מסמך 163		Paper 163
הסמכת השבעים במגדן		Ordination of the Seventy at Magadan
163:0.1 (1800.1) ימים מספר לאחר הגעתם של ישוע והשנים-עשר מירושלים אל מגדן, הגיעו מבית לחם אבנר ועמו קבוצה בת כחמישים תלמידים. באותה עת התאספו בפרק מגדן גם סגל האוונגליסטים, סגל הנשים וכמאה-וחמישים תלמידים נאמנים ומנוסים מכל קצוות פלשתינה. לאחר מספר ימים של פגישות ושל ארגון-מחדש של המחנה, החלו ישוע והשנים-עשר להכשיר באופן אינטנסיבי את קבוצת המאמינים המיוחדת הזו, ומתוך אוסף התלמידים המאומנים-היטב והמנוסים בחר ישוע לאחר מכן את שבעים המורים שאותם שילח לבשר את בשורת המלכות. קורס ההכשרה הזה החל ביום שישי ה-4 בנובמבר ונמשך עד ליום שבת ה-19 בנובמבר.		163:0.1 (1800.1) A FEW days after the return of Jesus and the twelve to Magadan from Jerusalem, Abner and a group of some fifty disciples arrived from Bethlehem. At this time there were also assembled at Magadan Camp the evangelistic corps, the women’s corps, and about one hundred and fifty other true and tried disciples from all parts of Palestine. After devoting a few days to visiting and the reorganization of the camp, Jesus and the twelve began a course of intensive training for this special group of believers, and from this well-trained and experienced aggregation of disciples the Master subsequently chose the seventy teachers and sent them forth to proclaim the gospel of the kingdom. This regular instruction began on Friday, November 4, and continued until Sabbath, November 19.
163:0.2 (1800.2) ישוע הרצה באוזני החבורה הזו מדי בוקר. פטרוס לימד שיטות הטפה בפומבי; נתנאל לימד אותם את אמנות ההוראה; תומאס הסביר כיצד לענות על שאלות; ואילו מתִי הנחה אותם באשר לארגון הפיננסי של הקבוצה. גם יתר השליחים השתתפו בהכשרה הזו, כל אחד בהתאם לניסיונו הייחודי ולכישוריו הטבעיים.		163:0.2 (1800.2) Jesus gave a talk to this company each morning. Peter taught methods of public preaching; Nathaniel instructed them in the art of teaching; Thomas explained how to answer questions; while Matthew directed the organization of their group finances. The other apostles also participated in this training in accordance with their special experience and natural talents.
1. הסמכתם של השבעים ^top		1. Ordination of the Seventy ^top
163:1.1 (1800.3) ישוע הסמיך את השבעים הללו בשעות אחר הצהריים של יום שבת, ה-19 בנובמבר, במחנה במגדן. אבנר מונה לעמוד בראש קבוצת המטיפים והמורים. הסגל הזה בן שבעים החברים כלל את אבנר ועשרה משליחיו לשעבר של יוחנן, חמישים-ואחד מן האוונגליסטים הוותיקים יותר, ושמונה תלמידים אחרים אשר התבלטו בשירות המלכות.		163:1.1 (1800.3) The seventy were ordained by Jesus on Sabbath afternoon, November 19, at the Magadan Camp, and Abner was placed at the head of these gospel preachers and teachers. This corps of seventy consisted of Abner and ten of the former apostles of John, fifty-one of the earlier evangelists, and eight other disciples who had distinguished themselves in the service of the kingdom.
163:1.2 (1800.4) בסביבות השעה שתיים אחר הצהריים, בינות לממטרי גשם, נקבצה חבורת מאמינים אשר אליה הצטרפו דוד ורוב סגל השליחים שלו. החבורה, שמנתה כארבע-מאות איש, התאספה על החוף המזרחי של הכנרת על-מנת להשתתף בהסמכתם של השבעים.		163:1.2 (1800.4) About two o’clock on this Sabbath afternoon, between showers of rain, a company of believers, augmented by the arrival of David and the majority of his messenger corps and numbering over four hundred, assembled on the shore of the lake of Galilee to witness the ordination of the seventy.
163:1.3 (1800.5) בטרם הניח ישוע את ידיו על ראשי השבעים בכדי לייחד אותם כשליחי הבשורה, הוא אמר להם: ״הֵן הַקָּצִיר רַב וְהַפֹּעֲלִים מְעַטִּים; לָכֵן הִתְחַנֲנוּ אֶל אֲדוֹן הַקָּצִיר וְיִשְׁלַח פֹּעֲלִים לִקְצִירוֹ. הנני עומד לייחד אתכם כשליחי המלכות; אשלח אתכם אל יהודים ואל לגויים כִּשְׁלֹחַ כְּבָשִׂים בֵּין זְאֵבִים. לְכוּ לַכֶם זוּגוֹת-זוּגוֹת ואַל תִּישְׂאוּ כִיס וְלֹא תַרְמִיל וְלֹא נְעָלִים, שכן זוהי משימה קצרה. וְאַל תִּשְׁאֲלוּ לִשְׁלוֹם אִישׁ בַּדָּרֶךְ, עִסקו אך בעבודתכם. וּלְכָל בַּיִת אֲשֶׁר תבואּו שָׁם, אִמְרוּ בָרִאשׁוֹנָה שָׁלוֹם לַבַּיִת הַזֶּה. וְהָיָה כִּי יִהְיֶה שָּׁם בֶּן שָׁלוֹם וְנָח עָלָיו שְׁלוֹמְכֶם, וְאִם לֹא, אֲלֵיכֶם יָשׁוּב. ולאחר שבחרתם את הבית, בבית הַהוּא תֵּשְׁבוּ במשך כל שהותכם בעיר, וְתֹאכְלוּ וְתִשְׁתּוּ מֵאֲשֶׁר יִנַתֶן לָכֶם. כִּי רָאוּי הַפּוֹעֵל לִשְׂכָרוֹ. אַל תיסעוּ מִבַּיִת לְבָיִת כי הוצע לכם מקום מגורים טוב יותר. זכרו כי אתם מטיפים לשלום על-פני האדמה ולרצון טוב בין אדם לחברו. ועליכם להתמודד עם אויבים מרים השוגים באשליות; לָכֵן הֱיוּ עֲרוּמִים כַּנְּחָשִׁים וּתְמִימִים כַּיּוֹנִים.		163:1.3 (1800.5) Before Jesus laid his hands upon the heads of the seventy to set them apart as gospel messengers, addressing them, he said: “The harvest is indeed plenteous, but the laborers are few; therefore I exhort all of you to pray that the Lord of the harvest will send still other laborers into his harvest. I am about to set you apart as messengers of the kingdom; I am about to send you to Jew and gentile as lambs among wolves. As you go your ways, two and two, I instruct you to carry neither purse nor extra clothing, for you go forth on this first mission for only a short season. Salute no man by the way, attend only to your work. Whenever you go to stay at a home, first say: Peace be to this household. If those who love peace live therein, you shall abide there; if not, then shall you depart. And having selected this home, remain there for your stay in that city, eating and drinking whatever is set before you. And you do this because the laborer is worthy of his sustenance. Move not from house to house because a better lodging may be offered. Remember, as you go forth proclaiming peace on earth and good will among men, you must contend with bitter and self-deceived enemies; therefore be as wise as serpents while you are also as harmless as doves.
163:1.4 (1801.1) ״ובכל אשר תלכו, הטיפו ואמרו, 'מלכות השמים קרבה,׳ וסעדו את כל החולים בגוף או בנפש. בחופשיות ניתנו לכם מתנות המלכות הטובות; על כן העניקו בחופשיות. תושביה של העיר אשר תקבל אתכם ימצאו דרך קלה לבוא בשערי מלכות האב; אך אם יסרבו תושביה של עיר לקבל את הבשורה הזו, עת תעזבו אִמרו לתושביה הספקנים של אותה קהילה, לאלה הדוחים את תורתכם, ׳כֵּן גַּם אַתֶּם בִּהְיוֹת אֵלֶּה לְנֶגְדְּכֶם, דְּעוּ כִּי קְרוֹבָה מַלְכוּת הַאֱלוֹהִים.׳ כל השומע אתכם, שומע אותי. וכל השומע אותי, שומע את שולחי. כל הדוחה את בשורתכם, דוחה אותי. וכל הדוחה אותי, דוחה את שולחי.״		163:1.4 (1801.1) “And everywhere you go, preach, saying, ‘The kingdom of heaven is at hand,’ and minister to all who may be sick in either mind or body. Freely you have received of the good things of the kingdom; freely give. If the people of any city receive you, they shall find an abundant entrance into the Father’s kingdom; but if the people of any city refuse to receive this gospel, still shall you proclaim your message as you depart from that unbelieving community, saying, even as you leave, to those who reject your teaching: ‘Notwithstanding you reject the truth, it remains that the kingdom of God has come near you.’ He who hears you hears me. And he who hears me hears Him who sent me. He who rejects your gospel message rejects me. And he who rejects me rejects Him who sent me.”
