מסמך 183		Paper 183
הבגידה בישוע ומעצרו		The Betrayal and Arrest of Jesus
183:0.1 (1971.1) לאחר שישוע העיר לבסוף את פטרוס, יעקב ויוחנן, הוא הציע להם שילכו אל אוהליהם לישון על-מנת להתכונן לאירועי המחר. ואולם, השליחים כבר היו ערים לחלוטין; השינה החטופה רעננה אותם, וחוץ מזה, הם הסתקרנו והתעוררו מפאת ההגעה למקום של שני שליחים נרגשים, אשר ביקשו לפגוש את דוד זבדיה, והלכו לפגוש אותו מיד עם שפטרוס הודיע להם על המקום שבו הוא עמד ושמר.		183:0.1 (1971.1) AFTER Jesus had finally awakened Peter, James, and John, he suggested that they go to their tents and seek sleep in preparation for the duties of the morrow. But by this time the three apostles were wide awake; they had been refreshed by their short naps, and besides, they were stimulated and aroused by the arrival on the scene of two excited messengers who inquired for David Zebedee and quickly went in quest of him when Peter informed them where he kept watch.
183:0.2 (1971.2) למרות ששמונת השליחים ישנו שינה עמוקה, היוונים, אשר חנו לצדם, חששו יותר מצרות, עד כדי כך שהם הפקידו זקיף על-מנת שייתן להם התראה במקרה סכנה. כאשר שני השליחים הגיעו במרוצה אל תוך המחנה, הזקיף היווני העיר מיד את כל חבריו בני עמו, ואלה יצאו לבושים וחמושים לגמרי מאוהליהם. למעט שמונת השליחים, כל המחנה היה ער כעת. פטרוס ביקש לקרוא לעמיתיו, אך ישוע מנע זאת ממנו בתקיפות. המאסטר ביקש מהם בנועם לעזוב אל אוהליהם, אך הם לא אבו להיענות לבקשתו.		183:0.2 (1971.2) Although eight of the apostles were sound asleep, the Greeks who were encamped alongside them were more fearful of trouble, so much so that they had posted a sentinel to give the alarm in case danger should arise. When these two messengers hurried into camp, the Greek sentinel proceeded to arouse all of his fellow countrymen, who streamed forth from their tents, fully dressed and fully armed. All the camp was now aroused except the eight apostles. Peter desired to call his associates, but Jesus definitely forbade him. The Master mildly admonished them all to return to their tents, but they were reluctant to comply with his suggestion.
183:0.3 (1971.3) משהמאסטר לא הצליח לפזר את חסידיו, הוא עזב אותם וצעד מטה אל עבר בית הבד אשר שכן בסמוך לכניסה של מחנה גת שמנים. אף כי שלושת השליחים, היוונים ויתר שוכני המחנה היססו בטרם יצאו מיד בעקבותיו, יוחנן מרקוס מיהר מסביב, דרך עצי הזית, והתחבא בסככה קטנה הסמוכה לבית הבד. ישוע התרחק מן המחנה ומחבריו כך שכאשר יבואו לעצור אותו, יעצרו אותו מבלי ששליחיו ייפגעו. המאסטר חשש ששליחיו יהיו ערים ונוכחים בשעת מעצרו, פן בגידתו של יהודה תעורר את כעסם במידה כזו שיתנגדו לחיילים ויילקחו למעצר יחד עמו. הוא חשש מכך שאם הם ייעצרו יחד אתו, אף הם עלולים למות עמו.		183:0.3 (1971.3) Failing to disperse his followers, the Master left them and walked down toward the olive press near the entrance to Gethsemane Park. Although the three apostles, the Greeks, and the other members of the camp hesitated immediately to follow him, John Mark hastened around through the olive trees and secreted himself in a small shed near the olive press. Jesus withdrew from the camp and from his friends in order that his apprehenders, when they arrived, might arrest him without disturbing his apostles. The Master feared to have his apostles awake and present at the time of his arrest lest the spectacle of Judas’s betraying him should so arouse their animosity that they would offer resistance to the soldiers and would be taken into custody with him. He feared that, if they should be arrested with him, they might also perish with him.
183:0.4 (1971.4) אף-על-פי שישוע ידע כי התוכנית להמיתו מקורה במועצת שליטי היהודים, הוא ידע גם שכל התוכניות הנכלוליות האלה נתמכות עד תום בידי לוציפר, שטן וקליגסטיה. והוא אף ידע היטב שהמורדים הללו של העולמות ישמחו לראות את מותם של כל שליחיו לצדו.		183:0.4 (1971.4) Though Jesus knew that the plan for his death had its origin in the councils of the rulers of the Jews, he was also aware that all such nefarious schemes had the full approval of Lucifer, Satan, and Caligastia. And he well knew that these rebels of the realms would also be pleased to see all of the apostles destroyed with him.
183:0.5 (1971.5) ישוע ישב לבדו בבית הבד, ושם הוא המתין לבוא הבוגד. באותם רגעים חזו בו רק יוחנן מרקוס ומספר עצום של הוויות שמימיות.		183:0.5 (1971.5) Jesus sat down, alone, on the olive press, where he awaited the coming of the betrayer, and he was seen at this time only by John Mark and an innumerable host of celestial observers.
