מסמך 174		Paper 174
בוקר יום שלישי במקדש		Tuesday Morning in the Temple
174:0.1 (1897.1) בסביבות השעה שבע בבוקרו של אותו יום שלישי, פגש ישוע את השליחים, את סגל הנשים, וכן כעשרים תלמידים בולטים בביתו של שמעון. בפגישה הזו נפרד ישוע מאלעזר ומסר לו את ההנחיה אשר לאחר מכן הביאה אותו לנוס במהרה אל פילדלפיה שבפראה, שם התחבר לתנועה המסיונרית אשר מרכזה היה באותה עיר. ישוע אף נפרד משמעון הזקן, ונתן את הנחיית הפרידה שלו לסגל הנשים, אשר אליו לא שב עוד לדבר באופן רשמי.		174:0.1 (1897.1) ABOUT seven o’clock on this Tuesday morning Jesus met the apostles, the women’s corps, and some two dozen other prominent disciples at the home of Simon. At this meeting he said farewell to Lazarus, giving him that instruction which led him so soon to flee to Philadelphia in Perea, where he later became connected with the missionary movement having its headquarters in that city. Jesus also said good-bye to the aged Simon, and gave his parting advice to the women’s corps, as he never again formally addressed them.
174:0.2 (1897.2) בבוקר הזה בירך ישוע כל אחד מן השנים-עשר באופן אישי. לאנדראס אמר: ״אל-נא תתייאש מן האירועים אשר עתידים לקרות. החזק היטב את אחֵיך, וּודא כי הם לא מוצאים אותך מדוכא.״ לפטרוס אמר: ״אל תשים את מבטחך בכוח הזרוע, אף לא בעוצמת הפלדה. בסס את עצמך על סלעי-העד של הרוח.״ ליעקב אמר: ״אל תמעד בשל מה שמופיע כלפי-חוץ. היה בוטח באמונתך, ובמהרה תדע את המציאות של אשר בו תאמין.״ ליוחנן אמר: ״היה אדיב; אהוב אפילו את אויביך; היה סובלני. וזכור כי סמכתי עליך בנושאים רבים.״ לנתנאל אמר: ״אל תשפוט את מה שרואים כלפי-חוץ; בטח באמונתך גם כאשר נדמה כי הכול נעלם; הישאר נאמן למשימתך כשגריר המלכות.״ לפיליפוס אמר: ״אל תניח למאורעות הקרבים לזעזע אותך. הישאר בטוח, אפילו בשעה שלא תראה את הדרך. ושמור אמונים לשבועת ההסמכה אשר קיבלת.״ למתי אמר: ״אל תשכח את החסד אשר קיבל אותך אל המלכות. ואל תניח לאיש לשדוד ממך את גמול הנצח שלך. כפי שיכולתָ לנטיותיךָ כאדם, המשך להיות עקבי.״ לתומאס אמר: ״לא משנה עד כמה קשה יהיה, עליך לצעוד כעת באמונה, ולא על-פי מראה עיניים. ואל תטיל ספק כי ביכולתי לסיים את העבודה אשר התחלתי בה, ושלבסוף אראה את כל שגריריי הנאמנים במלכות אשר מעבר.״ לתאומים לבית חלפי אמר: ״אל תניחו לדברים אשר אינכם יכולים להבין לרסק אתכם. שימרו אמונים למה שמצוי בלבבכם, ואל תסמכו על אנשים גדולים, או על רגשות ההמונים. ועימדו לצד אחיכם.״ לשמעון הקנאי אמר: ״שמעון, אף אם האכזבה תרסק אותך, רוחך תתעלה מעל לכל מה שיקרה לך. מה שלא הצלחת ללמוד ממני, תלמד אותך רוחי. בקש את מציאויות האמת של הרוח, והפסק להתפתות אחר צללי החומר הבלתי-מציאותיים.״ ליהודה איש-קריות אמר: ״יהודה, אהבתי אותך והתפללתי כי תאהב את אחֵיך. אל-נא תסטה מדרך-הישר; והנני מזהירך לבל תחליק בנתיבי החנופה ולבל תיפול קורבן לחיציו המורעלים של הלעג."		174:0.2 (1897.2) This morning he greeted each of the twelve with a personal salutation. To Andrew he said: “Be not dismayed by the events just ahead. Keep a firm hold on your brethren and see that they do not find you downcast.” To Peter he said: “Put not your trust in the arm of flesh nor in weapons of steel. Establish yourself on the spiritual foundations of the eternal rocks.” To James he said: “Falter not because of outward appearances. Remain firm in your faith, and you shall soon know of the reality of that which you believe.” To John he said: “Be gentle; love even your enemies; be tolerant. And remember that I have trusted you with many things.” To Nathaniel he said: “Judge not by appearances; remain firm in your faith when all appears to vanish; be true to your commission as an ambassador of the kingdom.” To Philip he said: “Be unmoved by the events now impending. Remain unshaken, even when you cannot see the way. Be loyal to your oath of consecration.” To Matthew he said: “Forget not the mercy that received you into the kingdom. Let no man cheat you of your eternal reward. As you have withstood the inclinations of the mortal nature, be willing to be steadfast.” To Thomas he said: “No matter how difficult it may be, just now you must walk by faith and not by sight. Doubt not that I am able to finish the work I have begun, and that I shall eventually see all of my faithful ambassadors in the kingdom beyond.” To the Alpheus twins he said: “Do not allow the things which you cannot understand to crush you. Be true to the affections of your hearts and put not your trust in either great men or the changing attitude of the people. Stand by your brethren.” And to Simon Zelotes he said: “Simon, you may be crushed by disappointment, but your spirit shall rise above all that may come upon you. What you have failed to learn from me, my spirit will teach you. Seek the true realities of the spirit and cease to be attracted by unreal and material shadows.” And to Judas Iscariot he said: “Judas, I have loved you and have prayed that you would love your brethren. Be not weary in well doing; and I would warn you to beware the slippery paths of flattery and the poison darts of ridicule.”
174:0.3 (1897.3) לאחר שסיים לברך את הברכות האלה, יצא ישוע אל ירושלים בלוויית אנדראס, פטרוס ויוחנן, בעוד ששאר השליחים בונים את המחנה בגת-שמנים, לשם הלכו באותו הלילה ושם התמקמו במשך שארית חייו של המאסטר בגוף בשר ודם. בסביבות מחצית הדרך במורד הר הזיתים, עצר ישוע וקיים התוועדות אשר נמשכה למעלה משעה עם ארבעת השליחים.		174:0.3 (1897.3) And when he had concluded these greetings, he departed for Jerusalem with Andrew, Peter, James, and John as the other apostles set about the establishment of the Gethsemane camp, where they were to go that night, and where they made their headquarters for the remainder of the Master’s life in the flesh. About halfway down the slope of Olivet Jesus paused and visited more than an hour with the four apostles.
