מסמך 184		Paper 184
לפני בית הדין של הסנהדרין		Before the Sanhedrin Court
184:0.1 (1978.1) נציגים מטעמו של חנן הנחו בחשאי את מפקד החיילים הרומיים להביא את ישוע מיד לאחר מעצרו אל ארמונו של חנן. הכוהן הראשי לשעבר ביקש לשמר את יוקרתו כסמכות הדתית העליונה של היהודים. הייתה גם תכלית נוספת להחזקתו של ישוע בביתו למשך מספר שעות, והיא לאפשר זמן לזמֶן כחוק את בית הדין של הסנהדרין. היה זה בלתי-חוקי לכנס את הסנהדרין בטרם שעת הצעת מנחות הבוקר במקדש, והקורבנות הללו הוצעו בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר.		184:0.1 (1978.1) REPRESENTATIVES of Annas had secretly instructed the captain of the Roman soldiers to bring Jesus immediately to the palace of Annas after he had been arrested. The former high priest desired to maintain his prestige as the chief ecclesiastical authority of the Jews. He also had another purpose in detaining Jesus at his house for several hours, and that was to allow time for legally calling together the court of the Sanhedrin. It was not lawful to convene the Sanhedrin court before the time of the offering of the morning sacrifice in the temple, and this sacrifice was offered about three o’clock in the morning.
184:0.2 (1978.2) חנן ידע שבית דין של חברי הסנהדרין המתין בארמונו של חתנו, כיפא. עד חצות הליל, התכנסו כשלושים מחברי הסנהדרין בביתו של הכוהן הגדול, כך שהם יהיו מוכנים לשפוט את ישוע כאשר זה יובא לפניהם. החברים אשר נאספו היו אך ורק אלו אשר התנגדו נחרצות ובאופן פומבי לישוע ולתורתו. רק עשרים-ושלושה חברים נדרשו על-מנת לשמש כבית דין.		184:0.2 (1978.2) Annas knew that a court of Sanhedrists was in waiting at the palace of his son-in-law, Caiaphas. Some thirty members of the Sanhedrin had gathered at the home of the high priest by midnight so that they would be ready to sit in judgment on Jesus when he might be brought before them. Only those members were assembled who were strongly and openly opposed to Jesus and his teaching since it required only twenty-three to constitute a trial court.
184:0.3 (1978.3) כשלוש שעות שהה ישוע בארמונו של חנן על הר הזיתים, לא רחוק ממקום מעצרו בגת שמנים. יוחנן זבדיה היה חופשי ובטוח בארמונו של חנן לא רק בשל פקודתו של המפקד הרומי, אלא גם משום שהוא ואחיו יעקב היו מוכרים היטב למשרתים הוותיקים, לפי שהם התארחו פעמים רבות בארמון, שכן הכוהן הגדול לשעבר היה קרוב משפחה רחוק של אמם, שלומית.		184:0.3 (1978.3) Jesus spent about three hours at the palace of Annas on Mount Olivet, not far from the garden of Gethsemane, where they arrested him. John Zebedee was free and safe in the palace of Annas not only because of the word of the Roman captain, but also because he and his brother James were well known to the older servants, having many times been guests at the palace as the former high priest was a distant relative of their mother, Salome.
1. החקירה על-ידי חנן ^top		1. Examination by Annas ^top
184:1.1 (1978.4) חנן, אשר התעשר הודות להכנסות המקדש, ואשר חתנו היה הכוהן הגדול המכהן בפועל, ובנוסף לכך קיים מערכת יחסים עם השלטונות הרומיים, אכן היה האדם היהודי החזק ביותר. הוא היה תככן ומתכנן פוליטי ערמומי. הוא ביקש להכווין את האופן שבו ייפטרו מישוע; הוא חשש מלהפקיד משימה חשובה שכזו בידיו האגרסיביות והגסות של חתנו. חנן רצה לוודא כי משפטו של המאסטר יתנהל בשליטתם של הצדוקים; הוא חשש מן האפשרות שהפרושים יביעו כלפיו אהדה, בראותו כי למעשה כמעט כל חברי הסנהדרין מטעם הפרושים תמכו בדרכו של ישוע.		184:1.1 (1978.4) Annas, enriched by the temple revenues, his son-in-law the acting high priest, and with his relations to the Roman authorities, was indeed the most powerful single individual in all Jewry. He was a suave and politic planner and plotter. He desired to direct the matter of disposing of Jesus; he feared to trust such an important undertaking wholly to his brusque and aggressive son-in-law. Annas wanted to make sure that the Master’s trial was kept in the hands of the Sadducees; he feared the possible sympathy of some of the Pharisees, seeing that practically all of those members of the Sanhedrin who had espoused the cause of Jesus were Pharisees.
184:1.2 (1978.5) חנן לא ראה את ישוע מזה שנים אחדות, מאז שהמאסטר ביקר בביתו ועזב מיד לאור היחס הקר והמנוכר שלו זכה. חנן התיימר להיעזר בהיכרות המוקדמת ביניהם על-מנת לנסות ולשכנע את ישוע להתכחש לטענותיו ולעזוב את פלשתינה. הוא לא רצה לקחת חלק ברציחתו של אדם טוב, והוא סבר כי ישוע יבחר לעזוב את הארץ מאשר למות. ואולם, כאשר ניצב חנן בפני איש הגליל החסון והנחוש, הוא ידע מיד כי לא יהיה כל טעם בהצעות האלה. ישוע היה אפילו מלכותי יותר ובעל נוכחות רבה מאלה שחנן זכר.		184:1.2 (1978.5) Annas had not seen Jesus for several years, not since the time when the Master called at his house and immediately left upon observing his coldness and reserve in receiving him. Annas had thought to presume on this early acquaintance and thereby attempt to persuade Jesus to abandon his claims and leave Palestine. He was reluctant to participate in the murder of a good man and had reasoned that Jesus might choose to leave the country rather than to suffer death. But when Annas stood before the stalwart and determined Galilean, he knew at once that it would be useless to make such proposals. Jesus was even more majestic and well poised than Annas remembered him.
184:1.3 (1979.1) כאשר ישוע היה צעיר, חנן התעניין בו עד מאוד, אך כעת, העובדה שישוע סילק את חלפני הכספים ואת הסוחרים אל מחוץ למקדש העמידה את הכנסותיו של חנן בסכנה. המעשה הזה עורר את טינת הכוהן הגדול לשעבר אף הרבה יותר מאשר תורתו של ישוע.		184:1.3 (1979.1) When Jesus was young, Annas had taken a great interest in him, but now his revenues were threatened by what Jesus had so recently done in driving the money-changers and other commercial traders out of the temple. This act had aroused the enmity of the former high priest far more than had Jesus’ teachings.
184:1.4 (1979.2) חנן נכנס אל אולם קבלת הקהל הרחב שלו, התיישב על כיסא גדול וציווה כי ישוע יובא לפניו. לאחר שסקר את המאסטר בדממה במשך רגעים אחדים, אמר: ״אתה מבין שצריך לעשות משהו בנוגע לתורה שלך, שכן אתה מפר את הסדר הטוב בארצנו.״ בעוד שחנן התבונן בקפדנות בישוע, הישיר המאסטר את מבטו אליו, אך לא אמר דבר. שוב דיבר חנן, ״מהם שמות התלמידים שלך, חוץ משמעון הקנאי, המתסיס?״ ושוב התבונן בו ישוע מלמעלה ועד למטה, אך לא ענה.		184:1.4 (1979.2) Annas entered his spacious audience chamber, seated himself in a large chair, and commanded that Jesus be brought before him. After a few moments spent in silently surveying the Master, he said: “You realize that something must be done about your teaching since you are disturbing the peace and order of our country.” As Annas looked inquiringly at Jesus, the Master looked full into his eyes but made no reply. Again Annas spoke, “What are the names of your disciples, besides Simon Zelotes, the agitator?” Again Jesus looked down upon him, but he did not answer.