1. רצון האב ^top		1. The Father’s Will ^top
183:1.1 (1971.6) קיימת סכנה גדולה שרבים מן הדברים אשר נאמרו, וכן רבים מן המאורעות הקשורים לסיומהּ של נתיבתו של המאסטר בגוף, יובנו שלא כהלכה. אין לבלבל בין היחס האכזר אשר לו זכה ישוע מידי משרתים בורים ומידי חיילים כהי-חושים, בין המשפט הבלתי-הוגן לו זכה, חוסר הרגש אשר הפגינו כלפיו מנהיגי הדת, לבין העובדה כי בעוד שישוע סבל את כל הסבל וההשפלה, הוא אכן קיים את רצון האב בפרדיס. אכן, אמת היא כי רצון האב היה כי בנו ישתה את מלוא כוס ההתנסות האנושית, מן הלידה ועד המוות, אך האב שבשמים לא היה קשור כלל להתנהגות הברברית של מי שהיו אמורים להיות בני-אנוש מתורבתים, ואשר עינו באכזריות כה רבה את המאסטר והשפילו אותו השפלה אחר השפלה נוכח אי-ההתנגדות אשר הפגין. ההתנסויות הבלתי-אנושיות והמזעזעות אשר ישוע נדרש לחוות בשעות חייו האחרונות בגוף בן-תמותה לא היו בשום צורה שהיא חלק מרצונו האלוהי של האב, זה אשר טיבו האנושי של ישוע התחייב למלא בעת שנכנע כאדם סופית לאל, ואשר התבטא בתפילה בת שלושת החלקים אשר נשא בגן בשעה ששליחיו העייפים נמו את תנומתם באפיסת כוחות.		183:1.1 (1971.6) There is great danger of misunderstanding the meaning of numerous sayings and many events associated with the termination of the Master’s career in the flesh. The cruel treatment of Jesus by the ignorant servants and the calloused soldiers, the unfair conduct of his trials, and the unfeeling attitude of the professed religious leaders, must not be confused with the fact that Jesus, in patiently submitting to all this suffering and humiliation, was truly doing the will of the Father in Paradise. It was, indeed and in truth, the will of the Father that his Son should drink to the full the cup of mortal experience, from birth to death, but the Father in heaven had nothing whatever to do with instigating the barbarous behavior of those supposedly civilized human beings who so brutally tortured the Master and so horribly heaped successive indignities upon his nonresisting person. These inhuman and shocking experiences which Jesus was called upon to endure in the final hours of his mortal life were not in any sense a part of the divine will of the Father, which his human nature had so triumphantly pledged to carry out at the time of the final surrender of man to God as signified in the threefold prayer which he indited in the garden while his weary apostles slept the sleep of physical exhaustion.
183:1.2 (1972.1) האב שבשמים אבה שבנו, בן המתת, יסיים את הקריירה שלו עלי אדמות באופן טבעי, בדומה לאופן שבו נדרשים כל בני התמותה לסיים את חייהם על-פני האדמה בגוף בשר ודם. גברים ונשים רגילים לא יכולים לצפות ליחס מיוחד אשר יקל על שעות חייהם האחרונות על-פני הארץ ועל מותם. בהתאם לכך בחר ישוע לסיים את חייו בגוף באופן אשר תאם את השתלשלות העניינים הטבעית, והוא סירב בהתמדה לחלץ את עצמו מאחיזתה האכזרית של הקנוניה האנושית המרושעת של המאורעות הבלתי-אנושיים, אשר הלכה וקרבה בוודאות וכללה השפלה בלתי-תיאמן ומוות אכזרי. ואפילו החלק הקטן ביותר של כל מפגן השנאה הזה, ושל כל מפגן האכזריות הזה, שלא נראה כמותו, היה מעשה ידיהם של אנשים רעים, של בני-תמותה מרושעים. האל שבשמים לא רצה זאת, ואף אויביו המושבעים של ישוע לא קבעו שכך יהיה, למרות שהם עשו רבות על-מנת שבני התמותה הרעים, הבלתי-חושבים, ידחו את בן המתת. אפילו אב החטא הסב את פניו נוכח האימה המייסרת של סצנת הצליבה.		183:1.2 (1972.1) The Father in heaven desired the bestowal Son to finish his earth career naturally, just as all mortals must finish up their lives on earth and in the flesh. Ordinary men and women cannot expect to have their last hours on earth and the supervening episode of death made easy by a special dispensation. Accordingly, Jesus elected to lay down his life in the flesh in the manner which was in keeping with the outworking of natural events, and he steadfastly refused to extricate himself from the cruel clutches of a wicked conspiracy of inhuman events which swept on with horrible certainty toward his unbelievable humiliation and ignominious death. And every bit of all this astounding manifestation of hatred and this unprecedented demonstration of cruelty was the work of evil men and wicked mortals. God in heaven did not will it, neither did the archenemies of Jesus dictate it, though they did much to insure that unthinking and evil mortals would thus reject the bestowal Son. Even the father of sin turned his face away from the excruciating horror of the scene of the crucifixion.
2. יהודה בעיר ^top		2. Judas in the City ^top
183:2.1 (1972.2) לאחר שיהודה עזב בפתאומיות שכזו את שולחן הסעודה האחרונה, הוא הלך ישירות אל בית דודנו, ושניהם יחד הלכו ישירות אל מפקד משמר המקדש. יהודה ביקש מן המפקד לאסוף את חייליו והודיע לו כי הוא מוכן להובילם אל ישוע. מכיוון שיהודה הגיע למקום מעט מוקדם מן המצופה, הם התמהמהו מעט בטרם יצאו לביתו של מרקוס, שם ציפה יהודה למצוא את ישוע ואת השליחים. המאסטר והאחד-עשר עזבו את ביתו של אליהו מרקוס חמש-עשרה דקות לפני הגעתם של הבוגד והחיילים. עד לזמן שבו הגיעה משלחת המעצר אל ביתו של מרקוס, ישוע והאחד-עשר כבר נמצאו הרחק מחוץ לחומות העיר בדרך אל המחנה אשר בהר הזיתים.		183:2.1 (1972.2) After Judas so abruptly left the table while eating the Last Supper, he went directly to the home of his cousin, and then did the two go straight to the captain of the temple guards. Judas requested the captain to assemble the guards and informed him that he was ready to lead them to Jesus. Judas having appeared on the scene a little before he was expected, there was some delay in getting started for the Mark home, where Judas expected to find Jesus still visiting with the apostles. The Master and the eleven left the home of Elijah Mark fully fifteen minutes before the betrayer and the guards arrived. By the time the apprehenders reached the Mark home, Jesus and the eleven were well outside the walls of the city and on their way to the Olivet camp.
183:2.2 (1972.3) יהודה הוטרד עד מאוד מכישלונו זה למצוא את ישוע בביתו של מרקוס ובחברתם של אחד-עשר גברים, אשר רק שניים מהם היו חמושים ומוכנים להתנגדות. נודע לו כי באותו אחר-צהריים, בשעה שהם יצאו מן המחנה, רק פטרוס ושמעון הקנאי חגרו את חרבותיהם; יהודה קיווה לעצור את ישוע בזמן שבעיר שרר השקט, ובשעה שהיה סיכוי נמוך להתנגדות. הבוגד פחד שאם הם ימתינו עד לשובם למחנה, הם יפגשו יותר מארבעים מן החסידים, והוא אף ידע שברשות שמעון הקנאי היה מצבור נשק רחב. בהדרגה הפך יהודה עצבני יותר ויותר בזמן שחשב כיצד אחד-עשר השליחים הנאמנים יתעבו אותו, והוא חשש כי הם כולם יבקשו להרגו. הוא לא היה רק בלתי-נאמן, אלא גם מוג-לב של ממש.		183:2.2 (1972.3) Judas was much perturbed by this failure to find Jesus at the Mark residence and in the company of eleven men, only two of whom were armed for resistance. He happened to know that, in the afternoon when they had left camp, only Simon Peter and Simon Zelotes were girded with swords; Judas had hoped to take Jesus when the city was quiet, and when there was little chance of resistance. The betrayer feared that, if he waited for them to return to their camp, more than threescore of devoted disciples would be encountered, and he also knew that Simon Zelotes had an ample store of arms in his possession. Judas was becoming increasingly nervous as he meditated how the eleven loyal apostles would detest him, and he feared they would all seek to destroy him. He was not only disloyal, but he was a real coward at heart.
