מוקדם בבוקרו של היום השלישי של החג, בעת שישוע התקרב למקדש, פגשה אותו קבוצה של סוכני הסנהדרין אשר גררה עמה אישה. כאשר הם התקרבו אליו, אמר הדובר: ״מאסטר, האישה הזו נתפשה בשעת ניאוף – בשעת המעשה ממש. כעת, תורת משה מצווה עלינו לסקול אותה באבנים. מה אתה אומר שיהיה גורלה?״		162:3.2 (1793.1) What really happened was this: Early the third morning of the feast, as Jesus approached the temple, he was met by a group of the hired agents of the Sanhedrin who were dragging a woman along with them. As they came near, the spokesman said: “Master, this woman was taken in adultery—in the very act. Now, the law of Moses commands that we should stone such a woman. What do you say should be done with her?”
162:3.3 (1793.2) ואת כל זאת זממו אויביו של ישוע. אם הוא היה מאשר את מצוות משה, אשר קבעה כי המודָה באשמה תיסקל, הם היו מסבכים אותו עם השליטים הרומיים, אשר מנעו מן היהודים להטיל עונש מוות ללא אישור של טריבונל רומי. אם הוא היה אוסר על סקילת האישה, הם התכוונו להאשימו בכך שהוא מעמיד את עצמו מעל לתורת משה ומעל למצוות היהדות. אם הוא היה נותר בשקט, הם התכוונו להאשימו בפחדנות. אך המאסטר טיפל במצב באופן שהמזימה כולה התפרקה לרסיסים מכובד משקלה השפל.		162:3.3 (1793.2) It was the plan of Jesus’ enemies, if he upheld the law of Moses requiring that the self-confessed transgressor be stoned, to involve him in difficulty with the Roman rulers, who had denied the Jews the right to inflict the death penalty without the approval of a Roman tribunal. If he forbade stoning the woman, they would accuse him before the Sanhedrin of setting himself up above Moses and the Jewish law. If he remained silent, they would accuse him of cowardice. But the Master so managed the situation that the whole plot fell to pieces of its own sordid weight.
162:3.4 (1793.3) האישה הזו, שלפנים הייתה אישה הגונה, הייתה אשתו של אחד מן הנחותים שבתושבי נצרת, אדם אשר גרם לישוע צרות בצעירותו. האדם הזה נישא לאותה אישה והכריח אותה לפרנס את שניהם באופן מביש תוך מסחר בגופה. הוא בא לחגיגות בירושלים בכדי שאשתו תזנה את קסמה הגופני לטובת רווח כספי. והוא עשה עסקה עם שכיריהם של מנהיגי היהודים על-מנת להסגיר את אשתו בחטאה. וכך הגיעו האישה ובן-זוגה על-מנת לסבך את ישוע ולגרום לו לומר דבר-מה אשר ניתן יהיה להשתמש בו כנגדו במקרה שייעצר.		162:3.4 (1793.3) This woman, once comely, was the wife of an inferior citizen of Nazareth, a man who had been a troublemaker for Jesus throughout his youthful days. The man, having married this woman, did most shamefully force her to earn their living by making commerce of her body. He had come up to the feast at Jerusalem that his wife might thus prostitute her physical charms for financial gain. He had entered into a bargain with the hirelings of the Jewish rulers thus to betray his own wife in her commercialized vice. And so they came with the woman and her companion in transgression for the purpose of ensnaring Jesus into making some statement which could be used against him in case of his arrest.
162:3.5 (1793.4) ישוע התבונן בקהל וראה את הבעל עומד מאחורי האנשים האחרים. הוא ידע איזה סוג של אדם הוא היה, וכן שהוא נטל חלק במעשה הנפשע. ראשית הלך ישוע מסביב אל קרבת הבעל הנפשע, עמד לפניו וכתב על החול מילים אחדות אשר גרמו לאיש להימלט. אז הוא חזר ונעמד לפני האישה ושוב כתב על החול מילים אשר כוונו אל מאשימיה-לכאורה; וכאשר הם קראו את אשר כתב, גם הם הלכו להם בזה אחר זה. כאשר כתב המאסטר בפעם השלישית, עזב שותפה של האישה למעשה הנפשע אף הוא, וכאשר התרומם המאסטר מן הכתיבה, הוא ראה כי האישה לבדה נותרה מולו. אמר לה ישוע: ״אישה, היכן מאשימייך? האם לא נותר מי שיסקול אותך?״ והאישה נשאה את עיניה ואמרה, ״איש לא נותר, אדוני.״ אז אמר לה ישוע: ״אני מכיר אותך; ואינני מגנה אותך. לכי לך לשלום.״ אישה זו, הִילְדָנַה שמה, עזבה את בעלה המרושע והצטרפה אל חסידי המלכות.		162:3.5 (1793.4) Jesus, looking over the crowd, saw her husband standing behind the others. He knew what sort of man he was and perceived that he was a party to the despicable transaction. Jesus first walked around to near where this degenerate husband stood and wrote upon the sand a few words which caused him to depart in haste. Then he came back before the woman and wrote again upon the ground for the benefit of her would-be accusers; and when they read his words, they, too, went away, one by one. And when the Master had written in the sand the third time, the woman’s companion in evil took his departure, so that, when the Master raised himself up from this writing, he beheld the woman standing alone before him. Jesus said: “Woman, where are your accusers? did no man remain to stone you?” And the woman, lifting up her eyes, answered, “No man, Lord.” And then said Jesus: “I know about you; neither do I condemn you. Go your way in peace.” And this woman, Hildana, forsook her wicked husband and joined herself to the disciples of the kingdom.
