מסמך 168		Paper 168
תחייתו של אלעזר מן המתים		The Resurrection of Lazarus
168:0.1 (1842.1) היה זה מעט לאחר צהרי-היום כאשר יצאה מרתה לקראת ישוע, כשזה אך ירד מראש הגבעה אשר ליד בית עניא. אחיהּ של מרתה, אלעזר, נפטר ארבעה ימים קודם לכן והונח בקבר הפרטי אשר בקצה הרחוק של הגן בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום ראשון. באותו בוקר, יום חמישי, הונחה אבן הגלילה חזרה במקומה בכניסה לקבר.		168:0.1 (1842.1) IT WAS shortly after noon when Martha started out to meet Jesus as he came over the brow of the hill near Bethany. Her brother, Lazarus, had been dead four days and had been laid away in their private tomb at the far end of the garden late on Sunday afternoon. The stone at the entrance of the tomb had been rolled in place on the morning of this day, Thursday.
168:0.2 (1842.2) כאשר מרתה ומרים שלחו מסר לישוע באשר למחלתו של אלעזר, הן היו בטוחות כי המאסטר יעשה מעשה כלשהו בנידון. הן ידעו כי אחיהן היה חולה מאוד, ואף-על-פי שהן לא העזו לקוות שישוע יעזוב את עבודת ההוראה וההטפה בכדי לסור לעזרתן, הן כה בטחו ביכולות הריפוי שלו, שהן חשבו שאלעזר יחלים מיד כשישוע יבטא את המילים המרפאות. וכאשר אלעזר נפטר, שעות מעטות לאחר שהשליח יצא מבית עניא אל עבר פילדלפיה, הן הסיקו כי היה זה משום שכאשר נודע למאסטר על מחלתו של אחיהן, היה זה כבר מספר שעות לאחר מותו, ומאוחר מדי.		168:0.2 (1842.2) When Martha and Mary sent word to Jesus concerning Lazarus’s illness, they were confident the Master would do something about it. They knew that their brother was desperately sick, and though they hardly dared hope that Jesus would leave his work of teaching and preaching to come to their assistance, they had such confidence in his power to heal disease that they thought he would just speak the curative words, and Lazarus would immediately be made whole. And when Lazarus died a few hours after the messenger left Bethany for Philadelphia, they reasoned that it was because the Master did not learn of their brother’s illness until it was too late, until he had already been dead for several hours.
168:0.3 (1842.3) ואולם, גם הן, יחד עם כל חבריהן המאמינים, עמדו נבוכים מאוד נוכח המסר אשר ישוע שלח חזרה עם השליח. כאשר הגיע המסר לבית עניא, לפני צהרי יום שלישי, התעקש השליח על כך שהוא שמע את ישוע אומר, ״...הוא לא באמת ימות מן המחלה הזאת.״ הם גם לא הצליחו להבין מדוע הוא לא שלח כל הודעה אחרת, ואף לא הציע כל עזרה.		168:0.3 (1842.3) But they, with all of their believing friends, were greatly puzzled by the message which the runner brought back Tuesday forenoon when he reached Bethany. The messenger insisted that he heard Jesus say, “...this sickness is really not to the death.” Neither could they understand why he sent no word to them nor otherwise proffered assistance.
168:0.4 (1842.4) חברים רבים מכפרי הסביבה, ואף מירושלים, הגיעו לנחם את האחיות מוכות היגון. אלעזר ואחיותיו היו ילדיו של יהודי אמיד ומכובד, אשר נמנה עם ראשי הכפר הקטן של בית עניא. ועל-אף שמזה זמן רב שלושתם היו חסידים אדוקים של ישוע, כל מי שהכיר אותם כיבד אותם. הם ירשו כרמי גפנים נרחבים ומטעי זיתים גדולים באזור, ועל עושרם מעידה העובדה כי היו יכולים להרשות לעצמם להחזיק אחוזת קבר פרטית בנחלתם הם. שני הוריהם הובאו שם למנוחות זה מכבר.		168:0.4 (1842.4) Many friends from near-by hamlets and others from Jerusalem came over to comfort the sorrow-stricken sisters. Lazarus and his sisters were the children of a well-to-do and honorable Jew, one who had been the leading resident of the little village of Bethany. And notwithstanding that all three had long been ardent followers of Jesus, they were highly respected by all who knew them. They had inherited extensive vineyards and olive orchards in this vicinity, and that they were wealthy was further attested by the fact that they could afford a private burial tomb on their own premises. Both of their parents had already been laid away in this tomb.
168:0.5 (1842.5) מרים זנחה את הרעיון שישוע יבוא ושקעה ביגונהּ, אך מרתה נאחזה בתקווה שישוע יבוא, אפילו עד לאותו הבוקר, בזמן שגוללו למקומה את האבן ואטמו את הכניסה אל הקבר. ואפילו אז, היא הנחתה נער שכן לעמוד על המשמר על דרך יריחו בקטע שמראש הגבעה, מזרחה מבית עניא; היה זה הנער אשר הביא אל מרתה את החדשות כי ישוע וחבריו מתקרבים.		168:0.5 (1842.5) Mary had given up the thought of Jesus’ coming and was abandoned to her grief, but Martha clung to the hope that Jesus would come, even up to the time on that very morning when they rolled the stone in front of the tomb and sealed the entrance. Even then she instructed a neighbor lad to keep watch down the Jericho road from the brow of the hill to the east of Bethany; and it was this lad who brought tidings to Martha that Jesus and his friends were approaching.
168:0.6 (1842.6) כאשר מרתה פגשה את ישוע, היא נפלה לרגליו והכריזה, ״מאסטר, אילו רק היית כאן, אחי לא היה מת!״ פחדים רבים חלפו בדעתה, אך היא לא הביעה כל ספק, ואף לא העזה לבקר או להטיל ספק במנהגו של המאסטר באשר למותו של אלעזר. לאחר שאמרה את דבריה, הושיט ישוע את ידיו מטה אליה, הרימה על רגליה ואמר, ״התאזרי באמונה, מרתה, ואחיך יקום שוב.״ ענתה לו מרתה: ״יודעת אני שהוא יקום לתחייה באחרית הימים; ואפילו עתה מאמינה אני שכל מה שתבקש מאלוהים, אבינו ייתן בידך.״		168:0.6 (1842.6) When Martha met Jesus, she fell at his feet, exclaiming, “Master, if you had been here, my brother would not have died!” Many fears were passing through Martha’s mind, but she gave expression to no doubt, nor did she venture to criticize or question the Master’s conduct as related to Lazarus’s death. When she had spoken, Jesus reached down and, lifting her upon her feet, said, “Only have faith, Martha, and your brother shall rise again.” Then answered Martha: “I know that he will rise again in the resurrection of the last day; and even now I believe that whatever you shall ask of God, our Father will give you.”