183:2.3 (1973.1) לאחר שהם לא הצליחו למצוא את ישוע באולם העליון, יהודה ביקש את מפקד המשמר לשוב אל המקדש. עד לשעה הזו החלו המנהיגים להתקבץ בביתו של הכוהן הגדול ולהכין את עצמם לקבלתו של ישוע, שכן העסקה אשר הם סגרו עם הבוגד קבעה כי הוא ייעצר עד חצות הליל. יהודה הסביר לעמיתיו כי הם פספסו את ישוע בביתו של מרקוס, וכי יהיה זה נחוץ ללכת אל גת שמנים על-מנת לעצרו. הבוגד המשיך והסביר שיותר מארבעים חסידים חנו במחנה ושהם כולם היו חמושים. שליטי היהודים הזכירו ליהודה כי ישוע תמיד הטיף לאי-התנגדות, אך יהודה השיב להם שהם לא יוכלו להסתמך על כך שחסידיו של ישוע יצייתו להנחיה הזו. הוא ממש חשש לחייו, ולכן העז וביקש כי פלוגה בת ארבעים חיילים חמושים תתלווה אליו. מכיוון שלא היה בנמצא כוח כזה תחת פיקודן של הרשויות היהודיות, הם הלכו מיד למצודת אנטוניה וביקשו את המפקד הרומי להקצות להם את המשמר שלו; ואולם, כאשר נודע לזה כי בכוונתם לעצור את ישוע, הוא סירב מיד להיענות לבקשתם והפנה אותם אל המפקד האמון עליו. וכך חלפה לה שעה נוספת, כשהם הולכים מסמכות אחת לאחרת, עד שהם נאלצו ללכת אל פילטוס בעצמו ולבקש ממנו את רשותו להשתמש במשמר הרומי. כאשר הם הגיעו אל משכנו של פילטוס השעה כבר הייתה מאוחרת, ופילטוס כבר פרש אל חדרו הפרטי עם אשתו. הוא היסס לקחת חלק בכל התוכנית, וההיסוס שלו גבר בשל בקשתה של אשתו ממנו לסרב לבקשה. אך בשל העובדה שנציג הסנהדרין היה נוכח וביקש זאת ממנו באופן אישי, סבר המושל כי מוטב להיענות לבקשה, שכן כך הוא יכול היה לתקן בשלב מאוחר יותר כל שגיאה שהם עלולים לבצע.		183:2.3 (1973.1) When they failed to find Jesus in the upper chamber, Judas asked the captain of the guard to return to the temple. By this time the rulers had begun to assemble at the high priest’s home preparatory to receiving Jesus, seeing that their bargain with the traitor called for Jesus’ arrest by midnight of that day. Judas explained to his associates that they had missed Jesus at the Mark home, and that it would be necessary to go to Gethsemane to arrest him. The betrayer then went on to state that more than threescore devoted followers were encamped with him, and that they were all well armed. The rulers of the Jews reminded Judas that Jesus had always preached nonresistance, but Judas replied that they could not depend upon all Jesus’ followers obeying such teaching. He really feared for himself and therefore made bold to ask for a company of forty armed soldiers. Since the Jewish authorities had no such force of armed men under their jurisdiction, they went at once to the fortress of Antonia and requested the Roman commander to give them this guard; but when he learned that they intended to arrest Jesus, he promptly refused to accede to their request and referred them to his superior officer. In this way more than an hour was consumed in going from one authority to another until they finally were compelled to go to Pilate himself in order to obtain permission to employ the armed Roman guards. It was late when they arrived at Pilate’s house, and he had retired to his private chambers with his wife. He hesitated to have anything to do with the enterprise, all the more so since his wife had asked him not to grant the request. But inasmuch as the presiding officer of the Jewish Sanhedrin was present and making personal request for this assistance, the governor thought it wise to grant the petition, thinking he could later on right any wrong they might be disposed to commit.
183:2.4 (1973.2) וכך, כאשר יהודה איש-קריות יצא מן המקדש, בסביבות השעה אחת-עשרה וחצי, נלוו אליו יותר משישים איש – משמר המקדש, חיילים רומאים ובעלי תפקיד סקרנים מטעם הכוהנים הראשיים והשליטים.		183:2.4 (1973.2) Accordingly, when Judas Iscariot started out from the temple, about half after eleven o’clock, he was accompanied by more than sixty persons—temple guards, Roman soldiers, and curious servants of the chief priests and rulers.
3. מעצרו של המאסטר ^top		3. The Master’s Arrest ^top
183:3.1 (1973.3) בשעה שחבורת החיילים החמושים והשומרים התקרבה אל הגן עם לפידים ומנורות בידיהם, יצא יהודה הרחק לפני החבורה בכדי שיוכל לזהות במהירות את ישוע וכך יוכל הכוח העוצר להניח עליו את ידיו לפני שעמיתיו יוכלו לצאת להגנתו. והייתה גם סיבה נוספת שבעטיהּ יהודה בחר לצאת לפני אויבי המאסטר: הוא חשב שהדבר יוכל להיראות כאילו הוא הגיע לאזור לפני החיילים, בכדי שהשליחים והאחרים שנמצאים בסביבתו של ישוע לא יקשרו אותו ישירות לשומרים החמושים אשר הגיעו ממש בעקבותיו. יהודה אפילו חשב להצטייר כאילו מיהר בכדי להזהיר אותם מפני בואו של כוח המעצר, ואולם התוכנית הזו סוכלה באופן הברור שבו ברך ישוע את הבוגד לשלום. אף כי המאסטר דיבר בנועם אל יהודה, הפנייה אליו הייתה כאל בוגד.		183:3.1 (1973.3) As this company of armed soldiers and guards, carrying torches and lanterns, approached the garden, Judas stepped well out in front of the band that he might be ready quickly to identify Jesus so that the apprehenders could easily lay hands on him before his associates could rally to his defense. And there was yet another reason why Judas chose to be ahead of the Master’s enemies: He thought it would appear that he had arrived on the scene ahead of the soldiers so that the apostles and others gathered about Jesus might not directly connect him with the armed guards following so closely upon his heels. Judas had even thought to pose as having hastened out to warn them of the coming of the apprehenders, but this plan was thwarted by Jesus’ blighting greeting of the betrayer. Though the Master spoke to Judas kindly, he greeted him as a traitor.
