מסמך 188		Paper 188
הזמן בקבר		The Time of the Tomb
188:0.1 (2012.1) מעט מאוד ידוע לנו על פרק הזמן בן היממה-ומחציתה בקריירה של מיכאל עלי אדמות, שבמהלכו שכבה גופתו של ישוע בקבר של יוסף: פרק הזמן למן מותו על הצלב ועד לתחייתו מן המתים. נוכל לספר על אודות קבורתו של בן האדם ולהעלות על הכתב ברישומים האלה את המאורעות אשר קשורים לתחייתו, ואולם לא נוכל לספק לכם מידע מהימן רב על אודות מה שהתרחש באמת במשך שלושים-ושש השעות האלה, מהשעה שלוש אחרי הצהריים של יום שישי ועד לשעה שלוש לפנות בוקר של יום ראשון. התקופה הזו בקריירה של המאסטר החלה מעט לפני שהחיילים הרומיים הורידו את ישוע מן הצלב. הוא היה תלוי על הצלב במשך כשעה לאחר מותו. והם היו מורידים אותו מוקדם יותר, אך הריגתם של שני השודדים עיכבה את הדבר.		188:0.1 (2012.1) THE day and a half that Jesus’ mortal body lay in the tomb of Joseph, the period between his death on the cross and his resurrection, is a chapter in the earth career of Michael which is little known to us. We can narrate the burial of the Son of Man and put in this record the events associated with his resurrection, but we cannot supply much information of an authentic nature about what really transpired during this epoch of about thirty-six hours, from three o’clock Friday afternoon to three o’clock Sunday morning. This period in the Master’s career began shortly before he was taken down from the cross by the Roman soldiers. He hung upon the cross about one hour after his death. He would have been taken down sooner but for the delay in dispatching the two brigands.
188:0.2 (2012.2) שליטי היהודים תכננו להשליך את גופתו של ישוע אל בורות הקבורה הפתוחים של גיהינום, אשר מדרום לעיר; היה זה המנהג להיפטר כך מגופות קורבנות הצליבה. אילו נהגו בהתאם לתוכנית הזאת, גופתו של המאסטר הייתה מושארת למאכל חיות השדה.		188:0.2 (2012.2) The rulers of the Jews had planned to have Jesus’ body thrown in the open burial pits of Gehenna, south of the city; it was the custom thus to dispose of the victims of crucifixion. If this plan had been followed, the body of the Master would have been exposed to the wild beasts.
188:0.3 (2012.3) בינתיים הלכו יוסף הרמתי וניקודמוס אל פילטוס על-מנת לבקש את גופתו של ישוע ולהניח אותה לקבורה ראויה. היה זה מנהג נפוץ שחבריו של הנצלב שיחדו את השלטונות הרומיים על-מנת לקבל את גופות חבריהם. יוסף לקח אתו סכום כסף גדול בבואו אל פילטוס, למקרה שיזדקק לשלם תמורת הרשות לקבור את ישוע באחוזת קבר פרטית. ואולם פילטוס לא רצה לקבל כסף על הדבר. מיד כאשר שמע את הבקשה, הוא חתם על הצו אשר אישר ליוסף ללכת אל גולגותא ולקבל בעלות מלאה ומידית על גופת המאסטר. בינתיים, משסופת החול שככה באופן ניכר, יצאה לכיוון גולגותא קבוצת יהודים, נציגי הסנהדרין, על-מנת לוודא שגופתו של ישוע מושלכת יחד עם גופות השודדים אל בורות הקבורה הציבוריים הפתוחים.		188:0.3 (2012.3) In the meantime, Joseph of Arimathea, accompanied by Nicodemus, had gone to Pilate and asked that the body of Jesus be turned over to them for proper burial. It was not uncommon for friends of crucified persons to offer bribes to the Roman authorities for the privilege of gaining possession of such bodies. Joseph went before Pilate with a large sum of money, in case it became necessary to pay for permission to remove Jesus’ body to a private burial tomb. But Pilate would not take money for this. When he heard the request, he quickly signed the order which authorized Joseph to proceed to Golgotha and take immediate and full possession of the Master’s body. In the meantime, the sandstorm having considerably abated, a group of Jews representing the Sanhedrin had gone out to Golgotha for the purpose of making sure that Jesus’ body accompanied those of the brigands to the open public burial pits.