168:0.7 (1843.1) אז אמר ישוע בעודו מתבונן הישר אל עיניה של מרתה: ״אני הוא התחייה, אני הוא החיים; כל המאמין בי, אף אם ימות, עוד יחיה. ולאמיתו של דבר, כל מי שמאמין בי אף-פעם לא ימות באמת. מרתה, האם את מאמינה בזה?״ ומרתה ענתה למאסטר: ״כן, זה מכבר האמנתי כי אתה הוא הגואל, בנו של האל החי, זה אשר אמור לבוא אל העולם.״		168:0.7 (1843.1) Then said Jesus, looking straight into the eyes of Martha: “I am the resurrection and the life; he who believes in me, though he dies, yet shall he live. In truth, whosoever lives and believes in me shall never really die. Martha, do you believe this?” And Martha answered the Master: “Yes, I have long believed that you are the Deliverer, the Son of the living God, even he who should come to this world.”
168:0.8 (1843.2) ישוע ביקש את מרים, ומרתה הלכה מיד אל הבית ולחשה אל אחותה, ״המאסטר כאן והוא מבקש אותך.״ כאשר שמעה זאת מרים, היא קמה במהירות ומיהרה לפגוש את ישוע, אשר עדיין שהה במקום שבו פגש את מרתה לראשונה. החברים אשר היו לצדה של מרים וביקשו לנחמה ראו כי היא קמה במהירות והלכו אחריה, בהניחם שהיא הולכת להתייפח על הקבר.		168:0.8 (1843.2) Jesus having inquired for Mary, Martha went at once into the house and, whispering to her sister, said, “The Master is here and has asked for you.” And when Mary heard this, she rose up quickly and hastened out to meet Jesus, who still tarried at the place, some distance from the house, where Martha had first met him. The friends who were with Mary, seeking to comfort her, when they saw that she rose up quickly and went out, followed her, supposing that she was going to the tomb to weep.
168:0.9 (1843.3) רבים מן הנוכחים היו אויבים מושבעים של ישוע. וזו הסיבה לכך שמרתה הייתה צריכה לצאת לבדה על-מנת לפגוש אותו, וגם הסיבה לכך שהיא הלכה בחשאי ליידע את מרתה כי ישוע ביקש אותה. אף כי מרתה כמהה לראות את ישוע, היא ביקשה להימנע מאי-נעימות כלשהי, אשר עלולה הייתה להיווצר אילו הוא היה מגיע פתע ומוצא קבוצה גדולה של אויביו מירושלים. כוונתה של מרתה הייתה להישאר בבית עם חבריהם, בעוד שמרים יוצאת לקבל את פניו של ישוע, אך תכניתה נכשלה מכיוון שהם הלכו כולם אחרי מרים ומצאו את עצמם לפתע בנוכחותו של המאסטר.		168:0.9 (1843.3) Many of those present were Jesus’ bitter enemies. That is why Martha had come out to meet him alone, and also why she went in secretly to inform Mary that he had asked for her. Martha, while craving to see Jesus, desired to avoid any possible unpleasantness which might be caused by his coming suddenly into the midst of a large group of his Jerusalem enemies. It had been Martha’s intention to remain in the house with their friends while Mary went to greet Jesus, but in this she failed, for they all followed Mary and so found themselves unexpectedly in the presence of the Master.
168:0.10 (1843.4) מרתה הובילה את מרים אל ישוע וכאשר זו ראתה אותו היא נפלה לרגליו והכריזה, ״אילו היית כאן, אחי לא היה מת!״ וכאשר ראה ישוע עד כמה כולם שם התאבלו על מותו של אלעזר, נכמרו רחמי נשמתו.		168:0.10 (1843.4) Martha led Mary to Jesus, and when she saw him, she fell at his feet, exclaiming, “If you had only been here, my brother would not have died!” And when Jesus saw how they all grieved over the death of Lazarus, his soul was moved with compassion.
168:0.11 (1843.5) כאשר ראו האבלים כי מרים הלכה לברך את ישוע, הם התרחקו מעט, בעוד שמרתה ומרים שוחחו עם המאסטר וקיבלו ממנו עוד מילות נחמה. והוא האיץ בהן לשמור על חוזק אמונתן באב ולקבל את רצון האל במלואו.		168:0.11 (1843.5) When the mourners saw that Mary had gone to greet Jesus, they withdrew for a short distance while both Martha and Mary talked with the Master and received further words of comfort and exhortation to maintain strong faith in the Father and complete resignation to the divine will.
168:0.12 (1843.6) דעתו האנושית של ישוע סערה בשל העימות בין אהבתו לאלעזר ולאחיותיו האבלות, לבין הבוז והתיעוב אשר חש כלפי הפגנת החיבה החיצונית של אותם יהודים אשר לא נמנו על מאמיניו ואשר התכוונו לרצחו. ישוע כה התרעם לנוכח הפגנת האבל המאולצת, החיצונית, של כמה מחבריו-לכאורה של אלעזר, משום שהצער הכוזב היה כרוך בלבם במידה רבה בשנאה עזה אשר חשו כלפיו. לעומת זאת, חלק מן היהודים הללו אכן התאבלו באמת ובתמים, מכיוון שאכן הם היו חברים אמיתיים של המשפחה.		168:0.12 (1843.6) The human mind of Jesus was mightily moved by the contention between his love for Lazarus and the bereaved sisters and his disdain and contempt for the outward show of affection manifested by some of these unbelieving and murderously intentioned Jews. Jesus indignantly resented the show of forced and outward mourning for Lazarus by some of these professed friends inasmuch as such false sorrow was associated in their hearts with so much bitter enmity toward himself. Some of these Jews, however, were sincere in their mourning, for they were real friends of the family.
1. בקבר אלעזר ^top		1. At the Tomb of Lazarus ^top
168:1.1 (1843.7) לאחר שישוע עסק בניחומן של מרתה ושל מרים בפרטיות במשך דקות מספר, הרחק מן המתאבלים, הוא שאל אותן: ״איפה הנחתן אותו?״ אמרה לו מרתה, ״בוא ותראה.״ ובעת שהמאסטר צעד בדממה בעקבות שתי האחיות האבלות, הוא התייפח. ראו החברים היהודים את דמעותיו ואחד מהם אמר: ״תראו איך הוא אהב אותו. האם זה אשר בכוחו היה לפקוח עיני עיוור לא יכול היה למנוע את מותו של האדם הזה?״ הדברים הללו נאמרו כאשר הם כבר עמדו אל מול הקבר המשפחתי, מערת טבעית קטנה, או מעין גומחה, במדף סלע שהיתמר לגובה של כעשרה מטרים וניצב בקצה המרוחק של הגן.		168:1.1 (1843.7) After Jesus had spent a few moments in comforting Martha and Mary, apart from the mourners, he asked them, “Where have you laid him?” Then Martha said, “Come and see.” And as the Master followed on in silence with the two sorrowing sisters, he wept. When the friendly Jews who followed after them saw his tears, one of them said: “Behold how he loved him. Could not he who opened the eyes of the blind have kept this man from dying?” By this time they were standing before the family tomb, a small natural cave, or declivity, in the ledge of rock which rose up some thirty feet at the far end of the garden plot.
