מסמך 179		Paper 179
הסעודה האחרונה		The Last Supper
179:0.1 (1936.1) במהלך אחר הצהריים של יום חמישי הזה, בשעה שפיליפוס הזכיר למאסטר את חג הפסח המתקרב ושאל אותו באשר לתכניותיו לחגיגת החג, הוא התכוון לסדר אשר אמור היה להיערך בערב שלמחרת, הערב של יום שישי. נהוג היה להתחיל בהכנות לחג לא יאוחר מצהרי היום הקודם. ומכיוון שעבור היהודים היום הבא התחיל עם שקיעת החמה, פירושו של דבר שאת ארוחת החג אשר חל בשבת, הם יאכלו ביום שישי בערב, זמן-מה לפני חצות הליל.		179:0.1 (1936.1) DURING the afternoon of this Thursday, when Philip reminded the Master about the approaching Passover and inquired concerning his plans for its celebration, he had in mind the Passover supper which was due to be eaten on the evening of the next day, Friday. It was the custom to begin the preparations for the celebration of the Passover not later than noon of the preceding day. And since the Jews reckoned the day as beginning at sunset, this meant that Saturday’s Passover supper would be eaten on Friday night, sometime before the midnight hour.
179:0.2 (1936.2) לפיכך, השליחים התבלבלו לגמרי ולא הצליחו כלל להבין את הכרזת המאסטר, אשר קבע כי הם יחגגו את הפסח יום קודם לכן. הם – או לפחות כמה מהם – חשבו שהוא ידע כי הוא עתיד להיעצר עוד לפני סדר הפסח ביום שישי, ולפיכך קרא להם לסעודה מיוחדת בערב של יום חמישי. אחרים סברו כי זה היה אך מאורע מיוחד אשר קדם לחגיגת סדר הפסח הרגילה.		179:0.2 (1936.2) The apostles were, therefore, entirely at a loss to understand the Master’s announcement that they would celebrate the Passover one day early. They thought, at least some of them did, that he knew he would be placed under arrest before the time of the Passover supper on Friday night and was therefore calling them together for a special supper on this Thursday evening. Others thought that this was merely a special occasion which was to precede the regular Passover celebration.
179:0.3 (1936.3) השליחים ידעו שישוע חגג סדרי פסח אחרים ללא שׂה; הם ידעו שהוא עצמו לא השתתף באופן אישי במנהג הקרבת קורבן כלשהו של הדת היהודית. פעמים רבות הוא אכל מן השה אשר הועלה כקורבן בשעה שהתארח אצל אחרים, ואולם, מעולם לא הוגש קורבן בארוחה שאותה הוא עצמו אירח. אילו נעדר השה מארוחת הפסח עצמה, לא היו השליחים מופתעים, ומכיוון שסעודה זו נערכה יום קודם לכן, הם לא התייחסו כלל להיעדרו.		179:0.3 (1936.3) The apostles knew that Jesus had celebrated other Passovers without the lamb; they knew that he did not personally participate in any sacrificial service of the Jewish system. He had many times partaken of the paschal lamb as a guest, but always, when he was the host, no lamb was served. It would not have been a great surprise to the apostles to have seen the lamb omitted even on Passover night, and since this supper was given one day earlier, they thought nothing of its absence.
179:0.4 (1936.4) לאחר שהשליחים התברכו בקבלת הפנים של אביו ואמו של יוחנן מרקוס, הם עלו מיד אל האולם העליון, ואילו ישוע השתהה מאחור ושוחח עם משפחתו של מרקוס.		179:0.4 (1936.4) After receiving the greetings of welcome extended by the father and mother of John Mark, the apostles went immediately to the upper chamber while Jesus lingered behind to talk with the Mark family.
179:0.5 (1936.5) מראש הוסכם כי המאסטר יחגוג את המאורע הזה לבדו בחברת שנים-עשר שליחיו; ולפיכך לא סופקו משרתים לחכות להם ולמלא את צרכיהם.		179:0.5 (1936.5) It had been understood beforehand that the Master was to celebrate this occasion alone with his twelve apostles; therefore no servants were provided to wait upon them.
1. התשוקה להעדפה ^top		1. The Desire for Preference ^top
179:1.1 (1936.6) יוחנן מרקוס הוביל את השליחים למעלה, שם הם ראו אולם גדול ומרווח אשר היה ערוך לעילא לסעודה. הם הבחינו כי הלחם, היין, המים והעשבים היו כולם מוכנים בקצה אחד של השולחן. למעט בחלק הזה שבו הונחו הלחם והמים, ניצבו סביב השולחן הארוך הזה שלוש-עשרה כסאות הסבה, בדיוק מהסוג שהיה מסופק לשם חגיגת הפסח בבתים של יהודים אמידים.		179:1.1 (1936.6) When the apostles had been shown upstairs by John Mark, they beheld a large and commodious chamber, which was completely furnished for the supper, and observed that the bread, wine, water, and herbs were all in readiness on one end of the table. Except for the end on which rested the bread and wine, this long table was surrounded by thirteen reclining couches, just such as would be provided for the celebration of the Passover in a well-to-do Jewish household.
179:1.2 (1936.7) עת נכנסו השנים-עשר אל האולם העליון הזה, הם הבחינו, ממש בסמוך לדלת, בקנקני המים, בכלי רחצה ובמגבות לרחיצת רגליהם המאובקות; ומכיוון שלא היו בנמצא משרתים לצורך הזה, מיד כשיוחנן מרקוס יצא, החלו השליחים להתבונן זה בזה, וכל אחד מהם החל לחשוב לעצמו: מי יירחץ את רגלינו? וכל אחד חשב לעצמו, בדומה לכך, כי לא הוא יהיה זה אשר ישרת את השאר.		179:1.2 (1936.7) As the twelve entered this upper chamber, they noticed, just inside the door, the pitchers of water, the basins, and towels for laving their dusty feet; and since no servant had been provided to render this service, the apostles began to look at one another as soon as John Mark had left them, and each began to think within himself, Who shall wash our feet? And each likewise thought that it would not be he who would thus seem to act as the servant of the others.
179:1.3 (1937.1) ובשעה שהם עמדו שם, חוככים בדעתם, הם הבחינו בסידורי הישיבה מסביב לשולחן, וראו את כורסת המארח המוגבהת יותר, ומימינה כורסה אחת ואחד-עשר כורסאות מסביב לשולחן, עד לקצה השני שבו ניצב כס כבוד נוסף לימין המארח.		179:1.3 (1937.1) As they stood there, debating in their hearts, they surveyed the seating arrangement of the table, taking note of the higher divan of the host with one couch on the right and eleven arranged around the table on up to opposite this second seat of honor on the host’s right.