4. חג הסוכות ^top		4. The Feast of Tabernacles ^top
162:4.1 (1793.5) נוכחותם של אנשים מכל קצוות העולם הידוע – מספרד ועד הודו – הפכה את חג הסוכות להזדמנות אידיאלית עבור ישוע להכריז בפעם הראשונה בפומבי על מלוא בשורתו בירושלים. בחג הזה נמצאו החוגגים תחת כיפת השמים, בסוכות העלים. היה זה חג האסיף, ומכיוון שנחגג בחודשי הסתיו הקרירים, יהודים מכל רחבי העולם הגיעו בכמויות גדולות יותר מאשר בחג הפסח, שהתקיים עם סיום החורף, וחג השבועות שהתקיים בראשית הקיץ. סוף-סוף שמעו השליחים את המאסטר מכריז באומץ על משימתו הארצית לפני העולם כולו, כפי שזו הייתה הלכה למעשה.		162:4.1 (1793.5) The presence of people from all of the known world, from Spain to India, made the feast of tabernacles an ideal occasion for Jesus for the first time publicly to proclaim his full gospel in Jerusalem. At this feast the people lived much in the open air, in leafy booths. It was the feast of the harvest ingathering, and coming, as it did, in the cool of the autumn months, it was more generally attended by the Jews of the world than was the Passover at the end of the winter or Pentecost at the beginning of summer. The apostles at last beheld their Master making the bold announcement of his mission on earth before all the world, as it were.
162:4.2 (1794.1) היה זה חג החגים, זאת מכיוון שכל קורבן אשר לא הועלה בחגים האחרים ניתן היה להעלותו כעת. הייתה זו תקופה של קבלת מנחות המקדש; היה זה שילוב של תענוגות החופשה ושל קדושת טקסי הדת. היה זה זמן התענגות בחברותא אשר נמהלה בהקרבת הקורבנות, במזמורי הלוויים ובתרועתן הרועמת של החצוצרות הכסופות שתקעו בהן הכוהנים. לעת ליל הוארו פני המקדש המרהיבים ופני ההמונים עצמם באור הנגוהות של המנורות העצומות אשר בערו וזהרו בחצרות הנשים, ומאורם של עשרות הלפידים אשר ניצבו מסביב לחצר המקדש. העיר כולה קושטה בעליזות, למעט מצודת אנטוניה הרומית אשר אפרוריותה עמדה בניגוד קודר לעליזות ולרוח הסגידה של העיר. וכמה שנאו היהודים את התזכורת הנוכחת-תמיד הזו לעול רומא!		162:4.2 (1794.1) This was the feast of feasts, since any sacrifice not made at the other festivals could be made at this time. This was the occasion of the reception of the temple offerings; it was a combination of vacation pleasures with the solemn rites of religious worship. Here was a time of racial rejoicing, mingled with sacrifices, Levitical chants, and the solemn blasts of the silvery trumpets of the priests. At night the impressive spectacle of the temple and its pilgrim throngs was brilliantly illuminated by the great candelabras which burned brightly in the court of the women as well as by the glare of scores of torches standing about the temple courts. The entire city was gaily decorated except the Roman castle of Antonia, which looked down in grim contrast upon this festive and worshipful scene. And how the Jews did hate this ever-present reminder of the Roman yoke!
162:4.3 (1794.2) שבעים פרים הועלו לעולה במהלך החג, סמל לשבעים אומות הכופרים. הטקס של יציקת המים סימל את יציקת רוח הקודש. טקס יציקת המים התקיים לאחר מצעד הכוהנים והלוויים שהתקיים לעת שחר. לקול תרועות חצוצרות הכסף, ירדו המתפללים במדרגות היורדות מחצר ישראל אל חצר הנשים. משם המאמינים המשיכו לעבר השער היפה, אשר בעדו הם יצאו אל חצר הגויים. כאן הם הסתובבו ופנו מערבה, חזרו על המזמורים והמשיכו במצעד אל עבר המים הסמליים.		162:4.3 (1794.2) Seventy bullocks were sacrificed during the feast, the symbol of the seventy nations of heathendom. The ceremony of the outpouring of the water symbolized the outpouring of the divine spirit. This ceremony of the water followed the sunrise procession of the priests and Levites. The worshipers passed down the steps leading from the court of Israel to the court of the women while successive blasts were blown upon the silvery trumpets. And then the faithful marched on toward the Beautiful Gate, which opened upon the court of the gentiles. Here they turned about to face westward, to repeat their chants, and to continue their march for the symbolic water.