1. מחילה אלוהית ^top		1. Divine Forgiveness ^top
174:1.1 (1898.1) במשך ימים מספר פטרוס ויעקב היו עסוקים בחילוקי הדעות שביניהם באשר למה שלימד המאסטר ביחס למחילה על חטאים. שניהם הסכימו להעלות את הנושא בפני ישוע, ופטרוס ניצל את ההזדמנות הזו לבקש את עצת המאסטר. וכך, שמעון פטרוס קטע את השיחה על ההבדלים בין הלל לסגידה, ושאל: ״מאסטר, יעקב ואני חלוקים באשר לתורתך, בעניינים הנוגעים למחילה על חטאים. יעקב טוען שאתה מלמד כי האב סולח לנו עוד לפני שביקשנו זאת ממנו, ואילו אני גורס שהחרטה וההתוודות חייבות להקדים את הסליחה. מי מאתנו צודק? מה אתה אומר על כך?״		174:1.1 (1898.1) For several days Peter and James had been engaged in discussing their differences of opinion about the Master’s teaching regarding the forgiveness of sin. They had both agreed to lay the matter before Jesus, and Peter embraced this occasion as a fitting opportunity for securing the Master’s counsel. Accordingly, Simon Peter broke in on the conversation dealing with the differences between praise and worship, by asking: “Master, James and I are not in accord regarding your teachings having to do with the forgiveness of sin. James claims you teach that the Father forgives us even before we ask him, and I maintain that repentance and confession must precede the forgiveness. Which of us is right? what do you say?”
174:1.2 (1898.2) לאחר דממה קצרה, התבונן ישוע במבט רב-משמעות בכל הארבעה, וענה: ״אחיי, שוגים אתם בדעותיכם לפי שאינכם מבינים את טיבן של מערכות היחסים האינטימיות והאוהבות השוררות בין היצור לבין הבורא, בין האדם לאל. אתם לא מצליחים להבין את האהדה אשר רוחש ההורה מתוך הבנה לילדו הבלתי-בשל אשר שוגה לעיתים. אכן, הנני מטיל ספק בכך שהורים נבונים ואוהבים נדרשים אי-פעם לסלוח לילד ממוצע ורגיל. מערכות יחסים המבוססות על אהבה מונעות את הצורך במריבות, אשר לאחר מכן דורשות את הילד להתחרט ולהתאים את עצמו, ואת ההורים לסלוח.		174:1.2 (1898.2) After a short silence Jesus looked significantly at all four and answered: “My brethren, you err in your opinions because you do not comprehend the nature of those intimate and loving relations between the creature and the Creator, between man and God. You fail to grasp that understanding sympathy which the wise parent entertains for his immature and sometimes erring child. It is indeed doubtful whether intelligent and affectionate parents are ever called upon to forgive an average and normal child. Understanding relationships associated with attitudes of love effectively prevent all those estrangements which later necessitate the readjustment of repentance by the child with forgiveness by the parent.
174:1.3 (1898.3) ״בכל ילד חי חלק מאביו. האב נהנה מיתרון קודם ומהבנה גדולה יותר בכל מה שקשור למערכת היחסים בינו לבין הילד. ההורה מסוגל להתבונן בחוסר-בשלותו של הילד מתוך הבשלות המתקדמת יותר שלו כהורה, מתוך הניסיון העשיר יותר המאפיין את השותף המבוגר. ביחס שבין הילד אשר בארץ והאב אשר בשמים, ההורה האלוהי רוחש אהדה אינסופית ואלוהית, וכמו-כן ניחן ביכולת לאהוב ולהבין. מחילה אלוהית הינה בלתי-נמנעת; היא טבועה בהבנתו האינסופית של האל, בהבנה המושלמת שלו באשר לכל השגיאות בשיקול-הדעת של הילד ולכל בחירותיו השגויות. הצדק האלוהי הינו הוגן ונצחי במידה כזו שהוא כולל את החסד של ההבנה.		174:1.3 (1898.3) “A part of every father lives in the child. The father enjoys priority and superiority of understanding in all matters connected with the child-parent relationship. The parent is able to view the immaturity of the child in the light of the more advanced parental maturity, the riper experience of the older partner. With the earthly child and the heavenly Father, the divine parent possesses infinity and divinity of sympathy and capacity for loving understanding. Divine forgiveness is inevitable; it is inherent and inalienable in God’s infinite understanding, in his perfect knowledge of all that concerns the mistaken judgment and erroneous choosing of the child. Divine justice is so eternally fair that it unfailingly embodies understanding mercy.
174:1.4 (1898.4) ״בשעה שאדם חכם מבין את דחפיו הפנימיים של רעיו, הוא יאהב אותם. והאוהב את אחִיו, הרי שכבר סלח לו. היכולת להבין את טבע האדם ולסלוח לו על מעשיו השגויים הינה דמוית-אל. הורים חכמים אוהבים ומבינים כך את ילדיהם, ואפילו סולחים להם על כל אי-ההבנות הזמניות העלולות להפריד ביניכם לכאורה. לעיתים תכופות, הילד החסר את הבשלות ואת ההבנה המלאה והעמוקה יותר של מערכת היחסים שבין ההורה לילד, ירגיש הרגשת נפרדות ואשמה בשל היעדר האישור המלא של האב, אך האב האמיתי לעולם לא יחווה תחושת נפרדות שכזו. החטא הינו התנסות בתודעה של היצור; הוא איננו חלק מתודעתו של האל.		174:1.4 (1898.4) “When a wise man understands the inner impulses of his fellows, he will love them. And when you love your brother, you have already forgiven him. This capacity to understand man’s nature and forgive his apparent wrongdoing is Godlike. If you are wise parents, this is the way you will love and understand your children, even forgive them when transient misunderstanding has apparently separated you. The child, being immature and lacking in the fuller understanding of the depth of the child-father relationship, must frequently feel a sense of guilty separation from a father’s full approval, but the true father is never conscious of any such separation. Sin is an experience of creature consciousness; it is not a part of God’s consciousness.
174:1.5 (1898.5) ״חוסר-היכולת, או חוסר-הנכונות, שלכם לסלוח לרעיכם, מעידה על מידת בשלותכם, על חוסר היכולת שלכם לרחוש אהדה, הבנה ואהבה בוגרים. המידה שבה אתם נוטרים טינה ומתנקמים עומדת ביחס ישר לבורות שלכם באשר לטבע הפנימי ולכמיהה האמיתית אשר חשים ילדיכם ורעיכם. אהבה הינה תוצר של הדחפים האלוהיים והפנימיים של החיים. היא מבוססת על הבנה, מוזנת באמצעות שירות נטול-אנוכיות, והופכת מושלמת מתוך חוכמה.״		174:1.5 (1898.5) “Your inability or unwillingness to forgive your fellows is the measure of your immaturity, your failure to attain adult sympathy, understanding, and love. You hold grudges and nurse vengefulness in direct proportion to your ignorance of the inner nature and true longings of your children and your fellow beings. Love is the outworking of the divine and inner urge of life. It is founded on understanding, nurtured by unselfish service, and perfected in wisdom.”
