מסמך 173		Paper 173
יום שני בירושלים		Monday in Jerusalem
173:0.1 (1888.1) מוקדם בבוקרו של יום שני הזה, כפי שנקבע מראש, התכנסו ישוע והשליחים בביתו של שמעון בבית עניא, ולאחר התוועדות קצרה הם יצאו לירושלים. השנים-עשר היו שקטים באופן מוזר כאשר עשו את דרכם אל המקדש; הם עדיין לא התאוששו ממאורעות היום הקודם. הם היו מלאי-ציפייה, שרויים בפחד והרגישו עמוקות הרגשת ניתוק אשר נבעה מהשינוי החד אשר חל בטקטיקה של המאסטר, וכן בשל ההנחיה אשר הנחה אותם להימנע מללמד בפומבי לאורך שבוע הפסח הזה.		173:0.1 (1888.1) EARLY on this Monday morning, by prearrangement, Jesus and the apostles assembled at the home of Simon in Bethany, and after a brief conference they set out for Jerusalem. The twelve were strangely silent as they journeyed on toward the temple; they had not recovered from the experience of the preceding day. They were expectant, fearful, and profoundly affected by a certain feeling of detachment growing out of the Master’s sudden change of tactics, coupled with his instruction that they were to engage in no public teaching throughout this Passover week.
173:0.2 (1888.2) בשעה שהקבוצה הזו ירדה במורד הר הזיתים, ישוע הלך בראש ואילו השליחים הלכו קרוב אחריו והיו נתונים בהגות של שתיקה. בדעת כולם, למעט בדעתו של יהודה איש-קריות, מחשבה אחת הייתה מצויה מעל הכול: מה יעשה המאסטר היום? לעומת זאת, המחשבה אשר העסיקה את דעתו של יהודה הייתה: מה עלי לעשות? האם עלי להמשיך עם ישוע ועם חבריי, או שעלי לעזוב? ואם אני הולך לעזוב, כיצד עלי לעשות להיפרד מהם?		173:0.2 (1888.2) As this group journeyed down Mount Olivet, Jesus led the way, the apostles following closely behind in meditative silence. There was just one thought uppermost in the minds of all save Judas Iscariot, and that was: What will the Master do today? The one absorbing thought of Judas was: What shall I do? Shall I go on with Jesus and my associates, or shall I withdraw? And if I am going to quit, how shall I break off?
173:0.3 (1888.3) היה זה בסביבות השעה תשע של בוקר היום הנפלא הזה, שהגברים הללו הגיעו אל המקדש. ומיד הם הלכו אל החצר הגדולה שבה לימד ישוע תכופות, ולאחר שבירכו את המאמינים אשר המתינו לו, עלה ישוע על אחד מדוכני המלמדים והחל לדבר אל הקהל הנאסף. השליחים נסוגו מעט הצידה והמתינו לבאות.		173:0.3 (1888.3) It was about nine o’clock on this beautiful morning when these men arrived at the temple. They went at once to the large court where Jesus so often taught, and after greeting the believers who were awaiting him, Jesus mounted one of the teaching platforms and began to address the gathering crowd. The apostles withdrew for a short distance and awaited developments.
1. טיהור המקדש ^top		1. Cleansing the Temple ^top
173:1.1 (1888.4) לתפילות ולטקסים אשר נערכו בבית המקדש החלה להתלוות פעילות מסחרית עצומה. העסקים נסבו סביב קניית בעלי-חיים ראויים במטרה שישמשו בהקרבת הקורבנות השונים. אף-על-פי שהותר לאדם להביא את בעל החיים שלו עצמו, נותרה על כנה הדרישה כי על בעל החיים להיות חף מכל ״פגם״ בהתאם לחוקי הלווים, וכן שעליו לקבל את אישור בוחני המקדש הרשמיים. מאמינים רבים חוו את ההשפלה שבדחיית בעל החיים המושלם-לכאורה שהביאו עמם על-ידי בוחני המקדש. לפיכך התפתח הנוהג השגור יותר לרכוש בעלי-חיים למטרת הקרבת קורבנות במקדש עצמו, ואף-על-פי שהיו מספר תחנות בסמוך להר הזיתים שבהן ניתן היה לעשות זאת, האופנה בת הזמן הייתה לרכוש את בעלי-החיים הללו ישירות ממכלאות המקדש. כך נוצר בהדרגה המנהג למכור כל מיני בעלי-חיים לשם הקרבת קורבנות בחצרות המקדש. וכך התפתח עסק נרחב בעל רווחים עצומים. חלק מן הרווחים הללו זרמו לקופת המקדש, ואילו חלק הארי זרם בעקיפין לידיהן של משפחות הכוהנים הגדולים.		173:1.1 (1888.4) A huge commercial traffic had grown up in association with the services and ceremonies of the temple worship. There was the business of providing suitable animals for the various sacrifices. Though it was permissible for a worshiper to provide his own sacrifice, the fact remained that this animal must be free from all “blemish” in the meaning of the Levitical law and as interpreted by official inspectors of the temple. Many a worshiper had experienced the humiliation of having his supposedly perfect animal rejected by the temple examiners. It therefore became the more general practice to purchase sacrificial animals at the temple, and although there were several stations on near-by Olivet where they could be bought, it had become the vogue to buy these animals directly from the temple pens. Gradually there had grown up this custom of selling all kinds of sacrificial animals in the temple courts. An extensive business, in which enormous profits were made, had thus been brought into existence. Part of these gains was reserved for the temple treasury, but the larger part went indirectly into the hands of the ruling high-priestly families.
173:1.2 (1888.5) עסקי מכירת בעלי החיים שגשגו בחצרות המקדש משום שכאשר המאמין רכש לעצמו בעל-חיים שכזה, אף-על-פי ששילם מחיר גבוה יותר, הובטח לו כי הוא לא יידרש לשלם כל תשלום מעבר לכך, וכן שבעל החיים לא יידחה מסיבות אמיתיות או טכניות. בזמנים מסוימים ובנסיבות מסוימות נגבו מפשוטי העם מחירים מופקעים ביותר, בעיקר במהלך החגים. הייתה תקופה שבה הכוהנים תאבי הבצע העזו לגבות מחיר השקול למשכורת של שבוע עבודה בתמורה לצמד יונים אשר ראוי היה למכור לעניים בפרוטות מעטות. ״בני חנן״ כבר החלו אז לבנות את עסקיהם בחצרות המקדש. עסקים אלו פעלו, עד אשר חוסלו בידי ההמון הזועם כשלוש שנים לפני שבית המקדש עצמו נחרב.		173:1.2 (1888.5) This sale of animals in the temple prospered because, when the worshiper purchased such an animal, although the price might be somewhat high, no more fees had to be paid, and he could be sure the intended sacrifice would not be rejected on the ground of possessing real or technical blemishes. At one time or another systems of exorbitant overcharge were practiced upon the common people, especially during the great national feasts. At one time the greedy priests went so far as to demand the equivalent of the value of a week’s labor for a pair of doves which should have been sold to the poor for a few pennies. The “sons of Annas” had already begun to establish their bazaars in the temple precincts, those very merchandise marts which persisted to the time of their final overthrow by a mob three years before the destruction of the temple itself.
