מסמך 169		Paper 169
שיעורים אחרונים בפלה		Last Teaching at Pella
169:0.1 (1850.1) מאוחר בערב יום שני, ה-6 במרץ, הגיעו ישוע ועשרת השליחים למחנה בפלה. היה זה השבוע האחרון לשהותו של ישוע במקום, והוא היה פעיל מאוד בהוראת ההמונים ובהנחייתם של השליחים. בכל אחר-צהריים הוא הטיף להמונים; ובכל ערב הוא ענה לשאלות השליחים ולכמה מן התלמידים המתקדמים יותר אשר התגוררו במחנה.		169:0.1 (1850.1) LATE on Monday evening, March 6, Jesus and the ten apostles arrived at the Pella camp. This was the last week of Jesus’ sojourn there, and he was very active in teaching the multitude and instructing the apostles. He preached every afternoon to the crowds and each night answered questions for the apostles and certain of the more advanced disciples residing at the camp.
169:0.2 (1850.2) השמועות על אודות תחייתו של אלעזר הגיעו אל המחנה יומיים לפני הגעת המאסטר אליו, וכלל האסיפה הייתה כמרקחה. מאז האכלת חמשת האלפים לא אירע דבר אשר כה הסעיר את דמיונם של האנשים. וכך, בשיא התקופה השנייה של הסעד הציבורי למען המלכות, תכנן ישוע ללמד במשך השבוע הקצר האחד הזה בפלה, ואז להתחיל במסע בדרום פראה, אשר הוביל הישר למאורעות הסיום הטראגי של השבוע האחרון בירושלים.		169:0.2 (1850.2) Word regarding the resurrection of Lazarus had reached the encampment two days before the Master’s arrival, and the entire assembly was agog. Not since the feeding of the five thousand had anything occurred which so aroused the imagination of the people. And thus it was at the very height of the second phase of the public ministry of the kingdom that Jesus planned to teach this one short week at Pella and then to begin the tour of southern Perea which led right up to the final and tragic experiences of the last week in Jerusalem.
169:0.3 (1850.3) הפרושים והכוהנים הראשיים החלו לנסח את טענותיהם ולגבש את אישומיהם. הם התנגדו לתורתו של המאסטר על בסיס שלוש הטענות הבאות:		169:0.3 (1850.3) The Pharisees and the chief priests had begun to formulate their charges and to crystallize their accusations. They objected to the Master’s teachings on these grounds:
169:0.4 (1850.4) 1. הוא מתרועע עם מוכסים וחוטאים; הוא מקבל את הטמאים ואפילו סועד עמם.		169:0.4 (1850.4) 1. He is a friend of publicans and sinners; he receives the ungodly and even eats with them.
169:0.5 (1850.5) 2. הוא הינו כופר; הוא מדבר על אלוהים כאילו היה אביו וחושב שהוא שווה ערך לאלוהים.		169:0.5 (1850.5) 2. He is a blasphemer; he talks about God as being his Father and thinks he is equal with God.
169:0.6 (1850.6) 3. הוא הינו מפר-חוק. הוא מרפא מחלות בשבת ומזלזל בחוקי ישראל הקדושים בדרכים רבות אחרות.		169:0.6 (1850.6) 3. He is a lawbreaker. He heals disease on the Sabbath and in many other ways flouts the sacred law of Israel.
169:0.7 (1850.7) 4. הוא חבר לשדים. הוא מחולל נפלאות ומה שנדמה כנסים בזכות כוחו של בעל-זבוב, נסיך השדים.		169:0.7 (1850.7) 4. He is in league with devils. He works wonders and does seeming miracles by the power of Beelzebub, the prince of devils.
1. משל הבן האבוד ^top		1. Parable of the Lost Son ^top
169:1.1 (1850.8) בשעות אחר הצהריים של יום חמישי, נשא ישוע דברים באוזני ההמון על ״חסד הגאולה.״ במהלך הדרשה הזאת הוא שב וסיפר את הסיפור על אודות הכבשה אשר אבדה והמטבע אשר אבד, ואז הוסיף את המשל החביב עליו, המשל על הבן הנבחר. אמר ישוע:		169:1.1 (1850.8) On Thursday afternoon Jesus talked to the multitude about the “Grace of Salvation.” In the course of this sermon he retold the story of the lost sheep and the lost coin and then added his favorite parable of the prodigal son. Said Jesus:
169:1.2 (1850.9) ״משמואל ועד יוחנן הוזהרתם מפי הנביאים כי לעולם תבקשו את האל – וכי תרדפו אמת. תמיד הם אמרו, ׳בקשו את אלוהים בכל מקום בו יימצא.׳ ואת כל הלימוד הזה שימו אל לבבכם. אבל אנוכי הגעתי בכדי להראות לכם כי בזמן שאתם מחפשים את אלוהים, גם אלוהים מבקש אתכם. רבות הפעמים שסיפרתי לכם על הרועה הטוב אשר עזב את תשעים-ותשע הכבשים אשר בעדר בכדי לבקש את הכבשה האחת אשר אבדה, ואיך, כאשר מצא את הכבשה התועה, הרים אותה, הניח אותה על כתפיו ונשאהּ בחזרה אל הדיר. וזוכרים אתם כי לאחר שהשיבהּ אל הדיר קרא הרועה הטוב לחבריו וביקש מהם לשמוח בשמחתו על כך שנמצאה הכבש האובדת. שוב אומר אני לכם את זאת, בשמיים שמחים יותר על חרטתו של חוטא אחד מאשר על תשעים-ותשעה אשר אינם דורשים חרטה. העובדה שנשמות אובדות אך מגבירה את עניינו של האב שבשמיים. באתי אל העולם בכדי לעשות כמצוות אבי, ונכון הדבר אשר נאמר על בן האדם כי הוא מתרועע עם מוכסים וחוטאים.		169:1.2 (1850.9) “You have been admonished by the prophets from Samuel to John that you should seek for God—search for truth. Always have they said, ‘Seek the Lord while he may be found.’ And all such teaching should be taken to heart. But I have come to show you that, while you are seeking to find God, God is likewise seeking to find you. Many times have I told you the story of the good shepherd who left the ninety and nine sheep in the fold while he went forth searching for the one that was lost, and how, when he had found the straying sheep, he laid it over his shoulder and tenderly carried it back to the fold. And when the lost sheep had been restored to the fold, you remember that the good shepherd called in his friends and bade them rejoice with him over the finding of the sheep that had been lost. Again I say there is more joy in heaven over one sinner who repents than over the ninety and nine just persons who need no repentance. The fact that souls are lost only increases the interest of the heavenly Father. I have come to this world to do my Father’s bidding, and it has truly been said of the Son of Man that he is a friend of publicans and sinners.