2. שאלות של מנהיגי היהודים ^top		2. Questions by the Jewish Rulers ^top
174:2.1 (1899.1) ביום שני בערב נערכה התייעצות בין הסנהדרין לבין כחמישים מנהיגים נוספים מקרב הסופרים, הפרושים והצדוקים. בפגישה הזו שררה הסכמה כי מסוכן מדי לעצור את ישוע באופן גלוי, בשל החיבה אשר רוחשים לו פשוטי העם. רוב הנוכחים בפגישה גרסו כי נדרש לנסות בנחישות לפגוע באמינותו בעיני ההמונים בטרם ייעצר ויובא למשפט. וכך, כמה קבוצות של מלומדים יועדו לעמוד הכן בבוקר שלמחרת היום במקדש בכדי לנסות ולטמון לו פח בצורה של שאלות קשות, ולנסות להביכו בעיני הקהל. סוף-סוף התאחדו הפרושים, הצדוקים ואפילו תומכי הורדוס, במאמציהם לפגוע באמינותו של ישוע בעיני ההמונים אשר הגיעו לחגיגות הפסח.		174:2.1 (1899.1) On Monday evening there had been held a council between the Sanhedrin and some fifty additional leaders selected from among the scribes, Pharisees, and the Sadducees. It was the consensus of this meeting that it would be dangerous to arrest Jesus in public because of his hold upon the affections of the common people. It was also the opinion of the majority that a determined effort should be made to discredit him in the eyes of the multitude before he should be arrested and brought to trial. Accordingly, several groups of learned men were designated to be on hand the next morning in the temple to undertake to entrap him with difficult questions and otherwise to seek to embarrass him before the people. At last, the Pharisees, Sadducees, and even the Herodians were all united in this effort to discredit Jesus in the eyes of the Passover multitudes.
174:2.2 (1899.2) בבוקר יום שלישי, בשעה שישוע הגיע אל חצר המקדש והחל ללמד, הוא הספיק לומר אך מילים ספורות בטרם ניגשה אליו קבוצת תלמידי מכללה אשר התכוננה בדיוק למטרה הזו, והעומד בראשה פנה אל ישוע ושאל: ״מאסטר, אנחנו יודעים כי אתה מורה ישר, כי אתה מטיף לדרכי האמת וכי אתה משרת את האל בלבד, שכן אינך מתיירא מפני איש ואינך נושא פני איש. אנחנו הננו אך תלמידים, ואנו מבקשים לדעת את האמת באשר לנושא שבו אנו מתחבטים; והנה הוא: האם חוקי הדבר להעלות מס לקיסר? האם עלינו לשלם או לא?״ ישוע הבחין בתככנות ובצביעות שלהם, ואמר להם: ״וכי למה אתם מגיעים לפתות אותי כך? הראו לי את כספי המס ואענה לכם.״ הם נתנו לו דינר, הוא התבונן בדינר ואז אמר, ״של מי הדיוקן המוטבע על המטבע?״ וכאשר ענו, ״דיוקנו של הקיסר,״ אמר ישוע, ״תנו לקיסר את אשר לקיסר ותנו לאלוהים את אשר לאלוהים.״		174:2.2 (1899.2) Tuesday morning, when Jesus arrived in the temple court and began to teach, he had uttered but few words when a group of the younger students from the academies, who had been rehearsed for this purpose, came forward and by their spokesman addressed Jesus: “Master, we know you are a righteous teacher, and we know that you proclaim the ways of truth, and that you serve only God, for you fear no man, and that you are no respecter of persons. We are only students, and we would know the truth about a matter which troubles us; our difficulty is this: Is it lawful for us to give tribute to Caesar? Shall we give or shall we not give?” Jesus, perceiving their hypocrisy and craftiness, said to them: “Why do you thus come to tempt me? Show me the tribute money, and I will answer you.” And when they handed him a denarius, he looked at it and said, “Whose image and superscription does this coin bear?” And when they answered him, “Caesar’s,” Jesus said, “Render to Caesar the things that are Caesar’s and render to God the things that are God’s.”
174:2.3 (1899.3) משהשיב לסופרים הצעירים ולשותפיהם, תומכי הורדוס, פרשו אלה הצדה וכל האנשים הנוכחים, לרבות הצדוקים, נהנו ממבוכתם. אפילו הצעירים אשר ניסו לטמון לו פח התפלאו מאוד מהחוכמה שבתשובת המאסטר.		174:2.3 (1899.3) When he had thus answered these young scribes and their Herodian accomplices, they withdrew from his presence, and the people, even the Sadducees, enjoyed their discomfiture. Even the youths who had endeavored to entrap him marveled greatly at the unexpected sagacity of the Master’s answer.
174:2.4 (1899.4) יום קודם לכן ניסו השליטים לטמון פח לישוע אל מול ההמונים תוך שימוש בעניינים דתיים, ואילו כעת, משנכשלו בניסיונם זה, ניסו לערב אותו בדיון מסוכן בענייני הממשל האזרחי. מחד גיסא, הן פילטוס והן הורדוס נכחו בירושלים בעת הזו, ואויביו של ישוע שיערו כי אילו היה מעז לדרוש כנגד תשלום המס לקיסר, הם היו יכולים ללכת מיד אל השלטונות הרומיים ולהאשים אותו בהמרדה. מאידך גיסא, אילו היה דורש בעד תשלום המס, הם שיערו אל-נכון כי הכרזה מעין זו הייתה פוגעת עד מאוד בגאווה הלאומית של שומעיו היהודים, ולפיכך הייתה גורמת להמונים להפסיק לאהוד אותו ולתמוך בו.		174:2.4 (1899.4) The previous day the rulers had sought to trip him before the multitude on matters of ecclesiastical authority, and having failed, they now sought to involve him in a damaging discussion of civil authority. Both Pilate and Herod were in Jerusalem at this time, and Jesus’ enemies conjectured that, if he would dare to advise against the payment of tribute to Caesar, they could go at once before the Roman authorities and charge him with sedition. On the other hand, if he should advise the payment of tribute in so many words, they rightly calculated that such a pronouncement would greatly wound the national pride of his Jewish hearers, thereby alienating the good will and affection of the multitude.
174:2.5 (1899.5) בכל אלה נחלו אויביו של ישוע מפלה, שכן היטב הייתה ידועה פסיקת הסנהדרין עבור היהודים הפזורים בין הגויים בניכר, אשר קבעה כי ״הזכות להטביע כסף גוררת עמה את הזכות לגבות מסים.״ באופן הזה חמק ישוע מן הפח אשר טמנו לו. אילו היה עונה ״לא״, הדבר היה שקול להכרזת מרד; ואילו ענה ״כן״, הוא היה פוגע עד מאוד ברגשות הלאומיים של אותם ימים. המאסטר לא התחמק מן השאלה; הוא פשוט השתמש בחוכמה של השבת תשובה כפולה. ישוע מעולם לא התחמק, אך תמיד נהג בחוכמה באלו אשר ביקשו להציק לו ולחסל אותו.		174:2.5 (1899.5) In all this the enemies of Jesus were defeated since it was a well-known ruling of the Sanhedrin, made for the guidance of the Jews dispersed among the gentile nations, that the “right of coinage carried with it the right to levy taxes.” In this manner Jesus avoided their trap. To have answered “No” to their question would have been equivalent to inciting rebellion; to have answered “Yes” would have shocked the deep-rooted nationalist sentiments of that day. The Master did not evade the question; he merely employed the wisdom of making a double reply. Jesus was never evasive, but he was always wise in his dealings with those who sought to harass and destroy him.