183:3.2 (1973.4) כאשר פטרוס, יעקב ויוחנן, וכשלושים מחבריהם למחנה, ראו את החבורה החמושה עם הלפידים מגיחה מעבר לעיקול בגבעה, הם ידעו מיד כי החיילים הללו באו לעצור את ישוע, ומיד מיהרו כולם אל עבר בית הבד שלצדו ישב המאסטר לבדו לאור הירח. עת התקרבה חבורת החיילים מצד אחד, שלושת השליחים ועמיתיהם התקרבו מן הצד השני. וכך, כשיהודה ניגש אל המאסטר, שתי הקבוצות עמדו זו מול זו ללא-ניע, כאשר המאסטר נמצא בין הקבוצות ויהודה מתקרב לעברו ומתכונן לנשק לו על מצחו את נשיקת הבגידה.		183:3.2 (1973.4) As soon as Peter, James, and John, with some thirty of their fellow campers, saw the armed band with torches swing around the brow of the hill, they knew that these soldiers were coming to arrest Jesus, and they all rushed down to near the olive press where the Master was sitting in moonlit solitude. As the company of soldiers approached on one side, the three apostles and their associates approached on the other. As Judas strode forward to accost the Master, there the two groups stood, motionless, with the Master between them and Judas making ready to impress the traitorous kiss upon his brow.
183:3.3 (1974.1) תקוותו של הבוגד הייתה כי לאחר שהוא יוביל את השומרים אל גת שמנים, הוא פשוט יוכל להסתפק בכך שיצביע על ישוע עבור החיילים, או לכל היותר ינשק אותו כמובטח ואז יסתלק מהמקום. יהודה חשש מאוד מכך שכל השליחים יהיו נוכחים, ושירכזו את התקפתם עליו כנקמה על כך שהעז לבגוד במורם האהוב. ואולם, כאשר המאסטר קיבל את פניו כבוגד, הוא התבלבל עד כדי כך שהוא לא ניסה כלל לברוח.		183:3.3 (1974.1) It had been the hope of the betrayer that he could, after leading the guards to Gethsemane, simply point Jesus out to the soldiers, or at most carry out the promise to greet him with a kiss, and then quickly retire from the scene. Judas greatly feared that the apostles would all be present, and that they would concentrate their attack upon him in retribution for his daring to betray their beloved teacher. But when the Master greeted him as a betrayer, he was so confused that he made no attempt to flee.
183:3.4 (1974.2) ישוע עשה עוד ניסיון אחד אחרון להציל את יהודה ממעשה הבגידה בפועל. וכך, לפני שהבוגד הצליח להגיע אליו, הוא צעד הצידה, פנה אל החייל הקרוב אליו ביותר מצד שמאל, מפקדם של הרומאים, ואמר, ״את מי אתם מבקשים?״ ענה לו המפקד, ״את ישוע מנצרת.״ או-אז נעמד ישוע מיד אל מול הקצין, עמד בהוד ובשלווה של אל כל הבריאה הזו כולה, ואמר, ״אני הוא.״ רבים מן החמושים בפלוגה שמעו את ישוע מלמד במקדש, אחרים למדו על אודות פעולותיו הכבירות. ולכן, מששמעו אותו מכריז באומץ על זהותו נסוגו העומדים בשורות הראשונות לפתע לאחור. הם הופתעו משלוותו ומן ההדר שבו הכריז על זהותו. לפיכך לא היה ליהודה צורך להמשיך בתוכנית הבגידה שלו. המאסטר גילה את עצמו באומץ לאויביו, והם יכלו לעצרו ללא כל סיוע מצד יהודה. ואולם, הבוגד נדרש לעשות דבר-מה בכדי להצדיק את נוכחותו בקרב חבורת החמושים, ומעבר לכך, הוא רצה למלא את תפקידו בעסקת הבגידה אשר סיכם עם מנהיגי היהודים בכדי שיוכל לדרוש את הגמול ואת הכבוד הגדולים אשר האמין שיקבל בתמורה להבטחתו למסור את ישוע לידיהם.		183:3.4 (1974.2) Jesus made one last effort to save Judas from actually betraying him in that, before the traitor could reach him, he stepped to one side and, addressing the foremost soldier on the left, the captain of the Romans, said, “Whom do you seek?” The captain answered, “Jesus of Nazareth.” Then Jesus stepped up immediately in front of the officer and, standing there in the calm majesty of the God of all this creation, said, “I am he.” Many of this armed band had heard Jesus teach in the temple, others had learned about his mighty works, and when they heard him thus boldly announce his identity, those in the front ranks fell suddenly backward. They were overcome with surprise at his calm and majestic announcement of identity. There was, therefore, no need for Judas to go on with his plan of betrayal. The Master had boldly revealed himself to his enemies, and they could have taken him without Judas’s assistance. But the traitor had to do something to account for his presence with this armed band, and besides, he wanted to make a show of carrying out his part of the betrayal bargain with the rulers of the Jews in order to be eligible for the great reward and honors which he believed would be heaped upon him in compensation for his promise to deliver Jesus into their hands.
183:3.5 (1974.3) וכאשר השומרים חזרו קדימה מן הנסיגה אשר נסוגו לאחור למראה ישוע ולמשמע קולו יוצא-הדופן, וכאשר השליחים והחסידים הלכו והתקרבו, ניגש יהודה אל ישוע, נישק אותו על מצחו ואמר, ״שלום המאסטר והמורה.״ ובעת שיהודה חיבק את המאסטר שלו, אמר לו ישוע, ״ידידי, לא מספיק מה שעשית?! אתה אפילו בוגד בבן האדם בנשיקה?״		183:3.5 (1974.3) As the guards rallied from their first faltering at the sight of Jesus and at the sound of his unusual voice, and as the apostles and disciples drew nearer, Judas stepped up to Jesus and, placing a kiss upon his brow, said, “Hail, Master and Teacher.” And as Judas thus embraced his Master, Jesus said, “Friend, is it not enough to do this! Would you even betray the Son of Man with a kiss?”