173:1.3 (1889.1) ואולם, חצרות בית המקדש חוּללו גם בדרכים אחרות אשר אינן מסחר בבעלי-חיים ובסחורות שונות. בעת ההיא התקיימה מערכת בנקאות וסחר ענפה אשר פעלה בחצרות המקדש. וזהו המקור לכל אלה: בתקופת השושלת החשמונאית הנפיקו היהודים מטבעות כסף משל עצמם, והשתרר הנוהג לשלם במטבע היהודי הזה את מס המקדש בן מחצית השקל, וכן את כל יתר תשלומי המקדש. תקנה זו הובילה לצורך להרשות לחלפני הכספים לקיים את פעולות החלפנות ולהמיר מכל המטבעות הרבים אשר היו נהוגים בפלשתינה ובפרובינציות רומיות אחרות למטבע השקל היהודי המקובל. מס הגולגולת של בית המקדש, אשר עמד על מחצית שקל, נגבה מכולם פרט לנשים, קטינים ועבדים. היה זה מטבע בגודלו של מטבע בן עשרה סנט, אך כפול ממנו בעוביו. בימי ישוע, הכוהנים היו פטורים גם הם מתשלום מס המקדש. בהתאם לכך, על-מנת לאפשר ליהודים להצטייד בכסף אשר נדרש לשם תשלום מס המקדש טרם היציאה לירושלים, הקימו חלפני הכספים המורשים את דוכניהם בערים הראשיות של פלשתינה בימים שבין ה-15 ל-25 לחודש אשר קדמו לחג הפסח. לאחר עשרת הימים הללו, עלו חלפני הכספים לירושלים והקימו את דוכניהם בחצרות המקדש. הותר להם לגבות עמלה בת שלושה עד ארבעה סנטים על החלפת מטבע אשר ערכו עמד על כעשרה סנט, ואם ערך המטבע היה גבוה מזה, הותר להם לגבות אף עמלה כפולה מזו. חלפני הכספים הרוויחו מהמרות הכספים אשר בוצעו במטרה לרכוש את בעלי החיים אשר הועלו כקורבן, וכן מתשלומי הנדרים ומהגשת המנחות.		173:1.3 (1889.1) But traffic in sacrificial animals and sundry merchandise was not the only way in which the courts of the temple were profaned. At this time there was fostered an extensive system of banking and commercial exchange which was carried on right within the temple precincts. And this all came about in the following manner: During the Asmonean dynasty the Jews coined their own silver money, and it had become the practice to require the temple dues of one-half shekel and all other temple fees to be paid with this Jewish coin. This regulation necessitated that money-changers be licensed to exchange the many sorts of currency in circulation throughout Palestine and other provinces of the Roman Empire for this orthodox shekel of Jewish coining. The temple head tax, payable by all except women, slaves, and minors, was one-half shekel, a coin about the size of a ten-cent piece but twice as thick. By the times of Jesus the priests had also been exempted from the payment of temple dues. Accordingly, from the 15th to the 25th of the month preceding the Passover, accredited money-changers erected their booths in the principal cities of Palestine for the purpose of providing the Jewish people with proper money to meet the temple dues after they had reached Jerusalem. After this ten-day period these money-changers moved on to Jerusalem and proceeded to set up their exchange tables in the courts of the temple. They were permitted to charge the equivalent of from three to four cents commission for the exchange of a coin valued at about ten cents, and in case a coin of larger value was offered for exchange, they were allowed to collect double. Likewise did these temple bankers profit from the exchange of all money intended for the purchase of sacrificial animals and for the payment of vows and the making of offerings.
173:1.4 (1889.2) חלפני הכספים הללו של המקדש קיימו פעילות חלפנות כספים רווחית והמירו יותר מעשרים סוגי מטבעות שונים אשר הביאו עמם עולי הרגל מעת לעת לירושלים. ואולם, הם עסקו גם בסוגים שונים של פעילות בנקאית ענפה נוספת. הן אוצר המקדש והן שליטי המקדש הרוויחו מאוד מהפעילות המסחרית הזו. כדבר שבשגרה, הוחזקו באוצר המקדש סכומים בשווי של יותר מעשרה מיליוני דולרים, בעוד שפשוטי העם המשיכו להתבוסס בעוני ולשלם את המסים הבלתי-צודקים האלה.		173:1.4 (1889.2) These temple money-changers not only conducted a regular banking business for profit in the exchange of more than twenty sorts of money which the visiting pilgrims would periodically bring to Jerusalem, but they also engaged in all other kinds of transactions pertaining to the banking business. Both the temple treasury and the temple rulers profited tremendously from these commercial activities. It was not uncommon for the temple treasury to hold upwards of ten million dollars while the common people languished in poverty and continued to pay these unjust levies.
173:1.5 (1889.3) בתוככי כל הרעש הזה של חלפני כספים, סוחרים ומוכרי בקר, ניסה ישוע בבוקר יום שני הזה ללמד את בשורת המלכות השמימית. הוא לא היה היחיד לכעוס על חילול המקדש; פשוטי העם, ובייחוד היהודים אשר הגיעו מפרובינציות רחוקות, התרעמו מאוד אף הם על חילול הקודש שבעשיית רווח בבית הסגידה הלאומי. באותה עת התכנסה הסנהדרין עצמה לדיוניה שבשגרה באולם אשר סביבו רחשו כל ההמולה והבלבול הללו של פעילות המסחר והחליפין.		173:1.5 (1889.3) In the midst of this noisy aggregation of money-changers, merchandisers, and cattle sellers, Jesus, on this Monday morning, attempted to teach the gospel of the heavenly kingdom. He was not alone in resenting this profanation of the temple; the common people, especially the Jewish visitors from foreign provinces, also heartily resented this profiteering desecration of their national house of worship. At this time the Sanhedrin itself held its regular meetings in a chamber surrounded by all this babble and confusion of trade and barter.
173:1.6 (1890.1) כאשר ישוע התכונן להתחיל בנאומו, התרחשו שני דברים אשר תפסו את תשומת לבו. בדוכן של חלפן כספים אשר עמד בסמוך, התרחש ויכוח אלים וחם על תלונתו של יהודי מאלכסנדריה על כך ששילם מחיר מופקע, ובה-בעת נמלא האוויר בהמולה של כמאה שוורים אשר הובלו מאזור אחד של המכלאות אל אזור אחר. כאשר ישוע עצר וחשב בדממה ומתוך כוונה על סצנת המסחר והבלבול אשר מתרחשת מולו, הבחין ביהודי פשוט מן הגליל, אדם אשר דיבר עמו פעם בעירון, אדם אשר לעגו לו כמה מתושבי יהודה שהחשיבו עצמם כטובים ממנו; השילוב של כל אלה גם יחד גרמו לאחד מאותם פרצי זעם משונים ותקופתיים אשר חוותה נשמתו של ישוע מעת לעת.		173:1.6 (1890.1) As Jesus was about to begin his address, two things happened to arrest his attention. At the money table of a near-by exchanger a violent and heated argument had arisen over the alleged overcharging of a Jew from Alexandria, while at the same moment the air was rent by the bellowing of a drove of some one hundred bullocks which was being driven from one section of the animal pens to another. As Jesus paused, silently but thoughtfully contemplating this scene of commerce and confusion, close by he beheld a simple-minded Galilean, a man he had once talked with in Iron, being ridiculed and jostled about by supercilious and would-be superior Judeans; and all of this combined to produce one of those strange and periodic uprisings of indignant emotion in the soul of Jesus.