168:1.2 (1844.1) קשה להסביר לדעת האנושית מדוע ישוע התייפח. אף כי ניתנה לנו הגישה לרישום המשולב של הרגשות האנושיים ושל המחשבות האלוהיות, כפי שאלה נרשמו בדעתו של המכוונן אשר הפך לאישי, איננו יכולים להיות בטוחים לגמרי באשר לגורם האמיתי למופע הרגש הזה. אנו נוטים להאמין כי ישוע בכה בשל מספר מחשבות ורגשות אשר חלפו באותו רגע בדעתו, כגון:		168:1.2 (1844.1) It is difficult to explain to human minds just why Jesus wept. While we have access to the registration of the combined human emotions and divine thoughts, as of record in the mind of the Personalized Adjuster, we are not altogether certain about the real cause of these emotional manifestations. We are inclined to believe that Jesus wept because of a number of thoughts and feelings which were going through his mind at this time, such as:
168:1.3 (1844.2) 1. הוא הרגיש אהדה כנה ומלאת צער כלפי מרתה ומרים; הוא הרגיש אהבה אנושית אמיתית ועמוקה כלפי שתי האחיות האלה, אשר איבדו את אחיהן.		168:1.3 (1844.2) 1. He felt a genuine and sorrowful sympathy for Martha and Mary; he had a real and deep human affection for these sisters who had lost their brother.
168:1.4 (1844.3) 2. דעתו נטרדה מנוכחות המון המתאבלים, אשר חלקו היה כן וחלקו מעמידי-פנים. מאז ומעולם הוא כעס על הפגנות אבֶל אשר היו רק כלפי חוץ. הוא ידע כי האחיות אהבו את אחיהן וכי הן האמינו בגאולת המאמינים. ייתכן שהרגשות הניגודיים הללו מסבירים מדוע הוא גנח בשעה שהתקרב אל הקבר.		168:1.4 (1844.3) 2. He was perturbed in his mind by the presence of the crowd of mourners, some sincere and some merely pretenders. He always resented these outward exhibitions of mourning. He knew the sisters loved their brother and had faith in the survival of believers. These conflicting emotions may possibly explain why he groaned as they came near the tomb.
168:1.5 (1844.4) 3. הוא אכן היסס באשר להחזרתו של אלעזר לחיים. אחיותיו אכן נזקקו לו, אך ישוע התחרט על כך שנדרש לו לזמֵן את חברו חזרה חיים, על-מנת שזה יחווה את הרדיפה המרה אשר עתידה להיות מנת חלקו כתוצאה מכך שנטל חלק בהפגנת הכוח האלוהית הגדולה ביותר אשר ביצע בן האדם.		168:1.5 (1844.4) 3. He truly hesitated about bringing Lazarus back to the mortal life. His sisters really needed him, but Jesus regretted having to summon his friend back to experience the bitter persecution which he well knew Lazarus would have to endure as a result of being the subject of the greatest of all demonstrations of the divine power of the Son of Man.
168:1.6 (1844.5) וכעת, ביכולתנו לספר עובדה מעניינת ומועילה: אף כי הסיפור הזה נדמה שמתרחש באופן שבו קורים הדברים ברגיל בעולם האנושי, יש בו כמה היבטים צדדיים מאירים ומעניינים ביותר. בעוד שהשליח הגיע אל ישוע ביום ראשון ובישר לו על מחלת אלעזר, ובעוד שישוע שלח מסר לפיו מחלה זו ״לא תובילו אל מותו,״ ואפילו שהלך גופא אל בית עניא ועל-אף ששאל את האחיות, ״היכן הנחתן אותו?״ אפילו שכל אלה מעידים על כך שהמאסטר דבק באופן שבו מתרחשים החיים בעולם בהתאם לידע המוגבל של דעת האדם, אף-על-פי-כן מראים הרישומים ביקום כי המכוונן אשר הפך לאישי של ישוע הורה על הישארותו בפלנטה ללא הגבלת-זמן של מכוונן המחשבה של אלעזר לאחר מותו של זה, וכי הוראה זו נרשמה חמש-עשרה דקות בלבד לפני שאלעזר נפח את נשמתו.		168:1.6 (1844.5) And now we may relate an interesting and instructive fact: Although this narrative unfolds as an apparently natural and normal event in human affairs, it has some very interesting side lights. While the messenger went to Jesus on Sunday, telling him of Lazarus’s illness, and while Jesus sent word that it was “not to the death,” at the same time he went in person up to Bethany and even asked the sisters, “Where have you laid him?” Even though all of this seems to indicate that the Master was proceeding after the manner of this life and in accordance with the limited knowledge of the human mind, nevertheless, the records of the universe reveal that Jesus’ Personalized Adjuster issued orders for the indefinite detention of Lazarus’s Thought Adjuster on the planet subsequent to Lazarus’s death, and that this order was made of record just fifteen minutes before Lazarus breathed his last.
168:1.7 (1844.6) האם דעתו האלוהית של ישוע ידעה, אפילו בטרם מותו של אלעזר, כי הוא יקים אותו לתחייה מן המוות? את זאת איננו יודעים. אנו יודעים רק את אשר רשמנו כאן.		168:1.7 (1844.6) Did the divine mind of Jesus know, even before Lazarus died, that he would raise him from the dead? We do not know. We know only what we are herewith placing on record.
168:1.8 (1844.7) רבים מאויביו של ישוע נטו ללעוג להבעות החיבה שלו, ובינם לבין עצמם אמרו כך: ״אם הוא כל-כך החשיב את האדם הזה, למה השתהה כל-כך לפני שבא לבית עניא? אם הוא מה שהם טוענים שהוא, מדוע לא הציל את חברו היקר? מה הטעם לרפא זרים בגליל, אם אינו יכול להציל את אהוביו?״ וכך, ובדרכים רבות אחרות, הם לעגו לישוע וזלזלו בתורתו ובפועלו.		168:1.8 (1844.7) Many of Jesus’ enemies were inclined to sneer at his manifestations of affection, and they said among themselves: “If he thought so much of this man, why did he tarry so long before coming to Bethany? If he is what they claim, why did he not save his dear friend? What is the good of healing strangers in Galilee if he cannot save those whom he loves?” And in many other ways they mocked and made light of the teachings and works of Jesus.
168:1.9 (1844.8) וכך, בשעה שתיים-וחצי אחר הצהריים של יום חמישי הזה, בכפר הקטן של בית עניא, הייתה מוכנה הבמה לתצוגה הכבירה מכולן במסגרת משימתו הארצית של מיכאל מנבאדון, להפגנת הכוח האלוהית הגדולה מכולן במהלך חייו בגוף בשר ודם. זאת לפי שתחייתו שלו עצמו מן המתים התרחשה לאחר שהוא השתחרר מכבלי הגוף בן התמותה.		168:1.9 (1844.8) And so, on this Thursday afternoon at about half past two o’clock, was the stage all set in this little hamlet of Bethany for the enactment of the greatest of all works connected with the earth ministry of Michael of Nebadon, the greatest manifestation of divine power during his incarnation in the flesh, since his own resurrection occurred after he had been liberated from the bonds of mortal habitation.