179:1.4 (1937.2) הם ציפו לכך שהמאסטר יגיע בכל רגע, והתלבטו האם לבחור לעצמם את מקומות הישיבה, או להמתין לו שייראה להם היכן לשבת. ובעודם מהססים, ניגש יהודה אל כיסא הכבוד, זה אשר לשמאלו של כיסא המארח, וסימן כי הוא מתעתד להסב שם כאורח המועדף. המעשה הזה של יהודה גרם מיד לוויכוח רם בקרב יתר השליחים. מיד כשיהודה תפס את כיסא הכבוד, סימן לעצמו יוחנן זבדיה את הכיסא הבא בתור, זה אשר נמצא לימין המארח. שמעון פטרוס זעם כל-כך על שיהודה ויוחנן בחרו לעצמם מקומות וצעד בבטחה הרחק מן השולחן, ואל מול עיני יתר השליחים הכעוסים תפס את מקומו בכיסא הנמוך ביותר, האחרון בסדר הישיבה, וזה אשר נמצא בדיוק מול הכיסא שבחר יוחנן זבדיה. מכיוון שהשאר תפסו את הכיסאות המכובדים, פטרוס חשב לבחור את המושב פחות מכובד מכולם, והוא עשה זאת לא רק לאות הפגנה כנגד גאוותם הבלתי-מכובדת של אחיו, אלא מתוך תקווה שישוע ייכנס, יראה אותו במקום הכי פחות מכובד ויקרא לו להתיישב במקום מכובד יותר, תוך שהוא מסיט ממקומו את מי שהתיימר לכבד את עצמו.		179:1.4 (1937.2) They expected the Master to arrive any moment, but they were in a quandary as to whether they should seat themselves or await his coming and depend on him to assign them their places. While they hesitated, Judas stepped over to the seat of honor, at the left of the host, and signified that he intended there to recline as the preferred guest. This act of Judas immediately stirred up a heated dispute among the other apostles. Judas had no sooner seized the seat of honor than John Zebedee laid claim to the next preferred seat, the one on the right of the host. Simon Peter was so enraged at this assumption of choice positions by Judas and John that, as the other angry apostles looked on, he marched clear around the table and took his place on the lowest couch, the end of the seating order and just opposite to that chosen by John Zebedee. Since others had seized the high seats, Peter thought to choose the lowest, and he did this, not merely in protest against the unseemly pride of his brethren, but with the hope that Jesus, when he should come and see him in the place of least honor, would call him up to a higher one, thus displacing one who had presumed to honor himself.
179:1.5 (1937.3) לאחר שנתפסו המקומות המכובדים ביותר והמקומות הכי פחות מכובדים, בחרו שאר השליחים את מקומותיהם, מהם ליד יהודה ומהם ליד פטרוס, עד אשר כולם התמקמו. וזהו סדר ישיבתם סביב השולחן בצורת האות U: מימין למאסטר, יוחנן; משמאל, יהודה, שמעון הקנאי, מתי, יעקב זבדיה, אנדראס, התאומים לבית חלפי, פיליפוס, נתנאל, תמאס ושמעון פטרוס.		179:1.5 (1937.3) With the highest and the lowest positions thus occupied, the rest of the apostles chose places, some near Judas and some near Peter, until all were located. They were seated about the U-shaped table on these reclining divans in the following order: on the right of the Master, John; on the left, Judas, Simon Zelotes, Matthew, James Zebedee, Andrew, the Alpheus twins, Philip, Nathaniel, Thomas, and Simon Peter.
179:1.6 (1937.4) הם נקבצו יחדיו כדי לחגוג, או לפחות לשמור על רוחו של מוסד אשר קדם אפילו לתקופת משה, וציין את הזמנים שבהם היו אבותיהם עבדים במצרים. סעודת הערב הזו מהווה את המפגש האחרון שלהם עם ישוע, ואפילו בנסיבות החמורות האלה, שוב נכנעו השליחים, תחת הנהגת יהודה, לנטיותיהם הנושנות לרדיפת כבוד, העדפה והאדרה-עצמית.		179:1.6 (1937.4) They are gathered together to celebrate, at least in spirit, an institution which antedated even Moses and referred to the times when their fathers were slaves in Egypt. This supper is their last rendezvous with Jesus, and even in such a solemn setting, under the leadership of Judas the apostles are led once more to give way to their old predilection for honor, preference, and personal exaltation.
179:1.7 (1937.5) הם עדיין צעקו בכעס זה על זה בשעה שהמאסטר הופיע בדלת, ושם השתהה קלות ומבע של אכזבה עולה לאיטו על פניו. ללא מילים, הוא ניגש אל מקומו בלא ששינה את סדר מקומות הישיבה שלהם.		179:1.7 (1937.5) They were still engaged in voicing angry recriminations when the Master appeared in the doorway, where he hesitated a moment as a look of disappointment slowly crept over his face. Without comment he went to his place, and he did not disturb their seating arrangement.
179:1.8 (1937.6) עתה הם היו מוכנים להתחיל בסעודה, אלא שרגליהם היו עדיין בלתי-שטופות ומצב רוחם היה רחוק מלהיות רגוע. עם הגעת המאסטר, הם עדיין עסקו בהחלפת הערות פוגעניות זה כלפי זה, שלא לדבר על המחשבות אשר חלפו במוחותיהם של כמה מאלה אשר שלטו די ברגשותיהם ונמנעו מלהביע את רגשותיהם בפומבי.		179:1.8 (1937.6) They were now ready to begin the supper, except that their feet were still unwashed, and they were in anything but a pleasant frame of mind. When the Master arrived, they were still engaged in making uncomplimentary remarks about one another, to say nothing of the thoughts of some who had sufficient emotional control to refrain from publicly expressing their feelings.