169:1.3 (1851.1) ״לימדו אתכם כי אלוהים מקבל אתכם רק לאחר שהתחרטתם וכתוצאה של כל הקורבנות והכפרות שלכם, אך אנוכי מבטיחכם כי האב מקבל אתכם אפילו עוד לפני שהתחרטתם, ושולח את הבן ואת עמיתיו למצוא אתכם ולהשיב אתכם בשמחה בחזרה הביתה, אל המלכות של היותכם בנים, אל מלכות הקדמה הרוחנית. אתם הנכם ככבשים התועות, ואנוכי באתי לחפש ולהציל את אלה אשר אבדו.		169:1.3 (1851.1) “You have been taught that divine acceptance comes after your repentance and as a result of all your works of sacrifice and penitence, but I assure you that the Father accepts you even before you have repented and sends the Son and his associates to find you and bring you, with rejoicing, back to the fold, the kingdom of sonship and spiritual progress. You are all like sheep which have gone astray, and I have come to seek and to save those who are lost.
169:1.4 (1851.2) ״ראוי כי תזכרו גם את הסיפור על האישה אשר צָרפה עשר פיסות כסף לכדי מחרוזת קישוט ואיבדה את אחת הפיסות. איך הדליקה את המנורה ואיך טאטאה במרץ את הבית כולו, עד אשר מצאה את פיסת הכסף אשר אבדה. וכאשר היא מצאה את המטבע אשר אבד, קראה לחבריה ולשכניה ואמרה, ׳שמחו עמי, כי מצאתי את הפיסה אשר אבדה.׳ לכן, אומר אני לכם שוב, המלאכיות אשר בשמים לעולם שמחות על חוטא המתחרט וחוזר אל חיק האב. ואנוכי מספר לכם את הסיפור הזה בכדי להדגיש כי האב ובנו יוצאים לחפש את אלה אשר אבדו, ובחיפוש הזה אנו עושים שימוש בכל מה שיכול לסייע במאמצינו הנחושים למצוא את אלה אשר אבדו, אלה הנמצאים זקוקים לגאולה. וכך, בן האדם יוצא אל שדות הסְפָר לחפש את הכבש אשר אבדה, אך גם מחפש אחר המטבע אשר אבד בבית. הכבש תועה שלא במתכוון; את המטבע מכסים אבק הזמן והחפצים אשר צובר האדם.		169:1.4 (1851.2) “And you should also remember the story of the woman who, having had ten pieces of silver made into a necklace of adornment, lost one piece, and how she lit the lamp and diligently swept the house and kept up the search until she found the lost piece of silver. And as soon as she found the coin that was lost, she called together her friends and neighbors, saying, ‘Rejoice with me, for I have found the piece that was lost.’ So again I say, there is always joy in the presence of the angels of heaven over one sinner who repents and returns to the Father’s fold. And I tell you this story to impress upon you that the Father and his Son go forth to search for those who are lost, and in this search we employ all influences capable of rendering assistance in our diligent efforts to find those who are lost, those who stand in need of salvation. And so, while the Son of Man goes out in the wilderness to seek for the sheep gone astray, he also searches for the coin which is lost in the house. The sheep wanders away, unintentionally; the coin is covered by the dust of time and obscured by the accumulation of the things of men.
169:1.5 (1851.3) ״וכעת אספר לכם על הבן הלא-מתחשב של איכר אמיד, אשר עזב במתכוון את בית אביו ונדד לארץ רחוקה, ושם הסתבך בצרות רבות. וודאי תזכרו כי הכבש אבדה שלא במתכוון, אך צעיר זה עזב את בית אביו בכוונה תחילה. וכך קרה הדבר:		169:1.5 (1851.3) “And now I would like to tell you the story of a thoughtless son of a well-to-do farmer who deliberately left his father’s house and went off into a foreign land, where he fell into much tribulation. You recall that the sheep strayed away without intention, but this youth left his home with premeditation. It was like this:
169:1.6 (1851.4) ״לאדם אחד היו שני בנים; הבן הצעיר היה שמח ונטול-דאגות, תמיד ביקש לשמוח ולברוח מאחריות, ואילו הבן הבוגר היה רציני, שקול, חרוץ ומוכן לשאת באחריות. שני האחים לא הסתדרו טוב ביניהם; תמיד הם רבו והתווכחו. הנער הצעיר היה שמח ובעל חיוּת, אך עצל ולא-אמין; הבן הבוגר היה יציב וחרוץ, ויחד עם זאת מרוכז בעצמו, חמוץ ורברבן. הבן הצעיר נהנה לשחק, אך התחמק מעבודה; הבוגר הקדיש את עצמו לעבודה, אך שיחק רק לעתים רחוקות. הקשר ביניהם הפך כה איום, עד שהבן הצעיר בא אל אביו ואמר: ׳אבא, תן לי שליש מרכושך אשר לי, והרשה לי לצאת אל העולם ולבקש את מזלי.׳ שמע האב את הבקשה הזו, וביודעו כמה אומלל היה הצעיר בבית לצד אחיו הבוגר, חילק את רכושו ונתן לצעיר את חלקו.		169:1.6 (1851.4) “A certain man had two sons; one, the younger, was lighthearted and carefree, always seeking for a good time and shirking responsibility, while his older brother was serious, sober, hard-working, and willing to bear responsibility. Now these two brothers did not get along well together; they were always quarreling and bickering. The younger lad was cheerful and vivacious, but indolent and unreliable; the older son was steady and industrious, at the same time self-centered, surly, and conceited. The younger son enjoyed play but shunned work; the older devoted himself to work but seldom played. This association became so disagreeable that the younger son came to his father and said: ‘Father, give me the third portion of your possessions which would fall to me and allow me to go out into the world to seek my own fortune.’ And when the father heard this request, knowing how unhappy the young man was at home and with his older brother, he divided his property, giving the youth his share.
169:1.7 (1851.5) ״תוך שבועות מספר קיבץ הצעיר את כל כספו ויצא למסע אל ארץ רחוקה. ומכיוון שלא מצא שם כיצד להתפרנס בהנאה, הוא התהולל ועד מהרה בזבז את כל כספו. ולאחר שאזל הכסף כולו, החל רעב גדול באותה הארץ, והוא מצא עצמו נזקק. וכך, כאשר הוא נמצא רעב וצרתו הייתה גדולה, מצא עבודה אצל אחד מאזרחי אותה ארץ, אשר שלח אותו לשדות להאכיל חזירים. והצעיר אכל מן החרובים אשר אכלו החזירים ואיש לא נתן לו דבר.		169:1.7 (1851.5) “Within a few weeks the young man gathered together all his funds and set out upon a journey to a far country, and finding nothing profitable to do which was also pleasurable, he soon wasted all his inheritance in riotous living. And when he had spent all, there arose a prolonged famine in that country, and he found himself in want. And so, when he suffered hunger and his distress was great, he found employment with one of the citizens of that country, who sent him into the fields to feed swine. And the young man would fain have filled himself with the husks which the swine ate, but no one would give him anything.
169:1.8 (1852.1) ״יום אחד, בשעה שהיה רעב מאוד, התעשת ואמר לעצמו: ׳לאבי משרתים רבים אשר אוכלים די לחם, והנה אני כאן גווע ברעב, מאכיל חזירים בארץ רחוקה! אקום ואלכה אל אבי ואומר אליו: אבא, חטאתי לפני שמיים ולפניך. אינני ראוי עוד להיקרא בנך; אנא עשני לאחד ממשרתיך.׳ לאחר שהחליט הצעיר כך, קם ויצא מן המקום ההוא אל בית אביו.		169:1.8 (1852.1) “One day, when he was very hungry, he came to himself and said: ‘How many hired servants of my father have bread enough and to spare while I perish with hunger, feeding swine off here in a foreign country! I will arise and go to my father, and I will say to him: Father, I have sinned against heaven and against you. I am no more worthy to be called your son; only be willing to make me one of your hired servants.’ And when the young man had reached this decision, he arose and started out for his father’s house.