168:1.10 (1845.1) הקבוצה הקטנה אשר נקבצה מול קברו של אלעזר כלל לא הבחינה בנוכחותה בסמוך של קבוצה עצומה של הוויות שמימיות מכל הסדרים, אשר נאספה בהובלתו של גבריאל והמתינה כעת להנחיית המכוונן אשר הפך לאישי של ישוע, בכדי לבצע את רצון הריבון האהוב שלהן.		168:1.10 (1845.1) The small group assembled before Lazarus’s tomb little realized the presence near at hand of a vast concourse of all orders of celestial beings assembled under the leadership of Gabriel and now in waiting, by direction of the Personalized Adjuster of Jesus, vibrating with expectancy and ready to execute the bidding of their beloved Sovereign.
168:1.11 (1845.2) כאשר פקד ישוע, ״הסירו את הסלע,״ התכוננה קבוצת ההוויות השמימיות להוציא אל הפועל את הדרמה של השבתו של אלעזר לחיים בדמות בשר ודם. צורת תחייה שכזו כרוכה בקשיים גדולים הרבה יותר מהטכניקה הבלתי-שגרתית של החייאת יצורים בני-תמותה בצורה מורונטית, ודורשת כמות גדולה הרבה יותר של אישיויות שמימיות, כמו גם ארגון נרחב בהרבה של גורמים ביקום.		168:1.11 (1845.2) When Jesus spoke those words of command, “Take away the stone,” the assembled celestial hosts made ready to enact the drama of the resurrection of Lazarus in the likeness of his mortal flesh. Such a form of resurrection involves difficulties of execution which far transcend the usual technique of the resurrection of mortal creatures in morontia form and requires far more celestial personalities and a far greater organization of universe facilities.
168:1.12 (1845.3) מרתה ומרים נמלאו רגשות סותרים כאשר שמעו את פקודתו של ישוע להסיר את סלע הגולל אשר ניצב לפני הקבר. מרים קיוותה כי אלעזר יקום לתחייה, אך מרתה, אף שבמידה מסוימת חלקה את אמונתה של אחותה, פחדה יותר מכך שאלעזר לא יראה טוב בעיני ישוע, השליחים וחבריהם. אמרה מרתה: ״האם אנחנו חייבים לגלול את הסלע? אחי כבר נפטר לפני ארבעה ימים, ובזמן הזה כבר החל ריקבון הגוף.״ מרתה אמרה זאת גם משום שהיא לא הבינה מדוע ביקש המאסטר כי יסירו את הסלע; היא חשבה שמא ישוע רוצה רק לראות את אלעזר בפעם האחרונה. היא התנדנדה בין זה ובין זה. כאשר הם היססו אם להסיר את סלע הגולל, אמר ישוע: ״האם לא אמרתי לכם בתחילה כי הוא לא ימות ממחלתו? האם לא באתי לקיים את הבטחתי? ולאחר שבאתי אליכן, האם לא אמרתי כי אם רק תאמינו, תחזו בתהילת האל? אם כך, מדוע זה תטילו ספק? כמה זמן ייקח לכן להאמין ולציית?״		168:1.12 (1845.3) When Martha and Mary heard this command of Jesus directing that the stone in front of the tomb be rolled away, they were filled with conflicting emotions. Mary hoped that Lazarus was to be raised from the dead, but Martha, while to some extent sharing her sister’s faith, was more exercised by the fear that Lazarus would not be presentable, in his appearance, to Jesus, the apostles, and their friends. Said Martha: “Must we roll away the stone? My brother has now been dead four days, so that by this time decay of the body has begun.” Martha also said this because she was not certain as to why the Master had requested that the stone be removed; she thought maybe Jesus wanted only to take one last look at Lazarus. She was not settled and constant in her attitude. As they hesitated to roll away the stone, Jesus said: “Did I not tell you at the first that this sickness was not to the death? Have I not come to fulfill my promise? And after I came to you, did I not say that, if you would only believe, you should see the glory of God? Wherefore do you doubt? How long before you will believe and obey?”
168:1.13 (1845.4) עם סיום דבריו של ישוע, ניגשו שליחיו ובסיוע שכנים חפצי-טוב, הזיזו את הסלע והרחיקו אותו מפתח הקבר.		168:1.13 (1845.4) When Jesus had finished speaking, his apostles, with the assistance of willing neighbors, laid hold upon the stone and rolled it away from the entrance to the tomb.
168:1.14 (1845.5) בקרב היהודים רווחה האמונה שהטיפּה המרה אשר בקצה חרבו של מלאך המוות החלה את פעולתה עם סיום היום השלישי, כך שהיא פעלה במלוא עוצמתה ביום הרביעי. הם סברו כי נשמתו של אדם מסתובבת בסמוך לקבר עד לסוף היום השלישי, ומבקשת לשוב ולהיכנס אל תוך הגוף המת; אך הם האמינו בבטחה כי לפני שחר היום הרביעי, אותה נשמה כבר יצאה לדרכה אל משכן הנשמות אשר פרחו.		168:1.14 (1845.5) It was the common belief of the Jews that the drop of gall on the point of the sword of the angel of death began to work by the end of the third day, so that it was taking full effect on the fourth day. They allowed that the soul of man might linger about the tomb until the end of the third day, seeking to reanimate the dead body; but they firmly believed that such a soul had gone on to the abode of departed spirits ere the fourth day had dawned.
168:1.15 (1845.6) האמונות והדעות האלה בנוגע למתים ולרוח המת, גרמו לכך שבוודאות, בדעתם של כל הנוכחים בקבר אלעזר, ושל כל אלה אשר עתידים היו לשמוע על אודות שהתרחש, יהיה ברור כי זהו אכן מקרה אמיתי של תחייה מן המתים, מעשה ידי זה אשר הכריז כי "הוא התחייה והוא החיים.״		168:1.15 (1845.6) These beliefs and opinions regarding the dead and the departure of the spirits of the dead served to make sure, in the minds of all who were now present at Lazarus’s tomb and subsequently to all who might hear of what was about to occur, that this was really and truly a case of the raising of the dead by the personal working of one who declared he was “the resurrection and the life.”
2. תחייתו מן המתים של אלעזר ^top		2. The Resurrection of Lazarus ^top
168:2.1 (1845.7) בעוד שחבורת בני התמותה, כארבעים-וחמישה במספר, עמדה אל מול הקבר, אנשיה יכולים היו לראות במעומעם את גופו של אלעזר עטוף בתכריכי בד ומונח על המדף הימני התחתון של מערת הקבר. ובעוד שהיצורים הארציים עמדו שם בנשימה עצורה ובדממה, צבא נרחב של הוויות שמימיות תפש את מקומו כהכנה לאות ממפקדם, גבריאל.		168:2.1 (1845.7) As this company of some forty-five mortals stood before the tomb, they could dimly see the form of Lazarus, wrapped in linen bandages, resting on the right lower niche of the burial cave. While these earth creatures stood there in almost breathless silence, a vast host of celestial beings had swung into their places preparatory to answering the signal for action when it should be given by Gabriel, their commander.