3. הצדוקים והתחייה מן המתים ^top		3. The Sadducees and the Resurrection ^top
174:3.1 (1900.1) לפני שישוע הספיק להתחיל ללמד, התקדמה קבוצה אחרת לשאול אותו, הפעם הייתה זו קבוצה של צדוקים מלומדים ומתוחכמים. דובר הקבוצה הזו התקרב אליו ואמר: ״מאסטר, משה ציווה כי כאשר אדם נשוי הולך לעולמו והוא חשוך ילדים, אחִיו נדרש לשאת את אשתו לאשה ולהעמיד צאצאים לאח המת. פעם אחת קרה מקרה שבו אדם ולו שישה אחים הלך לעולמו, והוא חשוך ילדים; האח הראשון נשא את אשתו לאשה, אך מת אף הוא תוך זמן קצר כשהוא חשוך ילדים. כך עשה גם האח השני בתור, נשא את האישה לאישה ומת חשוך ילדים. וכך הלאה, עד אשר כל ששת האחים נשאו אותה לאשה, וכולם הלכו לעולמם חשוכי ילדים. לאחר שכל האחים האלה נפטרו מן העולם, מתה גם האישה עצמה. וכעת, הדבר אשר נשאל אותך הוא זה: לאחר תחיית המתים, של מי תהייה האישה הזו, שהרי כל שבעת האחים היו בעליה?״		174:3.1 (1900.1) Before Jesus could get started with his teaching, another group came forward to question him, this time a company of the learned and crafty Sadducees. Their spokesman, drawing near to him, said: “Master, Moses said that if a married man should die, leaving no children, his brother should take the wife and raise up seed for the deceased brother. Now there occurred a case where a certain man who had six brothers died childless; his next brother took his wife but also soon died, leaving no children. Likewise did the second brother take the wife, but he also died leaving no offspring. And so on until all six of the brothers had had her, and all six of them passed on without leaving children. And then, after them all, the woman herself died. Now, what we would like to ask you is this: In the resurrection whose wife will she be since all seven of these brothers had her?”
174:3.2 (1900.2) ישוע ידע אל-נכון, כמו גם יתר הנוכחים, שהצדוקים לא שאלו בכנות, מכיוון שהיה זה מקרה בלתי-סביר עד מאוד; ומעבר לכך, אותו מנהג יהודי שאחֵי המת מעמידים לו צאצאים היה כאות מתה באותה תקופה. אף-על-פי-כן, ישוע נאות להשיב להם על שאלתם המתחכמת. וכך אמר: ״הֲלֹא כֻּלְכֶם טֹעִים בַּאֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם אֶת הַכְּתוּבִים, וְלֹא אֶת גְּבוּרַת הַאֱלוֹהִים. יודעים אתם כי בני העולם הזה נישאים, אך נדמה כי אינכם מבינים כיּ אלה אשר יימָצאו ראויים לעבור אל העולמות הבאים, ואשר יקומו בתחיית המתים של הצדיקים, לֹא יִשְׂאוּ נָשִׁים וְנָשִׁים וְלֹא תִּנָּשֶׂאנָה. אלה אשר קמים מן המתים דומים יותר לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁמָיִם, והם לא ימותו לעולם. הקמים לתחייה הינם לעד בני האלוהים; הם הנם ילדי האור אשר קמו לתחייה ואשר נועדו לחיי נצח. ואפילו משה אביכם הבין זאת, לפי ששמע את האב אומר במעמד הסנה הבוער, ׳אָנֹכִי אֱלוהֵי אַבְרָהָם וֵאֱלוֹהֵי יִצְחָק וֵאֱלוֹהֵי יַעֲקֹב.׳ וכך, כמשה אכריז באוזניכם כי אבי איננו אֱלוהֵי הַמֵּתִים, כִּי אִם אֱלוֹהֵי הַחַיִּים. האל אשר בו כולכם חיים, מתרבים ומתקיימים בגוף בשר ודם בן-תמותה.״		174:3.2 (1900.2) Jesus knew, and so did the people, that these Sadducees were not sincere in asking this question because it was not likely that such a case would really occur; and besides, this practice of the brothers of a dead man seeking to beget children for him was practically a dead letter at this time among the Jews. Nevertheless, Jesus condescended to reply to their mischievous question. He said: “You all do err in asking such questions because you know neither the Scriptures nor the living power of God. You know that the sons of this world can marry and are given in marriage, but you do not seem to understand that they who are accounted worthy to attain the worlds to come, through the resurrection of the righteous, neither marry nor are given in marriage. Those who experience the resurrection from the dead are more like the angels of heaven, and they never die. These resurrected ones are eternally the sons of God; they are the children of light resurrected into the progress of eternal life. And even your Father Moses understood this, for, in connection with his experiences at the burning bush, he heard the Father say, ‘I am the God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob.’ And so, along with Moses, do I declare that my Father is not the God of the dead but of the living. In him you all do live, reproduce, and possess your mortal existence.”
174:3.3 (1900.3) כאשר ישוע סיים לענות על השאלות האלה, פרשו הצדוקים, וכמה מן הפרושים שכחו את עצמם ואמרו, ״אמת, אמת מאסטר, הלא ענית כראוי לצדוקים הלא מאמינים הללו.״ הצדוקים לא העזו לשאול אותו שאלות נוספות, ואילו פשוטי העם התפלאו על חוכמת השיעור אשר לימד.		174:3.3 (1900.3) When Jesus had finished answering these questions, the Sadducees withdrew, and some of the Pharisees so far forgot themselves as to exclaim, “True, true, Master, you have well answered these unbelieving Sadducees.” The Sadducees dared not ask him any more questions, and the common people marveled at the wisdom of his teaching.
174:3.4 (1900.4) במפגש שלו עם הצדוקים התייחס ישוע אך ורק למשה, משום שהזרם הפוליטי-דתי הזה הכיר בתקפותם של חמשת חומשי התורה בלבד, אשר כונו ספרי משה; הם לא הכירו בתקפות של ספרי הנביאים כבסיס לדוֹגמות של הדוקטרינה. בתשובתו זו נתן המאסטר תוקף לעובדה שבני-תמותה קמים לתחייה, אך הוא לא אישר בשום צורה שהיא את אמונת הפרושים בתחיית הגוף האנושי הפיזי, פשוטו כמשמעו. הנקודה אשר אותה ביקש ישוע להדגיש הייתה: האב אמר, ׳אָנֹכִי אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם וְאֱלוֹהֵי יִצְחָק וְאֱלוֹהֵי יַעֲקֹב׳, ולא הייתי האל שלהם.		174:3.4 (1900.4) Jesus appealed only to Moses in his encounter with the Sadducees because this religio-political sect acknowledged the validity of only the five so-called Books of Moses; they did not allow that the teachings of the prophets were admissible as a basis of doctrinal dogmas. The Master in his answer, though positively affirming the fact of the survival of mortal creatures by the technique of the resurrection, did not in any sense speak approvingly of the Pharisaic beliefs in the resurrection of the literal human body. The point Jesus wished to emphasize was: That the Father had said, “I am the God of Abraham, Isaac, and Jacob,” not I was their God.