2. תחילת הסעודה ^top		2. Beginning the Supper ^top
179:2.1 (1937.7) לאחר שהמאסטר התיישב במקומו, שרר שקט למשך רגעים אחדים. ישוע התבונן בכולם, פוגג את המתח בחיוכו, ואמר: ״רציתי עד מאוד לחגוג את הסדר הזה אתכם. רציתי לאכול אתכם עוד פעם אחת בטרם יבוא הסבל, ומשהבנתי כי הגיעה שעתי, ארגנתי את הסעודה הזו ליום הזה בערב. בכל הנוגע למחר, כולנו מצויים בידיו של האב, אשר את רצונו באתי אנוכי לבצע. לא אוכל אִתכם שוב עד לזמן שבו תסבו איתי בממלכה אשר ייתן לי אבי, זאת לאחר שאסיים את המשימה שבעטיהּ שלח אותי אל העולם הזה.״		179:2.1 (1937.7) For a few moments after the Master had gone to his place, not a word was spoken. Jesus looked them all over and, relieving the tension with a smile, said: “I have greatly desired to eat this Passover with you. I wanted to eat with you once more before I suffered, and realizing that my hour has come, I arranged to have this supper with you tonight, for, as concerns the morrow, we are all in the hands of the Father, whose will I have come to execute. I shall not again eat with you until you sit down with me in the kingdom which my Father will give me when I have finished that for which he sent me into this world.”
179:2.2 (1938.1) לאחר שעורבבו היין והמים, הם הביאו את הכוס אל ישוע. ישוע קיבלהּ מידיו של תֵדִי, החזיק אותה בידיו וברך עליה. ולאחר סיום הברכה, אמר: ״קחו את הכוס הזו וחלקו אותה ביניכם, ובשעה שתשתו ממנה, דעו כי לא אשתה יותר מפירות הגפן עמכם, שכן זוהי לנו הסעודה האחרונה. וכאשר נשוב ונשב יחדיו, יהא זה במלכות אשר תבוא.״		179:2.2 (1938.1) After the wine and the water had been mixed, they brought the cup to Jesus, who, when he had received it from the hand of Thaddeus, held it while he offered thanks. And when he had finished offering thanks, he said: “Take this cup and divide it among yourselves and, when you partake of it, realize that I shall not again drink with you the fruit of the vine since this is our last supper. When we sit down again in this manner, it will be in the kingdom to come.”
179:2.3 (1938.2) ישוע החל לדבר כך אל שליחיו מכיוון שידע כי הגיעה שעתו. הוא הבין כי הגיעה שעתו לשוב אל האב, וכי מלאכתו על-פני האדמה כמעט ונשלמה. המאסטר ידע שהוא גילה את אהבת האב ואת רחמיו לאנושות, וכי הוא סיים את אשר למענו הוא בא אל העולם, ויקבל את כלל השליטה והסמכות אשר בשמיים ובארץ. בדומה לכך, הוא ידע כי יהודה איש-קריות גמר אומר בלבו לבגוד בו באותו הלילה ולמסור אותו לידי אויביו. הוא הבין לחלוטין כי הבגידה הייתה מעשה ידיו של יהודה, אך גם מצאה חן בעיניהם של לוציפר, שטן וקליגאסטיה נסיך החושך. ואולם, הוא לא פחד מאיש מאלה אשר ביקשו למוטט אותו רוחנית, יותר מאשר פחד מאלה אשר ביקשו לחסל אותו פיזית. המאסטר חרד אך ורק מפני דבר אחד, שלומם וגאולתם של חסידיו הנבחרים. לפיכך, מתוך ידיעה שלמה כי האב הפקיד בידיו את כל הדברים כולם, המאסטר התכונן כעת להציג את משל אהבת האח.		179:2.3 (1938.2) Jesus began thus to talk to his apostles because he knew that his hour had come. He understood that the time had come when he was to return to the Father, and that his work on earth was almost finished. The Master knew he had revealed the Father’s love on earth and had shown forth his mercy to mankind, and that he had completed that for which he came into the world, even to the receiving of all power and authority in heaven and on earth. Likewise, he knew Judas Iscariot had fully made up his mind to deliver him that night into the hands of his enemies. He fully realized that this traitorous betrayal was the work of Judas, but that it also pleased Lucifer, Satan, and Caligastia the prince of darkness. But he feared none of those who sought his spiritual overthrow any more than he feared those who sought to accomplish his physical death. The Master had but one anxiety, and that was for the safety and salvation of his chosen followers. And so, with the full knowledge that the Father had put all things under his authority, the Master now prepared to enact the parable of brotherly love.
3. רחיצת רגלי השליחים ^top		3. Washing the Apostles’ Feet ^top
179:3.1 (1938.3) לאחר שתיית הכוס הראשונה של הסדר, היה נהוג אצל היהודים כי המארח קם מן השולחן ונוטל את ידיו. בהמשך, לאחר שתיית הכוס השנייה, נהגו כלל האורחים לקום וליטול אף הם את ידיהם. מכיוון שהשליחים ידעו כי המאסטר מעולם לא דבק בכללי הטקס של נטילת הידיים, הם היו סקרנים מאוד לדעת מה התכוון לעשות כאשר קם בדממה מן השולחן, לאחר שהם שתו את הכוס הראשונה, וצעד אל עבר הדלת, שם ניצבו כָּדֵי המים, הקערות והמגבות. וסקרנותם הפכה לתדהמה כאשר הם חזו בו מסיר את חולצתו, מצייד את עצמו במגבת ומתחיל לשפוך מים אל תוך אחת מן הקערות אשר נועדו לרחיצת הרגליים. שערו בנפשכם עד כמה נדהמו שנים-עשר הגברים הללו, אשר אך לפני רגע קט סירבו לרחוץ זה את רגליו של זה, ורבו בקטנוניות על מקומות הישיבה מסביב לשולחן, כאשר הם ראו אותו עושה את דרכו בסמוך לחלק השולחן הפנוי אל עבר הכיסא הפחות מכובד מכולם, שם הסב שמעון פטרוס, ואז – כורע ברך כמשרת ומתכונן לרחוץ את רגליו של שמעון. עת כרע המאסטר ברך, קמו כל השנים-עשר על רגליהם כאיש אחד; אפילו יהודה הבוגד שכח לרגע את רעתו וקם יחד עם אחיו השליחים מתוך הפתעה, כבוד ותדהמה.		179:3.1 (1938.3) After drinking the first cup of the Passover, it was the Jewish custom for the host to arise from the table and wash his hands. Later on in the meal and after the second cup, all of the guests likewise rose up and washed their hands. Since the apostles knew that their Master never observed these rites of ceremonial hand washing, they were very curious to know what he intended to do when, after they had partaken of this first cup, he arose from the table and silently made his way over to near the door, where the water pitchers, basins, and towels had been placed. And their curiosity grew into astonishment as they saw the Master remove his outer garment, gird himself with a towel, and begin to pour water into one of the foot basins. Imagine the amazement of these twelve men, who had so recently refused to wash one another’s feet, and who had engaged in such unseemly disputes about positions of honor at the table, when they saw him make his way around the unoccupied end of the table to the lowest seat of the feast, where Simon Peter reclined, and, kneeling down in the attitude of a servant, make ready to wash Simon’s feet. As the Master knelt, all twelve arose as one man to their feet; even the traitorous Judas so far forgot his infamy for a moment as to arise with his fellow apostles in this expression of surprise, respect, and utter amazement.