173:1.7 (1890.2) לתדהמת השליחים אשר עמדו בסמוך, ואשר לא נטלו חלק במה שעתיד היה להתרחש, ישוע ירד מדוכן המלמדים, ניגש אל הנער אשר העביר את הבקר דרך החצר, לקח ממנו את השוט, הצליף בשוט והוביל את בעלי החיים בבטחה ובמהירות אל מחוץ למקדש. וזה לא היה הכול; ישוע צעד בהוד אל מול האלפים אשר נקבצו בחצר המקדש והתבוננו בנעשה, ניגש אל עבר המכלאה הרחוקה ביותר, פתח את שערי כל המכלאות והניס את בעלי החיים הכלואים. כאן כבר חשו עולי הרגל כאילו היכה בהם ברק, ובצעקות רמות הם נעו אל עבר הדוכנים והפכו את השולחנות של חלפני הכספים. תוך פחות מחמש דקות הוצא כלל המסחר אל מחוץ למקדש. כאשר הגיעו השומרים הרומיים אשר הוצבו בסמוך, הכול חזר להיות שקט, והסדר חזר לשרור בקרב הקהל; ישוע שב אל דוכן המלמדים ואמר להמון: ״ביום הזה הייתם עדים להתגשמות הכתוב: ׳בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה לְכָל הַעָמִים, וְאַתֶּם עֲשִׂיתֶם אוֹתוֹ מְעָרַת פָּרִיצִים'.״		173:1.7 (1890.2) To the amazement of his apostles, standing near at hand, who refrained from participation in what so soon followed, Jesus stepped down from the teaching platform and, going over to the lad who was driving the cattle through the court, took from him his whip of cords and swiftly drove the animals from the temple. But that was not all; he strode majestically before the wondering gaze of the thousands assembled in the temple court to the farthest cattle pen and proceeded to open the gates of every stall and to drive out the imprisoned animals. By this time the assembled pilgrims were electrified, and with uproarious shouting they moved toward the bazaars and began to overturn the tables of the money-changers. In less than five minutes all commerce had been swept from the temple. By the time the near-by Roman guards had appeared on the scene, all was quiet, and the crowds had become orderly; Jesus, returning to the speaker’s stand, spoke to the multitude: “You have this day witnessed that which is written in the Scriptures: ‘My house shall be called a house of prayer for all nations, but you have made it a den of robbers.’”
173:1.8 (1890.3) אך לפני שיכול היה לומר דבר-מה נוסף, פרץ הקהל בקריאות הושע-נא, ומיד יצאה מן ההמון קבוצת צעירים אשר החלה לשיר מזמורי הלל על אשר המקדש הקדוש טוהר מן החול ומן הסוחרים תאבי הרווח. אז הגיעו למקום כמה מן הכוהנים, ואחד מהם אמר לישוע: ״האם אינך שומע מה אומרים בני הלוויים?״ ענה לו המאסטר, ״האם לא קראת בכתובים כי ׳מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז׳?״ וכל יתר אותו היום, בשעה שישוע לימד, עמדו שומרים מן הקהל בפתחים ומנעו מכל אדם מלשאת אפילו כלי ריק אל תוך חצרות המקדש.		173:1.8 (1890.3) But before he could utter other words, the great assembly broke out in hosannas of praise, and presently a throng of youths stepped out from the crowd to sing grateful hymns of appreciation that the profane and profiteering merchandisers had been ejected from the sacred temple. By this time certain of the priests had arrived on the scene, and one of them said to Jesus, “Do you not hear what the children of the Levites say?” And the Master replied, “Have you never read, ‘Out of the mouths of babes and sucklings has praise been perfected’?” And all the rest of that day while Jesus taught, guards set by the people stood watch at every archway, and they would not permit anyone to carry even an empty vessel across the temple courts.
173:1.9 (1890.4) הכוהנים הראשיים, וכן החכמים, שמעו על אודות המתרחש, ולא ידעו מה לעשות. עוד יותר הם חששו מן המאסטר, ועוד יותר היו נחושים לחסלו. ואולם, הם היו מבולבלים. הם לא ידעו כיצד לגרום למותו, שכן הם חששו מאוד מן ההמונים, אשר כעת הביעו תמיכה בהוצאת כלל הסוחרים מן המקדש. ובמשך כל אותו היום – יום של שקט ושלווה בחצרות המקדש – שמע הציבור את תורת ישוע ונסמך על דבריו, הלכה למעשה.		173:1.9 (1890.4) When the chief priests and the scribes heard about these happenings, they were dumfounded. All the more they feared the Master, and all the more they determined to destroy him. But they were nonplused. They did not know how to accomplish his death, for they greatly feared the multitudes, who were now so outspoken in their approval of his overthrow of the profane profiteers. And all this day, a day of quiet and peace in the temple courts, the people heard Jesus’ teaching and literally hung on his words.
173:1.10 (1890.5) המעשה המפתיע של ישוע היה מעבר ליכולת ההבנה של שליחיו. הם הופתעו כל-כך מן הפתאומיות של פעולת המאסטר, עד כי הם נותרו במשך כל הפעילות הזאת מתגודדים בסמוך לדוכן הנואמים; הם לא נקפו אצבע על-מנת לסייע בטיהור המקדש. אילו היה המאורע המופלא הזה מתרחש יום קודם לכן, בעת בואו של ישוע אל המקדש כמנצח, עם הגעת התהלוכה הרועשת ליעדה דרך שערי העיר ולקול צהלות התמיכה של ההמון, הם היו מוכנים לכך. ואולם, האופן שבו הדברים התרחשו תפסו אותם בהפתעה מוחלטת ובאי-מוכנות להשתתף.		173:1.10 (1890.5) This surprising act of Jesus was beyond the comprehension of his apostles. They were so taken aback by this sudden and unexpected move of their Master that they remained throughout the whole episode huddled together near the speaker’s stand; they never lifted a hand to further this cleansing of the temple. If this spectacular event had occurred the day before, at the time of Jesus’ triumphal arrival at the temple at the termination of his tumultuous procession through the gates of the city, all the while loudly acclaimed by the multitude, they would have been ready for it, but coming as it did, they were wholly unprepared to participate.
173:1.11 (1891.1) טיהור המקדש מעיד על יחסו של המאסטר למסחור הדת, וכן על התיעוב אשר הוא חש כלפי כל צורות חוסר-ההוגנות והפקת הרווח על חשבון העניים והבורים. המאורע הזה אף מדגים כי ישוע לא תמך בהימנעות משימוש בכוח על-מנת להגן על רוב האנשים מפני שעבוד בלתי-הוגן בידי מיעוטים לא ישרים המתבססים על עוצמה פוליטית, כלכלית או דתית. אין להתיר לאנשים פקחים, מרושעים ותחבולניים לארגן את עצמם בכדי לנצל ולשעבד את אלה אשר לא נוטים להשתמש בכוח על-מנת להגן על עצמם, או לקדם את מטרותיהם הראויות בחיים, בשל העובדה שהאידיאלים שלהם אינם עולים בקנה אחד עם שימוש שכזה בכוח.		173:1.11 (1891.1) This cleansing of the temple discloses the Master’s attitude toward commercializing the practices of religion as well as his detestation of all forms of unfairness and profiteering at the expense of the poor and the unlearned. This episode also demonstrates that Jesus did not look with approval upon the refusal to employ force to protect the majority of any given human group against the unfair and enslaving practices of unjust minorities who may be able to entrench themselves behind political, financial, or ecclesiastical power. Shrewd, wicked, and designing men are not to be permitted to organize themselves for the exploitation and oppression of those who, because of their idealism, are not disposed to resort to force for self-protection or for the furtherance of their laudable life projects.