183:3.6 (1974.4) השליחים והתלמידים היו המומים, פשוטו כמשמעו, ממה שנגלה לעיניהם. לרגע איש לא זע. או-אז ניתק ישוע את עצמו מן החיבוק הבוגד של יהודה, ניגש אל השומרים ואל החיילים ושאל שוב, ״את מי אתם מבקשים?״ ושוב ענה לו המפקד, ״ישוע מנצרת.״ ושוב ענה לו ישוע: ״אמרתי לכם, אני הוא. אם אתם מחפשים אותי, הניחו אפוא לאחרים הללו ללכת לדרכם. ואני מוכן לבוא אתכם.״		183:3.6 (1974.4) The apostles and disciples were literally stunned by what they saw. For a moment no one moved. Then Jesus, disengaging himself from the traitorous embrace of Judas, stepped up to the guards and soldiers and again asked, “Whom do you seek?” And again the captain said, “Jesus of Nazareth.” And again answered Jesus: “I have told you that I am he. If, therefore, you seek me, let these others go their way. I am ready to go with you.”
183:3.7 (1974.5) ישוע היה מוכן לשוב לירושלים בלוויית השומרים, ומפקד החיילים היה מוכן לגמרי להניח לשלושת השליחים ולעמיתיהם ללכת לדרכם בשלום. אך בטרם הם יכלו לצאת לדרכם, בעוד ישוע עומד שם וממתין להנחיות המפקד, אדם בשם מלכוֹס, שומר הראש הסורי של הכוהן הגדול, ניגש אל ישוע מתוך כוונה לקשור את ידיו מאחורי גבו, זאת למרות שהמפקד הרומי לא פקד על כך שישוע ייכפת. למראה השפלתו זו של המאסטר, פטרוס ועמיתיו לא הצליחו לעצור עוד בעד עצמם. פטרוס שלף את חרבו ויחד עם האחרים מיהר לפנים וביקש להכות במלכוס. ואולם, עוד בטרם יכלו החיילים להיחלץ לעזרתו של משרת הכוהן הגדול, הרים ישוע את ידו לאות איסור על פטרוס, דיבר אליו בנוקשות ואמר: ״פטרוס, הנח את חרבך. כל המניף את חרבו, ייפול על חרבו. האם לא תבין כי זהו רצון האב שאשתה מן הכוס הזו? האם אינך יודע שאפילו כעת סרים לפקודתי שנים-עשר לגיונות של מלאכיות ועמיתיהן, אשר יכולות להציל אותי מידיהם של האנשים המעטים הללו?״		183:3.7 (1974.5) Jesus was ready to go back to Jerusalem with the guards, and the captain of the soldiers was altogether willing to allow the three apostles and their associates to go their way in peace. But before they were able to get started, as Jesus stood there awaiting the captain’s orders, one Malchus, the Syrian bodyguard of the high priest, stepped up to Jesus and made ready to bind his hands behind his back, although the Roman captain had not directed that Jesus should be thus bound. When Peter and his associates saw their Master being subjected to this indignity, they were no longer able to restrain themselves. Peter drew his sword and with the others rushed forward to smite Malchus. But before the soldiers could come to the defense of the high priest’s servant, Jesus raised a forbidding hand to Peter and, speaking sternly, said: “Peter, put up your sword. They who take the sword shall perish by the sword. Do you not understand that it is the Father’s will that I drink this cup? And do you not further know that I could even now command more than twelve legions of angels and their associates, who would deliver me from the hands of these few men?”
183:3.8 (1975.1) ואף-על-פי שישוע הצליח לעצור את מפגן ההתנגדות הפיזית הזו של חסידיו, הדבר הספיק בכדי לעורר את חששותיו של מפקד המשמר, אשר כעת, בסיוע חייליו, אחז בחוזקה בישוע וקשר את ידיו במהרה. בזמן שהם קשרו את ידיו בחבל גס, אמר להם ישוע: ״למה אתם מאיימים עלי בחרבות ובמקלות כאילו באתם לעצור גנב? הייתי אתכם כל יום במקדש, לימדתי את הציבור בגלוי ואתם לא עשיתם כל ניסיון לעצור אותי.״		183:3.8 (1975.1) While Jesus thus effectively put a stop to this show of physical resistance by his followers, it was enough to arouse the fear of the captain of the guards, who now, with the help of his soldiers, laid heavy hands on Jesus and quickly bound him. And as they tied his hands with heavy cords, Jesus said to them: “Why do you come out against me with swords and with staves as if to seize a robber? I was daily with you in the temple, publicly teaching the people, and you made no effort to take me.”
183:3.9 (1975.2) לאחר שקשרו את ישוע, ובשל חששו של מפקד המשמר שחסידיו של המאסטר ינסו לחלץ אותו, הוא ציווה לתפוס אותם; אך החיילים לא היו מהירים מספיק, מכיוון שברגע שחסידיו של ישוע שמעו את פקודתו של המפקד לעצור אותם, הם נסו בבהלה בחזרה אל הגיא. בכל הזמן הזה נותר יוחנן מרקוס במחבוא בבקתה הסמוכה. כאשר יצאו השומרים בחזרה אל עבר ירושלים, ניסה יוחנן מרקוס להתגנב אל מחוץ לבקתה בכדי להצטרף לשליחים ולחסידים אשר ברחו; אך ממש כאשר יצא, חלף לידו אחד מאחרוני החיילים אשר היה בדרכו חזרה מן המרדף אחר החסידים, ראה את הצעיר הזה במעיל הפשתן, רדף אחריו וכמעט והשיגו. למעשה החייל התקרב דיו בכדי להניח את ידו על הכותנת של יוחנן, אך הצעיר פשט את הבגד וחמק ערום בעוד שהחייל נותר עם הבגד הריק בידו. יוחנן מרקוס מיהר אל דוד זבדיה אשר נמצא בדרך העליונה. לאחר שסיפר לדוד את אשר אירע, שניהם מיהרו בחזרה אל אוהלי השליחים אשר ישנו וסיפרו לכל השמונה על הבגידה במאסטר ועל מעצרו.		183:3.9 (1975.2) When Jesus had been bound, the captain, fearing that the followers of the Master might attempt to rescue him, gave orders that they be seized; but the soldiers were not quick enough since, having overheard the captain’s orders to arrest them, Jesus’ followers fled in haste back into the ravine. All this time John Mark had remained secluded in the near-by shed. When the guards started back to Jerusalem with Jesus, John Mark attempted to steal out of the shed in order to catch up with the fleeing apostles and disciples; but just as he emerged, one of the last of the returning soldiers who had pursued the fleeing disciples was passing near and, seeing this young man in his linen coat, gave chase, almost overtaking him. In fact, the soldier got near enough to John to lay hold upon his coat, but the young man freed himself from the garment, escaping naked while the soldier held the empty coat. John Mark made his way in all haste to David Zebedee on the upper trail. When he had told David what had happened, they both hastened back to the tents of the sleeping apostles and informed all eight of the Master’s betrayal and arrest.