168:2.2 (1846.1) ישוע הרים את עיניו ואמר: ״אבא, הנני מודה לך על כי שמעת את בקשתי ונענית לה. יודע אני כי תמיד אתה שומע אותי, אך לטובת אלה העומדים כאן עמי, פונה אני אליך כך, למען יאמינו כי אתה שלחת אותי אל העולם, ולמען יידעו כי אתה פועל עמי במה שהננו עומדים לעשותו.״ ומשסיים את תפילתו, קרא בקול רם, ״אלעזר, בוא לכאן!״		168:2.2 (1846.1) Jesus lifted up his eyes and said: “Father, I am thankful that you heard and granted my request. I know that you always hear me, but because of those who stand here with me, I thus speak with you, that they may believe that you have sent me into the world, and that they may know that you are working with me in that which we are about to do.” And when he had prayed, he cried with a loud voice, “Lazarus, come forth!”
168:2.3 (1846.2) ואף כי הצופים האנושיים הללו נותרו ללא זיע, צבא הישויות השמימי נע וזע, תוך ציות, כגוף אחד, למילותיו של הבורא. ולאחר שתים-עשרה שניות של זמן ארץ בלבד, החל גופו של אלעזר – אשר עד אז היה חסר-חיים – לנוע. הוא התיישב על מדף הסלע אשר עליו שכב קודם לכן. גופו היה עטוף בתכריכים, ואת פניו כיסתה מפית. וכאשר הוא עמד לפניהם – חי – אמר ישוע, ״התירו אותו והניחו לו ללכת.״		168:2.3 (1846.2) Though these human observers remained motionless, the vast celestial host was all astir in unified action in obedience to the Creator’s word. In just twelve seconds of earth time the hitherto lifeless form of Lazarus began to move and presently sat up on the edge of the stone shelf whereon it had rested. His body was bound about with grave cloths, and his face was covered with a napkin. And as he stood up before them—alive—Jesus said, “Loose him and let him go.”
168:2.4 (1846.3) למעט השליחים, מרתה ומרים, כולם נסו אל הבית. הם היו חיוורים מפחד והמומים. ובעוד שכמה מהם השתהו שם, רבים מיהרו אל בתיהם.		168:2.4 (1846.3) All, save the apostles, with Martha and Mary, fled to the house. They were pale with fright and overcome with astonishment. While some tarried, many hastened to their homes.
168:2.5 (1846.4) אלעזר בירך את ישוע ואת השליחים, ושאל לפשר התכריכים ומדוע התעורר בגן. ישוע והשליחים הלכו הצידה, בעוד שמרתה סיפרה לאלעזר על מותו, על קבורתו ועל תחייתו מן המתים. ומכיוון שכלל לא הייתה לו תודעה למן הרגע שנפל לשנת המוות, היא נאלצה להסביר לו כי הוא מת ביום ראשון, ואילו כעת הושב לחיים ביום חמישי.		168:2.5 (1846.4) Lazarus greeted Jesus and the apostles and asked the meaning of the grave cloths and why he had awakened in the garden. Jesus and the apostles drew to one side while Martha told Lazarus of his death, burial, and resurrection. She had to explain to him that he had died on Sunday and was now brought back to life on Thursday, inasmuch as he had had no consciousness of time since falling asleep in death.
168:2.6 (1846.5) כאשר יצא אלעזר מן הקבר, פקד המכוונן האישי של ישוע, אשר שימש כעת כראש וראשון לבני מינו ביקום המקומי הזה, על המכוונן-לשעבר של אלעזר – אשר כעת חיכה – לשוב ולשכון בדעתו ובנשמתו של האדם אשר קם לתחייה.		168:2.6 (1846.5) As Lazarus came out of the tomb, the Personalized Adjuster of Jesus, now chief of his kind in this local universe, gave command to the former Adjuster of Lazarus, now in waiting, to resume abode in the mind and soul of the resurrected man.
168:2.7 (1846.6) או-אז ניגש אלעזר אל ישוע, ויחד עם אחיותיו, נפלו לרגלי המאסטר, להודות לאל ולהללו. נטל ישוע את אלעזר בידיו, הקימוֹ, ואמר: ״בני, מה שקרה לך, יקרה לכל מי שמאמין בבשורה הזו, אלא שהם יוקמו לתחייה באופן נפלא אף יותר. ואתה תהיה עדות חיה לאמת אשר דברתי – אני התחייה ואני החיים. אבל כעת, הבה נלך אל הבית ונזין את הגוף הגשמי הזה.״		168:2.7 (1846.6) Then went Lazarus over to Jesus and, with his sisters, knelt at the Master’s feet to give thanks and offer praise to God. Jesus, taking Lazarus by the hand, lifted him up, saying: “My son, what has happened to you will also be experienced by all who believe this gospel except that they shall be resurrected in a more glorious form. You shall be a living witness of the truth which I spoke—I am the resurrection and the life. But let us all now go into the house and partake of nourishment for these physical bodies.”
168:2.8 (1846.7) ובעת שהם צעדו אל הבית, שחרר גבריאל את כל קבוצות ההוויות השמימיות אשר נאספו, והוסיף לרשומות את המקרה הראשון והאחרון באורנטיה אשר בו קם לתחייה מן המוות בן-תמותה בדמות גוף בשר ודם.		168:2.8 (1846.7) As they walked toward the house, Gabriel dismissed the extra groups of the assembled heavenly host while he made record of the first instance on Urantia, and the last, where a mortal creature had been resurrected in the likeness of the physical body of death.
168:2.9 (1846.8) אלעזר כלל לא הצליח להבין את אשר אירע. הוא ידע כי היה חולה מאוד, אך הצליח לזכור אך ורק שנרדם ושהתעורר. מעולם הוא לא הצליח לספר דבר על אודות ארבעת הימים הללו בקבר, מכיוון שהוא היה אז חסר-הכרה לחלוטין. הזמן איננו קיים עבור אלה אשר ישנים את שנת המוות.		168:2.9 (1846.8) Lazarus could hardly comprehend what had occurred. He knew he had been very sick, but he could recall only that he had fallen asleep and been awakened. He was never able to tell anything about these four days in the tomb because he was wholly unconscious. Time is nonexistent to those who sleep the sleep of death.
168:2.10 (1846.9) אף-על-פי שכתוצאה מהפעולה הכבירה הזו רבים האמינו בישוע, אחרים רק הקשו את לבם כלפיו והוסיפו לדחותו. עד לצהריים שלמחרת היום נפוץ הסיפור הזה בירושלים כולה. עשרות גברים ונשים סרו אל בית עניא על-מנת לראות את אלעזר ולדבר עמו. הפרושים המבוהלים והנבוכים זימנו בבהלה כינוס של הסנהדרין בכדי לקבוע מה צריך לעשות בנוגע להתפתחויות החדשות האלה.		168:2.10 (1846.9) Though many believed in Jesus as a result of this mighty work, others only hardened their hearts the more to reject him. By noon the next day this story had spread over all Jerusalem. Scores of men and women went to Bethany to look upon Lazarus and talk with him, and the alarmed and disconcerted Pharisees hastily called a meeting of the Sanhedrin that they might determine what should be done about these new developments.