184:1.5 (1979.3) חנן הוטרד עד מאוד מסירובו של ישוע לענות לו על שאלותיו. הוא היה כה מוטרד, עד שאמר לו: ״לא אכפת לך אם אני לטובתך או לא? אינך מתייחס לכוח שיש בידי כדי להשפיע על המשפט הקרב שלך?״ כאשר שמע זאת ישוע הוא אמר: ״חנן, יודע אתה שלא תוכל לעשות לי דבר, אלא אם כן ירשה זאת אבי. יש אשר יחסלו את בן האדם בשל בורותם; הם פשוט אינם יודעים לעשות טוב יותר, אך אתה, חבר, אתה יודע מה אתה עושה. איך תוכל, אפוא, לדחות את אור האלוהים?״		184:1.5 (1979.3) Annas was considerably disturbed by Jesus’ refusal to answer his questions, so much so that he said to him: “Do you have no care as to whether I am friendly to you or not? Do you have no regard for the power I have in determining the issues of your coming trial?” When Jesus heard this, he said: “Annas, you know that you could have no power over me unless it were permitted by my Father. Some would destroy the Son of Man because they are ignorant; they know no better, but you, friend, know what you are doing. How can you, therefore, reject the light of God?”
184:1.6 (1979.4) טון הדיבור הנעים שבו פנה ישוע אל חנן כמעט ובלבל אותו. ואולם, הוא כבר גמר אומר שישוע חייב או לעזוב את פלשתינה, או למות; על-כן אזר אומץ ושאל: ״מה בדיוק אתה מנסה ללמד את העם? מי אתה טוען שאתה?״ ענה לו ישוע: ״היטב תדע כי דיברתי בפומבי באוזני העולם. לימדתי בבתי הכנסת ופעמים רבות גם בבית מקדש, ושם האזינו לי כל היהודים ורבים מן הגויים. לא נשאתי דבר בסתר; למה זה, אפוא, תשאלני על תורתי? למה שלא תזמֵן את אלו אשר שמעו אותי ותשאל אותם? הרי ירושלים כולה שמעה את דבריי, אפילו אם אתה עצמך לא שמעת.״ אך לפני שהספיק חנן לענות, ניגש המשרת הראשי של הארמון, אשר עמד קרוב, סטר לישוע על פניו ואמר, ״איך אתה מעז לענות לכוהן הגדול במילים שכאלה?״ חנן לא גער כלל במשרתו, אך ישוע פנה אליו ואמר, ״ידידי, אם אמרתי דבר-מה רע, הגד מה אמרתי רע; אך אם אמת דיברתי, למה אתה מכה אותי?״		184:1.6 (1979.4) The kindly manner in which Jesus spoke to Annas almost bewildered him. But he had already determined in his mind that Jesus must either leave Palestine or die; so he summoned up his courage and asked: “Just what is it you are trying to teach the people? What do you claim to be?” Jesus answered: “You know full well that I have spoken openly to the world. I have taught in the synagogues and many times in the temple, where all the Jews and many of the gentiles have heard me. In secret I have spoken nothing; why, then, do you ask me about my teaching? Why do you not summon those who have heard me and inquire of them? Behold, all Jerusalem has heard that which I have spoken even if you have not yourself heard these teachings.” But before Annas could make reply, the chief steward of the palace, who was standing near, struck Jesus in the face with his hand, saying, “How dare you answer the high priest with such words?” Annas spoke no words of rebuke to his steward, but Jesus addressed him, saying, “My friend, if I have spoken evil, bear witness against the evil; but if I have spoken the truth, why, then, should you smite me?”
184:1.7 (1979.5) אף-על-פי שחנן הצטער על כך שמשרתו סטר לישוע, הוא היה גאה מדי מכדי להתייחס לכך. מתוך הבלבול שבו היה שרוי, הוא פרש לחדר אחר והשאיר במשך שעה כמעט את ישוע לבדו עם משרתי הבית ועם שומרי המקדש.		184:1.7 (1979.5) Although Annas regretted that his steward had struck Jesus, he was too proud to take notice of the matter. In his confusion he went into another room, leaving Jesus alone with the household attendants and the temple guards for almost an hour.
184:1.8 (1979.6) כאשר חזר, הוא ניגש אל צד המאסטר ואמר, ״האם אתה מתיימר להיות המשיח, גואל ישראל?״ אמר ישוע: ״חנן, אתה מכיר אותי מצעירותי. אתה יודע שאני לא טוען להיות דבר פרט למה שקבע אבי, וכי נשלחתי עבור כל בני האדם, גויים כיהודים.״ אמר לו אז חנן: ״נאמר לי כי טענת שאתה המשיח; האם נכון הדבר?״ נשא ישוע את מבטו אל חנן ואמר רק, ״כך אתה אמרת.״		184:1.8 (1979.6) When he returned, going up to the Master’s side, he said, “Do you claim to be the Messiah, the deliverer of Israel?” Said Jesus: “Annas, you have known me from the times of my youth. You know that I claim to be nothing except that which my Father has appointed, and that I have been sent to all men, gentile as well as Jew.” Then said Annas: “I have been told that you have claimed to be the Messiah; is that true?” Jesus looked upon Annas but only replied, “So you have said.”
184:1.9 (1980.1) בסביבות הזמן הזה הגיעו שליחים מארמונו של כיפא על-מנת לברר באיזו שעה יובא ישוע לפני בית הדין של הסנהדרין, ומכיוון שהשחר כבר היה קרוב, חנן חשב כי מוטב שישלח את ישוע אל כיפא, כשהוא קשור ונתון בחזקתם של שומרי המקדש. הוא עצמו הלך אחריהם זמן קצר לאחר מכן.		184:1.9 (1980.1) About this time messengers arrived from the palace of Caiaphas to inquire what time Jesus would be brought before the court of the Sanhedrin, and since it was nearing the break of day, Annas thought best to send Jesus bound and in the custody of the temple guards to Caiaphas. He himself followed after them shortly.
2. פטרוס בחצר ^top		2. Peter in the Courtyard ^top
184:2.1 (1980.2) כאשר חבורת השומרים והחיילים התקרבה אל שערי ארמונו של חנן, יוחנן זבדיה צעד לצד מפקד החיילים הרומי. יהודה צעד מרחק מה מאחור, ושמעון פטרוס היה במרחק רב מאחור. לאחר שיוחנן נכנס אל חצר הארמון עם ישוע והשומרים, התקרב יהודה אל השער, אך מכיוון שראה שם את ישוע ואת יוחנן, המשיך אל ביתו של כיפא, ביודעו ששם עתיד להתקיים המשפט האמיתי של המאסטר. מעט לאחר שעזב יהודה, שמעון פטרוס הגיע. יוחנן ראה אותו עומד מול השער ממש בזמן שעמדו לקחת את ישוע אל תוך הארמון. השוערת אשר שמרה על השער הכירה את יוחנן, וכאשר הוא דיבר אליה וביקש ממנה להכניס את שמעון היא נענתה לו בשמחה.		184:2.1 (1980.2) As the band of guards and soldiers approached the entrance to the palace of Annas, John Zebedee was marching by the side of the captain of the Roman soldiers. Judas had dropped some distance behind, and Simon Peter followed afar off. After John had entered the palace courtyard with Jesus and the guards, Judas came up to the gate but, seeing Jesus and John, went on over to the home of Caiaphas, where he knew the real trial of the Master would later take place. Soon after Judas had left, Simon Peter arrived, and as he stood before the gate, John saw him just as they were about to take Jesus into the palace. The portress who kept the gate knew John, and when he spoke to her, requesting that she let Peter in, she gladly assented.