179:3.2 (1938.4) שם עמד שמעון פטרוס, משפיל את מבטו אל פניו הפונות-מעלה של המאסטר שלו. ישוע לא אמר דבר; לא היה צורך בכך שיידבר, שהרי היה ברור כי הוא מתכוון לרחוץ את רגליו של שמעון פטרוס. חרף חולשות הבשר של פטרוס, הוא אהב את המאסטר. הדייג הגלילי הזה היה האדם הראשון אשר האמין באלוֹהיוּתוֹ של ישוע בלב שלם, ואף התוודה בפומבי ובפה מלא באמונתו זו. ומאז, פטרוס מעולם לא הטיל ספק בטיבו האלוהי של המאסטר. מכיוון שפטרוס העריץ וכיבד את ישוע בלבו, אין להתפלא על כך שנשמתו התרעמה נוכח המחשבה שישוע כורע ברך לפניו כמעשה משרת פשוט ומתכוון לרחוץ את רגליו. משפטרוס התעשת דיו על-מנת לפנות בדברים אל המאסטר, הוא הביע את הרגשות ההומים בלבבותיהם של אחיו השליחים.		179:3.2 (1938.4) There stood Simon Peter, looking down into the upturned face of his Master. Jesus said nothing; it was not necessary that he should speak. His attitude plainly revealed that he was minded to wash Simon Peter’s feet. Notwithstanding his frailties of the flesh, Peter loved the Master. This Galilean fisherman was the first human being wholeheartedly to believe in the divinity of Jesus and to make full and public confession of that belief. And Peter had never since really doubted the divine nature of the Master. Since Peter so revered and honored Jesus in his heart, it was not strange that his soul resented the thought of Jesus’ kneeling there before him in the attitude of a menial servant and proposing to wash his feet as would a slave. When Peter presently collected his wits sufficiently to address the Master, he spoke the heart feelings of all his fellow apostles.
179:3.3 (1939.1) לאחר רגעים אחדים של מבוכה גדולה, אמר פטרוס, ״מאסטר, אתה באמת מתכוון לרחוץ את רגליי?" ואז נשא ישוע את מבטו אל פניו של פטרוס, ואמר: ״ייתכן שלא תבין את המשמעות של מה שאני עתיד לעשות, אבל לאחר מכן תבין את משמעותם של אלה.״ אז נשם שמעון פטרוס נשימה עמוקה ואמר, ״מאסטר, אל לך לרחוץ את רגליי לעולם!״ וכל אחד מן השליחים נד בראשו לאות הסכמה על סירובם לתת לישוע להשפיל עצמו לפניהם.		179:3.3 (1939.1) After a few moments of this great embarrassment, Peter said, “Master, do you really mean to wash my feet?” And then, looking up into Peter’s face, Jesus said: “You may not fully understand what I am about to do, but hereafter you will know the meaning of all these things.” Then Simon Peter, drawing a long breath, said, “Master, you shall never wash my feet!” And each of the apostles nodded their approval of Peter’s firm declaration of refusal to allow Jesus thus to humble himself before them.
179:3.4 (1939.2) בהתחלה נגעה הנימה הדרמטית של המאורע הבלתי-שגרתי הזה אפילו בלבו של יהודה איש-קריות; ואולם, כאשר שפט האינטלקט הגאה שלו את אשר ראו עיניו, הוא הסיק כי הפגנת הענווה הזו אינה אלא דוגמה נוספת המוכיחה ללא כל ספק כי ישוע אף-פעם לא יוכל להיות גואל ישראל, וכי הוא לא טעה בהחלטתו לנטוש את התנועה של המאסטר.		179:3.4 (1939.2) The dramatic appeal of this unusual scene at first touched the heart of even Judas Iscariot; but when his vainglorious intellect passed judgment upon the spectacle, he concluded that this gesture of humility was just one more episode which conclusively proved that Jesus would never qualify as Israel’s deliverer, and that he had made no mistake in the decision to desert the Master’s cause.
179:3.5 (1939.3) בעודם עומדים שם בתדהמה ובנשימה עצורה, אמר ישוע: ״פטרוס, הנני מכריז כי אם לא ארחץ את רגליך, אתה לא תוכל להשתתף במה שאני עתיד לעשות.״ כאשר שמע פטרוס את ההצהרה הזו, ונוכח לראות כי ישוע ממשיך לכרוע ברך לרגליו, הוא עשה את אחת מאותן החלטות של ציות עיוור לדרישתו של זה אשר כיבד ואהב. כאשר שמעון פטרוס החל להבין כי לְמעשה נלוותה לשירות הזה משמעות מסוימת אשר קבעה את הקשר שלו לעבודתו העתידית של המאסטר, הוא לא רק השלים עם המחשבה שישוע עתיד לרחוץ את רגליו, אלא הוסיף, באותו אופן נמהר אשר אפיין אותו: ״אם כך, מאסטר, רחץ לא רק את רגליי, אלא גם את ידיי ואת ראשי.״		179:3.5 (1939.3) As they all stood there in breathless amazement, Jesus said: “Peter, I declare that, if I do not wash your feet, you will have no part with me in that which I am about to perform.” When Peter heard this declaration, coupled with the fact that Jesus continued kneeling there at his feet, he made one of those decisions of blind acquiescence in compliance with the wish of one whom he respected and loved. As it began to dawn on Simon Peter that there was attached to this proposed enactment of service some signification that determined one’s future connection with the Master’s work, he not only became reconciled to the thought of allowing Jesus to wash his feet but, in his characteristic and impetuous manner, said: “Then, Master, wash not my feet only but also my hands and my head.”
179:3.6 (1939.4) אמר המאסטר, בעודו מתכונן לרחוץ רגליו של שמעון: ״מי שכבר נקי נדרש אך לרחוץ את רגליו. אתם, היושבים כאן עמי הלילה, הנכם נקיים – אך לא כולם. אבל את אבק רגליכם היה עליכם לשטוף לפני שישבתם לאכול עמי. ומלבד זאת, הנני משרת אתכם כך בכדי להדגים לכם את המשמעות של מצווה חדשה אשר אצווה אתכם מיד.״		179:3.6 (1939.4) As the Master made ready to begin washing Peter’s feet, he said: “He who is already clean needs only to have his feet washed. You who sit with me tonight are clean—but not all. But the dust of your feet should have been washed away before you sat down at meat with me. And besides, I would perform this service for you as a parable to illustrate the meaning of a new commandment which I will presently give you.”