174:3.5 (1900.5) הצדוקים ביקשו לכפות על ישוע לחוות את לעג הציבור, מכיוון שידעו היטב כי אך סביר שרדיפתו בציבור תוביל להתגברות האהדה בדעת הציבור כלפיו.		174:3.5 (1900.5) The Sadducees had thought to subject Jesus to the withering influence of ridicule, knowing full well that persecution in public would most certainly create further sympathy for him in the minds of the multitude.
4. הדיבֵר הגדול ^top		4. The Great Commandment ^top
174:4.1 (1901.1) קבוצת צדוקים אחרת הונחתה לשאול את ישוע שאלות מסובכות באשר למלאכים, אך כאשר אלו ראו מה עלה בגורל חבריהם, אשר ביקשו לטמון לו פח באמצעות שאלות על אודות תחיית המתים, הם החליטו ברוב חוכמה לשתוק; הם הלכו לדרכם מבלי לשאול דבר. הפרושים, הסופרים, הצדוקים ותומכיו של הורדוס עשו יד אחת ותכננו מראש למלא את כל היום הזה בשאלות מסבכות מעין אלה. הם קיוו בכך לפגוע במעמדו של ישוע בעיני הציבור, ובה-בעת למנוע ממנו ביעילות מלהמשיך ולהטיף את תורתו המטרידה.		174:4.1 (1901.1) Another group of Sadducees had been instructed to ask Jesus entangling questions about angels, but when they beheld the fate of their comrades who had sought to entrap him with questions concerning the resurrection, they very wisely decided to hold their peace; they retired without asking a question. It was the prearranged plan of the confederated Pharisees, scribes, Sadducees, and Herodians to fill up the entire day with these entangling questions, hoping thereby to discredit Jesus before the people and at the same time effectively to prevent his having any time for the proclamation of his disturbing teachings.
174:4.2 (1901.2) או-אז התקדמה אחת מקבוצות הפרושים בכדי לשאול ולהציק, ודוברהּ סימן לישוע ואמר: ״מאסטר, אני הנני עורך-דין, ואני מבקש לשאול אותך, מהו הדיבֵּר הגדול מכולם?״ ענה ישוע: ״יש אך דיבר אחד, והוא: ׳שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד; ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך.׳ זהו הדיבר הראשון והגדול מכולם. הדיבר השני דומה לראשון; ולמען האמת, נובע ישירות ממנו, והוא: ׳ואהבתך לרעיך כמוך.׳ אין דיבר גדול משני אלה; על שתי הדברות האלה עומדת ותלויה התורה כולה, וכך גם הנביאים.״		174:4.2 (1901.2) Then came forward one of the groups of the Pharisees to ask harassing questions, and the spokesman, signaling to Jesus, said: “Master, I am a lawyer, and I would like to ask you which, in your opinion, is the greatest commandment?” Jesus answered: “There is but one commandment, and that one is the greatest of all, and that commandment is: ‘Hear O Israel, the Lord our God, the Lord is one; and you shall love the Lord your God with all your heart and with all your soul, with all your mind and with all your strength.’ This is the first and great commandment. And the second commandment is like this first; indeed, it springs directly therefrom, and it is: ‘You shall love your neighbor as yourself.’ There is no other commandment greater than these; on these two commandments hang all the law and the prophets.”
174:4.3 (1901.3) כאשר הבחין עורך הדין בכך שישוע לא רק ענה בהתאם למושג הגבוה ביותר ביהדות, אלא גם ענה בחוכמה נוכח ההמון אשר נקבץ שם, הוא החליט באומץ לשבח את המאסטר בפומבי. וכה אמר: ״אמת, מאסטר, נאה דרשת כי אלוהים הוא אחד, ואין זולתו; וכי לאהוב אותו בלבב שלם ובכל נפשנו ובכל מאודנו, וכן לאהוב את רעי כמוני, הוא-הוא הדיבר הראשון והגדול מכולם; והננו מסכימים גם כי הדיבר הזה חשוב יותר מכל הקורבנות גם יחד.״ ולאחר שעורך הדין הזה סיים לומר את דבריו הכנים, הנמיך אליו ישוע את מבטו ואמר, ״ידידי, רואה אני כי אינך רחוק ממלכות השמים.״		174:4.3 (1901.3) When the lawyer perceived that Jesus had answered not only in accordance with the highest concept of Jewish religion, but that he had also answered wisely in the sight of the assembled multitude, he thought it the better part of valor openly to commend the Master’s reply. Accordingly, he said: “Of a truth, Master, you have well said that God is one and there is none beside him; and that to love him with all the heart, understanding, and strength, and also to love one’s neighbor as one’s self, is the first and great commandment; and we are agreed that this great commandment is much more to be regarded than all the burnt offerings and sacrifices.” When the lawyer answered thus discreetly, Jesus looked down upon him and said, “My friend, I perceive that you are not far from the kingdom of God.”
174:4.4 (1901.4) ואמת דיבר ישוע כאשר התייחס אל אותו עורך-דין כמי ש"אינו רחוק מן המלכות,״ שכן באותו הלילה ממש יצא אדם זה אל מחנה המאסטר אשר בסמוך לגת שמנים, הצהיר על אמונתו בבשורת המלכות והוטבל בידי יאשיהו, אחד מתלמידיו של אבנר.		174:4.4 (1901.4) Jesus spoke the truth when he referred to this lawyer as being “not far from the kingdom,” for that very night he went out to the Master’s camp near Gethsemane, professed faith in the gospel of the kingdom, and was baptized by Josiah, one of the disciples of Abner.
174:4.5 (1901.5) שתיים או שלוש קבוצות נוספות של סופרים ופרושים היו נוכחות במקום והתכוונו לשאול את ישוע שאלות. ואולם, כל אלו נמלכו בדעתם בשל תשובת ישוע לעורך הדין, או שהם נרתעו מפאת המבוכה אשר הייתה מנת חלקו של כל מי שניסה לטמון לו פח. ולאחר כל זאת, איש לא העז לשאול אותו דבר בפומבי.		174:4.5 (1901.5) Two or three other groups of the scribes and Pharisees were present and had intended to ask questions, but they were either disarmed by Jesus’ answer to the lawyer, or they were deterred by the discomfiture of all who had undertaken to ensnare him. After this no man dared to ask him another question in public.