184:2.2 (1980.3) לאחר שנכנס אל החצר, התקרב פטרוס אל האש וביקש להתחמם, שכן הלילה היה צונן. הוא הרגיש מאוד לא במקום, שם בינות לאויביו של ישוע, ואכן, הוא היה שלא במקומו. ישוע לא הנחה אותו להישאר קרוב אליו כפי שביקש זאת מיוחנן. פטרוס היה אמור להיות כשאר השליחים, אשר הוזהרו בפירוש שלא לסכן את חייהם בזמנים האלה של המשפט והצליבה של המאסטר שלהם.		184:2.2 (1980.3) Peter, upon entering the courtyard, went over to the charcoal fire and sought to warm himself, for the night was chilly. He felt very much out of place here among the enemies of Jesus, and indeed he was out of place. The Master had not instructed him to keep near at hand as he had admonished John. Peter belonged with the other apostles, who had been specifically warned not to endanger their lives during these times of the trial and crucifixion of their Master.
184:2.3 (1980.4) פטרוס השליך את חרבו מעט לפני שהגיע אל הארמון ולפיכך היה בלתי-חמוש כאשר נכנס אל חצר הארמון של חנן. דעתו הייתה שרויה במערבולת של בלבול; הוא התקשה לתפוש את העובדה שישוע נעצר. הוא לא הצליח לתפוש את המצב לאשורו – כי הוא נמצא בחצרו של חנן, מתחמם לצד משרתיו של הכוהן הגדול. הוא תמה מה עשו יתר השליחים, וגם חכך בדעתו כיצד הצליח יוחנן להיכנס לארמון, והחליט שזה משום שהכיר את המשרתים, מכיוון שהוא ביקש מן השוערת להכניסו.		184:2.3 (1980.4) Peter threw away his sword shortly before he came up to the palace gate so that he entered the courtyard of Annas unarmed. His mind was in a whirl of confusion; he could scarcely realize that Jesus had been arrested. He could not grasp the reality of the situation—that he was here in the courtyard of Annas, warming himself beside the servants of the high priest. He wondered what the other apostles were doing and, in turning over in his mind as to how John came to be admitted to the palace, concluded that it was because he was known to the servants, since he had bidden the gate-keeper admit him.
184:2.4 (1980.5) מעט לאחר שהשוערת הכניסה את פטרוס, ובעודו מתחמם לצד האש, היא ניגשה אליו ואמרה בקנטרנות, ״האם גם אתה אחד מתלמידיו של האיש הזה?״ עתה פטרוס לא היה צריך להיות מופתע מכך שהיא זיהתה אותו, שהרי יוחנן היה זה אשר ביקש מן הנערה להכניסו בשערי הארמון; ואולם הוא היה שרוי בעצבים ובמתח כה גדולים, עד שעצם הזיהוי גרם לו לאבד את עשתונותיו, והמחשבה העיקרית אשר עלתה במוחו הייתה כי עליו להישאר בחיים, ועל-כן ענה מיד על שאלתה של הנערה ואמר, ״אני לא.״		184:2.4 (1980.5) Shortly after the portress let Peter in, and while he was warming himself by the fire, she went over to him and mischievously said, “Are you not also one of this man’s disciples?” Now Peter should not have been surprised at this recognition, for it was John who had requested that the girl let him pass through the palace gates; but he was in such a tense nervous state that this identification as a disciple threw him off his balance, and with only one thought uppermost in his mind—the thought of escaping with his life—he promptly answered the maid’s question by saying, “I am not.”
184:2.5 (1980.6) מעט מאוד לאחר מכן ניגש משרת אחר אל פטרוס ושאל: ״האם לא ראיתי אותך בגן בשעה שעצרו את הבחור הזה? האין גם אתה אחד מחסידיו?״ כעת פטרוס היה מבוהל לחלוטין; הוא לא ראה כיצד יוכל לחמוק בבטחה מן המאשימים הללו; ועל-כן הכחיש בנחישות כל קשר לישוע ואמר, ״אינני מכיר את האיש הזה, ואני גם אינני אחד מחסידיו.״		184:2.5 (1980.6) Very soon another servant came up to Peter and asked: “Did I not see you in the garden when they arrested this fellow? Are you not also one of his followers?” Peter was now thoroughly alarmed; he saw no way of safely escaping from these accusers; so he vehemently denied all connection with Jesus, saying, “I know not this man, neither am I one of his followers.”
184:2.6 (1980.7) בסביבות אותה שעה לקחה השוערת את פטרוס הצידה ואמרה לו: ״אני בטוחה שאתה תלמיד של ישוע הזה, לא רק בגלל שאחד מחסידיו ביקש ממני להכניס אותך אל החצר, אלא גם כי אחותי שכאן אומרת שראתה אותך במקדש עם האדם הזה. למה אתה מכחיש את זה?״ לשמע ההאשמה, הכחיש פטרוס כל קשר לישוע, קילל נמרצות וחזר ואמר שוב, ״אני אינני חסיד של האדם הזה; אני אפילו לא מכיר אותו; מעולם לא שמעתי עליו קודם.״		184:2.6 (1980.7) About this time the portress of the gate drew Peter to one side and said: “I am sure you are a disciple of this Jesus, not only because one of his followers bade me let you in the courtyard, but my sister here has seen you in the temple with this man. Why do you deny this?” When Peter heard the maid accuse him, he denied all knowledge of Jesus with much cursing and swearing, again saying, “I am not this man’s follower; I do not even know him; I never heard of him before.”
184:2.7 (1981.1) פטרוס התרחק מהאש למשך זמן-מה והסתובב בחצר. הוא רצה לברוח, אך חשש למשוך תשומת לב אל עצמו. מכיוון שהיה לו קר, הוא חזר אל קרבת האש ואחד מן האנשים אשר עמד בסמוך אמר: ״בטוח שאתה אחד מתלמידיו של האיש הזה. ישוע הוא גלילי, וגם המבטא שלך מסגיר אותך, כי גם אתה מדבר כמו גלילי.״ ושוב הכחיש פטרוס כל קשר למאסטר שלו.		184:2.7 (1981.1) Peter left the fireside for a time while he walked about the courtyard. He would have liked to have escaped, but he feared to attract attention to himself. Getting cold, he returned to the fireside, and one of the men standing near him said: “Surely you are one of this man’s disciples. This Jesus is a Galilean, and your speech betrays you, for you also speak as a Galilean.” And again Peter denied all connection with his Master.