163:1.5 (1801.2) לאחר שישוע סיים לשאת את דבריו אלה באוזני השבעים, הוא הניח את ידיו על הראש של כל אלה אשר כרעו ברך במעגל מסביבו, והתחיל עם אבנר.		163:1.5 (1801.2) When Jesus had thus spoken to the seventy, he began with Abner and, as they knelt in a circle about him, laid his hands upon the head of every man.
163:1.6 (1801.3) מוקדם למחרת היום שלח אבנר את שבעים השליחים אל כל ערי הגליל, השומרון ויהודה. שלושים-וחמישה הזוגות הללו יצאו בכדי להטיף וללמד במשך כשישה שבועות. וכולם שבו למחנה חדש בסמוך לפַּלָה שבפַּרֵאָה, ביום שישי ה-30 בדצמבר.		163:1.6 (1801.3) Early the next morning Abner sent the seventy messengers into all the cities of Galilee, Samaria, and Judea. And these thirty-five couples went forth preaching and teaching for about six weeks, all of them returning to the new camp near Pella, in Perea, on Friday, December 30.
2. הצעיר העשיר ואחרים ^top		2. The Rich Young Man and Others ^top
163:2.1 (1801.4) מעל לחמישים תלמידים שביקשו לקבל הסמכה ולהימנות על השבעים נדחו על-ידי הוועדה אשר מינה ישוע בכדי לבחור את המועמדים. החברים בוועדה הזו היו אנדראס, אבנר והאדם אשר עמד בראש סגל האוונגליסטים. כל מועמד אשר עבורו לא החליטה וועדת השלושה פה אחד, הובא לפני ישוע. ואף כי המאסטר מעולם לא דחה מועמד כלשהו אשר ביקש לקבל הסמכה כשליח הבשורה, יותר מתריסר מקרב האנשים אשר דיברו עם ישוע החליטו לאחר מכן שאינם חפצים עוד להתמנות לשליחי הבשורה.		163:2.1 (1801.4) Over fifty disciples who sought ordination and appointment to membership in the seventy were rejected by the committee appointed by Jesus to select these candidates. This committee consisted of Andrew, Abner, and the acting head of the evangelistic corps. In all cases where this committee of three were not unanimous in agreement, they brought the candidate to Jesus, and while the Master never rejected a single person who craved ordination as a gospel messenger, there were more than a dozen who, when they had talked with Jesus, no more desired to become gospel messengers.
163:2.2 (1801.5) אחד מן התלמידים הכנים הגיע אל ישוע ואמר: ״׳מאסטר, אני חפץ להיות אחד משליחיך, אך אבי זקן מאוד וקרוב למות; האם יותר לי לשוב הביתה ולקבור אותו?״ לזה האדם אמר ישוע: ״בני, לַשׂוּעָלִים יֵשׁ חוֹרִים וּלְעוֹף הַשָׁמַיִם קִנִּים, וּבֶן הָאָדָם אֵין לוֹ מָקוֹם לְהַנִּיחַ אֶת רֹאשׁו. אתה הנך תלמיד נאמן, ותוכל להישאר כזה גם אם תשוב אל ביתך לסעוד את אהוביך, אך לא כך הוא עבור שליחי הבשורה שלי. הם וויתרו על הכול בכדי ללכת אחרי ולהטיף למלכות. אם תבקש להיות מורה מוסמך, עליך להניח לאחרים לקבור את המתים, בעוד שאתה מפיץ את החדשות הטובות.״ ואדם זה הלך לו לדרכו באכזבה כבירה.		163:2.2 (1801.5) One earnest disciple came to Jesus, saying: “Master, I would be one of your new apostles, but my father is very old and near death; could I be permitted to return home to bury him?” To this man Jesus said: “My son, the foxes have holes, and the birds of heaven have nests, but the Son of Man has nowhere to lay his head. You are a faithful disciple, and you can remain such while you return home to minister to your loved ones, but not so with my gospel messengers. They have forsaken all to follow me and proclaim the kingdom. If you would be an ordained teacher, you must let others bury the dead while you go forth to publish the good news.” And this man went away in great disappointment.
163:2.3 (1801.6) תלמיד אחר בא אל המאסטר ואמר: ״אני חפץ להפוך לשליח מוסמך, אך ברצוני ללכת הביתה למשך תקופה קצרה בכדי לטפל במשפחתי.״ ענה לו ישוע: ״אם תבקש לקבל הסמכה, עליך להיות מוכן לוותר על הכול. שליחי הבשורה אינם יכולים להיות חצויים בנאמנותם. אדם השם את ידו על המחרשה, אף אם ישוב, אינו ראוי לשמש שליח המלכות.״		163:2.3 (1801.6) Another disciple came to the Master and said: “I would become an ordained messenger, but I would like to go to my home for a short while to comfort my family.” And Jesus replied: “If you would be ordained, you must be willing to forsake all. The gospel messengers cannot have divided affections. No man, having put his hand to the plough, if he turns back, is worthy to become a messenger of the kingdom.”
163:2.4 (1801.7) ואז הביא אנדראס אל ישוע אדם צעיר ועשיר, מאמין אדוק בשם מָטַדוֹרְמוּס אשר ביקש לקבל הסמכה. מטדורמוס היה חבר בסנהדרין הירושלמית; הוא שמע את ישוע מלמד ולאחר מכן קיבל הנחייה בבשורת המלכות מפטרוס, כמו גם מן השליחים האחרים. ישוע שוחח עם מטדורמוס על אודות הדרוש לשם קבלת הסמכה, וביקש ממנו שישהה את החלטתו עד לאחר שישקול באופן שלם את הנושא. מוקדם למחרת היום, בעת שישוע הלך לצעוד, ניגש אליו האדם הצעיר הזה ואמר: ״מאסטר, אבקש ללמוד ממך את הביטחונות לחיי הנצח. הרי מגיל צעיר מילאתי את כל המצוות. מה עוד אדרש לעשות כדי לזכות בחיי נצח?״ תשובתו של ישוע לשאלות האלה הייתה: ״טוב תעשה אם תשמור על כל המצוות – לא תנאף, לא תרצח, לא תגנוב, לא תעיד עדות שקר, לא תרמה, כבד את אביך ואמך – אך הגאולה הינה גמולה של אמונה, לא רק פעולה. האם אתה מאמין בבשורת המלכות הזו?״ ענה מטדורמוס: ״׳כן, מאסטר, אני מאמין לכל מה שאתה ושליחיך לימדתם אותי.״ אמר לו ישוע: ״אם כן, אכן הנך תלמידי וילד של המלכות.״		163:2.4 (1801.7) Then Andrew brought to Jesus a certain rich young man who was a devout believer, and who desired to receive ordination. This young man, Matadormus, was a member of the Jerusalem Sanhedrin; he had heard Jesus teach and had been subsequently instructed in the gospel of the kingdom by Peter and the other apostles. Jesus talked with Matadormus concerning the requirements of ordination and requested that he defer decision until after he had thought more fully about the matter. Early the next morning, as Jesus was going for a walk, this young man accosted him and said: “Master, I would know from you the assurances of eternal life. Seeing that I have observed all the commandments from my youth, I would like to know what more I must do to gain eternal life?” In answer to this question Jesus said: “If you keep all the commandments—do not commit adultery, do not kill, do not steal, do not bear false witness, do not defraud, honor your parents—you do well, but salvation is the reward of faith, not merely of works. Do you believe this gospel of the kingdom?” And Matadormus answered: “Yes, Master, I do believe everything you and your apostles have taught me.” And Jesus said, “Then are you indeed my disciple and a child of the kingdom.”