162:4.4 (1794.3) ביום האחרון של החג כמעט ארבע-מאות כוהנים שימשו בטקס, ומספר דומה של לוויים. עם שחר נקבצו עולי הרגל מכל קצוות העיר, כל אחד נושא בימינו את ההדס, הערבה והלולב, ואילו בשמאלו מחזיק את תפוח פרדיס – את האתרוג, או ״הפרי האסור״. עולי הרגל הללו נחלקו לשלוש קבוצות במהלך טקס הבוקר המוקדם. קבוצה אחת נותרה במקדש והשתתפה בטקס הקרבת הקורבנות של הבוקר; קבוצה אחרת צעדה מטה לכיוון מוצא על-מנת לקטוף ענפי ערבה לשם קישוט המזבח; ואילו הקבוצה השלישית צעדה בתהלוכה מן המקדש, כאשר בראשה צועד כוהן המים אשר נשא את ספל הזהב לקול תרועת החצוצרות הכסופות. אל ספל הזהב יצקו את המים הסמליים, אשר נשאבו ממעיין העופל שליד השילוח, במקום שם נמצא שער המעיין. לאחר שהם מילאו את ספל הזהב במי השילוח, צעדה התהלוכה חזרה אל המקדש ונכנסה דרך שער המים הישר אל חצר הכוהנים, שם הצטרף הכוהן שבידו ספל הזהב לכוהן אשר נשא את ספל היין כמנחת שתייה. ושניהם מזגו אז את התוכן לספל כסף אשר הוביל אל השיתין של המזבח, ושם הם מזגו את תכולת הגביעים. ביצוע טקס מזיגת היין והמים היה הסימן לנאספים להתחיל ולזמר, לסירוגין עם הלווים, את מזמורי תהילים קי״ג עד מזמור קי״ח ועד בכלל. בזמן שהם חזרו וזימרו את השורות האלה, הם הניחו את אלומותיהם ליד המזבח. אז הוקרבו הקורבנות של אותו היום, במקביל לחזרה על שירת מזמור תהילים של אותו היום, מזמור תהילים של סיום חג הסוכות, מזמור פ״ב, החל מפסוק חמש ואילך.		162:4.4 (1794.3) On the last day of the feast almost four hundred and fifty priests with a corresponding number of Levites officiated. At daybreak the pilgrims assembled from all parts of the city, each carrying in the right hand a sheaf of myrtle, willow, and palm branches, while in the left hand each one carried a branch of the paradise apple—the citron, or the “forbidden fruit.” These pilgrims divided into three groups for this early morning ceremony. One band remained at the temple to attend the morning sacrifices; another group marched down below Jerusalem to near Maza to cut the willow branches for the adornment of the sacrificial altar, while the third group formed a procession to march from the temple behind the water priest, who, to the sound of the silvery trumpets, bore the golden pitcher which was to contain the symbolic water, out through Ophel to near Siloam, where was located the fountain gate. After the golden pitcher had been filled at the pool of Siloam, the procession marched back to the temple, entering by way of the water gate and going directly to the court of the priests, where the priest bearing the water pitcher was joined by the priest bearing the wine for the drink offering. These two priests then repaired to the silver funnels leading to the base of the altar and poured the contents of the pitchers therein. The execution of this rite of pouring the wine and the water was the signal for the assembled pilgrims to begin the chanting of the Psalms from 113 to 118 inclusive, in alternation with the Levites. And as they repeated these lines, they would wave their sheaves at the altar. Then followed the sacrifices for the day, associated with the repeating of the Psalm for the day, the Psalm for the last day of the feast being the eighty-second, beginning with the fifth verse.
5. הדרשה על אור העולם ^top		5. Sermon on the Light of the World ^top
162:5.1 (1794.4) בערב היום הלפני-אחרון של החג, כאשר המקום היה מואר באור המנורות והלפידים, ישוע נעמד בלב ההמון שנאסף ואמר:		162:5.1 (1794.4) On the evening of the next to the last day of the feast, when the scene was brilliantly illuminated by the lights of the candelabras and the torches, Jesus stood up in the midst of the assembled throng and said:
162:5.2 (1795.1) ״אֲנִי הוּא אוֹר הָעוֹלָם. כָּל הַהֹלֵךְ אַחֲרַי לֹא יִתְהַלֵּךְ בַּחֲשֵׁכָה, כִּי אוֹר הַחַיִּים יִהְיֶה לּוֹ. אלו המתיימרים להעמידני למשפט ולשבת בדין מכריזים כי לא אעיד אמת אם אעיד על עצמי. אבל לעולם לא יוכל היצור לשפוט את הבורא. ואפילו אם אעיד על עצמי, עדותי לעד אמת היא, שכן יודע אנוכי מנין באתי, מי אני ולאן אלך. ואתם, אלו המבקשים להרוג את בן האדם, אינכם יודעים מנין באתי, מי אני ולאן אלך. אתם שופטים אך למראית עין; אינכם מבחינים במציאויות הרוח. אינני שופט איש, אפילו לא את אויבי המושבע. אך אם אבחר לשפוט, משפטי יהיה משפט צדק, שכן לא לבדי אשפוט, אלא לצד אבי אשר שלחני אל העולם, הוא מקור משפט האמת כולו. אם אתם מקבלים עדות של שניים כעדות תקפה – אזי קבלו אותי כעד לכל האמת הזו וקבלו גם את עדות אבי שבשמים. וכאשר אמרתי לכם אתמול את כל אלה, מתוך החשיכה שלכם שאלתם, ׳היכן אביך?׳ אכן, אינכם יודעים אותי ואינכם יודעים את אבי, שכן אילו ידעתם אותי, הייתם יודעים גם את אבי.		162:5.2 (1795.1) “I am the light of the world. He who follows me shall not walk in darkness but shall have the light of life. Presuming to place me on trial and assuming to sit as my judges, you declare that, if I bear witness of myself, my witness cannot be true. But never can the creature sit in judgment on the Creator. Even if I do bear witness about myself, my witness is everlastingly true, for I know whence I came, who I am, and whither I go. You who would kill the Son of Man know not whence I came, who I am, or whither I go. You only judge by the appearances of the flesh; you do not perceive the realities of the spirit. I judge no man, not even my archenemy. But if I should choose to judge, my judgment would be true and righteous, for I would judge not alone but in association with my Father, who sent me into the world, and who is the source of all true judgment. You even allow that the witness of two reliable persons may be accepted—well, then, I bear witness of these truths; so also does my Father in heaven. And when I told you this yesterday, in your darkness you asked me, ‘Where is your Father?’ Truly, you know neither me nor my Father, for if you had known me, you would also have known the Father.