169:1.9 (1852.2) ״האב התאבל רבות על בנו; הוא התגעגע לנער העליז, אף שהיה פוחז. האב הזה אהב מאוד את בנו ועמד על המשמר בכל עת בציפייה לשובו. וכך, ביום שבו התקרב הבן אל הבית, ראה אותו האב, עדיין מרחוק. נכמר עליו ליבו ונמלא חמלה אוהבת, רץ לקראתו, חיבק ונישק אותו בהתרגשות. לאחר שנפגשו, הסתכל הבן בפניו העצובות של אביו ואמר: ׳אבא, חטאתי לפני שמיים ולפניך; נקליתי מהיקרא בנך׳ – אך בטרם ניתנה לבן הזדמנות לסיים את הווידוי, קרא האב השמח למשרתיו אשר רצו כעת לקראתו: ׳הביאו מהר את בגדיו הטובים, את אלה אשר שמרתי עבורו, הלבישו אותו, ענדו את טבעת הבן על אצבעו ותנו סנדלים לרגליו.׳		169:1.9 (1852.2) “Now this father had grieved much for his son; he had missed the cheerful, though thoughtless, lad. This father loved this son and was always on the lookout for his return, so that on the day he approached his home, even while he was yet afar off, the father saw him and, being moved with loving compassion, ran out to meet him, and with affectionate greeting he embraced and kissed him. And after they had thus met, the son looked up into his father’s tearful face and said: ‘Father, I have sinned against heaven and in your sight; I am no more worthy to be called a son’—but the lad did not find opportunity to complete his confession because the overjoyed father said to the servants who had by this time come running up: ‘Bring quickly his best robe, the one I have saved, and put it on him and put the son’s ring on his hand and fetch sandals for his feet.’
169:1.10 (1852.3) ״ואז, לאחר שהאב השמח הוביל אל הבית את בנו העייף מן הצעידה הממושכת, הוא קרא אל משרתיו: ׳הביאו את העגל המפוטם ושחטוהו. הבה נאכל ונשמח, כי זהו בני אשר חישבתיו למת והנה שב ונמצא.׳ התקבצו כולם מסביב לאב לשמוח על שובו של בנו אליו.		169:1.10 (1852.3) “And then, after the happy father had led the footsore and weary lad into the house, he called to his servants: ‘Bring on the fatted calf and kill it, and let us eat and make merry, for this my son was dead and is alive again; he was lost and is found.’ And they all gathered about the father to rejoice with him over the restoration of his son.
169:1.11 (1852.4) ״ובזמן שחגגו, שב הבן הבכור מעבודת יומו בשדה, ומשהתקרב אל הבית שמע את הנגינה ואת המחולות. כאשר נכנס בדלת האחורית, שאל את אחד המשרתים לפשר כל השמחה הזו. אמר לו המשרת: ׳אחיך הצעיר אשר אבד מזמן שב הביתה, ואביך שחט את העגל המפוטם לשמוח על שובו של בנו בשלום. בוא וברך את אחיך לשלום, קבל אותו בחזרה לבית אביך.׳		169:1.11 (1852.4) “About this time, while they were celebrating, the elder son came in from his day’s work in the field, and as he drew near the house, he heard the music and the dancing. And when he came up to the back door, he called out one of the servants and inquired as to the meaning of all this festivity. And then said the servant: ‘Your long-lost brother has come home, and your father has killed the fatted calf to rejoice over his son’s safe return. Come in that you also may greet your brother and receive him back into your father’s house.’
169:1.12 (1852.5) אבל כאשר שמע זאת האח הבכור, הוא נפגע וכעס ומיאן להיכנס הביתה, וכאשר שמע האב על כעסו על חזרת אחיו, יצא החוצה לדבר על לבו. אך הבן הבכור לא אבה להתרצות. הוא ענה לאביו ואמר: ׳הִנֵּה זֶה שָׁנִים רַבּוֹת אָנֹכִי עֹבֵד אֹתְךָ וּמִיָּמַי לֹא עָבַרְתִּי אֶת מִצְוָתֶךָ, וְאַתָּה מִיָּמַי לֹא נָתַתָּ לִּי וְלוּ גְּדִי לְמַעַן אָשִׂישׂ בּוֹ עִם רֵעָי. נותרתי כאן לדאוג לך במשך כל השנים, אבל מעולם אתה לא שמחת בשירות הנאמן הזה; וְעַתָּה בָּא בִנְךָ, זֶה אֲשֶׁר בִּלַּע אֶת נַחֲלָתְךָ עִם-הַזֹּנוֹת וַתִּזְבַּח לוֹ אֶת עֵגֶל הַמַּרְבֵּק.׳		169:1.12 (1852.5) “But when the older brother heard this, he was so hurt and angry he would not go into the house. When his father heard of his resentment of the welcome of his younger brother, he went out to entreat him. But the older son would not yield to his father’s persuasion. He answered his father, saying: ‘Here these many years have I served you, never transgressing the least of your commands, and yet you never gave me even a kid that I might make merry with my friends. I have remained here to care for you all these years, and you never made rejoicing over my faithful service, but when this your son returns, having squandered your substance with harlots, you make haste to kill the fatted calf and make merry over him.’
169:1.13 (1852.6) ״ולפי שהאב אהב באמת את שני בניו, הוא ניסה לשכנע את בנו הבכור ואמר: ׳אבל בְּנִי, אַתָּה תָּמִיד עִמָּדִי, וְכֹל אֲשֶׁר לִי לְךָ הוּא. יכולת לקבל גדי בכל עת ולשמוח בו עם רעיך; אֲבָל אָחִיךָ, הִנֵּה רָאוּי לָשׂוּשׂ וְלִשְׂמֹחַ עָלָיו כִּי הָיָה מֵת וַיֶּחִי, וְאֹבֵד וַיִּמָּצֵא!״		169:1.13 (1852.6) “Since this father truly loved both of his sons, he tried to reason with this older one: ‘But, my son, you have all the while been with me, and all this which I have is yours. You could have had a kid at any time you had made friends to share your merriment. But it is only proper that you should now join with me in being glad and merry because of your brother’s return. Think of it, my son, your brother was lost and is found; he has returned alive to us!’”
169:1.14 (1853.1) היה זה אחד מן המשלים הנוגעים ללב והיעילים ביותר אשר ישוע סיפר מעודו למאזיניו בכדי לשכנע אותם על נכונותו של האב לקבל את כל אלה אשר מבקשים להיכנס בשערי מלכות השמים.		169:1.14 (1853.1) This was one of the most touching and effective of all the parables which Jesus ever presented to impress upon his hearers the Father’s willingness to receive all who seek entrance into the kingdom of heaven.