3. כינוס הסנהדרין ^top		3. Meeting of the Sanhedrin ^top
168:3.1 (1847.1) אפילו שעדותו של אדם זה, אשר קם לתחייה, תרמה עד מאוד לגיבוש אמונתם של המוני מאמיניה של בשורת המלכות, נודעה לה השפעה קטנה, אם בכלל, על גישתם של מנהיגי הדת ושל שליטי ירושלים. ולא רק זאת, אלא שהיא אף חיזקה את החלטתם לחסל את ישוע ולעצור את עבודתו.		168:3.1 (1847.1) Even though the testimony of this man raised from the dead did much to consolidate the faith of the mass of believers in the gospel of the kingdom, it had little or no influence on the attitude of the religious leaders and rulers at Jerusalem except to hasten their decision to destroy Jesus and stop his work.
168:3.2 (1847.2) למחרת היום, ביום שישי בשעה אחת בצהרים, התכנסה הסנהדרין על-מנת להמשיך ולדון בסוגיה, ״מה עלינו לעשות באשר לישוע מנצרת?״ לאחד דיון ופולמוס חריף אשר נמשכו למעלה משעתיים, הציע פרושי אחד הצעת החלטה אשר קראה למותו המידי של ישוע, הכריזה כי הוא מהווה אסון עבור כלל עם ישראל וחייבה באופן רשמי את הסנהדרין לקבל החלטה להמיתו ללא משפט, בניגוד לכל התקדימים.		168:3.2 (1847.2) At one o’clock the next day, Friday, the Sanhedrin met to deliberate further on the question, “What shall we do with Jesus of Nazareth?” After more than two hours of discussion and acrimonious debate, a certain Pharisee presented a resolution calling for Jesus’ immediate death, proclaiming that he was a menace to all Israel and formally committing the Sanhedrin to the decision of death, without trial and in defiance of all precedent.
168:3.3 (1847.3) שוב ושוב הכריז הגוף הרם של מנהיגי היהודים, כי נדרש לעצור את ישוע ולהעמידו לדין באשמת חילול השם והפרות נוספות של החוק הקדוש. פעם אחת לפני כן הם אף העזו להכריז כי ראוי להמיתו, אך זו הייתה הפעם הראשונה שבה דוּבר רשמית בסנהדרין על רצון להכריז על מותו מראש עוד בטרם משפט. ואולם, הצעת ההחלטה הזו לא הובאה להצבעה, זאת משום שקבוצת בת ארבעה-עשר חברי הסנהדרין פרשה כאיש אחד בשעה שהוגשה ההצעה חסרת-התקדים. אף שפרישתם נכנסה לתוקף רק שבועיים לאחר מכן, ארבעה-עשר החברים הללו פרשו מן הסנהדרין באותו יום ולא שבו עוד לשבת בהתכנסויות הסנהדרין. כאשר נכנסה ההתפטרות הזו לתוקף, נזרקו מן הסנהדרין חמישה חברים נוספים בחשד שנשאו בקרבם רגשות אוהדים כלפי ישוע. עם השלכתם החוצה של תשעה-עשר האנשים הללו, הייתה הסנהדרין מוכנה לשפוט ולגזור את דינו של ישוע מתוך סולידריות אשר גבלה בתמימות-דעים.		168:3.3 (1847.3) Time and again had this august body of Jewish leaders decreed that Jesus be apprehended and brought to trial on charges of blasphemy and numerous other accusations of flouting the Jewish sacred law. They had once before even gone so far as to declare he should die, but this was the first time the Sanhedrin had gone on record as desiring to decree his death in advance of a trial. But this resolution did not come to a vote since fourteen members of the Sanhedrin resigned in a body when such an unheard-of action was proposed. While these resignations were not formally acted upon for almost two weeks, this group of fourteen withdrew from the Sanhedrin on that day, never again to sit in the council. When these resignations were subsequently acted upon, five other members were thrown out because their associates believed they entertained friendly feelings toward Jesus. With the ejection of these nineteen men the Sanhedrin was in a position to try and to condemn Jesus with a solidarity bordering on unanimity.
168:3.4 (1847.4) בשבוע שלאחר מכן זומנו אלעזר ואחיותיו לפני הסנהדרין. לאחר שנשמעה עדותם, לא היה עוד כל ספק כי אלעזר אכן הוקם לתחייה מן המתים. על-אף שדיוני הסנהדרין הודו למעשה בתחייתו של אלעזר מן המתים, הרישום כָּלל החלטה אשר ייחסה את הפלא הזה, ואת כל הפלאות אשר חולל ישוע, לנסיך השדים, זה אשר הוכרז כי ישוע חבר אליו.		168:3.4 (1847.4) The following week Lazarus and his sisters were summoned to appear before the Sanhedrin. When their testimony had been heard, no doubt could be entertained that Lazarus had been raised from the dead. Though the transactions of the Sanhedrin virtually admitted the resurrection of Lazarus, the record carried a resolution attributing this and all other wonders worked by Jesus to the power of the prince of devils, with whom Jesus was declared to be in league.
168:3.5 (1847.5) בלא קשר למקור עוצמתו ויכולתו של ישוע לחולל נפלאות, מנהיגי היהודים השתכנעו כי אם הוא לא ייעצר באופן מידי, במהרה יאמינו בו כל פשוטי העם; וכך, הדבר יסבך אותם קשות עם השלטונות הרומיים, שכן רבים ממאמיניו התייחסו אליו כאל המשיח – גואל ישראל.		168:3.5 (1847.5) No matter what the source of his wonder-working power, these Jewish leaders were persuaded that, if he were not immediately stopped, very soon all the common people would believe in him; and further, that serious complications with the Roman authorities would arise since so many of his believers regarded him as the Messiah, Israel’s deliverer.
168:3.6 (1847.6) היה זה באותו מפגש של הסנהדרין, שהכוהן הגדול קֵיפַא ביטא בפעם הראשונה את האמרה היהודית העתיקה, אשר עליה חזר פעמים רבות: ״טוֹב אֲשֶׁר אִישׁ אֶחָד יֹאבַד, בְּעַד כָּל-הָעָם.״		168:3.6 (1847.6) It was at this same meeting of the Sanhedrin that Caiaphas the high priest first gave expression to that old Jewish adage, which he so many times repeated: “It is better that one man die, than that the community perish.”
168:3.7 (1847.7) אף-על-פי שישוע הוזהר ממעשי הסנהדרין בשעות אחר הצהריים של יום שישי אפל זה, הוא לא חשש כלל והמשיך לנוח בשבת עם חבריו בבית-פגי, כפר סמוך לבית עניא. מוקדם בבוקרו של יום ראשון התאספו ישוע והשליחים, כפי שהדבר נקבע מראש, בביתו של אלעזר. הם נפרדו מן המשפחה בבית עניא והחלו עושים את דרכם חזרה לעבר המחנה בפלה.		168:3.7 (1847.7) Although Jesus had received warning of the doings of the Sanhedrin on this dark Friday afternoon, he was not in the least perturbed and continued resting over the Sabbath with friends in Bethpage, a hamlet near Bethany. Early Sunday morning Jesus and the apostles assembled, by prearrangement, at the home of Lazarus, and taking leave of the Bethany family, they started on their journey back to the Pella encampment.