162:5.3 (1795.2) ״וכבר אמרתי לכם כי אני הולך לי לדרכי, ואף כי אם תחפשוני לא תמצאוני, שכן לא תוכלו ללכת למקום שאליו אלך אני. מי מכם אשר דוחה את האור הזה, בא מלמטה; אני בא מלמעלה. מי מכם אשר מעדיף לשבת בחשיכה, הוא מן העולם הזה; אני אינני מן העולם הזה, ואני חי באור הנצח של אבי האורות. ניתנו לכם שפע הזדמנויות לדעת מי אני, ועוד תינתנה לכם הוכחות נוספות לזהותו של בן האדם. אני הנני אור החיים, וכל אשר מבין זאת ודוחה במתכוון את אור הגאולה הזה, בחטאו הוא ימות. דברים רבים לי אליכם, אך אינכם יכולים לקבל את מילותיי. ולמרות זאת, שולחִי הוא אמיתי ונאמן; אבי אוהב אף את ילדיו הסוררים. ואת כל אשר דיבר אבי, אכריז אף אני אל העולם.		162:5.3 (1795.2) “I have already told you that I am going away, and that you will seek me and not find me, for where I am going you cannot come. You who would reject this light are from beneath; I am from above. You who prefer to sit in darkness are of this world; I am not of this world, and I live in the eternal light of the Father of lights. You all have had abundant opportunity to learn who I am, but you shall have still other evidence confirming the identity of the Son of Man. I am the light of life, and every one who deliberately and with understanding rejects this saving light shall die in his sins. Much I have to tell you, but you are unable to receive my words. However, he who sent me is true and faithful; my Father loves even his erring children. And all that my Father has spoken I also proclaim to the world.
162:5.4 (1795.3) ״בשעה שיינשא בן האדם מעלה, אתם תדעו כי אני הוא, וכי כלום מעצמי לא עשיתי, אלא את אשר לימדני האב. המילים האלה שאותן אני אומר מיועדות לכם ולילדיכם. ואף כעת שולחי מצוי עמי; הוא לא עזבני לבדי, שכן תמיד אעשה כטוב בעיניו.״		162:5.4 (1795.3) “When the Son of Man is lifted up, then shall you all know that I am he, and that I have done nothing of myself but only as the Father has taught me. I speak these words to you and to your children. And he who sent me is even now with me; he has not left me alone, for I do always that which is pleasing in his sight.”
162:5.5 (1795.4) רבים מעולי הרגל אשר ישוע לימד בחצר הגויים האמינו בו. ואיש לא העז להניח עליו את ידו.		162:5.5 (1795.4) As Jesus thus taught the pilgrims in the temple courts, many believed. And no man dared to lay hands upon him.
6. הדרשה על מי החיים ^top		6. Discourse on the Water of Life ^top
162:6.1 (1795.5) ביום האחרון של החג, יום החג הגדול, בעת שהתהלוכה אשר עלתה מבריכת השילוח חלפה דרך חצרות המקדש, ומיד לאחר שהכוהנים מזגו את המים ואת היין על המזבח, קם ישוע מבינות לעולי הרגל ואמר: ״ אִישׁ כִּי יִצְמָא, יָבוא נָא אֵלַי וְיִשְׁתֶּה. את מי החיים אביא אל העולם מן האב שבשמים. כל המאמין לי ירווה ברוח אשר אותה המים האלה מייצגים, ככתוב, ׳מִבִּטְנוֹ יִנְהֲרוּ נַהֲרֵי מַיִם חַיִּים.׳ וכשיסיים בן האדם את מלאכתו על-פני האדמה, תשטוף רוח האמת כל בשר. כל המקבלים את הרוח הזו, לעולם לא יצמאו לרוח.״		162:6.1 (1795.5) On the last day, the great day of the feast, as the procession from the pool of Siloam passed through the temple courts, and just after the water and the wine had been poured down upon the altar by the priests, Jesus, standing among the pilgrims, said: “If any man thirst, let him come to me and drink. From the Father above I bring to this world the water of life. He who believes me shall be filled with the spirit which this water represents, for even the Scriptures have said, ‘Out of him shall flow rivers of living waters.’ When the Son of Man has finished his work on earth, there shall be poured out upon all flesh the living Spirit of Truth. Those who receive this spirit shall never know spiritual thirst.”
162:6.2 (1795.6) ישוע לא קטע את התפילה כאשר אמר את דבריו. הוא פנה אל המתפללים מיד לאחר שסיימו לשיר את ההלל, מזמור התהילים אשר מושר בעת נענוע הענפים כנגד המזבח. ממש באותו רגע, בהפסקה שבה הוכנו הקרבנות, שמעו עולי הרגל את קולו המסקרן של המאסטר מכריז כי הוא המעניק את מי החיים לכל נשמה הצמאה לרוח.		162:6.2 (1795.6) Jesus did not interrupt the service to speak these words. He addressed the worshipers immediately after the chanting of the Hallel, the responsive reading of the Psalms accompanied by waving of the branches before the altar. Just here was a pause while the sacrifices were being prepared, and it was at this time that the pilgrims heard the fascinating voice of the Master declare that he was the giver of living water to every spirit-thirsting soul.