163:2.5 (1802.1) אמר אז הצעיר: ״אבל מאסטר, אינני מסתפק בלהיות תלמידך; אני חפץ להיות אחד משליחיך החדשים.״ כאשר שמע זאת ישוע, הוא השפיל אליו את מבטו באהבה גדולה ואמר: ״אסכים לכך שתהפוך לאחד משליחי ובלבד שתסכים לשלם את המחיר, אם תיתן את הדבר האחד שאותו אתה חסר.״ ענה לו מטדורמוס: ״׳מאסטר, אעשה הכול כדי לקבל רשות ללכת אחריך.״ ישוע נישק את מצחו של האדם הצעיר אשר כרע ברך לפניו ואמר: ״אם תבקש להיות שליחי, לך ומכור את כל אשר לך, ולאחר שתעניק את התמורה לעניים, או לאחיך, שוב ולך אחרי, ותמצא את אוצרות מלכות השמים.״		163:2.5 (1802.1) Then said the young man: “But, Master, I am not content to be your disciple; I would be one of your new messengers.” When Jesus heard this, he looked down upon him with a great love and said: “I will have you to be one of my messengers if you are willing to pay the price, if you will supply the one thing which you lack.” Matadormus replied: “Master, I will do anything if I may be allowed to follow you.” Jesus, kissing the kneeling young man on the forehead, said: “If you would be my messenger, go and sell all that you have and, when you have bestowed the proceeds upon the poor or upon your brethren, come and follow me, and you shall have treasure in the kingdom of heaven.”
163:2.6 (1802.2) כאשר שמע זאת מטדורמוס נפלו פניו. הוא קם והלך בצער, משום שהיה בעל רכוש רב. הפרושי הצעיר העשיר הזה חונך להאמין שהעושר מסמל את חסד האל. ישוע ידע כי הוא איננו חף מן האהבה העצמית ואינו חף מאהבת עושרו. המאסטר ביקש לגאול אותו מאהבת הממון, ולא בהכרח מן הממון עצמו. ואף כי תלמידיו של ישוע לא נפרדו מכל רכושם בעולם, שליחיו והשבעים עשו כן. מטדורמוס ביקש להימנות על שבעים השליחים החדשים, וזו הייתה הסיבה שבעטיה דרש ממנו ישוע להיפרד מכל רכושו הזמני עלי אדמות.		163:2.6 (1802.2) When Matadormus heard this, his countenance fell. He arose and went away sorrowful, for he had great possessions. This wealthy young Pharisee had been raised to believe that wealth was the token of God’s favor. Jesus knew that he was not free from the love of himself and his riches. The Master wanted to deliver him from the love of wealth, not necessarily from the wealth. While the disciples of Jesus did not part with all their worldly goods, the apostles and the seventy did. Matadormus desired to be one of the seventy new messengers, and that was the reason for Jesus’ requiring him to part with all of his temporal possessions.
163:2.7 (1802.3) כמעט כל אדם שומר לעצמו רוע מועדף שבו הוא נאחז ואשר המלכות דורשת ממנו כחלק ממחיר הכניסה. אילו נפרד מטדורמוס מעושרו, וודאי היה העושר חוזר אל ידיו והוא היה הוא מתמנה לגזבר של השבעים. מאוחר יותר, לאחר היווסדותה של הכנסייה בירושלים, אכן הוא ציית למצוות המאסטר, אף כי היה זה מאוחר מדי מכדי ליהנות מחברות בקרב חבורת השבעים. והוא הפך להיות הגזבר של הכנסייה בירושלים, זו אשר בראשה עמד יעקב, אחיו ובן משפחתו של האדון.		163:2.7 (1802.3) Almost every human being has some one thing which is held on to as a pet evil, and which the entrance into the kingdom of heaven requires as a part of the price of admission. If Matadormus had parted with his wealth, it probably would have been put right back into his hands for administration as treasurer of the seventy. For later on, after the establishment of the church at Jerusalem, he did obey the Master’s injunction, although it was then too late to enjoy membership in the seventy, and he became the treasurer of the Jerusalem church, of which James the Lord’s brother in the flesh was the head.
163:2.8 (1802.4) כך תמיד היה וכך תמיד יהיה: בני-אדם נדרשים לקבל את החלטותיהם בעצמם. בני-תמותה נהנים מטווח מסוים של חופש בחירה. כוחות עולם הרוח לא יאלצו את האדם; הם יתירו לו ללכת בדרך שבה הוא בחר.		163:2.8 (1802.4) Thus always it was and forever will be: Men must arrive at their own decisions. There is a certain range of the freedom of choice which mortals may exercise. The forces of the spiritual world will not coerce man; they allow him to go the way of his own choosing.
163:2.9 (1802.5) ישוע חזה שבשל עושרו, לא יוכל מטדורמוס להימנות עם שורת הגברים אשר ויתרו על הכול למען הבשורה; יחד עם זאת, הוא ראה שללא עושרו הוא היה הופך לבסוף למנהיג העליון שלהם. אך כמו אחַיו של ישוע בגוף, מטדורמוס לא הפך מעולם לגדול במלכות, לפי שהוא מנע מעצמו את הקשר הקרוב והאינטימי עם המאסטר, אשר היה עשוי להיות מנת חלקו אילו היה מוכן לעשות באותה עת בדיוק את אשר ישוע ביקש ממנו, את מה ששנים ספורות לאחר מכן אכן עשה.		163:2.9 (1802.5) Jesus foresaw that Matadormus, with his riches, could not possibly become an ordained associate of men who had forsaken all for the gospel; at the same time, he saw that, without his riches, he would become the ultimate leader of all of them. But, like Jesus’ own brethren, he never became great in the kingdom because he deprived himself of that intimate and personal association with the Master which might have been his experience had he been willing to do at this time the very thing which Jesus asked, and which, several years subsequently, he actually did.
163:2.10 (1803.1) אין קשר ישיר בין עושר לבין הכניסה למלכות השמים, אך קיים קשר ישיר בין אהבת הממון לכך. הנאמנות הרוחנית של המלכות איננה תואמת את העבודה בשירות הממון החומרי. האדם לא יוכל לחלוק את נאמנותו העילאית לאידיאל רוחני עם נאמנות ומסירות לחומר.		163:2.10 (1803.1) Riches have nothing directly to do with entrance into the kingdom of heaven, but the love of wealth does. The spiritual loyalties of the kingdom are incompatible with servility to materialistic mammon. Man may not share his supreme loyalty to a spiritual ideal with a material devotion.
163:2.11 (1803.2) ישוע מעולם לא לימד שאין זה ראוי להיות עשיר. הוא דרש רק מן השנים-עשר ומן השבעים לוותר על כל רכושם בעולם למען התכלית המשותפת. ואפילו אז, הוא אִפשר להם לממש את הרכוש ברווח, כשם שאירע במקרה של השליח מתי. פעמים רבות יעץ ישוע לתלמידיו העשירים, בדומה לשיעור שלימד את האיש הרומי העשיר. המאסטר סבר כי ראוי להשקיע בתבונה רווחים עודפים כדרך התמודדות לגיטימית עם קשיים אשר לא ניתן למנוע בעתיד. כאשר מלאה וגדשה קופת השליחים, הפקיד יהודה את העודף בפיקדון ששימש אותם מאוחר יותר, כאשר הם נכנסו לגירעונות בשל הפיחות בהכנסות. זאת עשה יהודה לאחר שנועץ באנדראס. ישוע מעולם לא עסק במישרין בכספים של השליחים, אלא כשחילק צדקה. ואולם, היה עושק כלכלי מסוים שהוא גינה פעמים רבות, וזהו הניצול הבלתי-הוגן של החלשים, הבּוּרים ומעוטי-המזל על-ידי אחיהם החזקים, החכמים והנבונים יותר. ישוע הכריז כי יחס בלתי-אנושי שכזה לגברים, נשים וילדים, אינו תואם את האידיאלים של אחוות מלכות השמים.		163:2.11 (1803.2) Jesus never taught that it was wrong to have wealth. He required only the twelve and the seventy to dedicate all of their worldly possessions to the common cause. Even then, he provided for the profitable liquidation of their property, as in the case of the Apostle Matthew. Jesus many times advised his well-to-do disciples as he taught the rich man of Rome. The Master regarded the wise investment of excess earnings as a legitimate form of insurance against future and unavoidable adversity. When the apostolic treasury was overflowing, Judas put funds on deposit to be used subsequently when they might suffer greatly from a diminution of income. This Judas did after consultation with Andrew. Jesus never personally had anything to do with the apostolic finances except in the disbursement of alms. But there was one economic abuse which he many times condemned, and that was the unfair exploitation of the weak, unlearned, and less fortunate of men by their strong, keen, and more intelligent fellows. Jesus declared that such inhuman treatment of men, women, and children was incompatible with the ideals of the brotherhood of the kingdom of heaven.