183:3.10 (1975.3) בסביבות הזמן שהעירו את שמונת השליחים, אלו אשר נסו במעלה הגיא הגיעו חזרה, וכולם התקבצו יחדיו ליד בית הבד בכדי לדון במה שיש לעשות. בינתיים, שמעון פטרוס ויוחנן זבדיה, אשר התחבאו בינות לעצי הזית, יצאו לדרכם בעקבות אספסוף החיילים, השומרים והמשרתים, אשר הובילו כעת את ישוע בחזרה אל ירושלים כאילו היה פושע מסוכן. יוחנן הלך קרוב לאספסוף, אך פטרוס עקב ממרחק. לאחר שיוחנן מרקוס נס מאחיזת החייל, הוא לבש אדרת שמצא באוהל של שמעון פטרוס ויוחנן זבדיה. הוא שיער כי השומרים עתידים לקחת את ישוע אל ביתו של חנן, הכוהן הגדול לשעבר; על-כן הוא עקף את מטעי הזיתים, הקדים את האספסוף, ומצא מחבוא בסמוך לשער הכניסה של ארמון הכוהן הגדול.		183:3.10 (1975.3) At about the time the eight apostles were being awakened, those who had fled up the ravine were returning, and they all gathered together near the olive press to debate what should be done. In the meantime, Simon Peter and John Zebedee, who had hidden among the olive trees, had already gone on after the mob of soldiers, guards, and servants, who were now leading Jesus back to Jerusalem as they would have led a desperate criminal. John followed close behind the mob, but Peter followed afar off. After John Mark’s escape from the clutch of the soldier, he provided himself with a cloak which he found in the tent of Simon Peter and John Zebedee. He suspected the guards were going to take Jesus to the home of Annas, the high priest emeritus; so he skirted around through the olive orchards and was there ahead of the mob, hiding near the entrance to the gate of the high priest’s palace.
4. דיון בבית הבד ^top		4. Discussion at the Olive Press ^top
183:4.1 (1975.4) מכיוון שיעקב זבדיה מצא את עצמו נפרד משמעון פטרוס ומאחיו יוחנן, הוא הצטרף כעת אל יתר השליחים ואל חבריהם למחנה בבית הבד, והם דנו במה שראוי לעשות כעת לאחר מעצרו של המאסטר.		183:4.1 (1975.4) James Zebedee found himself separated from Simon Peter and his brother John, and so he now joined the other apostles and their fellow campers at the olive press to deliberate on what should be done in view of the Master’s arrest.
183:4.2 (1975.5) אנדראס שוחרר מכל אחריות לניהול קבוצת עמיתיו השליחים; ומכיוון שכך, במשבר הזה, המשבר הגדול ביותר של חייהם, הוא נותר דומם. לאחר שיחה בלתי-רשמית קצרה, עלה שמעון הקנאי על קיר האבן של בית הבד ונשא נאום נלהב בזכות הנאמנות למאסטר ולתנועת המלכות. הוא האיץ בחבריו השליחים וביתר החסידים למהר אחרי האספסוף ולחלץ את ישוע. מרבית החבורה נטתה לאמץ את המתווה התקיף שהגדיר והיו עושים כן בהנהגתו, אלמלא עצתו של נתנאל, אשר נעמד מיד ברגע ששמעון סיים לשאת את דבריו והסב את תשומת הלב אל מה שלימד אותם ישוע תכופות באשר לאי-התנגדות. הוא המשיך והזכיר להם כי באותו לילה ממש הנחה אותם ישוע לשמור על חייהם בכדי שיוכלו לצאת אל העולם ולספר על החדשות הטובות של בשורת מלכות השמים. יעקב זבדיה תמך בנתנאל, וסיפר לאחרים כיצד פטרוס ואחרים שלפו את חרבותיהם בכדי להגן על המאסטר מפני הבאים לעצרו, וכיצד הנחה ישוע את שמעון פטרוס ואת חבריו לחרב לחזור ולחגור אותן. מתי ופיליפוס נשאו אף הם נאומים, אך דבר לא הוכרע בטרם תומאס הסב את תשומת לבם אל העובדה שישוע יעץ לאלעזר שלא לחשוף את עצמו לסכנת המוות, ולכך שהם לא יכלו לעשות הרבה למען הצלתו של המאסטר לאחר שהוא עצמו סירב לאפשר לחבריו להגן עליו, ומכיוון שהמשיך להתעקש שלא להשתמש בכוחותיו האלוהיים בכדי לטפל באויביו האנושיים. תומאס שכנע אותם להתפזר איש-איש לדרכו, ולקבוע שדוד זבדיה יישאר במחנה בכדי לשמש כמקור לחדשות וכמטה לרצים עבור הקבוצה. עד לשעה שתיים-וחצי אחר חצות המחנה היה כבר נטוש; רק דוד נותר ולצדו שלושה או ארבעה רצים. יתר הרצים נשלחו לברר לאן נלקח ישוע ומה עתיד לעלות בגורלו.		183:4.2 (1975.5) Andrew had been released from all responsibility in the group management of his fellow apostles; accordingly, in this greatest of all crises in their lives, he was silent. After a short informal discussion, Simon Zelotes stood up on the stone wall of the olive press and, making an impassioned plea for loyalty to the Master and the cause of the kingdom, exhorted his fellow apostles and the other disciples to hasten on after the mob and effect the rescue of Jesus. The majority of the company would have been disposed to follow his aggressive leadership had it not been for the advice of Nathaniel, who stood up the moment Simon had finished speaking and called their attention to Jesus’ oft-repeated teachings regarding nonresistance. He further reminded them that Jesus had that very night instructed them that they should preserve their lives for the time when they should go forth into the world proclaiming the good news of the gospel of the heavenly kingdom. And Nathaniel was encouraged in this stand by James Zebedee, who now told how Peter and others drew their swords to defend the Master against arrest, and that Jesus bade Simon Peter and his fellow swordsmen sheathe their blades. Matthew and Philip also made speeches, but nothing definite came of this discussion until Thomas, calling their attention to the fact that Jesus had counseled Lazarus against exposing himself to death, pointed out that they could do nothing to save their Master inasmuch as he refused to allow his friends to defend him, and since he persisted in refraining from the use of his divine powers to frustrate his human enemies. Thomas persuaded them to scatter, every man for himself, with the understanding that David Zebedee would remain at the camp to maintain a clearinghouse and messenger headquarters for the group. By half past two o’clock that morning the camp was deserted; only David remained on hand with three or four messengers, the others having been dispatched to secure information as to where Jesus had been taken, and what was going to be done with him.