162:6.3 (1796.1) עם תום תפילת השחרית, המשיך ישוע ללמד את ההמונים, ואמר: "האם לא קראתם בתורה כי כתוב: 'כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא, וְנוזְלִים עַל יַבָּשָׁה, אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ, וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצָאֶיךָ?׳ מדוע זה תצמאו לסעד הרוח בעוד שאתם מרווים את נשמותיכם במי מסורות האדם, מים אשר נמזגים מספלי טקס שבורים? הדבר שאתם רואים כאן במקדש הזה הוא אשר ביקשו אבותיכם לסמל, קרי מתת רוח האלוה על ילדי האמונה. וטוב עשיתם בכך ששימרתם את הסמלים האלה, ואפילו עד היום הזה. אך הדור של היום קיבל את התגלות אבי הרוחות באמצעות מתת בנו, ולאחר כל אלה בוודאי תינתן מתת רוחם של האב ושל בנו לילדי האדם. ולכל אשר אמונה בקרבו, תשמש מתת רוח זו מדריכת אמת לדרך המובילה אל חיי הנצח, אל מֵי האמת של חיי מלכות השמים עלי אדמות, ואף שם, בפרדיס של האב.		162:6.3 (1796.1) At the conclusion of this early morning service Jesus continued to teach the multitude, saying: “Have you not read in the Scripture: ‘Behold, as the waters are poured out upon the dry ground and spread over the parched soil, so will I give the spirit of holiness to be poured out upon your children for a blessing even to your children’s children’? Why will you thirst for the ministry of the spirit while you seek to water your souls with the traditions of men, poured from the broken pitchers of ceremonial service? That which you see going on about this temple is the way in which your fathers sought to symbolize the bestowal of the divine spirit upon the children of faith, and you have done well to perpetuate these symbols, even down to this day. But now has come to this generation the revelation of the Father of spirits through the bestowal of his Son, and all of this will certainly be followed by the bestowal of the spirit of the Father and the Son upon the children of men. To every one who has faith shall this bestowal of the spirit become the true teacher of the way which leads to life everlasting, to the true waters of life in the kingdom of heaven on earth and in the Father’s Paradise over there.”
162:6.4 (1796.2) ישוע המשיך לענות על שאלות ההמון, כמו גם על שאלות הפרושים. אחדים סברו כי הוא נביא; אחדים האמינו כי הוא הינו המשיח; אחרים אמרו שמכיוון שבא מן הגליל, לא יכול להיות שהוא המשיח, וכי על המשיח להשיב עטרה לכס דוד. ועדיין הם לא העזו לעצור אותו.		162:6.4 (1796.2) And Jesus continued to answer the questions of both the multitude and the Pharisees. Some thought he was a prophet; some believed him to be the Messiah; others said he could not be the Christ, seeing that he came from Galilee, and that the Messiah must restore David’s throne. Still they dared not arrest him.
7. הדרשה על חירות רוחנית ^top		7. The Discourse on Spiritual Freedom ^top
162:7.1 (1796.3) אחרי הצהריים של היום האחרון לחג, ולאחר שהשליחים נכשלו במאמציהם לשכנע את ישוע לנוס מירושלים, הוא שב אל המקדש ללמד. הוא מצא קבוצת מאמינים גדולה אשר נקצבה במרפסת שלמה. והוא דיבר אליהם ואמר:		162:7.1 (1796.3) On the afternoon of the last day of the feast and after the apostles had failed in their efforts to persuade him to flee from Jerusalem, Jesus again went into the temple to teach. Finding a large company of believers assembled in Solomon’s Porch, he spoke to them, saying:
162:7.2 (1796.4) ״אִם תַּעַמְדוּ בִדְבָרִי בֶּאֱמֶת, וְאִם תְּבַקְשׁוּ לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹן אָבִי, כִּי אַז תַּלְמִידִים אַתֶּם לִי. וִידַעְתֶּם אֶת הָאֱמֶת, וְהָאֱמֶת תּוֹצִיאֲכֶם לְחֵרוּת. יודע אני כיצד תענו: זֶרַע אַבְרָהָם אֲנַחְנוּ וּמִיָּמֵינוּ לֹא הָיִינוּ לַעֲבָדִים לְאִישׁ; וְאֵיכָה תֹּאמַר, בְּנֵי חוֹרִין תִּהְיוּ? למרות זאת, אינני מתכוון לשעבוד לשליט אחר מן החוץ; אנוכי מתכוון לחירות הנשמה. אָמֵן, אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם, כָּל עֹשֶׂה חֵטְא, עֶבֶד הוּא לַחֵטְא. וְהָעֶבֶד לֹא יִשְׁכֹּן בְּבֵיִת הַאָדוֹן לְעוֹלָם. הֵיטֶב תֶּדְעוּ כּי הַבֵּן יִשְׁכֹּן לְעוֹלָם בְּבֵית אָבִיו. לָכֵן, אִם הַבֵּן יַעֲשֶׂה אֶתְכֶם בְּנֵי חוֹרִין, אִם יָהְפוֹךְ אֶתְכֵם לְבָנִים, כִּי אַז תִּהְיוּ חָפְשִׁים בֶּאֱמֶת.		162:7.2 (1796.4) “If my words abide in you and you are minded to do the will of my Father, then are you truly my disciples. You shall know the truth, and the truth shall make you free. I know how you will answer me: We are the children of Abraham, and we are in bondage to none; how then shall we be made free? Even so, I do not speak of outward subjection to another’s rule; I refer to the liberties of the soul. Verily, verily, I say to you, everyone who commits sin is the bond servant of sin. And you know that the bond servant is not likely to abide forever in the master’s house. You also know that the son does remain in his father’s house. If, therefore, the Son shall make you free, shall make you sons, you shall be free indeed.