2. קריאת תיגר על סמכות המאסטר ^top		2. Challenging the Master’s Authority ^top
173:2.1 (1891.2) כניסתו של ישוע לירושלים כמנצח ביום ראשון הדהימה כל-כך את מנהיגי היהודים, עד כי הם נמנעו מלעצור אותו. לטיהור המדהים אשר עשה באותו יום במקדש נודעה השפעה דומה, ואף הוא דחה את מועד מעצרו של המאסטר. מדי יום גברה נחישותם של מנהיגי היהודים לחסל אותו, אך היו להם שני פחדים, ופחדם זה דחה את שעת פעולתם. הכוהנים הראשים והחכמים לא רצו לעצור את ישוע בפומבי, מחשש כי ההמונים יעלו עליהם בכעס וחוסר-שקט; הם גם חששו מן האפשרות שהחיילים הרומיים ייקראו לדכא התקוממות עממית.		173:2.1 (1891.2) On Sunday the triumphal entry into Jerusalem so overawed the Jewish leaders that they refrained from placing Jesus under arrest. Today, this spectacular cleansing of the temple likewise effectively postponed the Master’s apprehension. Day by day the rulers of the Jews were becoming more and more determined to destroy him, but they were distraught by two fears, which conspired to delay the hour of striking. The chief priests and the scribes were unwilling to arrest Jesus in public for fear the multitude might turn upon them in a fury of resentment; they also dreaded the possibility of the Roman guards being called upon to quell a popular uprising.
173:2.2 (1891.3) הואיל ואיש מחבריו של המאסטר לא נכח בדיון הצהריים של הסנהדרין, התקבלה החלטה פה אחד כי נדרש לחסל את ישוע במהרה. ואולם, הם לא הצליחו להחליט מתי וכיצד לעצור אותו. לבסוף, הם החליטו למנות חמש קבוצות אשר תצאנה ותבואנה בתוך הקהל ותבקשנה לסבך אותו מול אלו אשר האזינו לשיעוריו. וכך, בסביבות השעה שתיים אחר הצהריים, כאשר החל ישוע את הדרשה על ״החירות של היות האדם בן״, התקרבה קבוצה שכזו של חכמי ישראל אל ישוע, הפסיקה אותו כנהוג תוך שאלת שאלה, ואמרה: ״באיזו סמכות אתה מלמד את הדברים הללו? מי נתן לך את הסמכות הזו?״		173:2.2 (1891.3) At the noon session of the Sanhedrin it was unanimously agreed that Jesus must be speedily destroyed, inasmuch as no friend of the Master attended this meeting. But they could not agree as to when and how he should be taken into custody. Finally they agreed upon appointing five groups to go out among the people and seek to entangle him in his teaching or otherwise to discredit him in the sight of those who listened to his instruction. Accordingly, about two o’clock, when Jesus had just begun his discourse on “The Liberty of Sonship,” a group of these elders of Israel made their way up near Jesus and, interrupting him in the customary manner, asked this question: “By what authority do you do these things? Who gave you this authority?”
173:2.3 (1891.4) היה זה בהחלט ראוי מצד שליטי המקדש ומנהיגי הסנהדרין לשאול שאלה מעין זו כל אדם אשר התיימר ללמד ולפעול באופן יוצא-דופן, כפי שעשה ישוע, ובמיוחד על רקע פעולת טיהור המקדש אשר התרחשה קודם לכך. כל הסוחרים וחלפני הכספים הללו פעלו ברישיון אשר ניתן להם מידי השליטים העליונים, ואחוזים מרווחיהם היו אמורים לזרום ישירות אל קופת המקדש. אל נא תשכחו כי מילת המפתח עבור היהודים הייתה סמכות. הנביאים תמיד עוררו מהומות משום שהתיימרו ללמד ללא סמכות, מבלי שהוסמכו כראוי על-ידי בתי המדרש הרבניים ומבלי שקיבלו הסמכה מן הסנהדרין. יומרה ללימוד בפומבי ללא סמכות מעין זו נחשבה או כבורות או כמרי גלוי. באותה תקופה, אך ורק לסנהדרין הותר להסמיך רבי או מורה, וטקס שכזה נערך בנוכחותם של לפחות שלושה אנשים אשר אף הם הוסמכו באותו האופן. ההסמכה הזו העניקה למורה את התואר ״רבי״, ואף הסמיכה אותו לנהוג כשופט, ״לקשור ולהתיר את העניינים אשר יובאו לדיון לפניו.״		173:2.3 (1891.4) It was altogether proper that the temple rulers and the officers of the Jewish Sanhedrin should ask this question of anyone who presumed to teach and perform in the extraordinary manner which had been characteristic of Jesus, especially as concerned his recent conduct in clearing the temple of all commerce. These traders and money-changers all operated by direct license from the highest rulers, and a percentage of their gains was supposed to go directly into the temple treasury. Do not forget that authority was the watchword of all Jewry. The prophets were always stirring up trouble because they so boldly presumed to teach without authority, without having been duly instructed in the rabbinic academies and subsequently regularly ordained by the Sanhedrin. Lack of this authority in pretentious public teaching was looked upon as indicating either ignorant presumption or open rebellion. At this time only the Sanhedrin could ordain an elder or teacher, and such a ceremony had to take place in the presence of at least three persons who had previously been so ordained. Such an ordination conferred the title of “rabbi” upon the teacher and also qualified him to act as a judge, “binding and loosing such matters as might be brought to him for adjudication.”
173:2.4 (1892.1) שליטי המקדש ניצבו לפני ישוע באותו אחר-צהריים בכדי לקרוא תיגר לא רק על מה שלימד, אלא גם על מעשיו. ישוע ידע היטב כי הם טענו זה מכבר כי הסמכות למה שלימד הייתה שטנית, וכי כל פעולותיו הכבירות נעשו בכוחו של נסיך השדים. על-כן החל המאסטר את תשובתו בכך ששאל אותם שאלת-נגד משלו. אמר ישוע: ״גם אנוכי מבקש לשאול אתכם שאלה אחת, ואם תענו לי עליה, אענה לכם גם אני על שאלת מקור הסמכות למעשיי. האם יוחנן בשעתו קיבל את הסמכות להטביל מן השמיים או מבני-אדם?״		173:2.4 (1892.1) The rulers of the temple came before Jesus at this afternoon hour challenging not only his teaching but his acts. Jesus well knew that these very men had long publicly taught that his authority for teaching was Satanic, and that all his mighty works had been wrought by the power of the prince of devils. Therefore did the Master begin his answer to their question by asking them a counter-question. Said Jesus: “I would also like to ask you one question which, if you will answer me, I likewise will tell you by what authority I do these works. The baptism of John, whence was it? Did John get his authority from heaven or from men?”