4. המענה לתפילה ^top		4. The Answer to Prayer ^top
168:4.1 (1848.1) בדרך מבית עניא לפלה שאלו השליחים את ישוע שאלות רבות. על כל השאלות האלה ענה המאסטר בחופשיות, למעט על השאלות אשר התייחסו לפרטים של התחייה מן המתים. סוגיות אלה היו מעבר ליכולת ההבנה של שליחיו; לפיכך סרב המאסטר לדון עמם בסוגיות האלה. מכיוון שהם יצאו מבית עניא בחשאי, הם היו לבדם. ישוע ניצל אפוא את ההזדמנות לומר לעשרה דברים רבים, אשר הוא סבר כי יכינו אותם לימי המבחן הקשים הממשמשים להגיע.		168:4.1 (1848.1) On the way from Bethany to Pella the apostles asked Jesus many questions, all of which the Master freely answered except those involving the details of the resurrection of the dead. Such problems were beyond the comprehension capacity of his apostles; therefore did the Master decline to discuss these questions with them. Since they had departed from Bethany in secret, they were alone. Jesus therefore embraced the opportunity to say many things to the ten which he thought would prepare them for the trying days just ahead.
168:4.2 (1848.2) דעתם של השליחים סערה, והם בילו זמן רב בעודם דנים בחוויות האחרונות בהקשר של התפילה והמענה לה. הם כולם זכרו את הצהרתו של ישוע באוזני השליח אשר הגיע מבית עניא לפילדלפיה, כאשר אמר בפשטות, ״הוא לא באמת ימות מן המחלה הזאת.״ ועדיין, למרות ההבטחה הזו, אלעזר למעשה מת. באותו היום הם שבו לדון שוב ושוב בסוגיית המענה לתפילה.		168:4.2 (1848.2) The apostles were much stirred up in their minds and spent considerable time discussing their recent experiences as they were related to prayer and its answering. They all recalled Jesus’ statement to the Bethany messenger at Philadelphia, when he said plainly, “This sickness is not really to the death.” And yet, in spite of this promise, Lazarus actually died. All that day, again and again, they reverted to the discussion of this question of the answer to prayer.
168:4.3 (1848.3) וכך ניתן לסכם בתמציתיות את תשובותיו של ישוע לשאלותיהם הרבות:		168:4.3 (1848.3) Jesus’ answers to their many questions may be summarized as follows:
168:4.4 (1848.4) 1. התפילה הינה ביטוי למאמציהּ של הדעת הסופית להתקרב אל האינסופי. לפיכך, התפילה חייבת להיות מוגבלת על-ידי ידיעותיו, חוכמתו ותכונותיו של הסופי; בדומה לכך, את התשובה מתְנות ראייתו, מטרותיו, זכויותיו של האינסופי, וכן האידיאלים שלו. אף-פעם לא נוכל להבחין ברצף בלתי-נשבר של מופעים חומריים אשר מחבר בין מעשה התפילה לבין קבלת התשובה הרוחנית המלאה עבורו.		168:4.4 (1848.4) 1. Prayer is an expression of the finite mind in an effort to approach the Infinite. The making of a prayer must, therefore, be limited by the knowledge, wisdom, and attributes of the finite; likewise must the answer be conditioned by the vision, aims, ideals, and prerogatives of the Infinite. There never can be observed an unbroken continuity of material phenomena between the making of a prayer and the reception of the full spiritual answer thereto.
168:4.5 (1848.5) 2. כאשר התפילה אינה-נענית לכאורה, ההשהיה לעיתים מרמזת על תשובה טובה יותר, כזו המתעכבת מאוד מסיבה טובה כלשהי. בשעה שישוע אמר כי מחלתו של אלעזר לא תוביל למותו, אירע הדבר אחת-עשרה שעות לאחר מותו של אלעזר. שום תפילה כנה לא תיוותר ללא מענה, אלא אם כן נקודת המבט הגבוהה יותר של עולם הרוח גיבשה מענה טוב יותר, מענה אשר תואם את בקשתה של רוח האדם, וזאת בשונה מהתפילה אשר נושאת דעתו של האדם.		168:4.5 (1848.5) 2. When a prayer is apparently unanswered, the delay often betokens a better answer, although one which is for some good reason greatly delayed. When Jesus said that Lazarus’s sickness was really not to the death, he had already been dead eleven hours. No sincere prayer is denied an answer except when the superior viewpoint of the spiritual world has devised a better answer, an answer which meets the petition of the spirit of man as contrasted with the prayer of the mere mind of man.
168:4.6 (1848.6) כאשר תפילות הזמן נישאות מעם הרוח ומבוטאות תוך אמונה, לעיתים קרובות הן כה עצומות וחובקות-כל, עד אשר ניתן להיענות להן רק בנצח; לעיתים הבקשה הסופית כה לוקה בתפישת האינסופי, עד כי המענה חייב להשתהות במשך זמן רב, עד אשר תיווצר יכולת הקבלה ההולמת; תפילת האמונה עשויה להיות כה רחבה וכה חובקת-כל, עד אשר המענה יכול להתקבל אך ורק בפרדיס.		168:4.6 (1848.6) 3. The prayers of time, when indited by the spirit and expressed in faith, are often so vast and all-encompassing that they can be answered only in eternity; the finite petition is sometimes so fraught with the grasp of the Infinite that the answer must long be postponed to await the creation of adequate capacity for receptivity; the prayer of faith may be so all-embracing that the answer can be received only on Paradise.
168:4.7 (1848.7) לעיתים קרובות, יכולות תפילותיהּ של הדעת בת התמותה להיות כאלה אשר ניתן לקבלן ולהכיר בהן אך ורק לאחר שאותה דעת מתפללת השיגה מעמד אלמותי. פעמים רבות, ניתן להיענות לתפילת היצור החומרי אך ורק כאשר יחיד שכזה התקדם זה מכבר אל רמת הרוח.		168:4.7 (1848.7) 4. The answers to the prayer of the mortal mind are often of such a nature that they can be received and recognized only after that same praying mind has attained the immortal state. The prayer of the material being can many times be answered only when such an individual has progressed to the spirit level.
168:4.8 (1848.8) הבורות והדעות הקדומות עלולות לעוות את תפילתו של אדם יודע-אל במידה כזו שהמענה עבורה יהיה בלתי-רצוי עד מאוד. או-אז נדרשות הוויות הרוח המתווכות לתרגם תפילה שכזו, וכאשר התשובה מגיעה, המתפלל לחלוטין איננו מצליח לזהות אותה כמענה לתפילתו.		168:4.8 (1848.8) 5. The prayer of a God-knowing person may be so distorted by ignorance and so deformed by superstition that the answer thereto would be highly undesirable. Then must the intervening spirit beings so translate such a prayer that, when the answer arrives, the petitioner wholly fails to recognize it as the answer to his prayer.