1. קבורתו של ישוע ^top		1. The Burial of Jesus ^top
188:1.1 (2012.4) כאשר הגיעו יוסף וניקודמוס אל גולגותא, הם ראו את החיילים מורידים את גופתו של ישוע מן הצלב ואת נציגי הסנהדרין עומדים בצד על-מנת לוודא שאיש מחסידיו של ישוע לא ימנע את השלכתה אל בורות הקבורה של הפושעים. כאשר הציג יוסף לקנטוריון את הצו של פילטוס אשר נגע לגופת המאסטר, החלו היהודים לעורר סערה ותבעו לקבל לרשותם את הגופה. בכעסם הם ניסו לקחת את הגופה בכוח, וכאשר הם ניסו לעשות זאת, ציווה הקנטוריון על ארבעה מחייליו לעמוד לצידו, ובחרבות שלופות הם הגנו על גופתו של המאסטר, אשר הייתה מוטלת שם על-פני האדמה. הקנטוריון הורה לחיילים האחרים לעזוב את שני השודדים ולהניס את ההמון היהודי הזועם. כאשר הסדר הושב על כנו, קרא הקנטוריון את האישור אשר כתב פילטוס באוזני היהודים, זז הצידה ואמר ליוסף: ״גופה זו נתונה לכם לעשות בה ככל שתראו לנכון. אני וחייליי נעמוד כאן בכדי לוודא שאיש לא יתערב.״		188:1.1 (2012.4) When Joseph and Nicodemus arrived at Golgotha, they found the soldiers taking Jesus down from the cross and the representatives of the Sanhedrin standing by to see that none of Jesus’ followers prevented his body from going to the criminal burial pits. When Joseph presented Pilate’s order for the Master’s body to the centurion, the Jews raised a tumult and clamored for its possession. In their raving they sought violently to take possession of the body, and when they did this, the centurion ordered four of his soldiers to his side, and with drawn swords they stood astride the Master’s body as it lay there on the ground. The centurion ordered the other soldiers to leave the two thieves while they drove back this angry mob of infuriated Jews. When order had been restored, the centurion read the permit from Pilate to the Jews and, stepping aside, said to Joseph: “This body is yours to do with as you see fit. I and my soldiers will stand by to see that no man interferes.”
188:1.2 (2013.1) אדם צלוב לא הורשה להיקבר בבית עלמין יהודי; החוק אסר זאת מפורשות. יוסף וניקודמוס הכירו את החוק הזה, ולכן בדרכם אל גולגותא החליטו לקבור את ישוע באחוזת הקבר החדשה של משפחתו של יוסף, אשר נחצבה במערת סלע ושכנה מרחק קצר צפונית לגולגותא, מעבר לדרך המובילה לשומרון. איש עדיין לא נקבר שם, והם חשבו כי ראוי שהמאסטר יובא לשם למנוחות. יוסף אכן האמין כי ישוע יקום מן המתים, אך ניקודמוס היה מסופק מאוד בכך. שני חברי הסנהדרין הללו לשעבר שמרו על אמונתם בישוע פחות או יותר בסתר, אף כי עמיתיהם לסנהדרין חשדו בהם זה מכבר, ואפילו לפני שפרשו מן המועצה. מאותו יום ואילך הם היו התלמידים המפורסמים ביותר של ישוע בכל רחבי ירושלים.		188:1.2 (2013.1) A crucified person could not be buried in a Jewish cemetery; there was a strict law against such a procedure. Joseph and Nicodemus knew this law, and on the way out to Golgotha they had decided to bury Jesus in Joseph’s new family tomb, hewn out of solid rock, located a short distance north of Golgotha and across the road leading to Samaria. No one had ever lain in this tomb, and they thought it appropriate that the Master should rest there. Joseph really believed that Jesus would rise from the dead, but Nicodemus was very doubtful. These former members of the Sanhedrin had kept their faith in Jesus more or less of a secret, although their fellow Sanhedrists had long suspected them, even before they withdrew from the council. From now on they were the most outspoken disciples of Jesus in all Jerusalem.