174:4.6 (1901.6) משלא נשאלו שאלות נוספות, ומכיוון ששעת הצהרים הלכה וקרבה, החליט ישוע שלא להמשיך וללמד, ורק לשאול בעצמו את הפרושים ואת עמיתיהם שאלה. וכך אמר: ״מכיוון שפסקתם מלשאול, אשאל אנוכי אתכם שאלה. מה אתם חושבים על המושיע? כלומר, בנו של מי הוא?״ לאחר השתהות קצרה ענה אחד הסופרים, ״המשיח הוא בן-דוד.״ ומכיוון שישוע ידע כי הדעות היו חלוקות, ואפילו בין תלמידיו שלו, באשר לשאלה האם הוא היה, או לא היה, בן-דוד, שאל שאלה נוספת: ״אם המשיח הוא אכן בן-דוד, איך ייתכן שבמזמור תהילים אשר אתם מייחסים לדוד המלך, הוא עצמו הלא אמר ברוח הקודש ׳נְאֻם יְהוֹה לַאֲדֹנִי, שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אוֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ.׳ אם דוד עצמו קורא לו אדון, איך יוכל להיות בנו?״ למרות שהשליטים, הסופרים והכוהנים הראשיים לא השיבו על השאלה הזו, הם נמנעו מלשאול אותו כל שאלה אחרת במטרה לטמון לו פח. מעולם הם לא השיבו על השאלה אשר ישוע שאל אותם, ואולם לאחר מות המאסטר הם ניסו לחמוק מן הקושי באמצעות שינוי הפירוש של אותו מזמור תהילים, כך שיתייחס לאברהם במקום למשיח. אחרים ביקשו לחמוק מן הדילמה בכך שסירבו להכיר בדוד כמחבר מזמור תהילים המשיחי הזה.		174:4.6 (1901.6) When no more questions were forthcoming, and as the noon hour was near, Jesus did not resume his teaching but was content merely to ask the Pharisees and their associates a question. Said Jesus: “Since you ask no more questions, I would like to ask you one. What do you think of the Deliverer? That is, whose son is he?” After a brief pause one of the scribes answered, “The Messiah is the son of David.” And since Jesus knew that there had been much debate, even among his own disciples, as to whether or not he was the son of David, he asked this further question: “If the Deliverer is indeed the son of David, how is it that, in the Psalm which you accredit to David, he himself, speaking in the spirit, says, ‘The Lord said to my lord, sit on my right hand until I make your enemies the footstool of your feet.’ If David calls him Lord, how then can he be his son?” Although the rulers, the scribes, and the chief priests made no reply to this question, they likewise refrained from asking him any more questions in an effort to entangle him. They never answered this question which Jesus put to them, but after the Master’s death they attempted to escape the difficulty by changing the interpretation of this Psalm so as to make it refer to Abraham instead of the Messiah. Others sought to escape the dilemma by disallowing that David was the author of this so-called Messianic Psalm.
174:4.7 (1902.1) זמן קצר לפני כן שמחו הפרושים לאידם של הצדוקים כאשר המאסטר השתיקם; ואילו כעת עלזו הצדוקים למראה כישלון הפרושים; ואולם, היריבות הזו הייתה אך זמנית; במהרה נשכחו המחלוקות הישנות והם שוב איחדו כוחות על-מנת לעצור את ישוע, את תורתו ואת מעשיו. ואולם, במהלך כל ההתרחשויות האלה, פשוטי העם שמחו לשמוע את דבריו.		174:4.7 (1902.1) A short time back the Pharisees had enjoyed the manner in which the Sadducees had been silenced by the Master; now the Sadducees were delighted by the failure of the Pharisees; but such rivalry was only momentary; they speedily forgot their time-honored differences in the united effort to stop Jesus’ teachings and doings. But throughout all of these experiences the common people heard him gladly.
5. היוונים המבקשים ^top		5. The Inquiring Greeks ^top
174:5.1 (1902.2) בסביבות צוהרי היום, בשעה שפיליפוס רכש אספקה עבור המחנה החדש אשר נמצא בשלבי הקמה ליד גת שמנים, ניגשה אליו משלחת של מאמינים מיוון, אלכסנדריה, אתונה ורומא. דובר הקבוצה אמר לשליח: ״הִצביעו עליך אלה אשר מכירים אותך; על-כן ניגשנו אליך, אדוני, בכדי לבקש לפגוש את ישוע, המאסטר שלך.״ פיליפוס הופתע לפגוש מחפשים יוונים גויים רבי-מעלה שכאלה בשוק, ומכיוון שישוע הנחה במפורש את כל השנים-עשר להימנע מללמד בפומבי במשך כל שבוע הפסח, הוא לא היה בטוח מהי הדרך הראויה לטפל בבקשה. הוא הוטרד גם משום שהגברים הללו היו גויים וזרים. אילו הם היו יהודים, או שהיו נוכרים מוכּרים אשר זה מקרוב באו, לא היה מהסס כל-כך. וכך הוא נהג: הוא ביקש מן היוונים הללו להישאר בדיוק במקום שהיו. ובשעה שמיהר משם, הם סברו כי הלך לחפש את ישוע, ואולם, לאמיתו של דבר, הוא מיהר אל ביתו של יוסף, מכיוון שידע שאנדראס ויתר השליחים סעדו שם את ארוחת הצהרים; הוא קרא לאנדראס לצאת החוצה, הסביר לו את סיבת בואו, ואז חזר, מלווה באנדראס, אל היוונים הממתינים.		174:5.1 (1902.2) About noontime, as Philip was purchasing supplies for the new camp which was that day being established near Gethsemane, he was accosted by a delegation of strangers, a group of believing Greeks from Alexandria, Athens, and Rome, whose spokesman said to the apostle: “You have been pointed out to us by those who know you; so we come to you, Sir, with the request to see Jesus, your Master.” Philip was taken by surprise thus to meet these prominent and inquiring Greek gentiles in the market place, and, since Jesus had so explicitly charged all of the twelve not to engage in any public teaching during the Passover week, he was a bit perplexed as to the right way to handle this matter. He was also disconcerted because these men were foreign gentiles. If they had been Jews or near-by and familiar gentiles, he would not have hesitated so markedly. What he did was this: He asked these Greeks to remain right where they were. As he hastened away, they supposed that he went in search of Jesus, but in reality he hurried off to the home of Joseph, where he knew Andrew and the other apostles were at lunch; and calling Andrew out, he explained the purpose of his coming, and then, accompanied by Andrew, he returned to the waiting Greeks.