162:7.3 (1796.5) ״יודע אני כי מזרע אברהם הנכם, ועדיין, מנהיגיכם מבקשים להרגני משום שלא ניתן לדברַי להשפיע ולשנות את ליבותיהם. נשמותיהם חתומות בדעות הקדומות ובגאוות הנקם. הנני מכריז באוזניכם את האמת אשר מראה לי האב הנצחי, ואילו המורים השוגים באשליות הללו מבקשים לעשות אך את אשר למדו ממורים של הזמן. ואם תענוני כי בני אברהם הנכם, אומר לכם כי אילו הייתם בני אברהם הייתם אף נוהגים כמנהג אברהם. כמה מכם מאמינים לתורתי, אך אחרים מבקשים להרגני בשל דברי האמת אשר קיבלתי מן האל ואשר אותם אדבר. לא כך נהג אברהם בדבר האמת של האל. רואה אנוכי שכמה מכם נחושים לעשות כמצוות הרשע. אילו היה האל אביכם, הייתם יודעים אותי והייתם אוהבים את האמת אשר אני מגלה. אינכם רואים כי באתי מעִם האב? אינכם רואים כי שלחני האל? אינכם רואים כי אינני עושה את העבודה הזו עבור עצמי? ומדוע לא תבינו את אשר אדבר? האם זאת משום שבחרתם להיות ילדי הרוע? אם אתם הנכם ילדי החושך, לא תצליחו לצעוד באור האמת אשר אגלה. ילדי הרשע הולכים אך בדרכי אביהם, מאחז העיניים אשר בַּאֱמֶת לֹא עָמָד, כִּי אֱמֶת אֵין בּוֹ. ואילו כעת בא בן האדם לדבֵר ולחיות את האמת, ורבים מכם מסרבים להאמין.		162:7.3 (1796.5) “I know that you are Abraham’s seed, yet your leaders seek to kill me because my word has not been allowed to have its transforming influence in their hearts. Their souls are sealed by prejudice and blinded by the pride of revenge. I declare to you the truth which the eternal Father shows me, while these deluded teachers seek to do the things which they have learned only from their temporal fathers. And when you reply that Abraham is your father, then do I tell you that, if you were the children of Abraham, you would do the works of Abraham. Some of you believe my teaching, but others seek to destroy me because I have told you the truth which I received from God. But Abraham did not so treat the truth of God. I perceive that some among you are determined to do the works of the evil one. If God were your Father, you would know me and love the truth which I reveal. Will you not see that I come forth from the Father, that I am sent by God, that I am not doing this work of myself? Why do you not understand my words? Is it because you have chosen to become the children of evil? If you are the children of darkness, you will hardly walk in the light of the truth which I reveal. The children of evil follow only in the ways of their father, who was a deceiver and stood not for the truth because there came to be no truth in him. But now comes the Son of Man speaking and living the truth, and many of you refuse to believe.
162:7.4 (1797.1) ״מִי בָכֶם עַל עַווֹן יוֹכִיחֵנִי? וְאִם אלַמד ואחיה את האֱמֶת אשר הראה לי אבי, מַדּוּעַ לֹא תַאֲמִינוּ לִי? אֲשֶׁר מֵאֵת הַאֱלוֹהִים הוּא יִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי הַאֱלוֹהִים; וְאַתֶּם, רַבִּים בָּכֶם לֹא שְׁמַעְתֶּם, בַּאֲשֶׁר אֵינְכֶם מֵאֵת הַאֱלוֹהִים. מוריכם התיימרו לטעון כי אני פועל מטעם נסיך השדים. מישהו כאן קרוב אמר זה עתה שיש בי שד, שאני הנני ילד של שד. אך כל אלה אשר הכנוּת מצויה בנשמותיהם, היטב יודעים כי אנוכי אינני שד. רַק אֶת אָבִי אֲנִי מְכַבֵּד, וְאַתֶּם תִּבְזוּנִי. אָכֵן, לֹא אֶדְרשׁ אֶת כְּבוֹדִי, רק את כבוד אב פרדיס. ולא אשפוט אתכם, כִּי יֵשׁ אֶחָד אֲשֶׁר הוּא יִדְרושׁ וְיִשְׁפּוט עֲבוּרִי.		162:7.4 (1797.1) “Which of you convicts me of sin? If I, then, proclaim and live the truth shown me by the Father, why do you not believe? He who is of God hears gladly the words of God; for this cause many of you hear not my words, because you are not of God. Your teachers have even presumed to say that I do my works by the power of the prince of devils. One near by has just said that I have a devil, that I am a child of the devil. But all of you who deal honestly with your own souls know full well that I am not a devil. You know that I honor the Father even while you would dishonor me. I seek not my own glory, only the glory of my Paradise Father. And I do not judge you, for there is one who judges for me.
162:7.5 (1797.2) ״אָמֵן, אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם, אִם יאמין איש בבשורה, אם ישמור את דברֵי האמת האלה חיים בלבו, לֹא יִרְאֶה מָּוֶת לָנֶצַח. וכעת אומֵר סוֹפר לידי כי דבריי אלה מעידים על כך ששד מצוי בקרבי, הֵן אַבְרָהָם מֵת וְהַנְּבִיאִים מֵתוּ. ושואל הוא: ׳האם גדול אתה אף מאברהם ומן הנביאים כך שתעז לעמוד כאן ולהכריז: אִם יִשְׁמֹר אִישׁ אֶת דְּבָרִי לֹא יִטְעַם מָוֶת לָנֶצַח? מי אתה טוען שאתה שתעז לומר כך דברי חילול קודש מעין אלה?׳ ואני אומר לכם, אם אהלל את עצמי, אין כלום בתהילתי. אך יהלל אותי האב, אותו אחד אשר לו אתם קוראים אלוהים. אך אתם לא הצלחתם להכיר את האל ואת אבי, ובאתי אני לחבר בינכם; להראות לכם כיצד להפוך באמת לבני האל. ואף כי אתם לא תדעו את האב, אני יודע אותו אל-נכון. ואפילו אברהם שמח לראות את ימַי, ואותם הוא ראה באמונה ושמח.״		162:7.5 (1797.2) “Verily, verily, I say to you who believe the gospel that, if a man will keep this word of truth alive in his heart, he shall never taste death. And now just at my side a scribe says this statement proves that I have a devil, seeing that Abraham is dead, also the prophets. And he asks: ‘Are you so much greater than Abraham and the prophets that you dare to stand here and say that whoso keeps your word shall not taste death? Who do you claim to be that you dare to utter such blasphemies?’ And I say to all such that, if I glorify myself, my glory is as nothing. But it is the Father who shall glorify me, even the same Father whom you call God. But you have failed to know this your God and my Father, and I have come to bring you together; to show you how to become truly the sons of God. Though you know not the Father, I truly know him. Even Abraham rejoiced to see my day, and by faith he saw it and was glad.”