169:1.15 (1853.2) ישוע נטה עד מאוד לספר את שלושת הסיפורים הללו בעת ובעונה אחת. הוא הציג את הסיפור על אודות הכבשה האובדת על-מנת להראות כי כאשר בני האדם סוטים שלא במתכוון מדרך החיים, האב דואג לאלה אשר אבדו ויוצא לחפש אותם, יוצא לבקש את הכבשה אשר אבדה יחד עם בניו, רועי העדר האמיתיים. אז נהג ישוע לספר את הסיפור על אודות המטבע אשר אבד בבית, על-מנת להדגים עד כמה יסודי הוא החיפוש האלוהי אחר כל המבולבלים, המסובכים, או אלה אשר לקו בעיוורון רוחני בשל דאגות החומר וכל צבירות החיים. או-אז הוא נהג לצלול אל המשל על אודות הבן האבוד, שובו של הבן האהוב וקבלתו, על-מנת להדגים עד כמה שלמה חזרתו של הבן האובד אל בית אביו ואל לבו.		169:1.15 (1853.2) Jesus was very partial to telling these three stories at the same time. He presented the story of the lost sheep to show that, when men unintentionally stray away from the path of life, the Father is mindful of such lost ones and goes out, with his Sons, the true shepherds of the flock, to seek the lost sheep. He then would recite the story of the coin lost in the house to illustrate how thorough is the divine searching for all who are confused, confounded, or otherwise spiritually blinded by the material cares and accumulations of life. And then he would launch forth into the telling of this parable of the lost son, the reception of the returning prodigal, to show how complete is the restoration of the lost son into his Father’s house and heart.
169:1.16 (1853.3) במהלך השנים שלימד, ישוע סיפר שוב ושוב את הסיפור על אודות הבן האהוב, פעמים רבות מאוד. המשל הזה והמשל על אודות השומרוני הטוב נמנים עם השיטות החביבות עליו בשעה שלימד על אודות אהבת האב ועל הרעות בין בני האדם.		169:1.16 (1853.3) Many, many times during his years of teaching, Jesus told and retold this story of the prodigal son. This parable and the story of the good Samaritan were his favorite means of teaching the love of the Father and the neighborliness of man.
2. המשל על אודות המשרת הפיקח ^top		2. Parable of the Shrewd Steward ^top
169:2.1 (1853.4) ערב אחד העיר שמעון הקנאי על אחת מאמרותיו של ישוע ואמר, ״מאסטר, לְמה התכוונת כאשר אמרת היום כי רבים מילדי העולם יותר חכמים בדורם מאשר ילדי המלכות, לפי שהם אוהבים יותר את ממון העוולה?״ ענה ישוע:		169:2.1 (1853.4) One evening Simon Zelotes, commenting on one of Jesus’ statements, said: “Master, what did you mean when you said today that many of the children of the world are wiser in their generation than are the children of the kingdom since they are skillful in making friends with the mammon of unrighteousness?” Jesus answered:
169:2.2 (1853.5) ״לפני שבאתם בשערי המלכות, חלק מכם הפגין פקחות רבה באשר לאנשים אשר עמם באתם ביחסי מסחר. גם אם הייתם בלתי-צודקים ולעיתים קרובות בלתי-הוגנים, בחוכמה ומתוך ראייה מרחיקת ראות הייתם ממוקדים אך ברווח שלכם בהווה ובביטחונכם העתידי. בדומה לכך, כעת ראוי כי תארגנו את חייכם במלכות כך שתדאגו הן לשמחתה בהווה והן בכדי לוודא שתיהנו בעתיד מן האוצרות אשר צברתם בשמים. אם הייתם כה חרוצים בצבירת רווח לעצמכם בשירות העצמי, כעת, שעה שאתם פועלים בשירות אחוות האדם ומשרתים את האל, מדוע שלא תהיו חרוצים באותה המידה ברכישתן של נשמות עבור המלכות?		169:2.2 (1853.5) “Some of you, before you entered the kingdom, were very shrewd in dealing with your business associates. If you were unjust and often unfair, you were nonetheless prudent and farseeing in that you transacted your business with an eye single to your present profit and future safety. Likewise should you now so order your lives in the kingdom as to provide for your present joy while you also make certain of your future enjoyment of treasures laid up in heaven. If you were so diligent in making gains for yourselves when in the service of self, why should you show less diligence in gaining souls for the kingdom since you are now servants of the brotherhood of man and stewards of God?
169:2.3 (1853.6) ״ראוי לכם כי תלמדו כולכם שיעור מן הסיפור על אדם עשיר אחד אשר לו סוכן פיקח ובלתי-הגון. הסוכן הזה, לא רק שניצל את לקוחותיו של אדונו לשם הפקת רווח לעצמו, אלא גם בזבז במישרין את רכושו ואת כספו של אדונו. כאשר נודע לאדון על כל אלה, הוא זימן אליו את הסוכן, שאל אותו לפשר השמועות ותבע ממנו למסור מיד דין וחשבון על התנהלותו ולהתכונן להעברת הטיפול בענייני האדון לאדם אחר.		169:2.3 (1853.6) “You may all learn a lesson from the story of a certain rich man who had a shrewd but unjust steward. This steward had not only oppressed his master’s clients for his own selfish gain, but he had also directly wasted and squandered his master’s funds. When all this finally came to the ears of his master, he called the steward before him and asked the meaning of these rumors and required that he should give immediate accounting of his stewardship and prepare to turn his master’s affairs over to another.
169:2.4 (1853.7) ״כעת אמר הסוכן הבלתי-נאמן בלבו: ׳מָה אֶעֱשֶׂה כִּי יִיקָח אֲדֹנִי מִמֶּנִּי אֶת הַפְּקֻדָּה? לַעֲדֹר לֹא אוּכַל, וְלַחֲזוֹר עַל הַפְּתָחִים אֲנִי בוֹשׁ. יָדַעְתִּי מָה אֶעֱשֶׂה לְמַעַן יַאַסְפוּנִי אֶל בָּתֵּיהֶם בְּעֵת אִם הוּסַרְתִּי מִפְּקֻדָּתִי.׳ וַיִּקְרָא אֶל כָּל אֶחָד מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָשָׁה בָהֶם אֲדוֹנַיו, וַיֹּאמֶר אֶל הָרִאשׁוֹן, ׳כַּמָּה אַתָּה חַיָּב לַאֲדֹנִי?׳ וַיֹּאמֶר, ׳מֵאָה בַת שָׁמֶן.׳ וַיֹּאמֶר אֵלָיו ׳קַח אֶת שְׁטָרְךָ וּמַהֵר שֵׁב וְכָתַבְתָּ חֲמִשִּׁים.׳ וְאֶל אַחֵר אָמַר, ׳כַּמָּה אַתָּה חַיָּב?׳ וַיֹּאמֶר, ׳מְאַת כֹּר חִטִּים.׳ וַיֹּאמֶר, ׳קַח אֶת שְׁטָרְךָ וּכְתֹב שְׁמֹנִים.׳ וכך עשה עם חייבים רבים אחרים. ואת זאת עשה הסוכן הרמאי על-מנת לרכוש לעצמו חברים ליום שבו תֹאבד לו משרתו. לאחר מכן, כאשר גילה אדוניו את אשר עשה, נאלץ אפילו הוא להודות בפקחותו של סוכן העוולה, על התושייה אשר גילה בכדי להבטיח את עתידו.		169:2.4 (1853.7) “Now this unfaithful steward began to say to himself: ‘What shall I do since I am about to lose this stewardship? I have not the strength to dig; to beg I am ashamed. I know what I will do to make certain that, when I am put out of this stewardship, I will be welcomed into the houses of all who do business with my master.’ And then, calling in each of his lord’s debtors, he said to the first, ‘How much do you owe my master?’ He answered, ‘A hundred measures of oil.’ Then said the steward, ‘Take your wax board bond, sit down quickly, and change it to fifty.’ Then he said to another debtor, ‘How much do you owe?’ And he replied, ‘A hundred measures of wheat.’ Then said the steward, ‘Take your bond and write fourscore.’ And this he did with numerous other debtors. And so did this dishonest steward seek to make friends for himself after he would be discharged from his stewardship. Even his lord and master, when he subsequently found out about this, was compelled to admit that his unfaithful steward had at least shown sagacity in the manner in which he had sought to provide for future days of want and adversity.