188:1.3 (2013.2) בסביבות השעה ארבע-וחצי, מצעד הלוויה של ישוע מנצרת החל לעשות את דרכו מגולגותא אל עבר קבר יוסף, אשר מעבר לדרך. הגופה נעטפה בתכריכי בד וארבעת הגברים נשאו אותה, כאשר הנשים המשגיחות הנאמנות מן הגליל הלכו בעקבותיהם. בני התמותה אשר נשאו את גופתו הפיזית של ישוע אל הקבר היו: יוסף, ניקודמוס, יוחנן והקנטוריון הרומי.		188:1.3 (2013.2) At about half past four o’clock the burial procession of Jesus of Nazareth started from Golgotha for Joseph’s tomb across the way. The body was wrapped in a linen sheet as the four men carried it, followed by the faithful women watchers from Galilee. The mortals who bore the material body of Jesus to the tomb were: Joseph, Nicodemus, John, and the Roman centurion.
188:1.4 (2013.3) הם נשאו את הגופה אל תוך הקבר, חלל אשר שטחו היה כמטר רבוע אחד, ושם הם מיהרו להכין את הגופה לקבורה. היהודים לא באמת קברו את מתיהם; הלכה למעשה, הם חנטו אותם. יוסף וניקודמוס הביאו עמם כמויות גדולות של מור ומשחות, וכעת עטפו את הגופה בתחבושות אשר נספגו בתמיסות האלה. לאחר שסיימו את מלאכת החניטה, הם קשרו מטפחת על פניו, עטפו את הגופה בתכריכי בד, והניחו אותה אחר כבוד על מדף אשר בתוך הקבר.		188:1.4 (2013.3) They carried the body into the tomb, a chamber about ten feet square, where they hurriedly prepared it for burial. The Jews did not really bury their dead; they actually embalmed them. Joseph and Nicodemus had brought with them large quantities of myrrh and aloes, and they now wrapped the body with bandages saturated with these solutions. When the embalming was completed, they tied a napkin about the face, wrapped the body in a linen sheet, and reverently placed it on a shelf in the tomb.
188:1.5 (2013.4) לאחר שהניחו את הגופה בקבר, הורה הקנטוריון לחייליו לסייע בגלילת אבן הגולל אשר חסמה את פתח הקבר. אז יצאו החיילים אל עבר גיהינום עם גופות השודדים, ואילו האחרים שבו בצער אל ירושלים על-מנת לקיים את מצוות הפסח כדת משה.		188:1.5 (2013.4) After placing the body in the tomb, the centurion signaled for his soldiers to help roll the doorstone up before the entrance to the tomb. The soldiers then departed for Gehenna with the bodies of the thieves while the others returned to Jerusalem, in sorrow, to observe the Passover feast according to the laws of Moses.
188:1.6 (2013.5) קבורתו של ישוע התבצעה בחיפזון משום שהיה זה ערב הפסח וערב שבת והשבת עמדה כבר להיכנס. הגברים מיהרו לשוב אל העיר, ואולם הנשים התעכבו לצד הקבר עד אשר היה חשוך מאוד.		188:1.6 (2013.5) There was considerable hurry and haste about the burial of Jesus because this was preparation day and the Sabbath was drawing on apace. The men hurried back to the city, but the women lingered near the tomb until it was very dark.