184:2.8 (1981.2) פטרוס היה כל-כך נסער עד שהוא ביקש להתנתק ממאשימיו, התרחק מן האש ונותר לבדו על המרפסת. לאחר שהתבודד במשך יותר משעה, שוב פגשו אותו השוערת ואחותה, ושוב שתיהן הקניטו אותו וטענו כי הוא הינו חסיד של ישוע. ושוב הוא הכחיש את ההאשמה. ממש בזמן שהכחיש שוב כל קשר לישוע, קרא התרנגול ופטרוס נזכר בדברי האזהרה של המאסטר מוקדם יותר באותו הלילה. בזמן שעמד שם ולבו כבד מן האשמה, נפתחו שערי הארמון והשומרים הובילו את ישוע בדרך אל כיפא. בעת שהמאסטר חלף בסמוך לפטרוס, הוא ראה לאור הלפידים את מבע הייאוש על פניו של השליח-לשעבר, אשר לפנים היה בעל ביטחון ועל-פני השטח גם אמיץ, והוא פנה להסתכל בפטרוס. פטרוס לא שכח את המבט הזה עד סוף ימיו. היה זה מבט של חמלה מהולה באהבה ששום אדם בן-תמותה לא ראה מעולם על פניו של המאסטר.		184:2.8 (1981.2) Peter was so perturbed that he sought to escape contact with his accusers by going away from the fire and remaining by himself on the porch. After more than an hour of this isolation, the gate-keeper and her sister chanced to meet him, and both of them again teasingly charged him with being a follower of Jesus. And again he denied the accusation. Just as he had once more denied all connection with Jesus, the cock crowed, and Peter remembered the words of warning spoken to him by his Master earlier that same night. As he stood there, heavy of heart and crushed with the sense of guilt, the palace doors opened, and the guards led Jesus past on the way to Caiaphas. As the Master passed Peter, he saw, by the light of the torches, the look of despair on the face of his former self-confident and superficially brave apostle, and he turned and looked upon Peter. Peter never forgot that look as long as he lived. It was such a glance of commingled pity and love as mortal man had never beheld in the face of the Master.
184:2.9 (1981.3) לאחר שישוע והשומרים יצאו משערי הארמון, פטרוס הלך בעקבותיהם, אך רק למרחק קצר. הוא לא יכול היה להמשיך הלאה. הוא ישב בצד הדרך ומירר בבכי. ולאחר שהזיל את הדמעות האלה של יגונו, נפנה אל עבר המחנה בתקווה למצוא את אחיו, אנדראס. כאשר הגיע אל המחנה הוא מצא רק את דוד זבדיה, אשר שלח רץ על-מנת שיוביל אותו למקום שבו הסתתר אחיו בירושלים.		184:2.9 (1981.3) After Jesus and the guards passed out of the palace gates, Peter followed them, but only for a short distance. He could not go farther. He sat down by the side of the road and wept bitterly. And when he had shed these tears of agony, he turned his steps back toward the camp, hoping to find his brother, Andrew. On arriving at the camp, he found only David Zebedee, who sent a messenger to direct him to where his brother had gone to hide in Jerusalem.
184:2.10 (1981.4) כלל ההתנסות של פטרוס התרחשה בחצר הארמון של חנן, על הר הזיתים. הוא לא עקב אחרי ישוע אל ארמונו של הכוהן הגדול, כיפא. העובדה שקריאת התרנגול גרמה לפטרוס להכיר בכך שהתכחש שוב ושוב למאסטר שלו מעידה על כך שכל אלה התרחשו מחוץ לירושלים, שכן נאסר לגדל עופות בתוך תחומי העיר גופא.		184:2.10 (1981.4) Peter’s entire experience occurred in the courtyard of the palace of Annas on Mount Olivet. He did not follow Jesus to the palace of the high priest, Caiaphas. That Peter was brought to the realization that he had repeatedly denied his Master by the crowing of a cock indicates that this all occurred outside of Jerusalem since it was against the law to keep poultry within the city proper.
184:2.11 (1981.5) עד אשר קריאת התרנגול החזירה את פטרוס לעשתונותיו, כל מה שחשב עליו בזמן שעלה וירד במדרגות על-מנת להתחמם היה רק באיזו פיקחות התחמק מהאשמותיהם של המשרתים, וכיצד הצליח להתחמק מכוונתם לזהות אותו עם ישוע. עד אז, הוא חשב רק על כך שלא הייתה למשרתים כל זכות מוסרית, או חוקית, לחקור אותו, והוא ממש ברך את עצמו על האופן שבו חשב שהצליח להתחמק מלהיות מזוהה, ואולי אפילו להיעצר ולהיכלא. רק כאשר קרא התרנגול, הבין פטרוס כי הוא התכחש למאסטר שלו. ורק כאשר ישוע התבונן בו, הוא הבין כי לא הצליח לעמוד במחויבויותיו כשגריר המלכות.		184:2.11 (1981.5) Until the crowing of the cock brought Peter to his better senses, he had only thought, as he walked up and down the porch to keep warm, how cleverly he had eluded the accusations of the servants, and how he had frustrated their purpose to identify him with Jesus. For the time being, he had only considered that these servants had no moral or legal right thus to question him, and he really congratulated himself over the manner in which he thought he had avoided being identified and possibly subjected to arrest and imprisonment. Not until the cock crowed did it occur to Peter that he had denied his Master. Not until Jesus looked upon him, did he realize that he had failed to live up to his privileges as an ambassador of the kingdom.
184:2.12 (1981.6) לאחר שלקח את הצעד הראשון בנתיב ההתפשרות, בדרך הקלה ביותר, נדמה כי לא נותרה לפטרוס ברירה, אלא להמשיך בנתיב שעליו החליט. נדרש אופי חזק ונאצל על-מנת להתחיל בשגיאה ואז לפנות ולבחור בדרך הישר. לעיתים קרובות מדי, דעתו של אדם נוטה להצדיק את המשך הצעידה בדרך השגויה שבה התחיל ללכת.		184:2.12 (1981.6) Having taken the first step along the path of compromise and least resistance, there was nothing apparent to Peter but to go on with the course of conduct decided upon. It requires a great and noble character, having started out wrong, to turn about and go right. All too often one’s own mind tends to justify continuance in the path of error when once it is entered upon.
184:2.13 (1982.1) פטרוס לא באמת האמין שיזכה למחילה מלאה, אלא רק לאחר שפגש את המאסטר לאחר תחייתו מן המתים וראה שהתקבל על-ידו ממש כפי שנהג לפני מאורעות הלילה הטראגי הזה של ההתכחשויות.		184:2.13 (1982.1) Peter never fully believed that he could be forgiven until he met his Master after the resurrection and saw that he was received just as before the experiences of this tragic night of the denials.
3. לפני בית הדין של חברי הסנהדרין ^top		3. Before the Court of Sanhedrists ^top
184:3.1 (1982.2) היה זה בסביבות השעה שלוש ושלושים בבוקר של יום שישי הזה, שהכוהן הגדול, כיפא, קרא את בית הדין החוקר של הסנהדרין לסדר וביקש כי ישוע יובא בפניהם על-מנת לעמוד למשפט רשמי. שלוש פעמים בעבר כבר חרצה הסנהדרין ברוב גדול את גורלו של ישוע למיתה, והחליטה כי הוא בן מוות בעוון האשמות בלתי-רשמיות כי הוא הינו מפר חוק, מחלל קודש ומזלזל במסורות אבות האומה.		184:3.1 (1982.2) It was about half past three o’clock this Friday morning when the chief priest, Caiaphas, called the Sanhedrist court of inquiry to order and asked that Jesus be brought before them for his formal trial. On three previous occasions the Sanhedrin, by a large majority vote, had decreed the death of Jesus, had decided that he was worthy of death on informal charges of lawbreaking, blasphemy, and flouting the traditions of the fathers of Israel.