169:2.5 (1854.1) וכך, לעתים מגלים בני העולם הזה חוכמה יתרה מזו של בני האור באופן שבו הם מתכוננים לעתיד. לאלה המתיימרים לרכוש אוצרות בשמים, אומר אני כך: למדו מאלה אשר חוברים לממון העוולה, ויישמו זאת בחייכם באותה צורה בכדי לחבור לנצח אל כוחות היושר. וכך, גם בשעה שייכשלו כל הדברים אשר בארץ, תתקבלו בשמחה אל משכנות הנצח.		169:2.5 (1854.1) “And it is in this way that the sons of this world sometimes show more wisdom in their preparation for the future than do the children of light. I say to you who profess to be acquiring treasure in heaven: Take lessons from those who make friends with the mammon of unrighteousness, and likewise so conduct your lives that you make eternal friendship with the forces of righteousness in order that, when all things earthly fail, you shall be joyfully received into the eternal habitations.
169:2.6 (1854.2) ״הנני מכריז כי הַנֶּאֱמָן בִּמְעַט מִזְעָר נֶאֱמָן גַּם בְּהַרְבֵּה, וְהַמְעַוֵּל בִּמְעַט מִזְעָר מְעַוֵּל גַּם בְּהַרְבֵּה. אם לא גיליתם יושרה ולא ראיתם את הנולד בכל הנוגע לענייני העולם הזה, כיצד תוכלו לקוות להיות נאמנים וחכמים בשעה שיופקדו בידכם אוצרות האמת של מלכות השמים? אִם לֹא הֱיִיתֶם סוֹכְנִים וּבָּנְקָאִים נֶאֱמָנִים, אִם לֹא הֱיִיתֶם נֶאֱמָנִים בַּדָּבָר אֲשֶׁר לַאֲחֵרִים, מי יהיה טיפש דיו להפקיד בידכם אוצר גדול?		169:2.6 (1854.2) “I affirm that he who is faithful in little will also be faithful in much, while he who is unrighteous in little will also be unrighteous in much. If you have not shown foresight and integrity in the affairs of this world, how can you hope to be faithful and prudent when you are trusted with the stewardship of the true riches of the heavenly kingdom? If you are not good stewards and faithful bankers, if you have not been faithful in that which is another’s, who will be foolish enough to give you great treasure in your own name?
169:2.7 (1854.3) ״וְשׁוּב אֱקְבָּע כִּי לֹא יוּכַל אִישׁ לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדֹנִים; כִּי יִשְׂנָא אֶת הָאֶחָד וְיֶאֱהַב אֶת הָאַחֵר, אוֹ יִדְבַּק בְּאֶחָד וְיִבְזֶה אֶת הָאַחֵר. לֹא תּוּכְלוּ עֲבוֹד אֶת הַאֱלוֹהִים וְאֶת הַמָּמוֹן.״		169:2.7 (1854.3) “And again I assert that no man can serve two masters; either he will hate the one and love the other, or else he will hold to one while he despises the other. You cannot serve God and mammon.”
169:2.8 (1854.4) לשמע הדברים הללו, החלו הפרושים שבין הנוכחים לבוז וללעוג, מכיוון שהם אהבו לעסוק ברכישת ממון. אותם מאזינים בלתי-אוהדים ביקשו להיכנס לוויכוח חסר-תוחלת עם ישוע, אך הוא סרב להתווכח עם אויביו. כאשר החלו הפרושים להתווכח בינם לבין עצמם, משכו קולות הוויכוח הרמים רבים מבין תושבי המחנה אשר חנו מסביב; וכאשר החלו אלה להתווכח עם אלה, פרש ישוע לאוהלו לשנת הלילה.		169:2.8 (1854.4) When the Pharisees who were present heard this, they began to sneer and scoff since they were much given to the acquirement of riches. These unfriendly hearers sought to engage Jesus in unprofitable argumentation, but he refused to debate with his enemies. When the Pharisees fell to wrangling among themselves, their loud speaking attracted large numbers of the multitude encamped thereabouts; and when they began to dispute with each other, Jesus withdrew, going to his tent for the night.