162:7.6 (1797.3) כאשר שמעו היהודים הספקנים וסוכני הסנהדרין, אשר הספיקו להגיע למקום עד אז, את דבריו אלה, הם הרימו קול צעקה: ״אפילו לא מלאו לך חמישים שנה, ואתה מדבר על כך שראית את אברהם; בן השטן אתה!״ ישוע לא הצליח להמשיך בדרשה. עת עזב הוא אמר, ״אמן, אמן אומר לכם. בטרם היות אברהם, אנוכי הייתי.״ רבים מן הספקנים רצו למצוא אבנים על-מנת לסקול אותו, וסוכני הסנהדרין ביקשו לעצור אותו, אך המאסטר חמק בזריזות דרך מסדרונות המקדש והלך למקום מפגש סודי אשר נמצא בסמוך לבית עניא, שם המתינו לו מרתה, מרים ואלעזר.		162:7.6 (1797.3) When the unbelieving Jews and the agents of the Sanhedrin who had gathered about by this time heard these words, they raised a tumult, shouting: “You are not fifty years of age, and yet you talk about seeing Abraham; you are a child of the devil!” Jesus was unable to continue the discourse. He only said as he departed, “Verily, verily, I say to you, before Abraham was, I am.” Many of the unbelievers rushed forth for stones to cast at him, and the agents of the Sanhedrin sought to place him under arrest, but the Master quickly made his way through the temple corridors and escaped to a secret meeting place near Bethany where Martha, Mary, and Lazarus awaited him.
8. הביקור אצל מרתה ומרים ^top		8. The Visit with Martha and Mary ^top
162:8.1 (1797.4) נקבע מראש כי ישוע ילון יחד עם אלעזר ועם אחיותיו בבית של חבר, בעוד שהשליחים יתפזרו בקבוצות קטנות פה ושם. אמצעי הזהירות הללו ננקטו משום שהרשויות היהודיות החלו שוב להעז ולתכנן את מעצרו.		162:8.1 (1797.4) It had been arranged that Jesus should lodge with Lazarus and his sisters at a friend’s house, while the apostles were scattered here and there in small groups, these precautions being taken because the Jewish authorities were again becoming bold with their plans to arrest him.
162:8.2 (1797.5) במשך שנים נהגו השלושה האלה לעזוב הכול ולהאזין לישוע מלמד כל אימת שביקר אותם. כאשר איבדו את הוריהם, נטלה מרתה על עצמה את האחריות לטיפול בבית, ולכן הפעם, בעוד שאלעזר ומרים ישבו לרגליו של ישוע ושתו מתורתו המרווה, עסקה מרתה בהכנת ארוחת הערב. ראוי להסביר שאת דעתה של מרתה הסיחו משימות בלתי-נחוצות רבות ודאגות פעוטות למכביר; זו הייתה נטיית טבעה.		162:8.2 (1797.5) For years it had been the custom for these three to drop everything and listen to Jesus’ teaching whenever he chanced to visit them. With the loss of their parents, Martha had assumed the responsibilities of the home life, and so on this occasion, while Lazarus and Mary sat at Jesus’ feet drinking in his refreshing teaching, Martha made ready to serve the evening meal. It should be explained that Martha was unnecessarily distracted by numerous needless tasks, and that she was cumbered by many trivial cares; that was her disposition.
162:8.3 (1798.1) בזמן שמרתה עסקה בחובותיה-לכאורה, הציק לה שמרים לא עזרה לה כלל. לפיכך היא הלכה אל ישוע ואמרה: ״מאסטר, לא אכפת לך שאחותי השאירה אותי לטפל בכל ענייני הארוחה לבדי? האם לא תורה לה לבוא ולעזור לי?״ ענה לה ישוע: ״מרתה, מרתה, למה את תמיד מודאגת ומוטרדת מכל-כך הרבה זוטות? יש רק דבר אחד אשר ראוי באמת לעשותו, ומכיוון שמִרים בחרה לעשות את הדבר הטוב הזה אשר נדרש לעשות, לא אטול זאת ממנה. מתי שתיכן תלְמדנה לחיות על-פי מה שלימדתי אתכן: לשתף פעולה ולשרת יחד, ויחד לתת מנוחה לנשמותיכן? האם לא תלמדי שלַכל עת – הן לא תראי כי ראוי שזוטות החיים תפנינה את מקומן לדברים הגדולים יותר של מלכות השמים?״		162:8.3 (1798.1) As Martha busied herself with all these supposed duties, she was perturbed because Mary did nothing to help. Therefore she went to Jesus and said: “Master, do you not care that my sister has left me alone to do all of the serving? Will you not bid her to come and help me?” Jesus answered: “Martha, Martha, why are you always anxious about so many things and troubled by so many trifles? Only one thing is really worth while, and since Mary has chosen this good and needful part, I shall not take it away from her. But when will both of you learn to live as I have taught you: both serving in co-operation and both refreshing your souls in unison? Can you not learn that there is a time for everything—that the lesser matters of life should give way before the greater things of the heavenly kingdom?”