3. הדיון על העושר ^top		3. The Discussion About Wealth ^top
163:3.1 (1803.3) עת סיים ישוע את שיחתו עם מטדורמוס, נקבצו סביבו פטרוס וכמה מן השליחים האחרים, ובשעה שהצעיר העשיר הלך לדרכו, נפנה ישוע אל השליחים ואמר: ״ראו כַּמָּה יִקְשֶׁה לְבַעֲלֵי נְכָסִים לָבוֹא פְּנִימָה בְּמְלֵאוּת אֶל מַלְכוּת הַאֱלוֹהִים! לא ניתן לחלוק את המסירות הרוחנית עם המסירות לחומר; שום אדם לא יוכל לשרת שני אדונים. אתם אומרים כי ׳נָקֵל לַגָּמָל עֲבֹר בְּתוֹךְ נֶקֶב הַמַּחַט מִזְכּוֹת הַכוֹפֶר בְּחֲיֵי נֶצָח.׳ ואילו אני מכריז כי 'נָקֵל לַגָּמָל עֲבֹר בְּתוֹךְ נֶקֶב הַמַּחַט מִבּוֹא העָשִׁיר הַמְרוּצֶה מְעֲצְמוֹ אֶל מַלְכוּת הַאֱלוֹהִים'.״		163:3.1 (1803.3) By the time Jesus had finished talking with Matadormus, Peter and a number of the apostles had gathered about him, and as the rich young man was departing, Jesus turned around to face the apostles and said: “You see how difficult it is for those who have riches to enter fully into the kingdom of God! Spiritual worship cannot be shared with material devotions; no man can serve two masters. You have a saying that it is ‘easier for a camel to go through the eye of a needle than for the heathen to inherit eternal life.’ And I declare that it is as easy for this camel to go through the needle’s eye as for these self-satisfied rich ones to enter the kingdom of heaven.”
163:3.2 (1803.4) פטרוס והשליחים נדהמו לשמע הדברים הללו, במידה כזו שפטרוס אמר: ״אז את מי ניתן להציל, אדוני? האם כל העשירים יוותרו מחוץ למלכות?״ ענה לו ישוע: ״לא, פטרוס, אך כל אלה אשר שמים את מבטחם בעושר, יתקשו לחיות את חיי הרוח אשר מובילים אל ההתקדמות הנצחית. ואפילו אז, הרבה ממה שבלתי-אפשרי עבור האדם איננו מעבר להישג ידו של האב שבשמים; ראוי לנו להבין כי לא ייפלא מאלוהים דבר.״		163:3.2 (1803.4) When Peter and the apostles heard these words, they were astonished exceedingly, so much so that Peter said: “Who then, Lord, can be saved? Shall all who have riches be kept out of the kingdom?” And Jesus replied: “No, Peter, but all who put their trust in riches shall hardly enter into the spiritual life that leads to eternal progress. But even then, much which is impossible to man is not beyond the reach of the Father in heaven; rather should we recognize that with God all things are possible.”
163:3.3 (1803.5) כאשר הם הלכו לדרכם, ישוע התעצב על כך שמטדורמוס לא נשאר אתם, שכן הוא אהב אותו מאוד. וכאשר הם צעדו על חוף האגם והתיישבו ליד המים, אמר פטרוס בשם כל השנים-עשר (אשר כעת היו נוכחים כולם): ״אנחנו מוטרדים מהמילים שאמרת לצעיר העשיר. האם נדרוש מכל חסידינו לוותר על רכושם עלי אדמות?" ענה ישוע: ״לא, פטרוס, רק מאלה שרוצים להיות שליחים, מאלה שמבקשים לחיות אתי כמו שאתם חיים אתי, כמשפחה אחת. הן האב דורש מילדיו אהבה טהורה ומלאה. אתם נדרשים לוותר על כל דבר, או על כל אדם, אשר עומד בינכם לבין אהבת אמיתות המלכות. אם עושרו של האדם איננו פולש למחוזות הנשמה, אזי אין לו כל נגיעה לחיי הרוח של אלה הבאים בשערי המלכות.״		163:3.3 (1803.5) As they went off by themselves, Jesus was grieved that Matadormus did not remain with them, for he greatly loved him. And when they had walked down by the lake, they sat there beside the water, and Peter, speaking for the twelve (who were all present by this time), said: “We are troubled by your words to the rich young man. Shall we require those who would follow you to give up all their worldly goods?” And Jesus said: “No, Peter, only those who would become apostles, and who desire to live with me as you do and as one family. But the Father requires that the affections of his children be pure and undivided. Whatever thing or person comes between you and the love of the truths of the kingdom, must be surrendered. If one’s wealth does not invade the precincts of the soul, it is of no consequence in the spiritual life of those who would enter the kingdom.”
163:3.4 (1804.1) אמר אז פטרוס, ״אבל מאסטר, הן אנחנו עזבנו את הכול והלכנו אחריך, ומה יהיה לנו?״ אז דיבר ישוע אל כל השנים-עשר: ״אמן, אמן אומר לכם, כִּי אֵין אִישׁ אֲשֶׁר עָזַב אֶת עוֹשׁרוֹ, בֵּיתוֹ, אִשְׁתוֹ, אֶחָיו, הוריוֹ אוֹ בָּנָיו לְמַעַן הַבְּשׂוֹרָה, אֲשֶׁר לֹא יִקַח עַתָּה בַּזְּמַן הַזֶּה מֵאָה פְעָמִים כָּהֵמָּה, וְאוּלַי יִירַדֶף, וְלָעוֹלָם הַבָּא יִחְיֶה חַיֵּי עוֹלָם. אך רבים מהראשונים יהיו אחרונים, ואילו האחרונים לעיתים קרובות יהיו ראשונים. האב דואג ליצוריו בהתאם לצרכיהם, ועל-פי חוקי הצדק והחסד והטיפול האוהב למען רווחתו של יקום.		163:3.4 (1804.1) And then said Peter, “But, Master, we have left everything to follow you, what then shall we have?” And Jesus spoke to all of the twelve: “Verily, verily, I say to you, there is no man who has left wealth, home, wife, brethren, parents, or children for my sake and for the sake of the kingdom of heaven who shall not receive manifold more in this world, perhaps with some persecutions, and in the world to come eternal life. But many who are first shall be last, while the last shall often be first. The Father deals with his creatures in accordance with their needs and in obedience to his just laws of merciful and loving consideration for the welfare of a universe.
163:3.5 (1804.2) ״מלכות השמים הינה כמו בעל-בית שמעסיק פועלים הרבה, אשר הלך השכם בבוקר לשכור פועלים לעבודה בכרם שלו. כאשר הסכים עם הפועלים לשלם להם דינר אחד עבור יום העבודה, הוא שלח אותם אל כרם. הוא הלך שוב בסביבות השעה תשע בבוקר, ראה אחרים עומדים בשוק חסרי-מעש ואמר להם: ׳לכו גם אתם לעבוד בכרם שלי, ואשלם לכם כגמולכם.׳ והם הלכו מיד לעבודה. ושוב הוא הלך ועשה כן בשעה שתים-עשרה בצהרים ובשעה שלוש אחר הצהריים. כאשר הוא הלך לשוק בשעה חמש אחר הצהריים, הוא עדיין מצא פועלים אחרים אשר עומדים באין מעש ושאל אותם, ׳מדוע זה תעמדו ללא מעש כל היום?׳ ענו לו הפועלים: ׳כי איש לא שכר אותנו.׳ אמר להם בעל הבית: ׳לכו גם אתם לעבוד בכרם שלי, ואשלם לכם כגמולכם הצודק.׳		163:3.5 (1804.2) “The kingdom of heaven is like a householder who was a large employer of men, and who went out early in the morning to hire laborers to work in his vineyard. When he had agreed with the laborers to pay them a denarius a day, he sent them into the vineyard. Then he went out about nine o’clock, and seeing others standing in the market place idle, he said to them: ‘Go you also to work in my vineyard, and whatsoever is right I will pay you.’ And they went at once to work. Again he went out about twelve and about three and did likewise. And going to the market place about five in the afternoon, he found still others standing idle, and he inquired of them, ‘Why do you stand here idle all the day?’ And the men answered, ‘Because nobody has hired us.’ Then said the householder: ‘Go you also to work in my vineyard, and whatever is right I will pay you.’