184:3.2 (1982.3) לא הייתה זו פגישה מן המניין של הסנהדרין, והיא אף לא התקיימה במקום הרגיל, לשכת הגזית אשר במקדש. היה זה בית דין מיוחד אשר מנה כשלושים מחברי הסנהדרין אשר התכנס בארמון הכוהן הגדול. יוחנן זבדיה היה נוכח לצד ישוע לאורך מה שכונה משפט.		184:3.2 (1982.3) This was not a regularly called meeting of the Sanhedrin and was not held in the usual place, the chamber of hewn stone in the temple. This was a special trial court of some thirty Sanhedrists and was convened in the palace of the high priest. John Zebedee was present with Jesus throughout this so-called trial.
184:3.3 (1982.4) הכוהנים הראשיים הללו, וכן הסופרים, הצדוקים וכמה מן הפרושים, החמיאו לעצמם על כך שישוע, זה אשר ערער על מעמדם וקרא תיגר על סמכותם, הוחזק כעת בבטחה בידיהם! והם היו נחושים לוודא כי הוא לא יחמוק חי מאחיזתם הנקמנית.		184:3.3 (1982.4) How these chief priests, scribes, Sadducees, and some of the Pharisees flattered themselves that Jesus, the disturber of their position and the challenger of their authority, was now securely in their hands! And they were resolved that he should never live to escape their vengeful clutches.
184:3.4 (1982.5) על-פי-רוב נהגו היהודים לשפוט אדם בעבירות אשר דינן מיתה בזהירות רבה, תוך הקפדה על כל אשר נדרש על-מנת להבטיח משפט הוגן, הן בבחירת העדים והן בניהול המשפט כולו. ואולם במקרה הזה, שימש כיפא יותר כתובע מאשר כשופט בלתי-משוחד.		184:3.4 (1982.5) Ordinarily, the Jews, when trying a man on a capital charge, proceeded with great caution and provided every safeguard of fairness in the selection of witnesses and the entire conduct of the trial. But on this occasion, Caiaphas was more of a prosecutor than an unbiased judge.
184:3.5 (1982.6) ישוע ניצב בפני בית הדין כשהוא לבוש בבגדיו הרגילים, וכאשר ידיו קשורות לו מאחורי גבו. בית הדין כולו הופתע והתבלבל במידת-מה מהופעתו המלכותית. מעולם הם לא חזו באסיר שכזה, ולא ראו אדם אשר עומד בשלווה שכזו למשפט על חייו.		184:3.5 (1982.6) Jesus appeared before this court clothed in his usual garments and with his hands bound together behind his back. The entire court was startled and somewhat confused by his majestic appearance. Never had they gazed upon such a prisoner nor witnessed such composure in a man on trial for his life.
184:3.6 (1982.7) על-פי החוק היהודי, נדרשה הסכמתם של לפחות שני עדים על כל נקודה בטרם ניתן יהיה להאשים את האסיר. לא ניתן היה לקבל את עדותו של יהודה כנגד ישוע, מכיוון שהחוק היהודי אסר בפירוש על עדותו של בוגד. יותר מתריסר עדי שקר זומנו על-מנת להעיד כנגד ישוע, אך עדויותיהם לקו בסתירות כאלה שאפילו חברי הסנהדרין עצמם התביישו. ישוע עמד שם, התבונן בנועם בעדי השקר, ועצם חזותו בלבלה את השקרנים. לאורך כל עדות השקר לא פצה המאסטר את פיו; והוא לא ענה כלל על האשמות השווא הרבות אשר הטיחו בו.		184:3.6 (1982.7) The Jewish law required that at least two witnesses must agree upon any point before a charge could be laid against the prisoner. Judas could not be used as a witness against Jesus because the Jewish law specifically forbade the testimony of a traitor. More than a score of false witnesses were on hand to testify against Jesus, but their testimony was so contradictory and so evidently trumped up that the Sanhedrists themselves were very much ashamed of the performance. Jesus stood there, looking down benignly upon these perjurers, and his very countenance disconcerted the lying witnesses. Throughout all this false testimony the Master never said a word; he made no reply to their many false accusations.
184:3.7 (1982.8) הפעם הראשונה שבה שניים מן העדים שלהם התקרבו לכדי שביב של הסכמה, הייתה כאשר שני גברים העידו כי הם שמעו את ישוע אומר במהלך אחת מן הדרשות אשר נשא במקדש כי ״יֵשׁ לְאֵל יָדִי לַהֲרוס מקדש זה, וְלִבְנוֹת אָחֶר בִּשְׁלֹשֶׁה יָמִים וּלְלֹא יַדָיִּים.״ לא היה זה בדיוק מה שאמר ישוע, פרט לעובדה שהצביע על גופו שלו כאשר העיר את אשר יוחס לו.		184:3.7 (1982.8) The first time any two of their witnesses approached even the semblance of an agreement was when two men testified that they had heard Jesus say in the course of one of his temple discourses that he would “destroy this temple made with hands and in three days make another temple without hands.” That was not exactly what Jesus said, regardless of the fact that he pointed to his own body when he made the remark referred to.
184:3.8 (1982.9) ישוע לא פצה את פיו גם כאשר הכוהנים הראשיים צעקו עליו, ״אתה לא עונה להאשמות האלה?״ הוא רק עמד שם בדממה לכל אורך עדותם של עדי השקר הללו. השנאה, הקנאות וההגזמה חסרת הרסן אפיינו את דברי השקרנים, וכך קרסה עדותם תחת משקל הסתבכותם. הטענה הטובה ביותר כנגד עדות השקר הייתה הדממה השְלווה והמלכותית אשר הפגין המאסטר.		184:3.8 (1982.9) Although the high priest shouted at Jesus, “Do you not answer any of these charges?” Jesus opened not his mouth. He stood there in silence while all of these false witnesses gave their testimony. Hatred, fanaticism, and unscrupulous exaggeration so characterized the words of these perjurers that their testimony fell in its own entanglements. The very best refutation of their false accusations was the Master’s calm and majestic silence.
184:3.9 (1983.1) מעט לאחר תחילת עדותם של עדי השקר, הגיע חנן והתיישב לצד כיפא. כעת עמד חנן וטען כי האיום של ישוע להרוס את בית המקדש הספיק על-מנת להאשימו בשלוש האשמות:		184:3.9 (1983.1) Shortly after the beginning of the testimony of the false witnesses, Annas arrived and took his seat beside Caiaphas. Annas now arose and argued that this threat of Jesus to destroy the temple was sufficient to warrant three charges against him:
184:3.10 (1983.2) 1. שהוא היה מתסיס מסוכן של העם. שהוא לימד אותם דברים בלתי-אפשריים והוליך אותם שולל.		184:3.10 (1983.2) 1. That he was a dangerous traducer of the people. That he taught them impossible things and otherwise deceived them.
184:3.11 (1983.3) 2. שהוא היה מהפכן קנאי, שכן הוא תמך בהרס אלים של המקדש הקדוש, שכן איך אחרת יוכל להרסו?		184:3.11 (1983.3) 2. That he was a fanatical revolutionist in that he advocated laying violent hands on the sacred temple, else how could he destroy it?
184:3.12 (1983.4) 3. שהוא לימד קסמים, בכך שהבטיח לבנות מקדש חדש, וללא ידיים.		184:3.12 (1983.4) 3. That he taught magic inasmuch as he promised to build a new temple, and that without hands.