3. העשיר והקבצן ^top		3. The Rich Man and the Beggar ^top
169:3.1 (1854.5) כאשר המפגש הפך קולני מדי, עמד שמעון פטרוס, נטל את הפיקוד ואמר: ״אנשים, אחים, אין זה ראוי כי תתווכחו זה עם זה. המאסטר אמר את דבריו, וטוב תעשו אם תהרהרו בדברים. ואין אלה דברים חדשים שהוא אמר. האם לא שמעתם את המשל אשר מספרים הנזירים על העשיר והקבצן? חלקנו אף שמענו את יוחנן המטביל מרעים בדבריו ומזהיר את אוהבי הממון והעושר אשר הושג שלא ביושר. ואף כי המשל הישן הזה אינו תואם לבשורה אשר לה אנו מטיפים, ראוי לכולכם כי תיישמו את השיעור, עד אשר תוכלו להבין את אורה החדש של מלכות השמים. וזהו הסיפור אשר סיפר יוחנן:		169:3.1 (1854.5) When the meeting became too noisy, Simon Peter, standing up, took charge, saying: “Men and brethren, it is not seemly thus to dispute among yourselves. The Master has spoken, and you do well to ponder his words. And this is no new doctrine which he proclaimed to you. Have you not also heard the allegory of the Nazarites concerning the rich man and the beggar? Some of us heard John the Baptist thunder this parable of warning to those who love riches and covet dishonest wealth. And while this olden parable is not according to the gospel we preach, you would all do well to heed its lessons until such a time as you comprehend the new light of the kingdom of heaven. The story as John told it was like this:
169:3.2 (1854.6) ״אִישׁ עָשִׁיר אֶחָד הָיָה, וְהוּא לָבוּשׁ אַרְגָּמָן וָשֵׁשׁ וַיִּתְעַנֵּג וַיִּשְׂמַח מִדֵי יוֹם בְּיוֹמוֹ. וְאִישׁ אֶבְיוֹן וּשְׁמוֹ אלַעְזָר מֻשְׁכָּב פֶּתַח שַׁעַר בֵּיתוֹ, וְהוּא מָלֵא אֲבַעְבֻּעוֹת. וַיִּתְאָו לִשְׂבֹּעַ מִן הַפֵּרוּרִים הַנֹּפְלִים מֵעַל שֻׁלְחַן הֶעָשִׁיר; וְגַם הַכְּלָבִים בָּאוּ וַיָּלֹקּוּ אֲבַעְבֻּעוֹתָיו. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מֵת הָאֶבְיוֹן וַיִּשָׂאוּהוּ הַמַּלְאָכִים אֶל חֵיק אַבְרָהָם, וְגַם הֶעָשִׁיר מֵת וַיִּקָּבַר בְּרוֹב פֶּאֶר וְהַדָר. אַבָל כָֹאֲשֶׁר עָבָר הֲעָשִׁיר מִן הַעוֹלָם הֵגֵיעַ לַשְׁאוֹל וּכְאֵבוֹ גָּדוֹל מְאֹד, וַיִּשָׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת אַבְרָהָם מֵרָחוֹק וְאֶת אלַעְזָר בְּחֵיקוֹ. וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר: ׳אָבִי אַבְרָהָם, חָנֵּנִי וּשְׁלַח נָא אֶת אלַעְזָר וְיִטְבֹּל אֶת רֹאשׁ אֶצְבָּעוֹ בַּמַּיִם לְקָרֵר אֶת לְשׁוֹנִי, כִּי נֶעֱצַבְתִּי בַּמּוֹקֵד הַזֶּה.׳ וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: ׳בְּנִי, זְכֹר כִּי אַתָּה לָקַחְתָּ טוּבְךָ בְּחַיֶּיךָ וְאֶלַעְזָר לָקַח אֶת הָרָעוֹת, וְעַתָּה הוּא יְנֻחַם וְאַתָּה בְמַעֲצֵבָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגֵּיא גָדוֹל מַפְרִיד בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לַעֲבוֹר הַחֲפֵצִים לָלֶכֶת מִפֹּה אֲלֵיכֶם, וְגַם לֹא יַעַבְרוּ מִשָּׁם אֵלֵינוּ.׳ וַיֹּאמֶר הֲעָשִׁיר לְאַבְרָהָם: ׳אִם כֵּן, אָבִי, שֹׁאֵל אֲנִי מֵאִתְּךָ לִשְׁלֹחַ אֶת אֶלַעְזָר אֶל-בֵּית אָבִי. כִּי חֲמִשָּׁה אַחִים לִי, וְיָעֵד בָּהֶם פֶּן יָבֹאוּ גַם הֵם אֶל מְקוֹם הַמַּעֲצֵבָה הַזֶּה.׳ וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: ׳בְּנִי, יֵשׁ לָהֶם משֶׁה וְהַנְּבִיאִים, אֲלֵיהֶם יִשְׁמָעוּן.׳ וַיֹּאמֶר הֲעָשִׁיר: ׳לֹא כֵן אַבְרָהָם אָבִי! כִּי אִם יָבֹא אֲלֵיהֶם אֶחָד מִן-הַמֵּתִים אָז יָשׁוּבוּ.׳ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם: ׳אִם לֹא יִשְׁמְעוּ אֶל משֶׁה וְאֶל הַנְּבִיאִים, גַּם כִּי יָקוּם אֶחָד מִן הַמֵּתִים לֹא יַאֲמִינוּ.׳״		169:3.2 (1854.6) “There was a certain rich man named Dives, who, being clothed in purple and fine linen, lived in mirth and splendor every day. And there was a certain beggar named Lazarus, who was laid at this rich man’s gate, covered with sores and desiring to be fed with the crumbs which fell from the rich man’s table; yes, even the dogs came and licked his sores. And it came to pass that the beggar died and was carried away by the angels to rest in Abraham’s bosom. And then, presently, this rich man also died and was buried with great pomp and regal splendor. When the rich man departed from this world, he waked up in Hades, and finding himself in torment, he lifted up his eyes and beheld Abraham afar off and Lazarus in his bosom. And then Dives cried aloud: ‘Father Abraham, have mercy on me and send over Lazarus that he may dip the tip of his finger in water to cool my tongue, for I am in great anguish because of my punishment.’ And then Abraham replied: ‘My son, you should remember that in your lifetime you enjoyed the good things while Lazarus in like manner suffered the evil. But now all this is changed, seeing that Lazarus is comforted while you are tormented. And besides, between us and you there is a great gulf so that we cannot go to you, neither can you come over to us.’ Then said Dives to Abraham: ‘I pray you send Lazarus back to my father’s house, inasmuch as I have five brothers, that he may so testify as to prevent my brothers from coming to this place of torment.’ But Abraham said: ‘My son, they have Moses and the prophets; let them hear them.’ And then answered Dives: ‘No, No, Father Abraham! but if one go to them from the dead, they will repent.’ And then said Abraham: ‘If they hear not Moses and the prophets, neither will they be persuaded even if one were to rise from the dead.’”
169:3.3 (1855.1) ולאחר שפטרוס סיפר את המשל העתיק הזה, אשר מקורו באחוות הנזירים, ומכיוון שהקהל נרגע זה מכבר, קם אנדראס ופיזר אותם למשך הלילה. ואף כי השליחים והתלמידים שאלו לעיתים תכופות את ישוע שאלות בנוגע למשל על אודות העשיר ואלעזר, הוא מעולם לא הסכים להעיר עליו ולהוסיף דברים.		169:3.3 (1855.1) After Peter had recited this ancient parable of the Nazarite brotherhood, and since the crowd had quieted down, Andrew arose and dismissed them for the night. Although both the apostles and his disciples frequently asked Jesus questions about the parable of Dives and Lazarus, he never consented to make comment thereon.
4. האב ומלכותו ^top		4. The Father and His Kingdom ^top
169:4.1 (1855.2) ישוע תמיד התקשה להסביר לשליחים כי אף שהם הטיפו לכינונהּ של מלכות האל, האב שבשמיים לא היה מלך. בתקופה שבה ישוע חי בגוף ולימד על-פני האדמה, הכירו תושביה של אורנטיה בעיקר מלכים וקיסרים אשר שלטו בממשלות האומות, ואילו היהודים הגו זה מכבר בכינונהּ של מלכות האל. מסיבות אלה, כמו גם מסיבות אחרות, סבר המאסטר כי מוטב שהוא יכנה את אחוות האדם בשם מלכות השמיים, ואת הרוח אשר עומדת בראשה של האחווה הזו בשם האב שבשמים. ישוע אף-פעם לא התייחס אל אביו כאל מלך. בשיחות האינטימיות אשר קיים עם השליחים, תמיד הוא התייחס אל עצמו כבן האדם וכאחיהם הבכור. הוא התייחס לכלל חסידיו כמשרתיהּ של האנושות וכמבשריהּ של בשורת המלכות.		169:4.1 (1855.2) Jesus always had trouble trying to explain to the apostles that, while they proclaimed the establishment of the kingdom of God, the Father in heaven was not a king. At the time Jesus lived on earth and taught in the flesh, the people of Urantia knew mostly of kings and emperors in the governments of the nations, and the Jews had long contemplated the coming of the kingdom of God. For these and other reasons, the Master thought best to designate the spiritual brotherhood of man as the kingdom of heaven and the spirit head of this brotherhood as the Father in heaven. Never did Jesus refer to his Father as a king. In his intimate talks with the apostles he always referred to himself as the Son of Man and as their elder brother. He depicted all his followers as servants of mankind and messengers of the gospel of the kingdom.