163:3.6 (1804.3) ״לעת ערב, אמר בעל הכרם למנהל שלו: ׳קרא לפועלים ושלם להם שכרם. התחל באחרונים שנשכרו וסיים בראשונים.׳ כאשר הגיעו אלה שנשכרו בשעה חמש אחר הצהריים, כל אחד מהם קיבל דינר אחד, וכך היה גם עם כל יתר הפועלים. כאשר ראו הפועלים שנשכרו בתחילת היום כמה קיבלו אלו אשר נשכרו אחרונים, הם ציפו לקבל יותר ממה שסוכם. אך כמו כל יתר האחרים, כל פועל קיבל אך דינר אחד. לאחר שהפועלים קיבלו את שכרם, הם התלוננו בפני בעל הבית ואמרו: ׳הפועלים האלה שנשכרו אחרונים עבדו רק שעה אחת, ועדיין שילמת להם בדיוק את אותו הסכום ששילמת לנו, אנחנו שעבדנו יום שלם מתחת לשמש הקופחת.׳		163:3.6 (1804.3) “When evening came, this owner of the vineyard said to his steward: ‘Call the laborers and pay them their wages, beginning with the last hired and ending with the first.’ When those who were hired about five o’clock came, they received a denarius each, and so it was with each of the other laborers. When the men who were hired at the beginning of the day saw how the later comers were paid, they expected to receive more than the amount agreed upon. But like the others every man received only a denarius. And when each had received his pay, they complained to the householder, saying: ‘These men who were hired last worked only one hour, and yet you have paid them the same as us who have borne the burden of the day in the scorching sun.’
163:3.7 (1804.4) ״ענה להם בעל הבית: ׳ידידיי, לא עשיתי לכם כל רע. האם לא הסכים כל אחד מכם לעבוד תמורת דינר אחד ליום? קחו את שמגיע לכם ולכו לדרככם, כי רוצה אני לתת לאחרונים בדיוק את מה שנתתי לכם. האין זאת כי החוק מתיר לי לעשות ברכושי כרצוני? או שמא אתם מתרעמים על נדיבותי משום שאני מבקש לעשות עמם חסד?׳״		163:3.7 (1804.4) “Then answered the householder: ‘My friends, I do you no wrong. Did not each of you agree to work for a denarius a day? Take now that which is yours and go your way, for it is my desire to give to those who came last as much as I have given to you. Is it not lawful for me to do what I will with my own? or do you begrudge my generosity because I desire to be good and to show mercy?’”
4. הפרידה מן השבעים ^top		4. Farewell to the Seventy ^top
163:4.1 (1804.5) המחנה במגדן היה כמרקחה בשעה שהשבעים יצאו אל משימתם הראשונה. מוקדם באותו בוקר, בשיחתו האחרונה עם השבעים, הדגיש ישוע את הדברים הבאים:		163:4.1 (1804.5) It was a stirring time about the Magadan Camp the day the seventy went forth on their first mission. Early that morning, in his last talk with the seventy, Jesus placed emphasis on the following:
163:4.2 (1804.6) 1. נדרש להטיף לבשורת המלכות בכל רחבי העולם, לגויים כמו גם ליהודים.		163:4.2 (1804.6) 1. The gospel of the kingdom must be proclaimed to all the world, to gentile as well as to Jew.
163:4.3 (1804.7) 2. בזמן סעד החולים, הימנעו מללמד אותם לצפות לנסים.		163:4.3 (1804.7) 2. While ministering to the sick, refrain from teaching the expectation of miracles.
163:4.4 (1805.1) 3. הטיפו לאחווה רוחנית של בני האל, ולא למלכות חיצונית של עוצמה עולמית ושל הדר חומרי.		163:4.4 (1805.1) 3. Proclaim a spiritual brotherhood of the sons of God, not an outward kingdom of worldly power and material glory.
163:4.5 (1805.2) 4. הימנעו מאובדן זמן מיותר ביותר מדי מפגשים חברתיים ובזוטות אחרות אשר עלולות להסיח את דעתכם מן המסירות בלב מלא להטפה לבשורה.		163:4.5 (1805.2) 4. Avoid loss of time through overmuch social visiting and other trivialities which might detract from wholehearted devotion to preaching the gospel.
163:4.6 (1805.3) 5. אם הבית הראשון אשר נבחר לשמש כמטה מתברר כראוי, הישארו שם במשך כל שהותכם באותה העיר.		163:4.6 (1805.3) 5. If the first house to be selected for a headquarters proves to be a worthy home, abide there throughout the sojourn in that city.
163:4.7 (1805.4) 6. הבהירו לכל המאמינים הנאמנים כי הגיעה השעה להיפרד בגלוי ממנהיגי הדת היהודים בירושלים.		163:4.7 (1805.4) 6. Make clear to all faithful believers that the time for an open break with the religious leaders of the Jews at Jerusalem has now come.
163:4.8 (1805.5) 7. לַמדו כי חובתו המלאה של האדם מסתכמת במצווה אחת: אהוב את אדוני אלוהיך בכל לבבך ובכל מאודך, ואהבת לרעיך כמוך. (הם נדרשו ללמד את זאת כחובתו המלאה של האדם במקום תרי״ג המצוות שלהן הטיפו הפרושים.)		163:4.8 (1805.5) 7. Teach that man’s whole duty is summed up in this one commandment: Love the Lord your God with all your mind and soul and your neighbor as yourself. (This they were to teach as man’s whole duty in place of the 613 rules of living expounded by the Pharisees.)
163:4.9 (1805.6) לאחר שישוע דיבר כך אל השבעים בנוכחות כלל השליחים והתלמידים, לקח אותם שמעון פטרוס הצידה ונשא באוזניהם באופן פרטי את נאום ההסמכה שלהם, אשר היווה הרחבה לציווי אשר ציווה אותם המאסטר בשעה שהניח עליהם את ידיו והסמיך אותם כשליחי המלכות. פטרוס האיץ בשבעים לקדש בחוויית חייהם את המידות הטובות הבאות:		163:4.9 (1805.6) When Jesus had talked thus to the seventy in the presence of all the apostles and disciples, Simon Peter took them off by themselves and preached to them their ordination sermon, which was an elaboration of the Master’s charge given at the time he laid his hands upon them and set them apart as messengers of the kingdom. Peter exhorted the seventy to cherish in their experience the following virtues:
163:4.10 (1805.7) 1. מסירות מקודשת. תמיד להתפלל לכך שעוד אנשים יישלחו לקצור בשירות הבשורה. הוא הסביר שכאשר אנחנו מתפללים כך, על-פי-רוב נאמר, ״הנני כאן; שלח אותי.״ הוא התרה בהם שלא להזניח את תרגול הסגידה היומי שלהם.		163:4.10 (1805.7) 1. Consecrated devotion. To pray always for more laborers to be sent forth into the gospel harvest. He explained that, when one so prays, he will the more likely say, “Here am I; send me.” He admonished them to neglect not their daily worship.
163:4.11 (1805.8) 2. אומץ אמיתי. הוא הזהיר אותם שהם ייתקלו בעוינות וככל הנראה גם יירדפו. פטרוס אמר להם כי משימתם איננה משימה לפחדנים ויעץ לאלה אשר פחדו לסגת עוד בטרם יתחילו. אך איש לא נסוג.		163:4.11 (1805.8) 2. True courage. He warned them that they would encounter hostility and be certain to meet with persecution. Peter told them their mission was no undertaking for cowards and advised those who were afraid to step out before they started. But none withdrew.
163:4.12 (1805.9) 3. אמונה ואמון. הם חייבים לצאת למשימה הקצרה הזו ללא כל צידה; הם חייבים לסמוך על האב שיספק את מזונם ושידאג להם למחסה ולכל צרכיהם האחרים.		163:4.12 (1805.9) 3. Faith and trust. They must go forth on this short mission wholly unprovided for; they must trust the Father for food and shelter and all other things needful.