183:4.3 (1976.1) חמישה מן השליחים, נתנאל, מתי, פיליפוס והתאומים, התחבאו בבית פגי ובבית עניא. תומאס, אנדראס, יעקב ושמעון הקנאי התחבאו בעיר. שמעון פטרוס ויוחנן זבדיה הלכו בעקבותיו אל ביתו של חנן.		183:4.3 (1976.1) Five of the apostles, Nathaniel, Matthew, Philip, and the twins, went into hiding at Bethpage and Bethany. Thomas, Andrew, James, and Simon Zelotes were hiding in the city. Simon Peter and John Zebedee followed along to the home of Annas.
183:4.4 (1976.2) מעט לאחר עלות השחר, נדד שמעון פטרוס בחזרה אל המחנה בגת שמנים, אשר נראה נטוש והיווה מחזה של ייאוש עמוק. דוד שלח אותו בלוויית רץ להצטרף אל אחִיו, אנדראס, אשר שהה בביתו של ניקודמוס בירושלים.		183:4.4 (1976.2) Shortly after daybreak, Simon Peter wandered back to the Gethsemane camp, a dejected picture of deep despair. David sent him in charge of a messenger to join his brother, Andrew, who was at the home of Nicodemus in Jerusalem.
183:4.5 (1976.3) עד לסיום הצליבה ממש, נותר יוחנן זבדיה כל העת סמוך מאוד לישוע, כפי שזה ציווה עליו, והוא היה זה אשר סיפק לרצים של דוד משעה לשעה מידע אשר אותו הם מסרו בחזרה אל דוד שבמחנה אשר בגן, מידע שהועבר אל מקומות המחבוא של השליחים ושל בני משפחתו של ישוע.		183:4.5 (1976.3) Until the very end of the crucifixion, John Zebedee remained, as Jesus had directed him, always near at hand, and it was he who supplied David’s messengers with information from hour to hour which they carried to David at the garden camp, and which was then relayed to the hiding apostles and to Jesus’ family.
183:4.6 (1976.4) אכן, יוּכֵּה הָרֹעֶה וּתְפוּצֶיןָ הַצֹּאן! אף כי הם כולם הבינו במעורפל כי המאסטר הזהיר אותם מראש כי כזה יהיה המצב, היעלמותו הפתאומית הכניסה אותם להלם כזה שהם לא הצליחו להשתמש במוחותיהם באופן הרגיל.		183:4.6 (1976.4) Surely, the shepherd is smitten and the sheep are scattered! While they all vaguely realize that Jesus has forewarned them of this very situation, they are too severely shocked by the Master’s sudden disappearance to be able to use their minds normally.
183:4.7 (1976.5) היה זה מעט לאחר עלות השחר – ממש לאחר שפטרוס נשלח להצטרף אל אחִיו – שהגיע למחנה יהודה, אחיו בבשר ובדם של ישוע. הוא היה חסר-נשימה כמעט, שכן הקדים את יתר בני משפחתו של ישוע, ורק בכדי להתעדכן שהמאסטר כבר הושם במעצר; והוא מיהר חזרה במורד דרך יריחו על-מנת לבשר את החדשות לאמו, לאחיו ולאחיותיו. באמצעות יהודה, שלח דוד זבדיה מסר לבני משפחתו של ישוע, וביקש מהם להתכנס בביתם של מרתה ומרים בבית עניא ושם להמתין לחדשות השוטפות אשר יביאו אליהם הרצים שלו.		183:4.7 (1976.5) It was shortly after daylight and just after Peter had been sent to join his brother, that Jude, Jesus’ brother in the flesh, arrived in the camp, almost breathless and in advance of the rest of Jesus’ family, only to learn that the Master had already been placed under arrest; and he hastened back down the Jericho road to carry this information to his mother and to his brothers and sisters. David Zebedee sent word to Jesus’ family, by Jude, to forgather at the house of Martha and Mary in Bethany and there await news which his messengers would regularly bring them.
183:4.8 (1976.6) וזה היה מצבם של השליחים, של ראשי התלמידים ושל בני משפחתו הארצית של ישוע, במהלך המחצית השנייה של יום חמישי ובמהלך שעות הבוקר המוקדמות של יום שישי. וכל הקבוצות והיחידים הללו שמרו על קשר זה עם זה באמצעות שירות הרצים של דוד זבדיה, אשר המשיך לפעול מן המטה שלו במחנה בגת שמנים.		183:4.8 (1976.6) This was the situation during the last half of Thursday night and the early morning hours of Friday as regards the apostles, the chief disciples, and the earthly family of Jesus. And all these groups and individuals were kept in touch with each other by the messenger service which David Zebedee continued to operate from his headquarters at the Gethsemane camp.