188:1.7 (2013.6) לכל אורך ההתרחשות הזו, הנשים הסתתרו בסמוך למקום שבו הובא המאסטר למנוחות וצפו בכל שהתרחש. הם הסתתרו כך משום שנאסר על נשים להתרועע עם גברים בשעות שכאלה. הנשים האלה סברו כי ישוע לא הוכן כראוי לקבורה, והן הסכימו בינן לבין עצמן לשוב אל ביתו של יוסף בכדי לנוח בשבת, להכין תבלינים ומשחות ולחזור בבוקר יום ראשון בכדי להכין את גופתו של המאסטר למנוחות. הנשים אשר היו ליד הקבר באותו ערב יום שישי היו: מרים המגדלית, מרים אשת קְלוֹפַס, מרתה, אחות נוספת של אם ישוע, ורבקה מציפורי.		188:1.7 (2013.6) While all this was going on, the women were hiding near at hand so that they saw it all and observed where the Master had been laid. They thus secreted themselves because it was not permissible for women to associate with men at such a time. These women did not think Jesus had been properly prepared for burial, and they agreed among themselves to go back to the home of Joseph, rest over the Sabbath, make ready spices and ointments, and return on Sunday morning properly to prepare the Master’s body for the death rest. The women who thus tarried by the tomb on this Friday evening were: Mary Magdalene, Mary the wife of Clopas, Martha another sister of Jesus’ mother, and Rebecca of Sepphoris.
188:1.8 (2013.7) פרט לדוד זבדיה וליוסף הרמתי, אך מעט מתלמידיו של ישוע אכן האמינו, או הבינו, כי הוא עתיד לקום לתחייה ביום השלישי.		188:1.8 (2013.7) Aside from David Zebedee and Joseph of Arimathea, very few of Jesus’ disciples really believed or understood that he was due to arise from the tomb on the third day.
2. אבטחת הקבר ^top		2. Safeguarding the Tomb ^top
188:2.1 (2014.1) גם אם חסידיו של ישוע לא זכרו את הבטחתו לקום מן הקבר לאחר שלושה ימים, אויביו אכן זכרו זאת. הכוהנים הגדולים, הפרושים והצדוקים זכרו את הדיווחים לפיהם הוא אמר כי יקום לתחייה.		188:2.1 (2014.1) If Jesus’ followers were unmindful of his promise to rise from the grave on the third day, his enemies were not. The chief priests, Pharisees, and Sadducees recalled that they had received reports of his saying he would rise from the dead.
188:2.2 (2014.2) בליל יום שישי הזה, בחצות לערך ולאחר שסעודת הסדר הסתיימה, נקבצו כמה ממנהיגי היהודים בביתו של כיפא בכדי לדון בחששותיהם באשר להכרזת המאסטר כי הוא יקום לתחייה לאחר שלושה ימים. הפגישה הסתיימה במינויה של ועדה בת כמה מחברי הסנהדרין, אשר נועדה לבקר את פילטוס מוקדם בבוקר יום המחרת ולבקש באופן רשמי מטעם הסנהדרין כי שומר רומי יוצב לפני קברו של ישוע, זאת בכדי למנוע מחבריו של ישוע מלחבל בקבר. אמר דובר הוועדה הזו לפילטוס: ״אדוני, זוכרים אנו כי הרמאי הזה, ישוע מנצרת, אמר, בעודו בחיים, כי 'ביום השלישי אקום שוב'. באנו, אפוא, בכדי לבקשך לצוות לאבטח את מערת הקבר מפני חסידיו, לפחות עד היום השלישי. אנו מאוד חוששים כי חסידיו יבואו ויגנבו אותו בלילה ויכריזו בפני העם כי הוא קם לתחייה מן המתים. אם תרשה שכך יקרה, השגיאה הזו תהיה חמורה הרבה יותר מאשר להתיר לו להישאר בחיים.״		188:2.2 (2014.2) This Friday night, after the Passover supper, about midnight a group of the Jewish leaders gathered at the home of Caiaphas, where they discussed their fears concerning the Master’s assertions that he would rise from the dead on the third day. This meeting ended with the appointment of a committee of Sanhedrists who were to visit Pilate early the next day, bearing the official request of the Sanhedrin that a Roman guard be stationed before Jesus’ tomb to prevent his friends from tampering with it. Said the spokesman of this committee to Pilate: “Sir, we remember that this deceiver, Jesus of Nazareth, said, while he was yet alive, ‘After three days I will rise again.’ We have, therefore, come before you to request that you issue such orders as will make the sepulchre secure against his followers, at least until after the third day. We greatly fear lest his disciples come and steal him away by night and then proclaim to the people that he has risen from the dead. If we should permit this to happen, this mistake would be far worse than to have allowed him to live.”