163:4.13 (1805.10) 4. התלהבות ויוזמה. הם חייבים להצטייד בקנאות ובהתלהבות נבונה; הם חייבים לדבוק בעיסוק אך ורק בעסקי המאסטר. ברכות המפגש במזרח היוו טקס ממושך ומפורט; ולפיכך הם הונחו ״לא לברך איש לשלום בדרכם,״ הוראה אשר הייתה דרך נפוצה להנחות אדם להמשיך בעיסוקיו ללא בזבוזי זמן. אין כל קשר בין הדבר הזה לבין ברכת שלום חברית.		163:4.13 (1805.10) 4. Zeal and initiative. They must be possessed with zeal and intelligent enthusiasm; they must attend strictly to their Master’s business. Oriental salutation was a lengthy and elaborate ceremony; therefore had they been instructed to “salute no man by the way,” which was a common method of exhorting one to go about his business without the waste of time. It had nothing to do with the matter of friendly greeting.
163:4.14 (1805.11) 5. אדיבות ורכות. המאסטר הנחה אותם לא לבזבז זמן מיותר בטקסים חברתיים, אך הוא ציווה עליהם להיות אדיבים כלפי כל מי שהם באו עמו במגע. הם הונחו להפגין נדיבות כלפי אלה אשר אירחו אותם בבתיהם. הם הוזהרו במפורש לבל יעזבו בית צנוע על-מנת להתארח בבית נוח יותר, או בית שלו נתונה השפעה גדולה יותר.		163:4.14 (1805.11) 5. Kindness and courtesy. The Master had instructed them to avoid unnecessary waste of time in social ceremonies, but he enjoined courtesy toward all with whom they should come in contact. They were to show every kindness to those who might entertain them in their homes. They were strictly warned against leaving a modest home to be entertained in a more comfortable or influential one.
163:4.15 (1805.12) 6. סעד החולים. פטרוס הנחה את השבעים לחפש את חולי הנפש והגוף ולעשות כל אשר לאל ידם על-מנת להקל על מצבם, או לרפא את מחלותיהם.		163:4.15 (1805.12) 6. Ministry to the sick. The seventy were charged by Peter to search out the sick in mind and body and to do everything in their power to bring about the alleviation or cure of their maladies.
163:4.16 (1805.13) ולאחר שהם נצטווו והודרכו לנהוג כך, הם יצאו לדרך זוגות-זוגות למשימתם בגליל, בשומרון וביהודה.		163:4.16 (1805.13) And when they had been thus charged and instructed, they started out, two and two, on their mission in Galilee, Samaria, and Judea.
163:4.17 (1806.1) אף-על-פי שליהודים היה יחס מיוחד למספר שבעים, ושלפעמים היהודים נהגו למנות את שבעים אומות הגויים, ואף כי השליחים הללו יועדו לבשר את הבשורה לכל העמים כולם, ככל שידיעתנו מגעת, היה זה אך מקרה שהקבוצה הזו מנתה שבעים שליחים. ידוע לנו בוודאות כי ישוע התכוון לקבל לפחות שישה חברים נוספים, אך אלה לא היו מוכנים לשלם את המחיר הנדרש של ויתור על רכושם ועל משפחותיהם.		163:4.17 (1806.1) Although the Jews had a peculiar regard for the number seventy, sometimes considering the nations of heathendom as being seventy in number, and although these seventy messengers were to go with the gospel to all peoples, still as far as we can discern, it was only coincidental that this group happened to number just seventy. Certain it was that Jesus would have accepted no less than half a dozen others, but they were unwilling to pay the price of forsaking wealth and families.
5. העברת המחנה לפַּלָה ^top		5. Moving the Camp to Pella ^top
163:5.1 (1806.2) ישוע והשנים-עשר התכוונו כעת לבסס את המטה האחרון שלהם בפראה, ליד פלה, המקום שבו הוטבל המאסטר בירדן. את עשרת הימים האחרונים של נובמבר הם בילו בהתייעצות במגדן, וביום שלישי, ה-6 בחודש דצמבר, יצאה החבורה כולה, כמעט שלוש-מאות איש, עם שחר על צידתה, ועברה ללון באותו לילה בפלה בסמוך לנהר. היה זה אותו אתר בדיוק, ליד המעיין, שבו מוקם המחנה של יוחנן המטביל שנים אחדות קודם לכן.		163:5.1 (1806.2) Jesus and the twelve now prepared to establish their last headquarters in Perea, near Pella, where the Master was baptized in the Jordan. The last ten days of November were spent in council at Magadan, and on Tuesday, December 6, the entire company of almost three hundred started out at daybreak with all their effects to lodge that night near Pella by the river. This was the same site, by the spring, that John the Baptist had occupied with his camp several years before.
163:5.2 (1806.3) לאחר פירוק המחנה במגדן, חזר דוד זבדיה אל בית צידה והחל לצמצם באופן מיידי את שירות השליחים. המלכות נכנסה לשלב חדש. מדי יום הגיעו עולי רגל מכל חלקי פלשתינה, ואפילו ממחוזות מרוחקים באימפריה הרומית. לעיתים הגיעו מאמינים אף ממסופוטמיה ומן הארצות אשר מעבר לנהר החידקל. ובשל כך, ביום ראשון, ה-18 בדצמבר, העמיסו דוד זבדיה וסגל השליחים את ציוד המחנה אשר אוחסן עד אז בבית אביו על בהמות משא, אותו ציוד אשר שימש בעבר את המחנה בבית צידה, בסמוך לאגם. לעת עתה הם נפרדו מבית צידה וירדו אל חוף הכנרת ולאורך הירדן, עד לנקודה המצויה כקילומטר מצפון למחנה השליחים. בתוך פחות משבוע ניתן היה לארח כמעט אלף וחמש-מאות עולי רגל מבקרים. מחנה השליחים יכול היה לארח כחמש-מאות איש. הייתה זו העונה הגשומה בפלשתינה, ומקומות הלינה הללו היו נחוצים על-מנת לדאוג למספר ההולך וגדל של מבקרים, רובם מבקרים כנים, אשר הגיעו לפראה על-מנת לראות את ישוע ולשמוע את תורתו.		163:5.2 (1806.3) After the breaking up of the Magadan Camp, David Zebedee returned to Bethsaida and began immediately to curtail the messenger service. The kingdom was taking on a new phase. Daily, pilgrims arrived from all parts of Palestine and even from remote regions of the Roman Empire. Believers occasionally came from Mesopotamia and from the lands east of the Tigris. Accordingly, on Sunday, December 18, David, with the help of his messenger corps, loaded on to the pack animals the camp equipage, then stored in his father’s house, with which he had formerly conducted the camp of Bethsaida by the lake. Bidding farewell to Bethsaida for the time being, he proceeded down the lake shore and along the Jordan to a point about one-half mile north of the apostolic camp; and in less than a week he was prepared to offer hospitality to almost fifteen hundred pilgrim visitors. The apostolic camp could accommodate about five hundred. This was the rainy season in Palestine, and these accommodations were required to take care of the ever-increasing number of inquirers, mostly earnest, who came into Perea to see Jesus and to hear his teaching.
163:5.3 (1806.4) דוד עשה את כל אלה מיוזמתו, אף כי הוא נועץ בפיליפוס ובמתי במגדן. הוא העסיק חלק גדול משירות השליחים כעוזריו בתפעול המחנה; כעת שימשו פחות מעשרים איש כשליחים בשירות יומיומי. כשהתקרב חודש דצמבר לסיומו, ולפני ששבו השבעים, כמעט שמונה-מאות מבקרים נקבצו מסביב למאסטר, והם מצאו מקום אירוח במחנה של דוד.		163:5.3 (1806.4) David did all this on his own initiative, though he had taken counsel with Philip and Matthew at Magadan. He employed the larger part of his former messenger corps as his helpers in conducting this camp; he now used less than twenty men on regular messenger duty. Near the end of December and before the return of the seventy, almost eight hundred visitors were gathered about the Master, and they found lodging in David’s camp.