173:2.5 (1892.2) וכאשר שמעו מאזיניו את השאלה, הם פרשו אל אחד הצדדים בכדי להתייעץ באשר לתשובה שאותה ישיבו. הם ביקשו להביך את ישוע לפני הקהל, אך כעת מצאו את עצמם עומדים נבוכים לפני כל הקהל אשר התאסף בחצר המקדש. וחוסר הנוחות שלהם ניכר לעין בשעה ששבו אל ישוע וענו: ״באשר להטבלה של יוחנן, איננו יודעים; איננו יודעים.״ והם ענו כך למאסטר משום שחשבו בינם לבין עצמם: אם נאמר משמיים, כי אז הוא יאמר מדוע לא האמנתם לו, ואולי אף יוסיף כי הוא עצמו פועל בסמכותו של יוחנן; ואם נאמר מאדם, ההמונים עלולים לעלות עלינו, שהרי רובם מחשיבים את יוחנן כנביא; וכך הם נאלצו לעמוד בפני ישוע ובפני הקהל ולהודות כי הם, מנהיגי הדת וחכמי ישראל, אינם יכולים (או שמא אינם מעוניינים) להביע דעה באשר למשימתו של יוחנן. ולאחר שענו, השפיל ישוע את מבטו אליהם ואמר, ״גם אני לא אומַר לכם מהו מקור הסמכות לפעולותיי.״		173:2.5 (1892.2) And when his questioners heard this, they withdrew to one side to take counsel among themselves as to what answer they might give. They had thought to embarrass Jesus before the multitude, but now they found themselves much confused before all who were assembled at that time in the temple court. And their discomfiture was all the more apparent when they returned to Jesus, saying: “Concerning the baptism of John, we cannot answer; we do not know.” And they so answered the Master because they had reasoned among themselves: If we shall say from heaven, then will he say, Why did you not believe him, and perchance will add that he received his authority from John; and if we shall say from men, then might the multitude turn upon us, for most of them hold that John was a prophet; and so they were compelled to come before Jesus and the people confessing that they, the religious teachers and leaders of Israel, could not (or would not) express an opinion about John’s mission. And when they had spoken, Jesus, looking down upon them, said, “Neither will I tell you by what authority I do these things.”
173:2.6 (1892.3) ישוע מעולם לא התכוון לפעול בסמכותו של יוחנן. יוחנן מעולם לא הוסמך על-ידי הסנהדרין. סמכותו של ישוע נבעה ממנו עצמו ומן העליונות הנצחית של האב.		173:2.6 (1892.3) Jesus never intended to appeal to John for his authority; John had never been ordained by the Sanhedrin. Jesus’ authority was in himself and in his Father’s eternal supremacy.
173:2.7 (1892.4) בשימוש בטקטיקה הזו מול אויביו, ישוע לא התכוון לחמוק מן השאלה. במבט ראשון, נדמה כאילו חמק במומחיות מן השאלה, אך לא כך היה. ישוע מעולם לא השתמש ביתרון בלתי-הוגן כנגד מישהו, אפילו לא מול אויביו. בדוגמה הזו, אף כי נדמה כאילו ישוע חמק מן השאלה, הוא סיפק לכל מאזיניו תשובה באשר לסמכות שממנה נובעת משימתו. הם טענו כי הוא פועל בסמכות נסיך השדים, ואילו ישוע חזר וטען כי כל מה שלימד וכל מה שעשה היה מתוקף העוצמה והסמכות של האב שבשמים. מנהיגי היהודים סירבו לקבל זאת וביקשו לדחוק אותו לפינה על-מנת שיודה כי הוא מורה משונה, שהרי מעולם לא הוסמך על-ידי הסנהדרין. באופן שבו ענה, בעוד שישוע לא טען שיוחנן הוא מקור סמכותו, הוא אכן הצליח לשכנע את המאזינים להבין כי אויביו נפלו בפח אשר אותו הם ביקשו לטמון לו, וכך הם יצאו ניזוקים בעיני כלל הנוכחים.		173:2.7 (1892.4) In employing this method of dealing with his adversaries, Jesus did not mean to dodge the question. At first it may seem that he was guilty of a masterly evasion, but it was not so. Jesus was never disposed to take unfair advantage of even his enemies. In this apparent evasion he really supplied all his hearers with the answer to the Pharisees’ question as to the authority behind his mission. They had asserted that he performed by authority of the prince of devils. Jesus had repeatedly asserted that all his teaching and works were by the power and authority of his Father in heaven. This the Jewish leaders refused to accept and were seeking to corner him into admitting that he was an irregular teacher since he had never been sanctioned by the Sanhedrin. In answering them as he did, while not claiming authority from John, he so satisfied the people with the inference that the effort of his enemies to ensnare him was effectively turned upon themselves and was much to their discredit in the eyes of all present.
173:2.8 (1892.5) והייתה זו הגאונות הזו שהפגין המאסטר בטיפול באויביו אשר גרמה להם לחשוש ממנו. הם לא ניסו לשאול דבר-מה נוסף באותו היום; הם פרשו על-מנת להתייעץ בינם לבין עצמם. ואולם, הקהל מיהר להבחין בחוסר היושרה ובהיעדר הכנות שבשאלות האלה ששאלו מנהיגי היהודים. אפילו פשוטי העם הצליחו להבחין בהבדל שבין המלכותיות המוסרית של המאסטר לבין הצביעות והתככנות של אויביו. ואולם, טיהור המקדש גרם לצדוקים לצדד בפרושים בטיפוח התוכנית לחסל את ישוע. ובאותם ימים הצדוקים היוו רוב בסנהדרין.		173:2.8 (1892.5) And it was this genius of the Master for dealing with his adversaries that made them so afraid of him. They attempted no more questions that day; they retired to take further counsel among themselves. But the people were not slow to discern the dishonesty and insincerity in these questions asked by the Jewish rulers. Even the common folk could not fail to distinguish between the moral majesty of the Master and the designing hypocrisy of his enemies. But the cleansing of the temple had brought the Sadducees over to the side of the Pharisees in perfecting the plan to destroy Jesus. And the Sadducees now represented a majority of the Sanhedrin.
3. המשל על שני הבנים ^top		3. Parable of the Two Sons ^top
173:3.1 (1893.1) בזמן שהפרושים הקטנוניים עמדו מולו בדממה, השפיל ישוע את מבטו אליהם ואמר: ״מכיוון שהנכם מתלבטים באשר למשימת יוחנן ומתנגדים לתורתו ולפועלו של בן האדם, הַקשיבו-נא ואספר לכם משל: היֹה-היה איש מכובד וְלוֹ שְׁנֵי בָנִים. והאיש ביקש את עזרתם בניהול אחוזתו. וייגשׁ אֶל הָרִאשׁוֹן וַיֹּאמֶר, ׳בְּנִי, לֵךְ הַיּוֹם וַעֲבֹד בְּכַרְמִי.׳ והבן הבלתי-מתחשב הזה ענה, ׳לֹא חָפַצְתִּי׳; וְאַחֲרֵי כֵן נִחַם וַיֵּלַךְ. וייגשׁ אֶל הַשֵׁנִי וַיְדַבֵּר כָּזֹאת גַּם אֵלָיו. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר, ׳הִנְנִי אֲדֹנִי.׳ ולאחר שנפנה האב אל בנו, הבן הצבוע והלא-נאמן פשוט לֹא הָלָךְ. שואל אני אתכם, מִי מִשְׁנֵיהֶם עָשָׂה אֶת רְצוֹן אָבִיו?״		173:3.1 (1893.1) As the caviling Pharisees stood there in silence before Jesus, he looked down on them and said: “Since you are in doubt about John’s mission and arrayed in enmity against the teaching and the works of the Son of Man, give ear while I tell you a parable: A certain great and respected landholder had two sons, and desiring the help of his sons in the management of his large estates, he came to one of them, saying, ‘Son, go work today in my vineyard.’ And this unthinking son answered his father, saying, ‘I will not go’; but afterward he repented and went. When he had found his older son, likewise he said to him, ‘Son, go work in my vineyard.’ And this hypocritical and unfaithful son answered, ‘Yes, my father, I will go.’ But when his father had departed, he went not. Let me ask you, which of these sons really did his father’s will?”