179:3.7 (1939.5) וכך עבר המאסטר בדממה סביב השולחן, רחץ את רגלי שנים-עשר שליחיו ולא פסח אפילו על יהודה. לאחר שסיים לרחוץ את רגלי השנים-עשר, לבש ישוע את גלימתו, חזר אל מקומו כמארח, התבונן בשליחיו הנבוכים ואמר:		179:3.7 (1939.5) In like manner the Master went around the table, in silence, washing the feet of his twelve apostles, not even passing by Judas. When Jesus had finished washing the feet of the twelve, he donned his cloak, returned to his place as host, and after looking over his bewildered apostles, said:
179:3.8 (1939.6) ״האם אתם באמת מבינים את אשר עשיתי לכם? אתם קוראים לי מאסטר, וראוי לכם לקרוא לי כך, כי כזה אני. ואם המאסטר רחץ את רגליכם, מדוע זה לא הסכמתם אתם לרחוץ איש את רגלי רעהו? מה ראוי לכם ללמוד מן המשל שבו המאסטר עושה ברצון את מה שאחַיו לא מוכנים לעשות אלה עבור אלה? אמן-אמן אני אומר לכם: אין המשרת גדול מאדוניו; אף אין הנשלח גדול משולחו. ראיתם את האופן שבו שירתי בחיי אתכם, וברוכים תהיו האמיצים אשר ישרתו בחן שכזה. אך מדוע לוקח לכם זמן כה רב ללמוד כי הסוד לגדולה במלכות הרוח אינו דומה לשיטות הכוח של העולם החומר?		179:3.8 (1939.6) “Do you really understand what I have done to you? You call me Master, and you say well, for so I am. If, then, the Master has washed your feet, why was it that you were unwilling to wash one another’s feet? What lesson should you learn from this parable in which the Master so willingly does that service which his brethren were unwilling to do for one another? Verily, verily, I say to you: A servant is not greater than his master; neither is one who is sent greater than he who sends him. You have seen the way of service in my life among you, and blessed are you who will have the gracious courage so to serve. But why are you so slow to learn that the secret of greatness in the spiritual kingdom is not like the methods of power in the material world?
179:3.9 (1940.1) ״כאשר נכנסתי אל החדר הזה הלילה, לא רק שסירבתם לרחוץ זה את רגליו של זה, אלא גם התווכחתם מי יישב במקום של כבוד לשולחני. ילדי העולם והפרושים מבקשים להם כבוד שכזה, אך לא שגרירי מלכות השמים. האם אינכם יודעים כי לא יוכל להיות מקום מועדף בשולחני? האם אינכם מבינים כי הנני אוהב כל אחד מכם כשם שהנני אוהב את האחרים? האם אינכם יודעים כי למקום הקרוב אלי, אשר נחשב בעינֵי אנשים למכובד, אין כל נגיעה למעמדכם במלכות השמים? יודעים אתם כי מַלְכֵי הַגוֹיִים רוֹדִים בָּהֶם, וְשַׁלִּיטֵיהֶם עֹשֵׂי חֶסֶד יִקָּרֵא לָהֶם. אך לא כך היא במלכות השמים. כִּי הַגָּדוֹל בָּכֶם יִהְיֶה כַצָּעִיר, וְהַמַּנְהִיג כַּמְשָׁרֵת. כִּי מִי הַגָּדוֹל, הַמֵּסֵב אוֹ הַמְשָׁרֵת? הֲלֹא הַמֵּסֵב. וַאֲנִי הִנְנִי בְתוֹכֲכֶם כְּמוֹ הַמְשָׁרֵת. אם תסכימו לשרת לצדי ולעשות את רצון האב, תשבו עמי בכוח במלכות אשר תבוא, ותמשיכו לעשות את רצון האב בתהילת עד.״		179:3.9 (1940.1) “When I came into this chamber tonight, you were not content proudly to refuse to wash one another’s feet, but you must also fall to disputing among yourselves as to who should have the places of honor at my table. Such honors the Pharisees and the children of this world seek, but it should not be so among the ambassadors of the heavenly kingdom. Do you not know that there can be no place of preferment at my table? Do you not understand that I love each of you as I do the others? Do you not know that the place nearest me, as men regard such honors, can mean nothing concerning your standing in the kingdom of heaven? You know that the kings of the gentiles have lordship over their subjects, while those who exercise this authority are sometimes called benefactors. But it shall not be so in the kingdom of heaven. He who would be great among you, let him become as the younger; while he who would be chief, let him become as one who serves. Who is the greater, he who sits at meat, or he who serves? Is it not commonly regarded that he who sits at meat is the greater? But you will observe that I am among you as one who serves. If you are willing to become fellow servants with me in doing the Father’s will, in the kingdom to come you shall sit with me in power, still doing the Father’s will in future glory.”
179:3.10 (1940.2) ולאחר שסיים ישוע לשאת את דבריו, הביאו התאומים לבית חלפי את הלחם ואת היין, ואת המרור ואת חרוסת הפירות היבשים למנה הבאה של הסעודה האחרונה.		179:3.10 (1940.2) When Jesus had finished speaking, the Alpheus twins brought on the bread and wine, with the bitter herbs and the paste of dried fruits, for the next course of the Last Supper.
4. מילים אחרונות לבוגד ^top		4. Last Words to the Betrayer ^top
179:4.1 (1940.3) השליחים אכלו בדממה במשך מספר דקות. עליזותו של המאסטר השפיעה עליהם לבסוף, ובמהרה הם שבו לשוחח והארוחה התקדמה כאילו לא אירע דבר יוצא-דופן כלשהו אשר הפריע לשמחה ולהרמוניה ששררה בין החברים שנכחו במאורע יוצא-דופן זה. בחלוף זמן-מה, בסביבות אמצע המנה השנייה, התבונן בהם ישוע ואמר: ״אמרתי לכם עד כמה רציתי לסעוד אִתכם הערב. ביודעי על כוחות הרשע אשר זממו להביא למותו של בן האדם, החלטתי לסעוד אתכם בחשאי ויום לפני הסדר, שכן מחר בלילה בשעה הזו כבר לא אהיה עמכם. אמרתי לכם שוב ושוב כי הנני חייב לשוב אל האב. כעת הגיעה שעתי, אך לא היה זה הכרחי שאחד מכם יבגוד בי וימסור אותי לידי אויבי.״		179:4.1 (1940.3) For some minutes the apostles ate in silence, but under the influence of the Master’s cheerful demeanor they were soon drawn into conversation, and ere long the meal was proceeding as if nothing out of the ordinary had occurred to interfere with the good cheer and social accord of this extraordinary occasion. After some time had elapsed, in about the middle of this second course of the meal, Jesus, looking them over, said: “I have told you how much I desired to have this supper with you, and knowing how the evil forces of darkness have conspired to bring about the death of the Son of Man, I determined to eat this supper with you in this secret chamber and a day in advance of the Passover since I will not be with you by this time tomorrow night. I have repeatedly told you that I must return to the Father. Now has my hour come, but it was not required that one of you should betray me into the hands of my enemies.”