169:4.2 (1855.3) ישוע אף-פעם לא לימד את שליחיו באופן שיטתי על אודות אישיותו ותכונותיו של האב שבשמים. הוא מעולם לא ביקש מהם להאמין באביו; היה לו מובן מאליו שכך הם עשו. ישוע אף-פעם לא הקטין את עצמו תוך כדי שהוא מציע טיעונים המוכיחים את מציאות האב. מה שהוא לימד ביחס לאב נסב סביב ההכרזה כי הוא ואביו חד הם; שמי ראה את הבן, ראה גם את האב; שהאב, כמו הבן, יודע את כל הדברים; שרק הבן יודע באמת את האב, וכך גם מי שהבן מגלה לו; שמי שיודע את הבן, יודע גם את האב; ושהאב שלח את הבן אל העולם בכדי לגלות את טיבם המשולב ולהדגים את עבודתם המשותפת. אף-פעם הוא לא הכריז כל הכרזה אחרת באשר לאביו, למעט באוזני האישה השומרונית, בבאר יעקב, אשר לה אמר, ״אלוהים הוא רוח.״		169:4.2 (1855.3) Jesus never gave his apostles a systematic lesson concerning the personality and attributes of the Father in heaven. He never asked men to believe in his Father; he took it for granted they did. Jesus never belittled himself by offering arguments in proof of the reality of the Father. His teaching regarding the Father all centered in the declaration that he and the Father are one; that he who has seen the Son has seen the Father; that the Father, like the Son, knows all things; that only the Son really knows the Father, and he to whom the Son will reveal him; that he who knows the Son knows also the Father; and that the Father sent him into the world to reveal their combined natures and to show forth their conjoint work. He never made other pronouncements about his Father except to the woman of Samaria at Jacob’s well, when he declared, “God is spirit.”
169:4.3 (1856.1) מישוע אתם לומדים על אלוהים מתוך התבוננות באלוֹהיוּתם של חייו, ולא על סמך מה שלימד. תוכלו לשאוב מתוך חיי המאסטר את המושג על אודות האל אשר מייצג את יכולתו להבחין במציאויות רוחניות ואלוהיות, באמיתות מציאותיות ובאמיתות נצחיות. אף-פעם לא יוכל הסופי לקוות להבין את האינסופי, אלא באופן שבו התמקד האינסופי באישיותו בזמן-מרחב של ההתנסות הסופית של חייו האנושיים של ישוע מנצרת.		169:4.3 (1856.1) You learn about God from Jesus by observing the divinity of his life, not by depending on his teachings. From the life of the Master you may each assimilate that concept of God which represents the measure of your capacity to perceive realities spiritual and divine, truths real and eternal. The finite can never hope to comprehend the Infinite except as the Infinite was focalized in the time-space personality of the finite experience of the human life of Jesus of Nazareth.
169:4.4 (1856.2) ישוע ידע היטב כי ניתן לדעת את האל אך ורק באמצעות מציאות ההתנסות; אף-פעם לא ניתן להבין אותו מתוך דבר-מה אשר הדעת למדה עליו. ישוע לימד את שליחיו כי אף שלעולם הם לא יוכלו להבין באופן מלא את האל, הם בהחלט יוכלו לדעת אותו, ממש כפי שהם ידעו את בן האדם. אתם יכולים לדעת את האל, לא מתוך ההבנה של מה שישוע אמר, אלא מתוך הידיעה של מה שישוע היה. ישוע היה התגלות של האל.		169:4.4 (1856.2) Jesus well knew that God can be known only by the realities of experience; never can he be understood by the mere teaching of the mind. Jesus taught his apostles that, while they never could fully understand God, they could most certainly know him, even as they had known the Son of Man. You can know God, not by understanding what Jesus said, but by knowing what Jesus was. Jesus was a revelation of God.
169:4.5 (1856.3) למעט כאשר ציטט מן המקורות העבריים, ישוע התייחס אל האלוהות אך ורק באמצעות שני שמות: אלוהים ואבא. וכאשר המאסטר התייחס אל אביו כאלוהים, על-פי-רוב השתמש במילה העברית אשר מציינת את ה"אלוהים" ברבים (השילוש) ולא במילה "יהוה", אשר התייחסה למושג המתפתח על אודות האל השבטי של היהודים.		169:4.5 (1856.3) Except when quoting the Hebrew scriptures, Jesus referred to Deity by only two names: God and Father. And when the Master made reference to his Father as God, he usually employed the Hebrew word signifying the plural God (the Trinity) and not the word Yahweh, which stood for the progressive conception of the tribal God of the Jews.
169:4.6 (1856.4) ישוע מעולם לא קרא לאב מלך, והוא הצטער מאוד כי תקוותם של היהודים לכינונה מחדש של המלכות – כמו גם הכרזתו של יוחנן על המלכות הקרבה – אילצו אותו לכנות את אחוות האדם הרוחנית בשם מלכות השמים. למעט יוצא-הדופן האחד הזה – ההכרזה כי ״האלוהים הוא רוח״ – ישוע מעולם לא התייחס לאלוהות באופן אחר מאשר תוך שימוש בשמות תואר למערכת היחסים האישית שלו עם המקור והמרכז הראשון בפרדיס.		169:4.6 (1856.4) Jesus never called the Father a king, and he very much regretted that the Jewish hope for a restored kingdom and John’s proclamation of a coming kingdom made it necessary for him to denominate his proposed spiritual brotherhood the kingdom of heaven. With the one exception—the declaration that “God is spirit”—Jesus never referred to Deity in any manner other than in terms descriptive of his own personal relationship with the First Source and Center of Paradise.
169:4.7 (1856.5) ישוע השתמש במילה "אלוהים" על-מנת לציין את הרעיון על אודות האלוהות, ובמילה "אב" על-מנת לציין את ההתנסות של ידיעת האל. כאשר משתמשים במילה אב בכדי לציין את האל, ראוי להבין כי הדבר נעשה במשמעות הנרחבת מכולן. מכיוון שלא ניתן להגדיר את המילה אלוהים, היא מייצגת את המושג האינסופי על אודות האב, ואילו במושג אב – אשר ניתן להגדירו באופן חלקי – ניתן להשתמש על-מנת לייצג את המושג האנושי על אודות האב האלוהי באופן שבו הוא מלווה את האדם במהלך קיומו כבן-תמותה.		169:4.7 (1856.5) Jesus employed the word God to designate the idea of Deity and the word Father to designate the experience of knowing God. When the word Father is employed to denote God, it should be understood in its largest possible meaning. The word God cannot be defined and therefore stands for the infinite concept of the Father, while the term Father, being capable of partial definition, may be employed to represent the human concept of the divine Father as he is associated with man during the course of mortal existence.