174:5.2 (1902.3) מכיוון שפיליפוס כבר סיים לקנות את האספקה, חזרו הוא ואנדראס, בלוויית היוונים, אל ביתו של יוסף, שם קיבל אותם ישוע; והם ישבו בסמוך, בזמן שהוא דיבר אל שליחיו ואל מספר תלמידים בולטים אשר נקבצו יחדיו לארוחת הצהריים הזו. כה אמר ישוע:		174:5.2 (1902.3) Since Philip had about finished the purchasing of supplies, he and Andrew returned with the Greeks to the home of Joseph, where Jesus received them; and they sat near while he spoke to his apostles and a number of leading disciples assembled at this luncheon. Said Jesus:
174:5.3 (1902.4) ״אבי שלח אותי אל העולם בכדי לגלות את נדיבות-אהבתו לילדי האדם, אך אלה אשר אליהם באתי בראשונה סירבו לקבלי. אכן, רבים מכם מאמינים בבשורה למען עצמכם, אך ילדי אברהם ומנהיגיהם עתידים לדחותני, ובכך לדחות גם אותו, את זה אשר שלחני. בחופשיות הטפתי לבשורת הגאולה לעמו; סיפרתי להם על היותם בנים מאושרים וחופשיים, ועל חיי שפע גדול שברוח. אבי עשה דברים כבירים עבור בני האדם הללו, מוכי הפחד. אך אמת דרש הנביא ישעיהו כאשר התייחס אל בני-עמו, ואמר: ׳מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ? וּזְרוֹעַ יְהוָה, עַל מִי נִגְלָתָה?׳ אכן, מנהיגי עמי עצמו את עיניהם מראות, ואטמו את ליבם מהאמין ומהיגאל. כל השנים הללו ביקשתי לרפא את חוסר-אמונתם בכדי שיוכלו לקבל את גאולת הנצח של האב. יודע אנוכי כי לא כולם אכזבו אותי; כמה מכם אכן מאמינים למסר שלי. בחדר הזה נוכחים כעת כתריסר אנשים אשר היו לפנים חברים בסנהדרין, או אשר שימשו בתפקידים בכירים במועצות האומה, חרף זאת שחלקכם עדיין פוחדים להודות באמת בפומבי שמא תגורשו מבתי הכנסת. כמה מכם התפתו לאהוב יותר את תהילת האדם מאשר את תהילת האל. אך אנוכי נדרש להתאזר בסבלנות, לפי שהנני חרד לגורלם ולנאמנותם של כמה מאלה אשר שהו במחיצתי זמן רב, ואשר חיו בקרבה רבה אלי.		174:5.3 (1902.4) “My Father sent me to this world to reveal his loving-kindness to the children of men, but those to whom I first came have refused to receive me. True, indeed, many of you have believed my gospel for yourselves, but the children of Abraham and their leaders are about to reject me, and in so doing they will reject Him who sent me. I have freely proclaimed the gospel of salvation to this people; I have told them of sonship with joy, liberty, and life more abundant in the spirit. My Father has done many wonderful works among these fear-ridden sons of men. But truly did the Prophet Isaiah refer to this people when he wrote: ‘Lord, who has believed our teachings? And to whom has the Lord been revealed?’ Truly have the leaders of my people deliberately blinded their eyes that they see not, and hardened their hearts lest they believe and be saved. All these years have I sought to heal them of their unbelief that they might be recipients of the Father’s eternal salvation. I know that not all have failed me; some of you have indeed believed my message. In this room now are a full score of men who were once members of the Sanhedrin, or who were high in the councils of the nation, albeit even some of you still shrink from open confession of the truth lest they cast you out of the synagogue. Some of you are tempted to love the glory of men more than the glory of God. But I am constrained to show forbearance since I fear for the safety and loyalty of even some of those who have been so long near me, and who have lived so close by my side.
174:5.4 (1903.1) ״רואה אני כי בחדר האוכל הזה נקבצו מספר דומה של יהודים ושל גויים, והנני פונה אל קבוצה מעין זו בפעם הראשונה והאחרונה כקבוצה, בכדי ללמדכם את ענייני המלכות בטרם אלך לי אל אבי.״		174:5.4 (1903.1) “In this banquet chamber I perceive there are assembled Jews and gentiles in about equal numbers, and I would address you as the first and last of such a group that I may instruct in the affairs of the kingdom before I go to my Father.”
174:5.5 (1903.2) היוונים הללו השתתפו בקביעות בשיעורים אשר העביר ישוע במקדש. ביום שני בערב הם נפגשו בביתו של ניקודמוס, פגישה אשר נמשכה עד עלות שחר יום המחרת, ושלושים מהם בחרו לבוא בשערי המלכות.		174:5.5 (1903.2) These Greeks had been in faithful attendance upon Jesus’ teaching in the temple. On Monday evening they had held a conference at the home of Nicodemus, which lasted until the dawn of day, and thirty of them had elected to enter the kingdom.
174:5.6 (1903.3) ישוע עמד לפניהם בזה הזמן וראה את סיומו של עידן אחד ואת תחילתו של עידן אחר. ובהפנותו את תשומת לבו אל היוונים, אמר המאסטר:		174:5.6 (1903.3) As Jesus stood before them at this time, he perceived the end of one dispensation and the beginning of another. Turning his attention to the Greeks, the Master said:
174:5.7 (1903.4) ״הַמַּאֲמִין בבשורה הזו, לֹא רַק בִי הוּא מַאֲמִין, כִּי אִם גַּם בַּשֹּׁלֵחַ אֹתִי. וְהָרֹאֶה אֹתִי, לא רק את בן האדם הוא רואה, כִּי אִם רֹאֶה גַּם אֶת שֹׁלְחִי. אֲנִי הִנִנִי אוֹר העולם, וכָּל הַמּאֲמִין בִּי לֹא יֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ. אם אתם, הגויים, תשמעו אותי, אתם תקבלו את דברי החיים ותיהנו מיד מאושר החירות של אמֶת היותכם בנים לאל. אם בני-עמי, היהודים, בוחרים לדחות אותי ואת תורתי, אֲנִי לֹא אֶשְׁפֹּט אוֹתָם; הֵן לֹא לִשְׁפֹּט אֶת הָעוֹלָם בָאתִי, כִּי אִם לְהוֹשִׁיעוֹ. ואף-על-פי-כן, אִישׁ אֲשֶׁר יִבְזֵנִי וְלֹא יִקַח אֲמָרַי, ידונו אותו בבוא היום אבי ואלה אשר מינה אבי לישב בדין של אלה אשר יידחו את מתת החסד ואת אמיתות הגאולה. זכרו כולכם, כִּי לֹא מִלִּבִּי דִּבַּרְתִּי, כִּי אִם אָבִי הוּא אֲשֶֹר צִיוָנִי אֶת אֲשֶׁר אגלה לבני-האדם. וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי ציווה אותי אבי לומר אמת-אלוה, חסד-נצח וחיי-עד.		174:5.7 (1903.4) “He who believes this gospel, believes not merely in me but in Him who sent me. When you look upon me, you see not only the Son of Man but also Him who sent me. I am the light of the world, and whosoever will believe my teaching shall no longer abide in darkness. If you gentiles will hear me, you shall receive the words of life and shall enter forthwith into the joyous liberty of the truth of sonship with God. If my fellow countrymen, the Jews, choose to reject me and to refuse my teachings, I will not sit in judgment on them, for I came not to judge the world but to offer it salvation. Nevertheless, they who reject me and refuse to receive my teaching shall be brought to judgment in due season by my Father and those whom he has appointed to sit in judgment on such as reject the gift of mercy and the truths of salvation. Remember, all of you, that I speak not of myself, but that I have faithfully declared to you that which the Father commanded I should reveal to the children of men. And these words which the Father directed me to speak to the world are words of divine truth, everlasting mercy, and eternal life.
174:5.8 (1903.5) ״ובאוזני היהודי גם באוזני הגוי אכריז, כִּי בָּאָה הַשָּׁעָה שֶׁיִּפֹאַר בֶּן הָאָדָם. אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם, אִם לֹא תִפֹּל הַחִיטָה אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה וּמֵתָה, תִּישָׁאֶר לְבַדָּה; וְכַאֲשֶׁר מֵתָה באדמה פורייה, תקום שוב לתחייה ותַּעֲשֶׂה פְּרִי הַרְבֵּה. הָאוֹהֵב אֶת נַפְשׁוֹ, מסתכן באובדנה; אך זה אשר מוכן לתת נפשו בעבורי ובעבור הבשורה, ייהנה מחיי שפע על-פני הארץ ובשמים, יִנְצְרֶהָ לְחַיֵּי נֶצַח. וְאִישׁ כִּי חָפֵץ בֶּאֶמֶת לְשָׁרֲתֵנִי, יֵלֵךְ אַחֲרי גם לאחר שאשוב אל אבי, אז יהפוך לתלמידי וישרת נאמנה את אחַיו אשר בגוף בן-תמותה.		174:5.8 (1903.5) “But to both Jew and gentile I declare the hour has about come when the Son of Man will be glorified. You well know that, except a grain of wheat falls into the earth and dies, it abides alone; but if it dies in good soil, it springs up again to life and bears much fruit. He who selfishly loves his life stands in danger of losing it; but he who is willing to lay down his life for my sake and the gospel’s shall enjoy a more abundant existence on earth and in heaven, life eternal. If you will truly follow me, even after I have gone to my Father, then shall you become my disciples and the sincere servants of your fellow mortals.