188:2.3 (2014.3) אמר פילטוס לאחר ששמע את בקשת הסנהדרין: ״אתן לכם משמר בן עשרה חיילים. לכו לכם ואבטחו את הקבר.״ הם שבו אל המקדש, לקחו עשרה שומרים משלהם ובבוקר יום השבת הזה צעדו אל הקבר של יוסף עשרה שומרים יהודיים ועשרה חיילים רומאים על-מנת לשמש ככוח שמירה על הקבר. האנשים הללו גלגלו אבן גולל נוספת וחתמו על האבנים את חותמו של פילטוס, בכדי שלא יזיזו את האבנים בלא ידיעתם. ועשרים האנשים הללו נותרו לשמור שם עד לשעה שבה ישוע קם לתחייה, והיהודים הביאו להם מזון ומשקה.		188:2.3 (2014.3) When Pilate heard this request of the Sanhedrists, he said: “I will give you a guard of ten soldiers. Go your way and make the tomb secure.” They went back to the temple, secured ten of their own guards, and then marched out to Joseph’s tomb with these ten Jewish guards and ten Roman soldiers, even on this Sabbath morning, to set them as watchmen before the tomb. These men rolled yet another stone before the tomb and set the seal of Pilate on and around these stones, lest they be disturbed without their knowledge. And these twenty men remained on watch up to the hour of the resurrection, the Jews carrying them their food and drink.
3. במהלך יום השבת ^top		3. During the Sabbath Day ^top
188:3.1 (2014.4) במהלך יום השבת הזה המשיכו השליחים והתלמידים להסתתר, ואילו ירושלים כולה דיברה על מות ישוע על הצלב. בזמן הזה היו בירושלים כמעט מיליון וחצי יהודים אשר הגיעו מכל קצוות האימפריה הרומית וממסופוטמיה. היה זה תחילתו של שבוע הפסח, וכל עולי הרגל הללו אשר היו בעיר היו עתידים ללמוד על אודות תחייתו של ישוע מן המתים ולקחת את הדיווחים עמם בחזרה אל בתיהם.		188:3.1 (2014.4) Throughout this Sabbath day the disciples and the apostles remained in hiding, while all Jerusalem discussed the death of Jesus on the cross. There were almost one and one-half million Jews present in Jerusalem at this time, hailing from all parts of the Roman Empire and from Mesopotamia. This was the beginning of the Passover week, and all these pilgrims would be in the city to learn of the resurrection of Jesus and to carry the report back to their homes.
188:3.2 (2014.5) בשעה מאוחרת של מוצאי השבת, זימן יוחנן מרקוס את אחד-עשר השליחים אל החדר נסתר בבית אביו, ושם, ממש לפני חצות הליל, התקבצו כולם באותו אולם עליון אשר בו סעדו את הסעודה האחרונה עם המאסטר יומיים לפני כן.		188:3.2 (2014.5) Late Saturday night, John Mark summoned the eleven apostles secretly to come to the home of his father, where, just before midnight, they all assembled in the same upper chamber where they had partaken of the Last Supper with their Master two nights previously.
188:3.3 (2014.6) במוצאי השבת, מעט לפני שעת השקיעה, יצאו מרים אֵם ישוע, רות ויהודה בחזרה אל בית עניא על-מנת להצטרף אל משפחתם. דוד זבדיה נשאר בביתו של ניקודמוס, שם קבע מראש להיפגש עם שליחיו בשעה מוקדמת בבוקר יום ראשון. נשות הגליל, אשר הכינו תמציות ומשחות על-מנת להוסיף ולחנוט את גופתו של ישוע, נמצאו בביתו של יוסף הרמתי.		188:3.3 (2014.6) Mary the mother of Jesus, with Ruth and Jude, returned to Bethany to join their family this Saturday evening just before sunset. David Zebedee remained at the home of Nicodemus, where he had arranged for his messengers to assemble early Sunday morning. The women of Galilee, who prepared spices for the further embalming of Jesus’ body, tarried at the home of Joseph of Arimathea.