168:4.9 (1848.9) כל תפילות האמת מופנות אל הוויות רוחניות, וכל הבקשות מעין אלה חייבות להיענות במונחים רוחניים; כל התשובות מעין אלה חייבות להיות כלולות במציאויות רוח. הוויות רוחניות אינן יכולות להעניק תשובות חומריות לבקשות הרוח, אף אם אלה מגיעות מעם הוויות חומריות. הוויות חומריות יכולות להתפלל ביעילות אך ורק כאשר הן ״מתפללות מן הרוח.״		168:4.9 (1848.9) 6. All true prayers are addressed to spiritual beings, and all such petitions must be answered in spiritual terms, and all such answers must consist in spiritual realities. Spirit beings cannot bestow material answers to the spirit petitions of even material beings. Material beings can pray effectively only when they “pray in the spirit.”
168:4.10 (1849.1) שום תפילה אינה יכולה לקוות לזכות למענה, אלא אם כן היא נולדה מן הרוח ואם טופחה באמונה. אמונתכם הכנה פירושה הוא שמראש הענקתם לשומעי תפילתכם את הזכות המלאה להיענות לבקשותיכם בהתאם לחוכמה העילאית ולאותה אהבה אלוהית אשר אמונתכם יודעת כי היא מניעה לעולם את ההוויות אשר אליהן נישאות תפילותיכם.		168:4.10 (1849.1) 7. No prayer can hope for an answer unless it is born of the spirit and nurtured by faith. Your sincere faith implies that you have in advance virtually granted your prayer hearers the full right to answer your petitions in accordance with that supreme wisdom and that divine love which your faith depicts as always actuating those beings to whom you pray.
168:4.11 (1849.2) בשעה שהילד מתיימר לפנות להורה, זוהי תמיד זכותו; וההורה תמיד נוהג על-פי חובתו ההורית כלפי הילד הבלתי-בשל כאשר הוא מחליט – בהתאם לחוכמתו הרבה יותר – להשהות, לשנות, להפריד, להתעלות, או לדחות את המענה עד לשלב אחר בתהליך ההתקדמות הרוחנית.		168:4.11 (1849.2) 8. The child is always within his rights when he presumes to petition the parent; and the parent is always within his parental obligations to the immature child when his superior wisdom dictates that the answer to the child’s prayer be delayed, modified, segregated, transcended, or postponed to another stage of spiritual ascension.
168:4.12 (1849.3) אל לכם להסס להתפלל את תפילות כמיהת הרוח; אל נא תפקפקו בכך כי תקבלו את המענה לבקשותיכם. התשובות האלה ממתינות לכם כפיקדון, וממתינות לכך שתגיעו בעתיד למלוא הרמות הרוחניות של ההישג בפועל ביקום – בעולם הזה או בעולמות אחרים – שם יתאפשר לכם להכיר בתשובות אשר המתינו לכם במשך כל אותו הזמן, ושם תוכלו לנכס אותן כמענה לבקשות אשר ביקשתם קודם לכן, אך בטרם-עת.		168:4.12 (1849.3) 9. Do not hesitate to pray the prayers of spirit longing; doubt not that you shall receive the answer to your petitions. These answers will be on deposit, awaiting your achievement of those future spiritual levels of actual cosmic attainment, on this world or on others, whereon it will become possible for you to recognize and appropriate the long-waiting answers to your earlier but ill-timed petitions.
168:4.13 (1849.4) לכל הבקשות הכנות אשר נולדו מן הרוח מובטח מענה. בקשו ותיענו. ואולם, ראוי לכם לזכור כי הנכם יצורים המתקדמים בזמן ובמרחב; ועל-כן, עליכם לקחת בחשבון בכל עת את גורם הזמן-מרחב, אשר משפיע על האופן שבו תתנסו בקבלת מענה מלא למגוון תפילותיכם ובקשותיכם.		168:4.13 (1849.4) 10. All genuine spirit-born petitions are certain of an answer. Ask and you shall receive. But you should remember that you are progressive creatures of time and space; therefore must you constantly reckon with the time-space factor in the experience of your personal reception of the full answers to your manifold prayers and petitions.
5. מה עלה בגורלו של אלעזר ^top		5. What Became of Lazarus ^top
168:5.1 (1849.5) אלעזר נותר בביתו בבית עניא. הבית הפך למרכז של עניין רב והגיעו אליו מאמינים כנים רבים, כמו גם סקרנים יחידים רבים. והוא נשאר לשהות בביתו עד לימי צליבתו של ישוע, עת הוזהר כי הסנהדרין ציווה על מותו. מנהיגי היהודים היו נחושים לעצור את המשך התפשטות תורת ישוע. והם היטיבו להבין כי יהיה זה חסר-תוחלת להמית את ישוע, אם יתירו לאלעזר – זה אשר ייצג את פסגת נפלאותיו – להמשיך לחיות ולהעיד על העובדה שישוע הקים אותו לתחייה מן המתים. ואכן, כבר בעבר סבל אלעזר מרדיפותיהם המרות.		168:5.1 (1849.5) Lazarus remained at the Bethany home, being the center of great interest to many sincere believers and to numerous curious individuals, until the days of the crucifixion of Jesus, when he received warning that the Sanhedrin had decreed his death. The rulers of the Jews were determined to put a stop to the further spread of the teachings of Jesus, and they well judged that it would be useless to put Jesus to death if they permitted Lazarus, who represented the very peak of his wonder-working, to live and bear testimony to the fact that Jesus had raised him from the dead. Already had Lazarus suffered bitter persecution from them.
168:5.2 (1849.6) וכך נפרד אלעזר בחיפזון מאחיותיו ומבית עניא, נס על נפשו דרך יריחו ואל מעבר לירדן. והוא לא התיר לעצמו לנוח עד אשר הגיע לפילדלפיה. אלעזר הכיר היטב את אבנר, ושם, יחד אתו, הרגיש בטוח מפני המזימות הרצחניות והזדון של הסנהדרין.		168:5.2 (1849.6) And so Lazarus took hasty leave of his sisters at Bethany, fleeing down through Jericho and across the Jordan, never permitting himself to rest long until he had reached Philadelphia. Lazarus knew Abner well, and here he felt safe from the murderous intrigues of the wicked Sanhedrin.
168:5.3 (1849.7) זמן קצר לאחר מכן, מרתה ומרים מכרו את אדמותיהן בבית עניא והצטרפו אל אחיהן אשר בפראה. בינתיים הפך אלעזר לגזבר הכנסייה בפילדלפיה. הוא הפך לתומך גדול באבנר בעימות שלו עם פאולוס ועם הכנסייה בירושלים, ובסופו של דבר מת בגיל 67, מאותה מחלה אשר ממנה נפטר כאשר היה אדם צעיר יותר בבית עניא.		168:5.3 (1849.7) Soon after this Martha and Mary disposed of their lands at Bethany and joined their brother in Perea. Meantime, Lazarus had become the treasurer of the church at Philadelphia. He became a strong supporter of Abner in his controversy with Paul and the Jerusalem church and ultimately died, when 67 years old, of the same sickness that carried him off when he was a younger man at Bethany.