174:5.9 (1903.6) ״יודעים אתם כי קרבה שעתי, והנני דואג. רואה אני כי בני-עמי נחושים לדחות את המלכות, אך שמח הנני לקבל את הגויים מבקשי-האמת אשר באים לכאן היום בחיפוש אחר דרך האור. על-אף כל זאת, לבי דואב לבני-עמי, ונשמתי חרדה מן הדברים אשר לפניי. מה אומר ומה אגיד בשעה שאתבונן קדימה ואראה את גורלי? האם אומר, אבא הצל אותי מן השעה האיומה הזו? לא! בדיוק לשם כך באתי אל העולם, ואף אל השעה הזו. במקום זאת אומר, ואתפלל כי תצטרפו אתם אלי: אבא, יתהלל שמךָ; ייעשה רצונךָ.״		174:5.9 (1903.6) “I know my hour is approaching, and I am troubled. I perceive that my people are determined to spurn the kingdom, but I am rejoiced to receive these truth-seeking gentiles who come here today inquiring for the way of light. Nevertheless, my heart aches for my people, and my soul is distraught by that which lies just before me. What shall I say as I look ahead and discern what is about to befall me? Shall I say, Father save me from this awful hour? No! For this very purpose have I come into the world and even to this hour. Rather will I say, and pray that you will join me: Father, glorify your name; your will be done.”
174:5.10 (1904.1) ועת סיים ישוע את לשאת דבריו, הופיע לפניו מכוונן המחשבה האישי אשר שכן בקרבו בימים שבטרם ההטבלה, ולאחר הפסקה ארוכה, דיברה רוח רבת-עוצמה זו מאת האב אל ישוע מנצרת, ואמרה: ״פֵּאַרְתִּי שמךָ פעמים רבות במשימות המתת שלךָ, וַאֲפָאֵר אוֹתוֹ שׁוּב.״		174:5.10 (1904.1) When Jesus had thus spoken, the Personalized Adjuster of his indwelling during prebaptismal times appeared before him, and as he paused noticeably, this now mighty spirit of the Father’s representation spoke to Jesus of Nazareth, saying: “I have glorified my name in your bestowals many times, and I will glorify it once more.”
174:5.11 (1904.2) אף כי היהודים והגויים אשר נקבצו שם יחדיו לא שמעו כל קול, הם לא יכלו שלא להבחין בהפסקה אשר עשה המאסטר בדיבורו בעת שקיבל מסר ממקור על-אנושי. וכל אחד מהם אמר, כל אחד אשר עמד בסמוך אליו, ״מַלְאָךְ דִּבֶּר אִתּוֹ.״		174:5.11 (1904.2) While the Jews and gentiles here assembled heard no voice, they could not fail to discern that the Master had paused in his speaking while a message came to him from some superhuman source. They all said, every man to the one who was by him, “An angel has spoken to him.”
174:5.12 (1904.3) או-אז המשיך ישוע ואמר: ״כל זה לא קרה למעני, כי אם למענכם. יודע אנוכי כעת בוודאות כי האב יקבל אותי ואת משימתי בעבורכם, אך חייבים אתם להתעודד ולהכין את עצמכם למבחן הקשה אשר עומד אך בפתח. והנני מבטיחכם כי לבסוף יוכתרו בהצלחה מאמצינו להאיר את העולם ולגאול את האנושות. הסדר הישן נִדּוֹן עַתָּה; עַתָּה יושלךְ חוּצָה שַׂר הָעוֹלָם הַזֶּה; ואת כל בני-האדם יגאל אור הרוח אשר אגיר על כל בשר לאחר שאעפיל אל אבי אשר בשמים.		174:5.12 (1904.3) Then Jesus continued to speak: “All this has not happened for my sake but for yours. I know of a certainty that the Father will receive me and accept my mission in your behalf, but it is needful that you be encouraged and be made ready for the fiery trial which is just ahead. Let me assure you that victory shall eventually crown our united efforts to enlighten the world and liberate mankind. The old order is bringing itself to judgment; the Prince of this world I have cast down; and all men shall become free by the light of the spirit which I will pour out upon all flesh after I have ascended to my Father in heaven.
174:5.13 (1904.4) ״וכעת אכריז באוזניכם כי אם ירוממוני על-פני האדמה ובחייכם, כי אז אמשוך את כל בני-האדם אלי להיות במחיצת אבי. אתם האמנתם כי הגואל יחיה על-פני האדמה לנצח, אך הנני מכריז באוזניכם כי בני האדם ידחו את בן האדם, וכי הוא ישוב חזרה אל האב. ואנוכי אהיה עמכם אך עוד מעט קט; רק עוד מעט יאיר אור החיים את דור החושך הזה. צעדו כל עוד האור מאיר, פן תלכדו בחושך ובבלבול. הוא, ההולך בחשיכה, איננו יודע לאן מועדות פניו; אך אם תבחרו ללכת באור, אכן תהיו לבני-האל המשוחררים. וכעת, בואו כולכם עמדי, הבה נשוב אל המקדש ואשא דברי פרידה באוזני הכוהנים הראשיים, הסופרים, הפרושים והצדוקים, ואל בני הורדוס ואל אלה אשר הוכתרו לשלוט על ישראל.״		174:5.13 (1904.4) “And now I declare to you that I, if I be lifted up on earth and in your lives, will draw all men to myself and into the fellowship of my Father. You have believed that the Deliverer would abide on earth forever, but I declare that the Son of Man will be rejected by men, and that he will go back to the Father. Only a little while will I be with you; only a little time will the living light be among this darkened generation. Walk while you have this light so that the oncoming darkness and confusion may not overtake you. He who walks in the darkness knows not where he goes; but if you will choose to walk in the light, you shall all indeed become liberated sons of God. And now, all of you, come with me while we go back to the temple and I speak farewell words to the chief priests, the scribes, the Pharisees, the Sadducees, the Herodians, and the benighted rulers of Israel.”
174:5.14 (1904.5) ולאחר שסיים לשאת את דבריו אלה, צעד ישוע ברחובותיה הצרים של ירושלים בחזרה אל מקדש. זה עתה הם שמעו כי זו עתידה להיות דרשת הפרידה של המאסטר במקדש, והם הלכו בעקבותיו בדממה, שקועים בהגות עמוקה.		174:5.14 (1904.5) Having thus spoken, Jesus led the way over the narrow streets of Jerusalem back to the temple. They had just heard the Master say that this was to be his farewell discourse in the temple, and they followed him in silence and in deep meditation.