179:4.2 (1940.4) שמעו זאת השנים-עשר, ומשום שכבר איבדו הרבה מן האסרטיביות ומן הביטחון העצמי לאחר רחיצת הרגליים והדרשה אשר נשא המאסטר לאחריה, הם החלו להתבונן זה בזה במצוקה ולשאול בהיסוס, ״האם זה אני?״ אמר ישוע לאחר שכולם שאלו: ״אף כי מן ההכרח כי אשוב אל האב, זה לא היה הכרחי שאחד מכם יהפוך לבוגד בכדי למלא את רצון האב. זהו פרי הרוע אשר חבוי בלב אותו אחד, אשר לא הצליח לאהוב את האמת בכל מאודו ובכל נשמתו. כמה מרמה יש בגאווה השכלית אשר קודמת לנפילה הרוחנית! ידידִי משכבר הימים, אשר אפילו ברגע הזה אוכל מלחמי, מוכן לבגוד בי, ואפילו בעת שהוא אוכל מצלחתי.״		179:4.2 (1940.4) When the twelve heard this, having already been robbed of much of their self-assertiveness and self-confidence by the parable of the feet washing and the Master’s subsequent discourse, they began to look at one another while in disconcerted tones they hesitatingly inquired, “Is it I?” And when they had all so inquired, Jesus said: “While it is necessary that I go to the Father, it was not required that one of you should become a traitor to fulfill the Father’s will. This is the coming to fruit of the concealed evil in the heart of one who failed to love the truth with his whole soul. How deceitful is the intellectual pride that precedes the spiritual downfall! My friend of many years, who even now eats my bread, will be willing to betray me, even as he now dips his hand with me in the dish.”
179:4.3 (1940.5) לאחר דבריו אלו של ישוע, שוב החלו כולם לשאול, ״האם זה אני?״ וכאשר יהודה, אשר ישב לשמאל המאסטר, שאל שוב, "האם זה אני?" ישוע טבל את הלחם במרור, הושיט אותו ליהודה ואמר, ״כך אמרת.״ אך האחרים לא שמעו את ישוע מדבר אל יהודה. יוחנן, אשר הסב לימינו של ישוע, נשען לעברו ושאל את המאסטר: ״מי זה? עלינו לדעת מי זה אשר מעל באמון.״ ענה לו ישוע: ״כבר אמרתי לכם, זה אשר נתתי לו את הלחם הטבול.״ ואולם, היה זה אך טבעי שהמארח יעביר לחם טבול ליושב משמאלו, ולכן איש מהם לא שם לבו לכך, למרות שהמאסטר ציין זאת בפשטות. יהודה, לעומת זאת, היה מודע וכאב את מילותיו של המאסטר אשר נלוו למעשה, והוא החל לחשוש שמא אחַיו גם הם היו מודעים לכך שהוא היה הבוגד.		179:4.3 (1940.5) And when Jesus had thus spoken, they all began again to ask, “Is it I?” And as Judas, sitting on the left of his Master, again asked, “Is it I?” Jesus, dipping the bread in the dish of herbs, handed it to Judas, saying, “You have said.” But the others did not hear Jesus speak to Judas. John, who reclined on Jesus’ right hand, leaned over and asked the Master: “Who is it? We should know who it is that has proved untrue to his trust.” Jesus answered: “Already have I told you, even he to whom I gave the sop.” But it was so natural for the host to give a sop to the one who sat next to him on the left that none of them took notice of this, even though the Master had so plainly spoken. But Judas was painfully conscious of the meaning of the Master’s words associated with his act, and he became fearful lest his brethren were likewise now aware that he was the betrayer.
179:4.4 (1941.1) פטרוס נרגש עד מאוד מן הנאמר, נשען קדימה על השולחן ופנה אל יוחנן ואמר, ״שאל אותו מי זה, או אם אמר לך, תגיד לי מי הבוגד.״		179:4.4 (1941.1) Peter was highly excited by what had been said, and leaning forward over the table, he addressed John, “Ask him who it is, or if he has told you, tell me who is the betrayer.”
179:4.5 (1941.2) ישוע הביא את ההתלחשויות שלהם אל קיצן באומרו: ״אני מצר על כך שהרוע הזה קם והתרחש, וקיוויתי אפילו עד עכשיו, כי כוח האמת יגבר על הרמייה של הרוע, אבל הניצחונות הללו אינם קמים בלעדי האמונה של אהבת האמת הכנה. לא רציתי לספר לכם על הדברים האלה עכשיו, בסעודתנו האחרונה, אך אני מבקש להזהיר אתכם מפני מה שמתרגש עלינו. סיפרתי לכם על כך משום שאני מבקש כי לאחר שאלך תיזכרו כי ידעתי על מזימות הרוע האלה, וכי הזהרתי אתכם מפני הבגידה אשר בגדו בי. ואת כל אלה אני עושה רק כדי לחזק אתכם אל מול הפיתויים והמבחנים אשר כבר עומדים לפתחנו.״		179:4.5 (1941.2) Jesus brought their whisperings to an end by saying: “I sorrow that this evil should have come to pass and hoped even up to this hour that the power of truth might triumph over the deceptions of evil, but such victories are not won without the faith of the sincere love of truth. I would not have told you these things at this, our last supper, but I desire to warn you of these sorrows and so prepare you for what is now upon us. I have told you of this because I desire that you should recall, after I have gone, that I knew about all these evil plottings, and that I forewarned you of my betrayal. And I do all this only that you may be strengthened for the temptations and trials which are just ahead.”