173:3.2 (1893.2) ענו כולם כאיש אחד ואמרו, ״הבן הראשון.״ אמר להם ישוע: ״אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אף כי נדמה כי הַמּוֹכְסִים וְהַזּוֹנוֹת מסרבים לכפר, הם יכירו בדרכם השגויה ויְקַדְּמוּ אֶתְכֶם לָבוֹא אֶל מַלְכוּת הַאֱלוֹהִים, אתם אשר כה מתיימרים לשרת את האב שבשמים בעודכם מסרבים לפעול כמצוותו. אתם לא האמנתם ביוחנן, אלא המוכסים והזונות האמינו; אתם גם אינכם מאמינים לתורתי, אך פשוטי העם יסכיתו לה בשמחה.״		173:3.2 (1893.2) And the people spoke with one accord, saying, “The first son.” And then said Jesus: “Even so; and now do I declare that the publicans and harlots, even though they appear to refuse the call to repentance, shall see the error of their way and go on into the kingdom of God before you, who make great pretensions of serving the Father in heaven while you refuse to do the works of the Father. It was not you, the Pharisees and scribes, who believed John, but rather the publicans and sinners; neither do you believe my teaching, but the common people hear my words gladly.”
173:3.3 (1893.3) ישוע לא תיעב את הפרושים ואת הצדוקים באופן אישי. התנגדותו הייתה כלפי מערכת הלימוד והתרגול שלהם, אשר בה פקפק. הוא לא הפגין עוינות כלפי איש, ואולם כאן התרחשה ההתנגשות הבלתי-נמנעת שבין דת רוח חיה וחדשה לבין הדת הוותיקה יותר של הטקס, המסורת והסמכות.		173:3.3 (1893.3) Jesus did not despise the Pharisees and Sadducees personally. It was their systems of teaching and practice which he sought to discredit. He was hostile to no man, but here was occurring the inevitable clash between a new and living religion of the spirit and the older religion of ceremony, tradition, and authority.
173:3.4 (1893.4) כל אותו הזמן עמדו השליחים בסמוך למאסטר, אך הם לא נטלו שום חלק במתרחש. כל אחד מן השנים-עשר הגיב בדרכו הייחודית למאורעות הימים האחרונים של משימת המתת של ישוע בגוף בשר ודם, וכולם כאחד המשיכו לציית להנחיה אשר קיבלו מן המאסטר להימנע מללמד או להטיף בציבור במהלך שבוע הפסח.		173:3.4 (1893.4) All this time the twelve apostles stood near the Master, but they did not in any manner participate in these transactions. Each one of the twelve was reacting in his own peculiar way to the events of these closing days of Jesus’ ministry in the flesh, and each one likewise remained obedient to the Master’s injunction to refrain from all public teaching and preaching during this Passover week.
4. המשל על אודות האדון הנעדר ^top		4. Parable of the Absent Landlord ^top
173:4.1 (1893.5) כאשר ראשי הפרושים והחכמים, אשר ניסו לטמון פח לישוע בשאלותיהם, סיימו לשמוע את הסיפור על אודות שני הבנים ופרשו להתייעצות, נפנה המאסטר אל הנוכחים וסיפר להם משל נוסף:		173:4.1 (1893.5) When the chief Pharisees and the scribes who had sought to entangle Jesus with their questions had finished listening to the story of the two sons, they withdrew to take further counsel, and the Master, turning his attention to the listening multitude, told another parable:
173:4.2 (1893.6) ״הָיֹה-הָיָה אִישׁ טוֹב, בַּעַל-בַּיִת אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם. וַיַּעַשׂ גָּדֵר סָבִיב לוֹ, וַיַּחְצֹב יֶקֶב, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ. וַיִּתְּנֵהוּ אֶל כֹּרְמִים וַיֵּלֶךְ בְּדֶּרֶךְ מֵרָחוֹק. וַיְהִי בְּהַגִּיעַ עֵת הַבָּצִיר, וַיִּשְׁלַח עֲבָדָיו אֶל הַכֹּרְמִים לָקַחַת אֶת-פִּרְיוֹ. אבל הם התייעצו בינם לבין עצמם וסרבו לתת את הפרי אשר לאדונם; וַיַּחֲזִיקוּ עַל-פְּנֵי זֹאת הַכֹּרְמִים בַּעֲבָדָיו, אֶת זֶה הִכּוּ וְאֶת זֶה הָרְגוּ וְאֶת זֶה סָקָלוּ. וַיּוֹסֶף שְׁלֹחַ עֲבָדִים אֲחֵרִים רַבִּים וְנְאֶמָנִים מִן הָרִאשׁוֹנִים, וְגַם לָהֶם עֲשׂוּ כֵן. וּבָאַחֲרוֹנָה שָׁלַח אֲלֵיהֶם אֶת בְּנוֹ, כִּי אָמַר לעצמו, ׳הם פגעו במשרתיי, ומִפְּנֵי בְנִי יָגוּרוּ.׳ וַיְהִי כִּרְאוֹת הַכֹּרְמִים אֶת הַבֵּן וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: ׳זֶה הוּא הַיּוֹרֵשׁ; לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנֹאחֲזָה בְּנַחֲלָתוֹ.׳ וַיַּחֲזִיקוּ בוֹ וַיִּדְחָפוּהוּ אֶל מִחוּץ לַכָּרֶם וַיַּהַרְגוּ אֹתוֹ. וְעַתָּה, כִּי יָבוֹא בַּעַל הַכָּרֶם אֲשֶׁר בְּנוֹ נִדְחַה וְהוּמָת, מַה יַּעֲשֶׂה לַכֹּרְמִים הַרְשָׁעִים הָהֵם?״		173:4.2 (1893.6) “There was a good man who was a householder, and he planted a vineyard. He set a hedge about it, dug a pit for the wine press, and built a watchtower for the guards. Then he let this vineyard out to tenants while he went on a long journey into another country. And when the season of the fruits drew near, he sent servants to the tenants to receive his rental. But they took counsel among themselves and refused to give these servants the fruits due their master; instead, they fell upon his servants, beating one, stoning another, and sending the others away empty-handed. And when the householder heard about all this, he sent other and more trusted servants to deal with these wicked tenants, and these they wounded and also treated shamefully. And then the householder sent his favorite servant, his steward, and him they killed. And still, in patience and with forbearance, he dispatched many other servants, but none would they receive. Some they beat, others they killed, and when the householder had been so dealt with, he decided to send his son to deal with these ungrateful tenants, saying to himself, ‘They may mistreat my servants, but they will surely show respect for my beloved son.’ But when these unrepentant and wicked tenants saw the son, they reasoned among themselves: ‘This is the heir; come, let us kill him and then the inheritance will be ours.’ So they laid hold on him, and after casting him out of the vineyard, they killed him. When the lord of that vineyard shall hear how they have rejected and killed his son, what will he do to those ungrateful and wicked tenants?”
173:4.3 (1894.1) שמע הקהל את המשל ואת שאלתו של ישוע, וענה: ״יָרַע לָרָעִים וִיאַבְּדֵם, וְאֶת הַכֶּרֶם יִתֵּן לְכֹרְמִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לוֹ אֶת פִּרְיוֹ בְּעִתּוֹ.״ או-אז הבינו כמה מהם כי המשל התייחס לעם היהודי, ולאופן שבו נהג בנביאים, וכן לדחייה אשר דחו את ישוע ואת בשורת המלכות, והם הצטערו ואמרו, ״ישמור אותנו האל, שמא חלילה נמשיך וננהג כך.״		173:4.3 (1894.1) And when the people heard this parable and the question Jesus asked, they answered, “He will destroy those miserable men and let out his vineyard to other and honest farmers who will render to him the fruits in their season.” And when some of them who heard perceived that this parable referred to the Jewish nation and its treatment of the prophets and to the impending rejection of Jesus and the gospel of the kingdom, they said in sorrow, “God forbid that we should go on doing these things.”