188:3.4 (2014.7) איננו מסוגלים לתת הסבר מלא למה שקרה לישוע מנצרת במשך פרק הזמן בן היממה-ומחציתה שבו הוא היה אמור לשכב לכאורה בקבר החדש של יוסף. ככל הנראה, הוא מת על הצלב את אותו מוות טבעי אשר כל בן-תמותה אחר היה מת באותן נסיבות. שמענו אותו אומר, ״אבי, בידיךָ אפקיד רוחי.״ איננו מבינים לגמרי את משמעות ההכרזה הזו, שכן מכוונן המחשבה שלו כבר מזמן הפך לאישי, ועל-כן התקיים באופן בלתי-תלוי מקיומו של ישוע כאדם בן-תמותה. מכוונן המחשבה של המאסטר אשר הפך לאישי לא יכול היה להיות מושפע באופן כלשהו ממותו הפיזי על הצלב. ככל הנראה, מה שישוע הפקיד בידי האב היה המשלים הרוחני לעבודתו של המכוונן בתחילת דרכו, העבודה אשר נועדה להפוך את הדעת האנושית לרוחנית, וזאת על-מנת לאפשר להעביר את הרישום של ההתנסות האנושית אל העולמות העליונים. ככל הנראה, חייבת להיות מציאות רוחנית כלשהי בהתנסותו של ישוע אשר מקבילה לטבע הרוחני, או לנשמה, של בני התמותה אשר צומחים-באמונתם בעולמות. ואולם, זוהי דעתנו בלבד – איננו יודעים באמת מהו הדבר אשר הפקיד ישוע בידי אביו.		188:3.4 (2014.7) We are not able fully to explain just what happened to Jesus of Nazareth during this period of a day and a half when he was supposed to be resting in Joseph’s new tomb. Apparently he died the same natural death on the cross as would any other mortal in the same circumstances. We heard him say, “Father, into your hands I commend my spirit.” We do not fully understand the meaning of such a statement inasmuch as his Thought Adjuster had long since been personalized and so maintained an existence apart from Jesus’ mortal being. The Master’s Personalized Adjuster could in no sense be affected by his physical death on the cross. That which Jesus put in the Father’s hands for the time being must have been the spirit counterpart of the Adjuster’s early work in spiritizing the mortal mind so as to provide for the transfer of the transcript of the human experience to the mansion worlds. There must have been some spiritual reality in the experience of Jesus which was analogous to the spirit nature, or soul, of the faith-growing mortals of the spheres. But this is merely our opinion—we do not really know what Jesus commended to his Father.
188:3.5 (2015.1) הננו יודעים כי גופו הפיזי של המאסטר נח שם בקבר של יוסף עד לשעה שלוש לפנות בוקר יום ראשון לערך, ואולם איננו בטוחים בוודאות באשר למעמד של אישיותו של ישוע במשך שלושים-ושש השעות האלה. יש והעזנו לעיתים לנסות ולהסביר לעצמנו את הדברים הללו באופן הבא:		188:3.5 (2015.1) We know that the physical form of the Master rested there in Joseph’s tomb until about three o’clock Sunday morning, but we are wholly uncertain regarding the status of the personality of Jesus during that period of thirty-six hours. We have sometimes dared to explain these things to ourselves somewhat as follows:
188:3.6 (2015.2) 1. תודעת הבורא של מיכאל בוודאי הייתה חופשיה לחלוטין, ובאופן נרחב, מן הדעת בת התמותה אשר אליה היא נקשרה בעת ההתגשמות הפיזית.		188:3.6 (2015.2) 1. The Creator consciousness of Michael must have been at large and wholly free from its associated mortal mind of the physical incarnation.
188:3.7 (2015.3) 2. הננו יודעים כי מי שהיה מכוונן המחשבה של ישוע נכח בכדור הארץ במהלך פרק הזמן הזה, ופיקד באופן אישי על צבאות השמיים אשר התאספו.		188:3.7 (2015.3) 2. The former Thought Adjuster of Jesus we know to have been present on earth during this period and in personal command of the assembled celestial hosts.