179:4.6 (1941.3) לאחר שישוע סיים לומר את דבריו, הוא נשען אל עבר יהודה ואמר: ״עשה את מה שהחלטת לעשות, עשה מהר.״ וכאשר שמע זאת יהודה, הוא קם מן השולחן, עזב במהרה את החדר ויצא אל הלילה להשלים את אשר גמר אומר לעשות. השליחים האחרים ראו את יהודה ממהר לצאת לאחר שישוע דיבר אליו, וחשבו שהוא יצא להביא משהו לסעודה, או למלא אחר רצון המאסטר, זאת לפי שהם הניחו כי הארנק עדיין מצוי ברשותו.		179:4.6 (1941.3) When Jesus had thus spoken, leaning over toward Judas, he said: “What you have decided to do, do quickly.” And when Judas heard these words, he arose from the table and hastily left the room, going out into the night to do what he had set his mind to accomplish. When the other apostles saw Judas hasten off after Jesus had spoken to him, they thought he had gone to procure something additional for the supper or to do some other errand for the Master since they supposed he still carried the bag.
179:4.7 (1941.4) ישוע ידע כעת כי לא ניתן לעשות דבר בכדי למנוע מיהודה מלהפוך לבוגד. הוא התחיל עם שנים-עשר – כעת נותרו לו אחד-עשר. הוא בחר שישה מן השליחים הללו, ואף כי יהודה היה בין אלה אשר מונו בידי השליחים הראשונים שהמאסטר בחר, עדיין המאסטר קיבל אותו, ועד לשעה הזאת ממש עשה כל אשר לאל ידו על-מנת לקדש ולהציל אותו, ממש כפי שעשה למען שלומם ולמען גאולתם של האחרים.		179:4.7 (1941.4) Jesus now knew that nothing could be done to keep Judas from turning traitor. He started with twelve—now he had eleven. He chose six of these apostles, and though Judas was among those nominated by his first-chosen apostles, still the Master accepted him and had, up to this very hour, done everything possible to sanctify and save him, even as he had wrought for the peace and salvation of the others.
179:4.8 (1941.5) הסעודה הזו, על הרגעים הרכים והנגיעות המרגיעות שלה, הייתה פנייתו האחרונה של ישוע אל יהודה הנוטש. אך ללא הועיל. ואולם, בשעה שהאהבה מתה באמת, אפילו כאשר האזהרות ניתנות בטקט וברוח נדיבה, הן בדרך-כלל רק מעצימות את השנאה ומלבות את אש הרוע הנחוש להשלים את הפעולה האנוכית.		179:4.8 (1941.5) This supper, with its tender episodes and softening touches, was Jesus’ last appeal to the deserting Judas, but it was of no avail. Warning, even when administered in the most tactful manner and conveyed in the most kindly spirit, as a rule, only intensifies hatred and fires the evil determination to carry out to the full one’s own selfish projects, when love is once really dead.
5. קביעת סעודת ההיזכרות ^top		5. Establishing the Remembrance Supper ^top
179:5.1 (1941.6) כאשר הביאו אל ישוע את כוס היין השלישית, ״כוס הברכה״, הוא קם מכיסאו, נטל את הכוס בידיו, ברך עליה ואמר: ״קחו את הכוס הזו וּשְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְכֶם. תהא זו כוס ההיזכרות בי. תהא זו כוס הברכה לעידן חדש של חסד ואמת. הכוס הזו תסמל עבורכם את מתת רוח האמת וסעדה. וַאֲנִי לֹא אֶשְׁתֶּה מִן הַכּוֹס הַזוֹ עִמָכֶם עַד הַיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אֹתוֹ עִמָּכֶם בְּצוּרָה חֲדָשָּה בְּמַלְכוּת הַנֶצָח שֶׁל אָבִי.״		179:5.1 (1941.6) As they brought Jesus the third cup of wine, the “cup of blessing,” he arose from the couch and, taking the cup in his hands, blessed it, saying: “Take this cup, all of you, and drink of it. This shall be the cup of my remembrance. This is the cup of the blessing of a new dispensation of grace and truth. This shall be to you the emblem of the bestowal and ministry of the divine Spirit of Truth. And I will not again drink this cup with you until I drink in new form with you in the Father’s eternal kingdom.”
179:5.2 (1942.1) השליחים כולם הרגישו כי דבר יוצא-דופן מתרחש בעת שהם שותים מכוס הברכה הזו בסגידה ובדממה מוחלטת. הפסח הישן ציין את יציאת אבותיהם מעבדות של עם לחירות אישית; ואילו כעת המאסטר מכונן סעודת היזכרות חדשה, סמל לעידן חדש שבו יוצא העבד היחיד מן השעבוד לטקסיות ולאנוכיות, אל האושר הרוחני של אחוות ורעות המשוחררים באמונה של בני האל החי.		179:5.2 (1942.1) The apostles all sensed that something out of the ordinary was transpiring as they drank of this cup of blessing in profound reverence and perfect silence. The old Passover commemorated the emergence of their fathers from a state of racial slavery into individual freedom; now the Master was instituting a new remembrance supper as a symbol of the new dispensation wherein the enslaved individual emerges from the bondage of ceremonialism and selfishness into the spiritual joy of the brotherhood and fellowship of the liberated faith sons of the living God.
179:5.3 (1942.2) לאחר שהם סיימו לשתות מכוס ההיזכרות החדשה, נטל המאסטר את הלחם, ברך עליו, בצע אותו לחתיכות, הנחה להעביר אותן הלאה ואמר: ״קחו את לחם ההיזכרות הזה ואכלו אותו. אמרתי לכם כי אני הוא לחם החיים. ולחם החיים הזה הינו החיים המאוחדים של מתת האב והבן גם יחד. דברי האב, כפי שהם מתגלים בבן, אכן הינם לחם החיים.״ ולאחר שהם אכלו מלחם ההיזכרות, סמל לדברי האמת החיים אשר התגשמו בלבוש בשר ודם, כולם התיישבו.		179:5.3 (1942.2) When they had finished drinking this new cup of remembrance, the Master took up the bread and, after giving thanks, broke it in pieces and, directing them to pass it around, said: “Take this bread of remembrance and eat it. I have told you that I am the bread of life. And this bread of life is the united life of the Father and the Son in one gift. The word of the Father, as revealed in the Son, is indeed the bread of life.” When they had partaken of the bread of remembrance, the symbol of the living word of truth incarnated in the likeness of mortal flesh, they all sat down.