173:4.4 (1894.2) ישוע ראה קבוצה של צדוקים ושל פרושים המתקרבת אליו דרך ההמון. הוא המתין לרגע, עד אשר קרבו אליו ואמר: ״היטב תדעו כי אבותיכם דחו את הנביאים, וכי אתם נחושים לדחות את בן האדם.״ או-אז נתן ישוע מבט בוחן בכוהנים ובזקנים אשר עמדו בסמוך אליו, ואמר: ״הֲכִי לֹא קְרָאתֶם בַּכְּתוּבִים 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הַיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה'? ושוב אזהיר אתכם, כי אם תמשיכו לדחות את הבשורה הזו, כִּי תֻקַּח מִכֶּם מַלְכוּת הַאֱלוֹהִים וְתִסֹּב לְגוֹי אֲשֶׁר יקבל את החדשות הטובות וְיַעֲשֶׂה אֶת פִּרְיָהּ, פרי הרוח. המסתורין שורר באבן הזו, שהרי הַנֹּפֵל אַל הָאֶבֶן הַהִיא יִשָׁבֵר, אַךְ יִגָאֶל; וַאֲשֶׁר תִּפֹּל עָלָיו, תִּשְׁחָקֵהוּ וַיִפוֹץ אֲפָרוֹ לארבע רוחות השמים.״		173:4.4 (1894.2) Jesus saw a group of the Sadducees and Pharisees making their way through the crowd, and he paused for a moment until they drew near him, when he said: “You know how your fathers rejected the prophets, and you well know that you are set in your hearts to reject the Son of Man.” And then, looking with searching gaze upon those priests and elders who were standing near him, Jesus said: “Did you never read in the Scripture about the stone which the builders rejected, and which, when the people had discovered it, was made into the cornerstone? And so once more do I warn you that, if you continue to reject this gospel, presently will the kingdom of God be taken away from you and be given to a people willing to receive the good news and to bring forth the fruits of the spirit. And there is a mystery about this stone, seeing that whoso falls upon it, while he is thereby broken in pieces, shall be saved; but on whomsoever this stone falls, he will be ground to dust and his ashes scattered to the four winds.”
173:4.5 (1894.3) לשמע המילים האלה, הבינו הפרושים כי ישוע מתייחס אליהם עצמם ואל מנהיגי היהודים. הם חפצו עד מאוד להניח את ידיהם עליו, אך חששו מן ההמון. ואולם, הכעס אשר עלה בהם לשמע מילותיו של המאסטר היה כה גדול, עד אשר הם פרשו שוב לשם התייעצות בשאלה כיצד יגרמו למותו. באותו לילה, הן הצדוקים והן הפרושים חברו על-מנת לתכנן ולטמון לו פח למחרת היום.		173:4.5 (1894.3) When the Pharisees heard these words, they understood that Jesus referred to themselves and the other Jewish leaders. They greatly desired to lay hold on him then and there, but they feared the multitude. However, they were so angered by the Master’s words that they withdrew and held further counsel among themselves as to how they might bring about his death. And that night both the Sadducees and the Pharisees joined hands in the plan to entrap him the next day.
5. משל משתה החתונה ^top		5. Parable of the Marriage Feast ^top
173:5.1 (1894.4) ולאחר שהסופרים והפרושים פרשו לדרכם, נפנה ישוע שוב אל הקהל אשר נאסף וסיפר את משל משתה החתונה. וכך הוא אמר:		173:5.1 (1894.4) After the scribes and rulers had withdrawn, Jesus addressed himself again to the assembled crowd and spoke the parable of the wedding feast. He said:
173:5.2 (1894.5) ״דּוֹמָה מַלְכוּת הַשָׁמַיִם לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אֲשֶׁר עָשָׂה חֲתֻנָּה לִבְנוֹ, וַיִּשְׁלַח אֶת עֲבָדָיו לִקְרֹא אֶת הַקְּרוּאִים אֶל הַחֲתֻנָּה לֶאמוֹר, ׳הכול מוכן לסעודה בארמון המלך.׳ כעת, רבים מן המוזמנים אשר הבטיחו, לא אבו לבוא. שמע המלך על סירובם, שלח עבדים ושליחים נוספים לאמור: ׳הִנֵּה עָרַכְתִּי אֶת סְעוּדָתִי. שְׁוָרַי וּמְרִיאַי טְבוּחִים וְהַכֹּל מוּכָן. בֹּאוֹ אֶל הַחֲתֻנָּה.׳ וְהֵם לֹא שָׁתוּ לִבָּם לָזֹאת, וְזִלְזֶלוּ בָּמֶלֶךְ. וַיֵּלְכוּ לָהֶם, זֶה אֶל שָׂדֵהוּ, זֶה אֶל מְלָאכְתוֹ וְזֶה אֶל מִסְחָרוֹ. וְהַנִּשְׁאָרִים לא הסתפקו בזלזול בבקשת המלך, וְתָּפְשׂוּ אֶת עֲבָדָיו וַיִּתְעַלְּלוּ בָם, ואת חלקם אף הרגו. וכאשר הבין המלך כי אורחיו הנבחרים, אפילו אלה אשר כבר הבטיחו להשתתף במשתה החתונה, דחו את הזמנתו, ואף תקפו והרגו בשליחיו, הוא כעס עד מאוד. וַיִקְצוֹף הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח צִבְאוֹתָיו, וַיְאַבֵּד אֶת הַמְרַצְּחִים הָהֵם וְאֶת עִירָם שָׂרַף בָּאֵשׁ.		173:5.2 (1894.5) “The kingdom of heaven may be likened to a certain king who made a marriage feast for his son and dispatched messengers to call those who had previously been invited to the feast to come, saying, ‘Everything is ready for the marriage supper at the king’s palace.’ Now, many of those who had once promised to attend, at this time refused to come. When the king heard of these rejections of his invitation, he sent other servants and messengers, saying: ‘Tell all those who were bidden, to come, for, behold, my dinner is ready. My oxen and my fatlings are killed, and all is in readiness for the celebration of the forthcoming marriage of my son.’ But again did the thoughtless make light of this call of their king, and they went their ways, one to the farm, another to the pottery, and others to their merchandise. Still others were not content thus to slight the king’s call, but in open rebellion they laid hands on the king’s messengers and shamefully mistreated them, even killing some of them. And when the king perceived that his chosen guests, even those who had accepted his preliminary invitation and had promised to attend the wedding feast, had finally rejected his call and in rebellion had assaulted and slain his chosen messengers, he was exceedingly wroth. And then this insulted king ordered out his armies and the armies of his allies and instructed them to destroy these rebellious murderers and to burn down their city.