5. בדרך לארמון הכוהן הגדול ^top		5. On the Way to the High Priest’s Palace ^top
183:5.1 (1977.1) מחלוקת פרצה בין מפקד משמר המקדש היהודי לבין מפקד פלוגת החיילים הרומית, בטרם אלו יצאו מן הגן עם ישוע. חילוקי הדעות נסבו על המקום שאליו יילקח ישוע. מפקד משמר המקדש ציווה לקחתו אל כיפא, הכוהן הגדול המכהן. מפקד פלוגת החיילים הרומיים הנחה לקחת את ישוע אל ארמונו של חנן, הכוהן הגדול הקודם וחותנו של כיפא. הוא ציווה לעשות כן משום שהרומאים נהגו להתייעץ במישרין עם חנן בכל הנוגע לאכיפת חוקי הדת היהודיים הממוסדים. ופקודתו של המפקד הרומי היא אשר מולאה; הם לקחו את ישוע אל ביתו של חנן לשם חקירתו הראשונית.		183:5.1 (1977.1) Before they started away from the garden with Jesus, a dispute arose between the Jewish captain of the temple guards and the Roman captain of the company of soldiers as to where they were to take Jesus. The captain of the temple guards gave orders that he should be taken to Caiaphas, the acting high priest. The captain of the Roman soldiers directed that Jesus be taken to the palace of Annas, the former high priest and father-in-law of Caiaphas. And this he did because the Romans were in the habit of dealing directly with Annas in all matters having to do with the enforcement of the Jewish ecclesiastical laws. And the orders of the Roman captain were obeyed; they took Jesus to the home of Annas for his preliminary examination.
183:5.2 (1977.2) יהודה, אשר צעד לצד המפקדים, שמע את כל אשר נאמר, אך הוא לא נטל כל חלק במחלוקת, שכן לא המפקד היהודי ולא הקצין הרומי אבו לשוחח עם הבוגד – הם רחשו לו בוז כה עמוק.		183:5.2 (1977.2) Judas marched along near the captains, overhearing all that was said, but took no part in the dispute, for neither the Jewish captain nor the Roman officer would so much as speak to the betrayer—they held him in such contempt.
183:5.3 (1977.3) בסביבות הזמן הזה נזכר יוחנן זבדיה בהנחייתו של המאסטר כי יישאר בסמוך אליו והוא מיהר לצדו של ישוע, אשר צעד בינות לשני המפקדים. מפקד משמר המקדש ראה את יוחנן מתקרב וציווה על עוזרו: ״תפוס את האדם הזה וקשור אותו. הוא אחד מחסידיו של זה.״ ואולם, כאשר שמע זאת המפקד הרומי, הוא הביט סביב, ראה את יוחנן, וציווה כי ישלחו את השליח אליו וכי איש לא ייגע בו לרעה. אז אמר המפקד הרומי למפקד היהודי: ״האדם הזה אינו בוגד ואינו פחדן. ראיתי אותו בגן והוא לא שלף חרב בכדי להתנגד לנו. הוא היה אמיץ דיו להתקרב בכדי להיות לצד המאסטר שלו, ואני אוסר על כולם לגעת בו. החוק הרומי מתיר לכל אסיר כי יתלווה אליו לפחות חבר אחד למשפט, ואין לאסור על אדם זה לעמוד לצד המאסטר שלו, האסיר.״ כאשר שמע זאת יהודה, הוא הרגיש מבויש ומושפל עד כדי כך שבחר ללכת מאחורי הצועדים, והגיע אל ארמונו של חנן לבדו.		183:5.3 (1977.3) About this time John Zebedee, remembering his Master’s instructions to remain always near at hand, hurried up near Jesus as he marched along between the two captains. The commander of the temple guards, seeing John come up alongside, said to his assistant: “Take this man and bind him. He is one of this fellow’s followers.” But when the Roman captain heard this and, looking around, saw John, he gave orders that the apostle should come over by him, and that no man should molest him. Then the Roman captain said to the Jewish captain: “This man is neither a traitor nor a coward. I saw him in the garden, and he did not draw a sword to resist us. He has the courage to come forward to be with his Master, and no man shall lay hands on him. The Roman law allows that any prisoner may have at least one friend to stand with him before the judgment bar, and this man shall not be prevented from standing by the side of his Master, the prisoner.” And when Judas heard this, he was so ashamed and humiliated that he dropped back behind the marchers, coming up to the palace of Annas alone.
183:5.4 (1977.4) וזהו ההסבר לכך שיוחנן זבדיה הורשה להישאר לצד ישוע לאורך כל המבחנים הקשים אשר נכונו לו באותו לילה וביום שלמחרת. היהודים חששו להתנכל ליוחנן, או לפגוע בו בצורה כלשהי, משום שניתן לו מעין מעמד של עורך-דין רומי, אשר מונה להשקיף על מעשי בית הדין הדתי היהודי. המעמד המיוחד אשר הוקנה ליוחנן התחזק עוד יותר כאשר המפקד הרומי הורה לעוזרו, בעת שמסר את ישוע לידי מפקד משמר המקדש, בסמוך לשער ארמונו של חנן: ״התלווה אל האסיר הזה וודא שהיהודים לא יהרגו אותו ללא אישורו של פילטוס. שמור עליו לבל ירצחו אותו, וראה כי חברו, איש הגליל, מורשה לעמוד לצדו ולהשקיף על כל מה שיתרחש.״ וכך יכול היה יוחנן לעמוד בסמוך לישוע ממש עד לזמן מותו על הצלב, זאת בעוד שיתר עשרת השליחים חויבו להמשיך ולהסתתר. יוחנן נמצא תחת ההגנה הרומית, והיהודים לא העזו לפגוע בו עד לאחר מות המאסטר.		183:5.4 (1977.4) And this explains why John Zebedee was permitted to remain near Jesus all the way through his trying experiences this night and the next day. The Jews feared to say aught to John or to molest him in any way because he had something of the status of a Roman counselor designated to act as observer of the transactions of the Jewish ecclesiastical court. John’s position of privilege was made all the more secure when, in turning Jesus over to the captain of the temple guards at the gate of Annas’s palace, the Roman, addressing his assistant, said: “Go along with this prisoner and see that these Jews do not kill him without Pilate’s consent. Watch that they do not assassinate him, and see that his friend, the Galilean, is permitted to stand by and observe all that goes on.” And thus was John able to be near Jesus right on up to the time of his death on the cross, though the other ten apostles were compelled to remain in hiding. John was acting under Roman protection, and the Jews dared not molest him until after the Master’s death.
183:5.5 (1977.5) ולאורך כל הדרך עד לארמונו של חנן, ישוע לא פצה את פיו. מרגע מעצרו ועד להופעתו בפני חנן, בן האדם לא הוציא ולו מילה אחת מפיו.		183:5.5 (1977.5) And all the way to the palace of Annas, Jesus opened not his mouth. From the time of his arrest to the time of his appearance before Annas, the Son of Man spoke no word.