179:5.4 (1942.3) בשעה שהמאסטר כונן את סעודת ההיזכרות, הוא שוב פעל כמנהגו תוך שימוש במשלים ובסמלים. הוא השתמש בסמלים על-מנת ללמד אמיתות רוחניות גדולות, ולעשות זאת באופן שממשיכיו יתקשו להצמיד למילותיו פירושים מדויקים ומשמעויות מובחנות. כך הוא ביקש למנוע מן הדורות הבאים מלגבש את תורתו ולכבול את המשמעויות הרוחניות באזיקי המוות של המסורת ושל הדוֹגמה. תוך שכונן את הטקס היחיד אשר נלווה לכלל משימת חייו, ישוע התאמץ מאוד להציע משמעויות ולא לכבול את עצמו להגדרות מדויקות. הוא ביקש להימנע מלהגדיר צורה מדויקת אשר תשבור את המושג של היחיד על אודות ההתייחדות האלוהית; הוא אף ביקש להימנע מלהגביל את דמיונו הרוחני של המאמין תוך כדי כבילתו באופן רשמי. הוא ביקש דווקא לשחרר את נשמת האדם, זו אשר נולדה מחדש, לפרוש את כנפי החדווה של חירותה החדשה, הרוחנית והחיה.		179:5.4 (1942.3) In instituting this remembrance supper, the Master, as was always his habit, resorted to parables and symbols. He employed symbols because he wanted to teach certain great spiritual truths in such a manner as to make it difficult for his successors to attach precise interpretations and definite meanings to his words. In this way he sought to prevent successive generations from crystallizing his teaching and binding down his spiritual meanings by the dead chains of tradition and dogma. In the establishment of the only ceremony or sacrament associated with his whole life mission, Jesus took great pains to suggest his meanings rather than to commit himself to precise definitions. He did not wish to destroy the individual’s concept of divine communion by establishing a precise form; neither did he desire to limit the believer’s spiritual imagination by formally cramping it. He rather sought to set man’s reborn soul free upon the joyous wings of a new and living spiritual liberty.
179:5.5 (1942.4) חרף מאמציו של המאסטר לכונן טקס זיכרון חדש, חסידיו במאות אשר באו לאחר מכן דאגו לכך שבקשתו המפורשת, אשר הובעה באמצעות סמל רוחני פשוט בלילה האחרון שלו בגוף בשר ודם, צומצמה לכדי פרשנות מדויקת ונקבעה כנוסחה מדויקת, מתמטית כמעט. זה היה השיעור אשר תוקנן ונקבע כמסורת יותר מכל דבר אחר שלימד ישוע.		179:5.5 (1942.4) Notwithstanding the Master’s effort thus to establish this new sacrament of the remembrance, those who followed after him in the intervening centuries saw to it that his express desire was effectively thwarted in that his simple spiritual symbolism of that last night in the flesh has been reduced to precise interpretations and subjected to the almost mathematical precision of a set formula. Of all Jesus’ teachings none have become more tradition-standardized.
179:5.6 (1942.5) כאשר סועדים אלה, אשר מאמינים בבן ויודעים את האל, סועדים את סעודת ההיזכרות הזו, אין הכרח לקשור לסמליות שלה את הפרשנויות האוויליות שהאדם מעניק לנוכחות האלוהית, משום שבכל הפעמים האלה, המאסטר באמת נוכח. סעודת ההיזכרות הינה המפגש הסמלי החוזר של המאמין עם מיכאל. כאשר אדם הופך להיות מודע לרוח, הבן אכן נוכח, ורוח האדם מתרועעת עם רסיס האב השוכן.		179:5.6 (1942.5) This supper of remembrance, when it is partaken of by those who are Son-believing and God-knowing, does not need to have associated with its symbolism any of man’s puerile misinterpretations regarding the meaning of the divine presence, for upon all such occasions the Master is really present. The remembrance supper is the believer’s symbolic rendezvous with Michael. When you become thus spirit-conscious, the Son is actually present, and his spirit fraternizes with the indwelling fragment of his Father.
179:5.7 (1942.6) ולאחר שהשליחים הגו בכך במשך רגעים אחדים, המשיך ישוע ואמר: ״כאשר תעשו זאת, זכרו את החיים אשר חייתי ביניכם על-פני האדמה, ושמחו בכך שאני ממשיך לחיות על הארץ אִתכם ולשרת דרככם. כיחידים, אל תריבו בינכם על גדולה. היו כאחים זה לזה. וגם כאשר תצמח המלכות ותכלול קבוצות מאמינים גדולות, גם אז הימנעו מלריב על גדולה, או לבקש להיות הקבוצה המועדפת.״		179:5.7 (1942.6) After they had engaged in meditation for a few moments, Jesus continued speaking: “When you do these things, recall the life I have lived on earth among you and rejoice that I am to continue to live on earth with you and to serve through you. As individuals, contend not among yourselves as to who shall be greatest. Be you all as brethren. And when the kingdom grows to embrace large groups of believers, likewise should you refrain from contending for greatness or seeking preferment between such groups.”
179:5.8 (1943.1) ומאורע רב-חשיבות זה אירע באולם העליון של חבר. לא היה שום דבר קדוש, או שום טקסיות מקודשת, בסעודה עצמה או במבנה עצמו. סעודת ההיזכרות כוננה ללא כל הקדשה דתית.		179:5.8 (1943.1) And this mighty occasion took place in the upper chamber of a friend. There was nothing of sacred form or of ceremonial consecration about either the supper or the building. The remembrance supper was established without ecclesiastical sanction.
179:5.9 (1943.2) לאחר שישוע כונן כך את סעודת ההיזכרות, הוא אמר לאחד-עשר: ״ובכל פעם שתעשו כן, עשו כן לזכרי. וכאשר תיזכרו בי, ראשית התבוננו בחיַי בגוף בשר ודם, וזכרו כי חייתי פעם אתכם, ואז, מתוך אמונה, הבינו כי יום אחד תסעדו איתי במלכות הנצח של האב. זהו הפסח החדש אשר מותיר אני לכם, לזיכרון חיי המתת שלי, דברי אמת הנצח; ובאהבתי אליכם, תשטוף רוח האמת כל בשר.״		179:5.9 (1943.2) When Jesus had thus established the supper of the remembrance, he said to the eleven: “And as often as you do this, do it in remembrance of me. And when you do remember me, first look back upon my life in the flesh, recall that I was once with you, and then, by faith, discern that you shall all sometime sup with me in the Father’s eternal kingdom. This is the new Passover which I leave with you, even the memory of my bestowal life, the word of eternal truth; and of my love for you, the outpouring of my Spirit of Truth upon all flesh.”
179:5.10 (1943.3) והם סיימו את הסדר הישן ונטול הדם הזה, אשר נלווה לייסוד סעודת ההיזכרות החדשה, בשירה כאיש אחד של מזמור תהילים פרק קי״ח.		179:5.10 (1943.3) And they ended this celebration of the old but bloodless Passover in connection with the inauguration of the new supper of the remembrance, by singing, all together, the one hundred and eighteenth Psalm.