9. בבית לחם עם אבנר ^top		9. At Bethlehem with Abner ^top
162:9.1 (1798.2) במהלך השבוע שלאחר חג הסוכות נקבצו עשרות מאמינים בבית עניא וקיבלו הנחיה משנים-עשר השליחים. חברי הסנהדרין לא טרחו להפריע למפגשים הללו הואיל וישוע לא נכח בהם; כל הזמן הזה הוא עבד עם אבנר ועם עמיתיו בבית לחם. יום למחרת החג יצא ישוע אל בית עניא, ולא שב עוד ללמד במקדש במהלך הביקור הזה בירושלים.		162:9.1 (1798.2) Throughout the week that followed the feast of tabernacles, scores of believers forgathered at Bethany and received instruction from the twelve apostles. The Sanhedrin made no effort to molest these gatherings since Jesus was not present; he was throughout this time working with Abner and his associates in Bethlehem. The day following the close of the feast, Jesus had departed for Bethany, and he did not again teach in the temple during this visit to Jerusalem.
162:9.2 (1798.3) בזמן הזה מיקם אבנר את המטה שלו בבית לחם, ומן המרכז הזה נשלחו עובדים רבים לערי יהודה ודרום השומרון, ואפילו לאלכסנדריה. תוך מספר ימים למן הגעתו של ישוע, סיימו הוא ואבנר את הסידורים לקראת שילוב העבודה בין שתי קבוצות השליחים.		162:9.2 (1798.3) At this time, Abner was making his headquarters at Bethlehem, and from that center many workers had been sent to the cities of Judea and southern Samaria and even to Alexandria. Within a few days of his arrival, Jesus and Abner completed the arrangements for the consolidation of the work of the two groups of apostles.
162:9.3 (1798.4) במהלך הביקור בחג הסוכות חילק ישוע את זמנו בערך שווה בשווה בין בית עניא לבית לחם. בבית עניא הוא בילה זמן רב עם שליחיו; בבית לחם הוא בילה זמן רב בהנחייתם של אבנר ושל יתר שליחיו לשעבר של יוחנן. והיחס האינטימי הזה הוא אשר הניע אותם לבסוף להאמין בו. שליחיו לשעבר של יוחנן המטביל הושפעו מן האומץ שישוע הפגין בשיעורים הפומביים אשר העביר בירושלים, כמו גם מן האהדה וההבנה אשר חוו בשיעורים הפרטיים אתו בבית לחם. כל ההשפעות האלה גרמו לכך שכל אחד מעמיתיו של אבנר השתכנע בסופו של דבר לקבל את המלכות בלב שלם, על כל המשתמע מכך.		162:9.3 (1798.4) Throughout his visit to the feast of tabernacles, Jesus had divided his time about equally between Bethany and Bethlehem. At Bethany he spent considerable time with his apostles; at Bethlehem he gave much instruction to Abner and the other former apostles of John. And it was this intimate contact that finally led them to believe in him. These former apostles of John the Baptist were influenced by the courage he displayed in his public teaching in Jerusalem as well as by the sympathetic understanding they experienced in his private teaching at Bethlehem. These influences finally and fully won over each of Abner’s associates to a wholehearted acceptance of the kingdom and all that such a step implied.
162:9.4 (1798.5) בטרם עזב המאסטר את בית לחם בפעם האחרונה, הוא קבע שכולם יצטרפו אליו במאמץ המאוחד אשר עתיד היה להקדים את סיום הקריירה שלו בגוף. סוכם שאבנר ועמיתיו יצטרפו בעתיד הקרוב לישוע ולשנים-עשר השליחים בפרק מגדן.		162:9.4 (1798.5) Before leaving Bethlehem for the last time, the Master made arrangements for them all to join him in the united effort which was to precede the ending of his earth career in the flesh. It was agreed that Abner and his associates were to join Jesus and the twelve in the near future at Magadan Park.
162:9.5 (1798.6) בהתאם לסיכום הזה, בתחילת חודש נובמבר הצטרפו אבנר ואחד-עשר עמיתיו לישוע ולשנים-עשר וכולם פעלו כגוף אחד ממש עד לצליבה.		162:9.5 (1798.6) In accordance with this understanding, early in November Abner and his eleven fellows cast their lot with Jesus and the twelve and labored with them as one organization right on down to the crucifixion.
162:9.6 (1798.7) בחלק האחרון של חודש אוקטובר נסוגו ישוע והשנים-עשר מן הסמיכות המידית לירושלים. ביום ראשון, ה-30 באוקטובר, יצאו ישוע ועמיתיו מן העיר אפרים, שבה ישוע נח בבידוד במשך ימים מספר. הם נעו על דרך המלך מערבית לירדן הישר אל פרק מגדן, שאליו הגיעו בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום רביעי, ה-2 בנובמבר.		162:9.6 (1798.7) In the latter part of October Jesus and the twelve withdrew from the immediate vicinity of Jerusalem. On Sunday, October 30, Jesus and his associates left the city of Ephraim, where he had been resting in seclusion for a few days, and, going by the west Jordan highway directly to Magadan Park, arrived late on the afternoon of Wednesday, November 2.
162:9.7 (1799.1) השליחים חשו הקלה גדולה מכך שהמאסטר שב לאזור ידידותי; ושוב הם לא האיצו בו עוד לעלות לירושלים על-מנת להטיף לבשורת המלכות.		162:9.7 (1799.1) The apostles were greatly relieved to have the Master back on friendly soil; no more did they urge him to go up to Jerusalem to proclaim the gospel of the kingdom.