169:4.8 (1856.6) עבור היהודים, אלוהים היה אל כל האלים, ואילו יהוה היה אלוהי ישראל. ישוע קיבל את המושג על אודות אלוהים וכינה קבוצת הוויות עליונה זו בשם "האל" או "אלוהים". במקום המושג של יהוה, האל של הגזע, הוא הציג את המושג של אבהות האל ואחוות כלל בני האדם בעולם. הוא רומם את המושג של יהוה, של אב אלוהי עבור גזע, לכדי רעיון של אבא עבור כלל ילדי האדם, אביהם האלוהי של כל אחת ואחד מן המאמינים היחידים. ועוד הוא לימד כי אל היקומים והאב הזה, של כלל בני האדם, היו אותה אלוהות פרדיס בדיוק.		169:4.8 (1856.6) To the Jews, Elohim was the God of gods, while Yahweh was the God of Israel. Jesus accepted the concept of Elohim and called this supreme group of beings God. In the place of the concept of Yahweh, the racial deity, he introduced the idea of the fatherhood of God and the world-wide brotherhood of man. He exalted the Yahweh concept of a deified racial Father to the idea of a Father of all the children of men, a divine Father of the individual believer. And he further taught that this God of universes and this Father of all men were one and the same Paradise Deity.
169:4.9 (1856.7) ישוע מעולם לא טען כי הוא הינו ההתגשמות של אלוהים ("האל") בגוף. הוא מעולם לא הכריז כי הוא היה התגלות של אלוהים לעולמות. הוא מעולם לא לימד כי מי שראה אותו, ראה את אלוהים. ואולם, הוא אכן הכריז על עצמו כהתגלות האב בגוף בשר ודם, והוא אכן אמר כי מי שראה אותו, ראה את האב. בהיותו הבן האלוהי, הוא התיימר לייצג אך ורק את האב.		169:4.9 (1856.7) Jesus never claimed to be the manifestation of Elohim (God) in the flesh. He never declared that he was a revelation of Elohim (God) to the worlds. He never taught that he who had seen him had seen Elohim (God). But he did proclaim himself as the revelation of the Father in the flesh, and he did say that whoso had seen him had seen the Father. As the divine Son he claimed to represent only the Father.
169:4.10 (1857.1) הוא אכן היה אפילו בנם של אלוהים, האל; אך בדמותו כבשר ודם, ולטובת בניו בני התמותה של האל, הוא בחר להגביל את תיאור אופיו של אביו, כך שהתגלות זו תישאר מובנת לאדם בן-תמותה. באשר לאופיים של יתר האישיויות בשילוש פרדיס, עלינו להסתפק אך בנאמר כי הם כמות האב, זה אשר הוצג והתגלה באופן אישי בחייו של בנו אשר התגשם בגוף בשר ודם, ישוע מנצרת.		169:4.10 (1857.1) He was, indeed, the Son of even the Elohim God; but in the likeness of mortal flesh and to the mortal sons of God, he chose to limit his life revelation to the portrayal of his Father’s character in so far as such a revelation might be comprehensible to mortal man. As regards the character of the other persons of the Paradise Trinity, we shall have to be content with the teaching that they are altogether like the Father, who has been revealed in personal portraiture in the life of his incarnated Son, Jesus of Nazareth.
169:4.11 (1857.2) אף-על-פי שישוע גילה את טיבו האמיתי של האב שבשמים במהלך חייו הארציים, הוא לימד אך מעט על אודותיו. ולמעשה, הוא לימד אך ורק שני דברים: שאלוהים עצמו הוא רוח, ושככל שהדבר נוגע ליחסיו עם יצורים, הוא הינו אב. באותו ערב, הכריז ישוע את הכרזתו האחרונה באשר ליחסו עם אלוהים, ואמר: ״מֵאֵת הָאָב יָצָאתִי וָאָבֹא לָעוֹלָם; אָשׁוּבָה אָסוּר מִן הָעוֹלָם וְאֵלֵךְ אֶל אָבִי.״		169:4.11 (1857.2) Although Jesus revealed the true nature of the heavenly Father in his earth life, he taught little about him. In fact, he taught only two things: that God in himself is spirit, and that, in all matters of relationship with his creatures, he is a Father. On this evening Jesus made the final pronouncement of his relationship with God when he declared: “I have come out from the Father, and I have come into the world; again, I will leave the world and go to the Father.”
169:4.12 (1857.3) אך שימו לב! ישוע מעולם לא אמר כי, ״מי ששמע אותי, שמע את אלוהים.״ ואולם, הוא אכן אמר, ״כל הרואה אותי, ראה את האב.״ שמיעת תורת ישוע איננה שקולה לידיעת האל, אך מי שראה את ישוע חווה חוויה אשר כשלעצמה הינה התגלות האב לנשמה. אלוהי היקומים מולך בבריאה עצומת ממדים, אך האב שבשמים הוא זה אשר שולח את רוחו לשכון בדעתכם שלכם.		169:4.12 (1857.3) But mark you! never did Jesus say, “Whoso has heard me has heard God.” But he did say, “He who has seen me has seen the Father.” To hear Jesus’ teaching is not equivalent to knowing God, but to see Jesus is an experience which in itself is a revelation of the Father to the soul. The God of universes rules the far-flung creation, but it is the Father in heaven who sends forth his spirit to dwell within your minds.
169:4.13 (1857.4) ישוע הינו העדשה הרוחנית בלבוש בשר ודם אשר הופכת אותו, את אשר איננו נראה, לנראה עבור היצור החומרי. הוא הינו אחיכם הבכור, ולכשיתגשם בגוף הוא יאפשר לכם לדעת הוויה בעלת תכונות אינסופיות, אשר אפילו ההוויות השמימיות אינן מתיימרות להבינה במלואה. ואולם, כל אלה חייבים להיות את מנת חלקה של ההתנסות האישית של המאמין היחיד. האלוהים אשר הוא רוח, יכול להיות נודע אך ורק בהתנסות רוחנית. הבן האלוהי של עולמות הרוח יכול לגלות את אלוהים לבנים הסופיים של עולמות החומר אך ורק כאָב. אתם תוכלו לדעת את הנצחי כאָב; ותוכלו לסגוד לו כאלוהי היקומים, הבורא האינסופי של כל אשר קיים.		169:4.13 (1857.4) Jesus is the spiritual lens in human likeness which makes visible to the material creature Him who is invisible. He is your elder brother who, in the flesh, makes known to you a Being of infinite attributes whom not even the celestial hosts can presume fully to understand. But all of this must consist in the personal experience of the individual believer. God who is spirit can be known only as a spiritual experience. God can be revealed to the finite sons of the material worlds, by the divine Son of the spiritual realms, only as a Father. You can know the Eternal as a Father; you can worship him as the God of universes, the infinite Creator of all existences.