6. שובם של השבעים ^top		6. The Return of the Seventy ^top
163:6.1 (1806.5) ביום שישי, ה-30 בדצמבר, בעוד שישוע שהה בגבעות הסמוכות יחד עם פטרוס, יעקב ויוחנן, החלו השבעים לשוב אל המטֵה בפַּלָה. זוגות-זוגות הם הגיעו, ועמם מאמינים רבים. בסביבות השעה חמש אחר הצהריים התאספו כל השבעים באתר הלימוד כאשר ישוע שב למחנה. ארוחת הערב התעכבה ביותר משעה, בעת שדובריה הנלהבים של בשורת המלכות סיפרו את חוויותיהם. שליחיו של דוד הביאו הרבה מן החדשות האלה לשליחים במשך השבועות האחרונים, אך עדיין היה זה מעורר השראה ביותר לשמוע את מורי הבשורה החדשים הללו, אשר זה עתה הוסמכו, משתפים באופן אישי בחוויותיהם באשר ליחס שאותו קיבלו מן היהודים והגויים הרעבים. סוף-סוף הצליח ישוע לראות אנשים היוצאים להפיץ את החדשות הטובות ללא נוכחותו האישית. כעת ידע המאסטר כי הוא יכול לעזוב את העולם מבלי שיחול עיכוב משמעותי בהתפתחותה של המלכות.		163:6.1 (1806.5) On Friday, December 30, while Jesus was away in the near-by hills with Peter, James, and John, the seventy messengers were arriving by couples, accompanied by numerous believers, at the Pella headquarters. All seventy were assembled at the teaching site about five o’clock when Jesus returned to the camp. The evening meal was delayed for more than an hour while these enthusiasts for the gospel of the kingdom related their experiences. David’s messengers had brought much of this news to the apostles during previous weeks, but it was truly inspiring to hear these newly ordained teachers of the gospel personally tell how their message had been received by hungry Jews and gentiles. At last Jesus was able to see men going out to spread the good news without his personal presence. The Master now knew that he could leave this world without seriously hindering the progress of the kingdom.
163:6.2 (1807.1) כאשר סיפרו השבעים ״שגַּם הַשֵּׁדִים נִכְנָעִים תַּחְתֵּינוּ בִּשְׁמֶךָ״, הם התייחסו למקרי הריפוי הנפלאים של אלה אשר נפלו קורבן למחלות נפש. אף-על-פי-כן, אכן היו כמה מקרי דיבוק אשר זכו להקלה כתוצאה מן הסעד הזה, מקרים שאליהם התייחס ישוע כאשר אמר: ״אין זה מוזר שרוחות זוטרות סוררות אלה נכנעו לכם, שכן רָאִיתִי אֶת הַשָּׂטָן נופֵל כַּבָּרָק מִן הַשָּׁמָיִם. אַךְ בָּזֹאת אַל תִּשְׂמְחוּ, אֲשֶׁר נִכְנָעִים תַּחְתֵּיכֶם הָרוּחוֹת. אכריז באוזניכם כי לאחר שאשוב אל אבי, נשלח את רוחותינו לשכון בדעתם של האנשים, וכך לא תוכלנה אפילו מעט הרוחות האבודות האלה להיכנס אל דעתם של בני התמותה. שמח אני על העוצמה אשר הפגנתם כלפי בני האדם, אך אתם אל תשמחו על כך, כִּי אִם שִׂמְחוּ עַל אֲשֶׁר נִכְתְּבוּ שְׁמוֹתֵיכֶם בַּשָּׁמָיִם, על אשר אתם עתידים לצאת לנתיבה נצחית של כיבוש רוחני.״		163:6.2 (1807.1) When the seventy related how “even the devils were subject” to them, they referred to the wonderful cures they had wrought in the cases of victims of nervous disorders. Nevertheless, there had been a few cases of real spirit possession relieved by these ministers, and referring to these, Jesus said: “It is not strange that these disobedient minor spirits should be subject to you, seeing that I beheld Satan falling as lightning from heaven. But rejoice not so much over this, for I declare to you that, as soon as I return to my Father, we will send forth our spirits into the very minds of men so that no more can these few lost spirits enter the minds of unfortunate mortals. I rejoice with you that you have power with men, but be not lifted up because of this experience but the rather rejoice that your names are written on the rolls of heaven, and that you are thus to go forward in an endless career of spiritual conquest.”
163:6.3 (1807.2) ובאותה שעה ממש, בדיוק לפני תחילת ארוחת הערב, חווה ישוע את אחד מאותם רגעים נדירים של אקסטזה רגשית אשר חסידיו ראו מעת לעת. והוא אמר: ״אוֹדְךָ אָבִי, אֲדוֹן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, כִּי הִסְתַּרְתָּ בְּשׂוֹרָה נִפְלָאָה זוֹ מִן הַחֲכָמִים וְהַנְּבוֹנִים, והרוח גילתה את נפלאות הרוח האלה לעוללי המלכות. הֵן אָבִי, כִּי כֵן הָיָה רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ואנוכי עולז בידיעה כי הבשורות הטובות תגענה אל העולם כולו אפילו לאחר שאשוב אליך בתום המשימה אשר הטלת עלי לעשותה. אני נרגש מאוד מכך שעתיד אתה למסור את כל העוצמה לידי, שרק אתה יודע אל נכון מי אני, ושרק אני ואלה אשר להם גיליתי אותך יודעים אל נכון מי אתה. וכאשר אסיים את ההתגלות הזו לאחיי בגוף, אמשיך לגלותך ליצוריך אשר במרומים.״		163:6.3 (1807.2) And it was at this time, just before partaking of the evening meal, that Jesus experienced one of those rare moments of emotional ecstasy which his followers had occasionally witnessed. He said: “I thank you, my Father, Lord of heaven and earth, that, while this wonderful gospel was hidden from the wise and self-righteous, the spirit has revealed these spiritual glories to these children of the kingdom. Yes, my Father, it must have been pleasing in your sight to do this, and I rejoice to know that the good news will spread to all the world even after I shall have returned to you and the work which you have given me to perform. I am mightily moved as I realize you are about to deliver all authority into my hands, that only you really know who I am, and that only I really know you, and those to whom I have revealed you. And when I have finished this revelation to my brethren in the flesh, I will continue the revelation to your creatures on high.”
163:6.4 (1807.3) כאשר סיים ישוע לדבר כך אל האב, הוא נפנה הצידה לשוחח אל שליחיו ואל סועדיו: ״אַשְׁרֵי עֵינֵיכֶם כִּי תִרְאֶינָה ואַשְׁרֵי אוֹזְנֶיכֵם כִּי תִשְׁמַעְנָה. כִּי אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם, נְבִיאִים וְצַדִּיקִים רַבִּים נִכְסְפוּ לִרְאות אֵת אֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים וְלֹא רָאוּ, וְלִשְׁמֹעַ אֵת אֲשֶׁר אַתֶּם שֹׁמְעִים וְלֹא שָׁמֵעוּ. דורות רבים של ילדי האור בעתיד לבוא, בשעה שישמעו על אודות הדברים הללו, יקנאו באלה אשר שמעו וראו אותם.״		163:6.4 (1807.3) When Jesus had thus spoken to the Father, he turned aside to speak to his apostles and ministers: “Blessed are the eyes which see and the ears which hear these things. Let me say to you that many prophets and many of the great men of the past ages have desired to behold what you now see, but it was not granted them. And many generations of the children of light yet to come will, when they hear of these things, envy you who have heard and seen them.”
163:6.5 (1807.4) ואז הוא דיבר אל התלמידים ואמר: ״שמעתם כיצד ערים וכפרים רבים קיבלו את בשורות המלכות הטובות, וכיצד קיבלו היהודים והגויים את מורַי ואת סועדַי. אכן ברוכות תהיינה הקהילות אשר בחרו להאמין בבשורת המלכות. אך אוֹי לתושבי כּוֹרָזִין, לתושבי בֵּית-צָיְדָה ולתושבי כפר נחום, אשר דחו את האור, אוי לערים אשר לא קיבלו היטב את השליחים. הנני מכריז כי הַגְּבוּרוֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ בְקִרְבְּכֶן, אִלּוּ נַעֲשׂוּ בְּצוֹר וּבְצִידוֹן, הֱעָרִים הַמְכוּנוּת כּוֹפְרוֹת, הֲלֹא כְבָר יָשְׁבוּ בְּשַׂק וָאֵפֶר וָשָׁבוּ. ביום הדין אכן יהיה טוב יותר לצור ולצידון.״		163:6.5 (1807.4) Then, speaking to all the disciples, he said: “You have heard how many cities and villages have received the good news of the kingdom, and how my ministers and teachers have been received by both the Jew and the gentile. And blessed indeed are these communities which have elected to believe the gospel of the kingdom. But woe upon the light-rejecting inhabitants of Chorazin, Bethsaida-Julias, and Capernaum, the cities which did not well receive these messengers. I declare that, if the mighty works done in these places had been done in Tyre and Sidon, the people of these so-called heathen cities would have long since repented in sackcloth and ashes. It shall indeed be more tolerable for Tyre and Sidon in the day of judgment.”