173:5.3 (1895.1) ״ולאחר שהעניש את אלה אשר דחו את הזמנתו, הוא קבע מועד חדש לחתונה ואָמַר אֶל עֲבָדָיו: ׳אלה אשר הוזמנו בראשונה לחתונה, לֹא הָיוּ רְאוּיִם לָהּ; לָכֵן לְכוּ נָא אֶל רָאשֵׁי הַדְּרָכִים ואל השבילים, ואפילו אל חוץ לעיר, וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר תִּמְצְאוּ, אֲפִילוּ זָר הוּא, קִרְאוּ לוֹ אֶל הַחֲתֻנָּה.׳ וַיֵּצְאוּ הָעֲבָדִים הָהֵם אֶל הַדְּרָכִים וְאֶל הסִמְטָאוֹת וַיַּאַסְפוּ אֶת כֹּל אֲשֶׁר מָצְאוּ, גַּם רָעִים גַּם טוֹבִים, גַּם עָשִׁירִים גַּם עֲנִיִים, וַיִּמָּלֵא בֵית הַחֲתֻנָּה מְסֻבִּים. וכאשר הכול היה מוכן, יצא המלך לפגוש את אורחיו, ולמרבה הפתעתו ראה שם אדם אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ לָבוּשׁ בִּגְדֵי חֲתֻנָּה. והרי המלך סיפק בגדי חתונה לכל אורחיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: ׳רֵעִי, אֵיךְ בָּאתָ הֵנָּה וְאֵין עָלֶיךָ בִּגְדֵי חֲתֻנָּה?׳ האיש הופתע וַיֵּאָלַם. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַמְשָׁרֲתִים: ׳השליכו את האורח הבלתי-מתחשב הזה מביתי, שיצטרף אל כל אלו אשר דחו את הזמנתי. ואנוכי אקבל רק את אלה אשר בשמחה ייענו להזמנתי ואשר מכבדים אותי בלבוש האורחים אשר נתתי חינם לכולם.״		173:5.3 (1895.1) “And when he had punished those who spurned his invitation, he appointed yet another day for the wedding feast and said to his messengers: ‘They who were first bidden to the wedding were not worthy; so go now into the parting of the ways and into the highways and even beyond the borders of the city, and as many as you shall find, bid even these strangers to come in and attend this wedding feast.’ And then these servants went out into the highways and the out-of-the-way places, and they gathered together as many as they found, good and bad, rich and poor, so that at last the wedding chamber was filled with willing guests. When all was ready, the king came in to view his guests, and much to his surprise he saw there a man without a wedding garment. The king, since he had freely provided wedding garments for all his guests, addressing this man, said: ‘Friend, how is it that you come into my guest chamber on this occasion without a wedding garment?’ And this unprepared man was speechless. Then said the king to his servants: ‘Cast out this thoughtless guest from my house to share the lot of all the others who have spurned my hospitality and rejected my call. I will have none here except those who delight to accept my invitation, and who do me the honor to wear those guest garments so freely provided for all.’”
173:5.4 (1895.2) לאחר שסיפר את המשל הזה, ישוע עמד לפזר את הקהל, כאשר מבין האנשים התקרב אליו אחד המאמינים, ושאל: ״אבל, מאסטר, איך נוכל לדעת את הדברים האלה? איך נוכל להתכונן להזמנת המלך? ואיזה סימן נקבל ממך למען נדע כי אתה הנך בן האל?" שמע זאת המאסטר ואמר, ״אך סימן אחד יינתן לכם.״ או-אז הצביע על גופו שלו, והמשיך ואמר, ״השמידו את המקדש הזה ותוך שלושה ימים אקימו מחדש.״ ואולם, הם לא הבינו את אשר אמר, ובעת שהתפזרו אמרו זה אל זה, ״כמעט חמישים שנה היה המקדש הזה בבניה, ועדיין הוא אומר כי הוא ישמידו ויקימוֹ מחדש בשלושה ימים.״ אפילו שליחיו שלו לא הבינו את חשיבות מילותיו, ואולם, הם נזכרו בדבריו אלה לאחר מכן, לאחר תחייתו מן המתים.		173:5.4 (1895.2) After speaking this parable, Jesus was about to dismiss the multitude when a sympathetic believer, making his way through the crowds toward him, asked: “But, Master, how shall we know about these things? how shall we be ready for the king’s invitation? what sign will you give us whereby we shall know that you are the Son of God?” And when the Master heard this, he said, “Only one sign shall be given you.” And then, pointing to his own body, he continued, “Destroy this temple, and in three days I will raise it up.” But they did not understand him, and as they dispersed, they talked among themselves, saying, “Almost fifty years has this temple been in building, and yet he says he will destroy it and raise it up in three days.” Even his own apostles did not comprehend the significance of this utterance, but subsequently, after his resurrection, they recalled what he had said.
173:5.5 (1895.3) בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים באותו יום, סימֵן ישוע לשליחיו כי הוא מבקש לעזוב את המקדש ולצאת אל בית עניא לשם סעודת הערב שלהם ולשם מנוחה. במעלה הר הזיתים הנחה ישוע את אנדראס, פיליפוס ותומאס להקים למחרת היום מחנה קרוב יותר לעיר, מקום שבו ישהו בשארית השבוע של הפסח. בהתאם להנחיה הזו, הם נטו בבוקר שלמחרת את אוהליהם על פיסת קרקע אשר הייתה בבעלות שמעון מבית עניא, בגיא, בצל הגבעה הצופה אל החניון הציבורי של גת שמנים.		173:5.5 (1895.3) About four o’clock this afternoon Jesus beckoned to his apostles and indicated that he desired to leave the temple and to go to Bethany for their evening meal and a night of rest. On the way up Olivet Jesus instructed Andrew, Philip, and Thomas that, on the morrow, they should establish a camp nearer the city which they could occupy during the remainder of the Passover week. In compliance with this instruction the following morning they pitched their tents in the hillside ravine overlooking the public camping park of Gethsemane, on a plot of ground belonging to Simon of Bethany.
173:5.6 (1896.1) בערב יום שני שוב עלתה קבוצת יהודים דוממת במעלה מורדותיו המערביים של הר הזיתים. וכעת החלו שנים-עשר הגברים הללו להרגיש – כפי שמעולם לא הרגישו קודם לכן – שמשהו טראגי עומד להתרחש. ואף כי הטיהור הדרמטי של ראשית הבוקר גרם להם לקוות כי המאסטר יקום ויפגין את כוחותיו הכבירים, כל אשר אירע אחר הצהריים פעל בניגוד גמור לכך, והצביע על כך שקרוב לוודאי, הרשויות היהודיות עתידות לדחות את תורת ישוע. השליחים היו שרויים במתח עצום ובחוסר-וודאות גדולה. הם הבינו כי ייתכן שרק כמה ימים קצרים מפרידים בין מאורעות היום החולף לבין הקריסה הממשמשת וקרבה. כולם הרגישו שמשהו כביר עומד להתרחש, אך הם לא ידעו למה עליהם לצפות. הם הלכו אל מקומות הלינה השונים שלהם לנוח, אך הם ישנו אך מעט. אפילו התאומים לבית חלפי החלו סופסוף להרגיש שהמאורעות של חיי המאסטר נעים במהירות לקראת השיא והקץ.		173:5.6 (1896.1) Again it was a silent group of Jews who made their way up the western slope of Olivet on this Monday night. These twelve men, as never before, were beginning to sense that something tragic was about to happen. While the dramatic cleansing of the temple during the early morning had aroused their hopes of seeing the Master assert himself and manifest his mighty powers, the events of the entire afternoon only operated as an anticlimax in that they all pointed to the certain rejection of Jesus’ teaching by the Jewish authorities. The apostles were gripped by suspense and were held in the firm grasp of a terrible uncertainty. They realized that only a few short days could intervene between the events of the day just passed and the crash of an impending doom. They all felt that something tremendous was about to happen, but they knew not what to expect. They went to their various places for rest, but they slept very little. Even the Alpheus twins were at last aroused to the realization that the events of the Master’s life were moving swiftly toward their final culmination.