184:3.13 (1983.5) הסנהדרין כולה כבר הסכימה על כך שעבירותיו של ישוע על חוקי היהודים חייבו את מותו, אך בכדי להצדיק את גזר דין המוות אשר יגזור פילטוס על האסיר, הם עסקו כעת יותר בבניית כתב האשמה באשר למנהגיו ולתורתו. הם ידעו שהם חייבים לקבל את הסכמת המושל הרומי בטרם יוכלו להמית את ישוע כדין. וחנן התכוון לדבוק בקו המנחה אשר יציג את ישוע כמורה אשר מסוכן מדי להניח לו להסתובב בחופשיות בקרב העם.		184:3.13 (1983.5) Already had the full Sanhedrin agreed that Jesus was guilty of death-deserving transgressions of the Jewish laws, but they were now more concerned with developing charges regarding his conduct and teachings which would justify Pilate in pronouncing the death sentence upon their prisoner. They knew that they must secure the consent of the Roman governor before Jesus could legally be put to death. And Annas was minded to proceed along the line of making it appear that Jesus was a dangerous teacher to be abroad among the people.
184:3.14 (1983.6) ואולם כיפא לא יכול היה לסבול עוד את מראה המאסטר העומד שם בשלווה מוחלטת ובדממה בלתי-מופרעת. הוא חשב שהוא מכיר לפחות דרך אחת לגרום לאסיר לדבר. וכך, הוא רץ אל צדו של ישוע, נופף באצבע מאשימה אל מול פניו של המאסטר, ואמר: ״אני משביע אותך, בשם האלוהים החיים, כי תאמר לנו האם אתה הוא הגואל, בן האלוהים.״ ענה ישוע לכיפא: ״אני הוא. ובקרוב אלך אל האב, ואז יגבר שוב בן האדם וימלוך על צבאות השמים.״		184:3.14 (1983.6) But Caiaphas could not longer endure the sight of the Master standing there in perfect composure and unbroken silence. He thought he knew at least one way in which the prisoner might be induced to speak. Accordingly, he rushed over to the side of Jesus and, shaking his accusing finger in the Master’s face, said: “I adjure you, in the name of the living God, that you tell us whether you are the Deliverer, the Son of God.” Jesus answered Caiaphas: “I am. Soon I go to the Father, and presently shall the Son of Man be clothed with power and once more reign over the hosts of heaven.”
184:3.15 (1983.7) לשמע דבריו אלו של ישוע נמלא הכוהן הגדול בכעס עצום. הוא קרע את בגדיו וקרא: ״מְגַדֵּף הוּא, וּמַה לָּנוּ עוֹד לְבַקֵּשׁ עֵדִים? הֲלֹא עַתָּה שְׁמַעְתֶּם אֶת גִּידוּפוֹ. וְכַעֶת, מַה לְדַּעְתְּכֶם ייעשה למפר החוק ולמחלל הקודש הזה?״ וכולם ענו לו כאיש אחד ״אִישׁ מָוֶת הוּא; שֶׁיִצְלֵבוּ אוֹתוֹ.״		184:3.15 (1983.7) When the high priest heard Jesus utter these words, he was exceedingly angry, and rending his outer garments, he exclaimed: “What further need have we of witnesses? Behold, now have you all heard this man’s blasphemy. What do you now think should be done with this lawbreaker and blasphemer?” And they all answered in unison, “He is worthy of death; let him be crucified.”
184:3.16 (1983.8) ישוע לא הפגין כל עניין בשאלות אשר שאלו אותו חנן, או חברי הסנהדרין, למעט השאלה האחת אשר נגעה למשימת המתת שלו. כאשר נשאל אם הוא בן האלוהים, ענה מיד וללא כל היסוס בחיוב.		184:3.16 (1983.8) Jesus manifested no interest in any question asked him when before Annas or the Sanhedrists except the one question relative to his bestowal mission. When asked if he were the Son of God, he instantly and unequivocally answered in the affirmative.
184:3.17 (1983.9) חנן ביקש להמשיך במשפט, ולגבש האשמות ברורות על-פי החוק הרומי וביחס למוסדות הרומיים, האשמות אשר יוכלו להציגן מאוחר יותר בפני פילטוס. חברי המועצה היו קצרי רוח ורצו לסיים את הדיון מהר. וזאת לא רק בשל העובדה שהיה זה ערב פסח וחל איסור על כל עבודת חול לאחר צהרי היום, אלא גם משום שהם חששו שפילטוס ימהר לשוב אל הבירה הרומית של יהודה, היא קיסריה, מכיוון שהוא הגיע לירושלים אך ורק לחגיגות הפסח.		184:3.17 (1983.9) Annas desired that the trial proceed further, and that charges of a definite nature regarding Jesus’ relation to the Roman law and Roman institutions be formulated for subsequent presentation to Pilate. The councilors were anxious to carry these matters to a speedy termination, not only because it was the preparation day for the Passover and no secular work should be done after noon, but also because they feared Pilate might any time return to the Roman capital of Judea, Caesarea, since he was in Jerusalem only for the Passover celebration.
184:3.18 (1983.10) אך חנן לא הצליח לשמור על הסדר של הדין. לאחר תשובתו הבלתי-צפויה של ישוע לכיפא, צעד הכוהן הגדול קדימה והיכה אותו בפניו. חנן היה באמת בהלם כאשר יתר חברי בית הדין ירקו בפניו של ישוע בדרכם החוצה מן החדר, ורבים מהם חבטו בו בלעג בכפות ידיהם. וכך, בשעה ארבע וחצי הסתיים הדיון הראשון במשפטו של ישוע בפני הסנהדרין, בחוסר סדר ובלבול שלא היה כדוגמתו.		184:3.18 (1983.10) But Annas did not succeed in keeping control of the court. After Jesus had so unexpectedly answered Caiaphas, the high priest stepped forward and smote him in the face with his hand. Annas was truly shocked as the other members of the court, in passing out of the room, spit in Jesus’ face, and many of them mockingly slapped him with the palms of their hands. And thus in disorder and with such unheard-of confusion this first session of the Sanhedrist trial of Jesus ended at half past four o’clock.
184:3.19 (1984.1) שלושים שופטים אחוזי דעות קדומות, אשר המסורת עיוורה אותם, על עדי השקר שלהם, מתיימרים לשפוט בורא צדיק של יקום. המאשימים הנלהבים הללו יצאו מדעתם נוכח שתיקתו המלכותית ואל מול עמידותו של אל-אדם זה. שתיקתו איומה מכדי שיסבלו אותה; דיבורו מתריס ללא-חת. איומיהם אינם מזיזים אותו והתקפותיהם אינן מפחידות אותו. אדם יושב במשפטו של אל, ואפילו אז הוא אוהב אותם ומבקש להצילם אם יוכל.		184:3.19 (1984.1) Thirty prejudiced and tradition-blinded false judges, with their false witnesses, are presuming to sit in judgment on the righteous Creator of a universe. And these impassioned accusers are exasperated by the majestic silence and superb bearing of this God-man. His silence is terrible to endure; his speech is fearlessly defiant. He is unmoved by their threats and undaunted by their assaults. Man sits in judgment on God, but even then he loves them and would save them if he could.