163:6.6 (1807.5) למחרת, ביום השבת, לקח ישוע את השבעים לבדם ואמר: ״אכן שמחתי כאשר שבתם עם החדשות הטובות באשר לאופן שבו התקבלה הבשורה על-ידי רבים מתושבי הגליל, השומרון ויהודה. אך מדוע הופתעתם מן השמחה? האם לא ציפיתם כי המסר שלכם יתקבל בעוצמה? האם יצאתם עם כל-כך מעט אמונה בבשורה עד שיעילותו של המסר הפתיעה אתכם? וכעת, לא אמנע מכם את השמחה, אך אזהיר אתכם הזהר-היטב מפני הגאווה המוסווית, הגאווה הרוחנית. אילו יכולתם להבין את נפילתו של לוציפר, בעל העוון, כי אז הייתם מקפידים להימנע מכל הצורות של הגאווה הרוחנית.		163:6.6 (1807.5) The next day being the Sabbath, Jesus went apart with the seventy and said to them: “I did indeed rejoice with you when you came back bearing the good tidings of the reception of the gospel of the kingdom by so many people scattered throughout Galilee, Samaria, and Judea. But why were you so surprisingly elated? Did you not expect that your message would manifest power in its delivery? Did you go forth with so little faith in this gospel that you come back in surprise at its effectiveness? And now, while I would not quench your spirit of rejoicing, I would sternly warn you against the subtleties of pride, spiritual pride. If you could understand the downfall of Lucifer, the iniquitous one, you would solemnly shun all forms of spiritual pride.
163:6.7 (1808.1) ״התחלתם במלאכה הכבירה, מלאכת הלימוד של האדם בן התמותה כי הוא הינו בן האל. אנוכי הראיתי לכם את הדרך; צאו ועשו כחובתכם ואל תתעייפו מעשות טוב. לכם, ולכל אלה אשר ילכו בדרככם בדורות העתיד, אומר כך: תמיד אני עומד קרוב, וקריאתי-הזמנתי הינה, ותמיד תהייה. פְּנוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהַטְּעוּנִים וַאֲנִי אָנִיחַ לָכֶם. קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ אָנֹכִי, וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֶיכֵם.״		163:6.7 (1808.1) “You have entered upon this great work of teaching mortal man that he is a son of God. I have shown you the way; go forth to do your duty and be not weary in well doing. To you and to all who shall follow in your steps down through the ages, let me say: I always stand near, and my invitation-call is, and ever shall be, Come to me all you who labor and are heavy laden, and I will give you rest. Take my yoke upon you and learn of me, for I am true and loyal, and you shall find spiritual rest for your souls.”
163:6.8 (1808.2) והם מצאו כי מילות המאסטר נכונות, כאשר הם העמידו אותן למבחן. ומני אז, אלפים רבים בחנו אף הם את אותן הבטחות, ומצאו אותן תקפות.		163:6.8 (1808.2) And they found the Master’s words to be true when they put his promises to the test. And since that day countless thousands also have tested and proved the surety of these same promises.
7. הכנות למשימה האחרונה ^top		7. Preparation for the Last Mission ^top
163:7.1 (1808.3) הימים שלאחר מכן היו ימים עסוקים מאוד במחנה בפלה; ההכנות למשימה בפראה הלכו ונשלמו. ישוע ועמיתיו היו עתידים להתחיל במשימתם האחרונה, משימה בת שלושה חודשים בכל רחבי פראה, משימה אשר הסתיימה רק כאשר המאסטר נכנס לירושלים על-מנת לסיים את מלאכתו על-פני האדמה. במהלך התקופה הזו מוקם המטה של ישוע ושל שנים-עשר השליחים כאן, במחנה בפלה.		163:7.1 (1808.3) The next few days were busy times in the Pella camp; preparations for the Perean mission were being completed. Jesus and his associates were about to enter upon their last mission, the three months’ tour of all Perea, which terminated only upon the Master’s entering Jerusalem for his final labors on earth. Throughout this period the headquarters of Jesus and the twelve apostles was maintained here at the Pella camp.
163:7.2 (1808.4) ישוע לא נדרש עוד לצאת החוצה על-מנת ללמד את העם. כעת באו הם אליו במספרים שהלכו וגדלו מדי שבוע, ולא רק מפלשתינה, אלא מכל העולם הרומי ואף מן המזרח הקרוב. ואף כי המאסטר השתתף במשימתם של השבְעים בפראה, הוא בילה את מרבית זמנו במחנה בפלה, שם לימד את ההמונים ומשם הנחה את השנים-עשר. במהלך התקופה הזו בת שלושת החודשים, לפחות עשרה מתוך השליחים נשארו לשהות במחיצתו של ישוע.		163:7.2 (1808.4) It was no longer necessary for Jesus to go abroad to teach the people. They now came to him in increasing numbers each week and from all parts, not only from Palestine but from the whole Roman world and from the Near East. Although the Master participated with the seventy in the tour of Perea, he spent much of his time at the Pella camp, teaching the multitude and instructing the twelve. Throughout this three months’ period at least ten of the apostles remained with Jesus.
163:7.3 (1808.5) גם סגל הנשים התכונן לצאת זוגות-זוגות יחד עם השבעים ולפעול בעריה הגדולות של פראה. לאחרונה הכשירה הקבוצה המקורית בת שתים-עשרה הנשים סגל רחב יותר בן חמישים נשים במלאכת ביקורי הבית ובאמנות סעד החולים. פֵּרְפַּטוּאָה, אשתו של שמעון פטרוס, הצטרפה לחטיבה החדשה הזו בסגל הנשים וקיבלה על עצמה להוביל את עבודת הקבוצה המורחבת תחת אבנר. לאחר פנטקוסט היא נותרה לצדו של בעלה המוכשר וליוותה אותו בכל המסעות המיסיונריים אשר ערך; וביום שבו נצלב פטרוס ברומא, אותה השליכו אל חיות הטרף בזירה. סגל הנשים החדש הזה כלל אף את נשותיהם של פיליפוס ומתי, והן את אמם של יעקב ושל יוחנן.		163:7.3 (1808.5) The women’s corps also prepared to go out, two and two, with the seventy to labor in the larger cities of Perea. This original group of twelve women had recently trained a larger corps of fifty women in the work of home visitation and in the art of ministering to the sick and the afflicted. Perpetua, Simon Peter’s wife, became a member of this new division of the women’s corps and was intrusted with the leadership of the enlarged women’s work under Abner. After Pentecost she remained with her illustrious husband, accompanying him on all of his missionary tours; and on the day Peter was crucified in Rome, she was fed to the wild beasts in the arena. This new women’s corps also had as members the wives of Philip and Matthew and the mother of James and John.
163:7.4 (1808.6) עבודת המלכות עמדה להיכנס כעת אל שלביה האחרונים תחת הנחייתו האישית של ישוע. השלב הנוכחי היה בעל עומק רוחני, זאת בניגוד להמונים מחפשי-הניסים ומבקשי-הנפלאות אשר הלכו אחר המאסטר בימי הפרסום הראשונים שלו בגליל. יחד עם זאת, עדיין נהה אחריו מספר לא-מבוטל של חסידים אשר נטו אל החומר, ואשר לא הצליחו לתפוש את האמת לפיה מלכות השמים הינה אחווה רוחנית של האדם המתבססת על העובדה הנצחית של אבהותו האוניברסלית של האל.		163:7.4 (1808.6) The work of the kingdom now prepared to enter upon its terminal phase under the personal leadership of Jesus. And this present phase was one of spiritual depth in contrast with the miracle-minded and wonder-seeking multitudes who followed after the Master during the former days of popularity in Galilee. However, there were still any number of his followers who were material-minded, and who failed to grasp the truth that the kingdom of heaven is the spiritual brotherhood of man founded on the eternal fact of the universal fatherhood of God.