4. שעת ההשפלה ^top		4. The Hour of Humiliation ^top
184:4.1 (1984.2) החוק היהודי דורש כי במשפטים אשר בהם דנו בגזר דין מוות, על בית הדין להתכנס פעמיים. הדיון השני חייב להיות למחרת הדיון הראשון, ואת הזמן שבין הדיונים נדרשו חברי בית הדין לעבור בצום ובאבל. ואולם, הגברים הללו לא יכלו לחכות עד למחרת היום על-מנת לאשר את גזר-דין המוות של ישוע. הם חיכו רק שעה אחת. ובינתיים נותר ישוע באולם בית הדין בחזקתם של שומרי המקדש, אשר, יחד עם משרתי הכוהן הגדול, השתעשעו בכך שהשפילו את בן האדם באופנים מאופנים שונים. הם לעגו לו, ירקו עליו ודחפו אותו באכזריות. הם היכו אותו בפניו עם מקל ואמרו, ״הִינָּבֵא לָנוּ הַמָּשִׁיחַ, מִי הוּא הַמַּכֶּה אוֹתָךְ.״ וכך נמשכו הדברים במשך שעה שלמה, שעה שבמהלכה הם התעללו באיש הגליל שלא התנגד כלל.		184:4.1 (1984.2) The Jewish law required that, in the matter of passing the death sentence, there should be two sessions of the court. This second session was to be held on the day following the first, and the intervening time was to be spent in fasting and mourning by the members of the court. But these men could not await the next day for the confirmation of their decision that Jesus must die. They waited only one hour. In the meantime Jesus was left in the audience chamber in the custody of the temple guards, who, with the servants of the high priest, amused themselves by heaping every sort of indignity upon the Son of Man. They mocked him, spit upon him, and cruelly buffeted him. They would strike him in the face with a rod and then say, “Prophesy to us, you the Deliverer, who it was that struck you.” And thus they went on for one full hour, reviling and mistreating this unresisting man of Galilee.
184:4.2 (1984.3) במהלך כל שעת הסבל וההשפלה הטראגית מידי השומרים והמשרתים הבורים וכהי החושים, המתין יוחנן זבדיה לבדו, אחוז אימה, בחדר סמוך. כאשר התחילו ההשפלות, ישוע סימן ליוחנן בניד ראש כי עליו לצאת. המאסטר ידע היטב כי אם היה מתיר לשליח שלו להישאר בחדר ולהיות עד להשפלות האלה, כעסו של יוחנן היה גורם לו להתרעם באופן כזה שככל הנראה היה מביא עליו את מותו.		184:4.2 (1984.3) During this tragic hour of suffering and mock trials before the ignorant and unfeeling guards and servants, John Zebedee waited in lonely terror in an adjoining room. When these abuses first started, Jesus indicated to John, by a nod of his head, that he should retire. The Master well knew that, if he permitted his apostle to remain in the room to witness these indignities, John’s resentment would be so aroused as to produce such an outbreak of protesting indignation as would probably result in his death.
184:4.3 (1984.4) ישוע לא פצה את פיו במהלך השעה האיומה הזו. עבור הנשמה האנושית העדינה והרגישה הזו – אשר התקיימה במערכת יחסים אישית עם אל כלל היקום הזה – לא הייתה כוס מרורים משפילה יותר מאשר השעה האיומה אשר בילתה במחיצת השומרים הבורים והאכזריים הללו, אשר התעוררו לבזות אותו בהתאם לדוגמה אשר התוו החברים של מה שכונה בית הדין של הסנהדרין.		184:4.3 (1984.4) Throughout this awful hour Jesus uttered no word. To this gentle and sensitive soul of humankind, joined in personality relationship with the God of all this universe, there was no more bitter portion of his cup of humiliation than this terrible hour at the mercy of these ignorant and cruel guards and servants, who had been stimulated to abuse him by the example of the members of this so-called Sanhedrist court.
184:4.4 (1984.5) לא יוכל לב אדם לתפוש את זעזוע ההתמרמרות אשר אחז ביקום העצום, עת חזו ההוויות השמימיות התבוניות בריבון האהוב שלהם מכפיף עצמו לרצון יצוריו הבורים והאבודים של הספֵרה החשוכה-מחטא של אורנטיה האומללה.		184:4.4 (1984.5) The human heart cannot possibly conceive of the shudder of indignation that swept out over a vast universe as the celestial intelligences witnessed this sight of their beloved Sovereign submitting himself to the will of his ignorant and misguided creatures on the sin-darkened sphere of unfortunate Urantia.
184:4.5 (1984.6) מהי אותה תכונה חייתית באדם אשר גורמת לו להשפיל ולתקוף פיזית את מה שהוא לא יוכל להגיע אליו רוחנית, או להשיג אינטלקטואלית? בתוך האדם המתורבת-למחצה עדיין רוחשת אלימות מרושעת, אשר מבקשת למצוא לה מפלט בתקיפת אנשים חכמים ממנו שהגיעו להישג רוחני. שימו לב לגסות הרעה ולברוטליות החייתית שאותן מפגינים אנשים מתורבתים-לכאורה, בשעה שהם מפיקים עונג חייתי מסוים מתקיפת בן האדם אשר איננו מתנגד. ישוע לא היה חסר-הגנה כאשר העליבו אותו, הציקו לו והיכו אותו. הוא פשוט לא הגן על עצמו, פשוט הוא לא נאבק במובן הפיזי.		184:4.5 (1984.6) What is this trait of the animal in man which leads him to want to insult and physically assault that which he cannot spiritually attain or intellectually achieve? In the half-civilized man there still lurks an evil brutality which seeks to vent itself upon those who are superior in wisdom and spiritual attainment. Witness the evil coarseness and the brutal ferocity of these supposedly civilized men as they derived a certain form of animal pleasure from this physical attack upon the unresisting Son of Man. As these insults, taunts, and blows fell upon Jesus, he was undefending but not defenseless. Jesus was not vanquished, merely uncontending in the material sense.
184:4.6 (1985.1) אלה הם רגעי הניצחון הגדולים ביותר של המאסטר בכל הקריירה הארוכה ורבת העשייה שלו כבורא, מקיים וגואל של יקום עצום ממדים. לאחר שחי חיים מלאים בגילוי של האלוהים לאדם, עורך כעת ישוע התגלות חדשה וחסרת-תקדים של האדם לאל. ישוע מגלה כעת לעולמות את ההתגברות הסופית של היצור על כל הפחדים הנובעים מן הבידוד שבו הוא שרוי. בן האדם מגשים לבסוף את זהותו כבן האל. ישוע לא היסס לקבוע כי הוא והאב חד הם; ועל-בסיס אמת זו ועובדת ההתנסות העילאית והנשגבת הזו, הוא מאיץ בכל מאמין במלכות להיות לאחד עמו, ממש כשם שהוא ואביו חד הם. ההתנסות החיה בדתו של ישוע הופכת לאופן הוודאי והבטוח שבאמצעותו מתאפשר לבני התמותה אשר בארץ, אשר מרגישים מבודדים רוחנית ובודדים בקוסמוס, לחמוק מן הבידוד אשר חווה אישיותם, על כל הפחד ותחושות חוסר הישע שהוא גורם. בני האמונה של האל מוצאים במציאות של אחוות המלכות את גאולתם הסופית מן הבידוד אשר הם חווים, הן ברמה האישית והן ברמה הפלנטארית. יותר ויותר חווה המאמין יודע האל את האקסטזה וההדר של החברוּת הרוחנית ברמת היקום – אזרחות שמימית אשר לה נלווית הבנה נצחית של הייעוד האלוהי של הישג מושלם.		184:4.6 (1985.1) These are the moments of the Master’s greatest victories in all his long and eventful career as maker, upholder, and savior of a vast and far-flung universe. Having lived to the full a life of revealing God to man, Jesus is now engaged in making a new and unprecedented revelation of man to God. Jesus is now revealing to the worlds the final triumph over all fears of creature personality isolation. The Son of Man has finally achieved the realization of identity as the Son of God. Jesus does not hesitate to assert that he and the Father are one; and on the basis of the fact and truth of that supreme and supernal experience, he admonishes every kingdom believer to become one with him even as he and his Father are one. The living experience in the religion of Jesus thus becomes the sure and certain technique whereby the spiritually isolated and cosmically lonely mortals of earth are enabled to escape personality isolation, with all its consequences of fear and associated feelings of helplessness. In the fraternal realities of the kingdom of heaven the faith sons of God find final deliverance from the isolation of the self, both personal and planetary. The God-knowing believer increasingly experiences the ecstasy and grandeur of spiritual socialization on a universe scale—citizenship on high in association with the eternal realization of the divine destiny of perfection attainment.
5. הישיבה השנייה של בית הדין ^top		5. The Second Meeting of the Court ^top
184:5.1 (1985.2) בית הדין התכנס מחדש בשעה חמש ושלושים, וישוע הובל אל החדר הסמוך, החדר שבו המתין יוחנן. כאן היה ישוע נתון תחת שמירת החייל הרומי ושומרי המקדש, בעוד שבית הדין החל לנסח את כתב האישום אשר יוגש לפילטוס. חנן הבהיר לעמיתיו כי פילטוס לא יתרשם מן הטיעונים לחילול הקודש. יהודה היה נוכח בישיבה השנייה של בית הדין, אך לא העיד בפניו.		184:5.1 (1985.2) At five-thirty o’clock the court reassembled, and Jesus was led into the adjoining room, where John was waiting. Here the Roman soldier and the temple guards watched over Jesus while the court began the formulation of the charges which were to be presented to Pilate. Annas made it clear to his associates that the charge of blasphemy would carry no weight with Pilate. Judas was present during this second meeting of the court, but he gave no testimony.
184:5.2 (1985.3) ישיבת בית הדין נמשכה חצי שעה בלבד. וכתב האישום אשר גובש עם סיומה, בטרם יצאו אל פילטוס, דן את ישוע למוות תחת שלושה נימוקים:		184:5.2 (1985.3) This session of the court lasted only a half hour, and when they adjourned to go before Pilate, they had drawn up the indictment of Jesus, as being worthy of death, under three heads:
184:5.3 (1985.4) 1. הוא חיבל באומה היהודית; הוא הוליך את בני העם שולל והסית אותם למרד.		184:5.3 (1985.4) 1. That he was a perverter of the Jewish nation; he deceived the people and incited them to rebellion.
184:5.4 (1985.5) 2. הוא הנחה את בני העם לסרב להעלות מיסים לקיסר.		184:5.4 (1985.5) 2. That he taught the people to refuse to pay tribute to Caesar.
184:5.5 (1985.6) 3. בכך שטען למלוכה, הוא הסית, כמכונן מלוכה מסוג חדש, לבגידה בקיסר.		184:5.5 (1985.6) 3. That, by claiming to be a king and the founder of a new sort of kingdom, he incited treason against the emperor.
184:5.6 (1985.7) כל ההליך היה בלתי-שגרתי ומנוגד לחלוטין לחוקי היהדות. למעט שני העדים אשר העידו על דבריו של ישוע בנוגע להרס המקדש ולבנייתו מחדש תוך שלושה ימים, שום זוג עדים לא הסכימו על עניין כלשהו. ואפילו ביחס לאותו עניין, שום עד לא דיבר מטעם ההגנה, ואף ישוע עצמו לא התבקש להסביר למה התכוון בדבריו.		184:5.6 (1985.7) This entire procedure was irregular and wholly contrary to the Jewish laws. No two witnesses had agreed on any matter except those who testified regarding Jesus’ statement about destroying the temple and raising it again in three days. And even concerning that point, no witnesses spoke for the defense, and neither was Jesus asked to explain his intended meaning.
184:5.7 (1985.8) הנקודה היחידה שבה יכול היה בית הדין לשפוט אותו הייתה חילול הקודש, וזו הייתה מתבססת אך ורק על עדותו שלו. ואפילו בנוגע לחילול הקודש, הם לא הצביעו באופן רשמי על הטלת גזר דין מוות.		184:5.7 (1985.8) The only point the court could have consistently judged him on was that of blasphemy, and that would have rested entirely on his own testimony. Even concerning blasphemy, they failed to cast a formal ballot for the death sentence.
184:5.8 (1985.9) וכעת הם התיימרו לנסח שלושה אישומים אשר יוצגו בפני פילטוס, אשר עליהם לא נשמעו עדויות ואשר סוכמו בהיעדרו של האסיר. מאחר וכך נעשה, עזבו שלושה מן הפרושים; אף שאלו רצו לראות בחיסולו של ישוע, הם לא הסכימו לנסח את האישומים נגדו ללא עדים ובהיעדרו.		184:5.8 (1985.9) And now they presumed to formulate three charges, with which to go before Pilate, on which no witnesses had been heard, and which were agreed upon while the accused prisoner was absent. When this was done, three of the Pharisees took their leave; they wanted to see Jesus destroyed, but they would not formulate charges against him without witnesses and in his absence.
184:5.9 (1986.1) ישוע לא הופיע שוב בפני בית הדין של הסנהדרין. הם לא רצו לחזות שוב בפניו בשעה שהם חורצים את גורל חייו התמימים. ישוע (כאדם) לא ידע על האישומים אשר הם גיבשו רשמית, עד אשר שמע אותם מפיו של פילטוס.		184:5.9 (1986.1) Jesus did not again appear before the Sanhedrist court. They did not want again to look upon his face as they sat in judgment upon his innocent life. Jesus did not know (as a man) of their formal charges until he heard them recited by Pilate.
184:5.10 (1986.2) בזמן שישוע שהה בחדר עם יוחנן ועם השומרים, ובזמן שבית הדין ישב בשנית, הגיעו כמה מן הנשים של חצר ארמון הכוהן הגדול בלוויית חברותיהן להתבונן באסיר המשונה, ואחת מהן שאלה אותו, ״האם אתה המשיח, בן האלוהים?״ וישוע ענה: ״אם אומר לך, את לא תאמיני לי; ואם אשאל אותך, את לא תעני.״		184:5.10 (1986.2) While Jesus was in the room with John and the guards, and while the court was in its second session, some of the women about the high priest’s palace, together with their friends, came to look upon the strange prisoner, and one of them asked him, “Are you the Messiah, the Son of God?” And Jesus answered: “If I tell you, you will not believe me; and if I ask you, you will not answer.”
184:5.11 (1986.3) בשעה שש בבוקר הובל ישוע מביתו של כיפא בכדי להופיע בפני פילטוס לשם אישור גזר דין המוות אשר חרץ בית הדין של הסנהדרין בחוסר-צדק כה רב ובאופן כה בלתי-שגרתי.		184:5.11 (1986.3) At six o’clock that morning Jesus was led forth from the home of Caiaphas to appear before Pilate for confirmation of the sentence of death which this Sanhedrist court had so unjustly and irregularly decreed.