188:3.8 (2015.4) 3. זהות הרוח אשר רכש האדם מנצרת, זו אשר נבנתה במהלך חייו בגוף, ראשית כתוצאה של מאמציו הישירים של מכוונן המחשבה ולאחר מכן הודות להתאמה המושלמת שהוא עצמו הגיע אליה בין הצרכים הפיזיים לבין הדרישות הרוחניות של הקיום האידיאלי כאדם, ואשר הושגה בשל בחירתו המתמדת לעשות את רצון האב, ודאי הופקדה למשמורת של אב פרדיס. האם מציאות הרוח הזו שבה בכדי להיות חלק מן האישיות אשר קמה לתחייה, את זאת איננו יודעים, אך הננו סבורים כי אכן כך היה. ואולם יש ביקום כאלה הסבורים כי זהות-נשמה זו של ישוע נחה כעת ״בחיק האב״, וכי היא תשוחרר בעתיד בכדי להוביל את סגל הסוֹפיוֹנוּת של נבאדון להגשמת ייעודו ביקומים אשר לא נבראו עדיין באזורי החלל החיצון אשר טרם אורגנו.		188:3.8 (2015.4) 3. The acquired spirit identity of the man of Nazareth which was built up during his lifetime in the flesh, first, by the direct efforts of his Thought Adjuster, and later, by his own perfect adjustment between the physical necessities and the spiritual requirements of the ideal mortal existence, as it was effected by his never-ceasing choice of the Father’s will, must have been consigned to the custody of the Paradise Father. Whether or not this spirit reality returned to become a part of the resurrected personality, we do not know, but we believe it did. But there are those in the universe who hold that this soul-identity of Jesus now reposes in the “bosom of the Father,” to be subsequently released for leadership of the Nebadon Corps of the Finality in their undisclosed destiny in connection with the uncreated universes of the unorganized realms of outer space.
188:3.9 (2015.5) 4. הננו סבורים כי תודעתו האנושית, או בת התמותה, של ישוע, ישנה במהלך שלושים-ושש השעות האלה. יש לנו סיבה להאמין כי ישוע האדם לא היה מודע לדבר ממה שאירע ביקום במשך פרק הזמן הזה. עבור התודעה בת התמותה, נדמה היה כאילו לא חלף כל זמן; התחייה באה מיד ברגע של שנת המוות.		188:3.9 (2015.5) 4. We think the human or mortal consciousness of Jesus slept during these thirty-six hours. We have reason to believe that the human Jesus knew nothing of what transpired in the universe during this period. To the mortal consciousness there appeared no lapse of time; the resurrection of life followed the sleep of death as of the same instant.
188:3.10 (2015.6) וזה כל מה שאנחנו יכולים לרשום באשר למעמד של ישוע בזמן ששהה בקבר. קיימות מספר עובדות התואמות את המתרחש ואשר נוכל להתייחס אליהן, ואולם הננו רחוקים מלהיות מוסמכים לפרש אותן.		188:3.10 (2015.6) And this is about all we can place on record regarding the status of Jesus during this period of the tomb. There are a number of correlated facts to which we can allude, although we are hardly competent to undertake their interpretation.
188:3.11 (2015.7) באולמות התחייה העצומים של העולם העליון הראשון של שטניה, ניתן לחזות כעת במבנה מורונטי-חומרי מרהיב אשר ידוע בכינוי ״האנדרטה של מיכאל,״ ואשר חתום כעת בחותמו של גבריאל. האנדרטה הזו הוקמה זמן קצר לאחר עזיבתו של מיכאל את העולם הזה, והיא נושאת את הכותרת: ״לזכר תקופת המעבר בן התמותה של ישוע מנצרת באורנטיה.״		188:3.11 (2015.7) In the vast court of the resurrection halls of the first mansion world of Satania, there may now be observed a magnificent material-morontia structure known as the “Michael Memorial,” now bearing the seal of Gabriel. This memorial was created shortly after Michael departed from this world, and it bears this inscription: “In commemoration of the mortal transit of Jesus of Nazareth on Urantia.”
188:3.12 (2016.1) קיימות רשומות המעידות כי בפרק הזמן הזה התכנסה המועצה העליונה של סאלווינגטון, מועצה בת מאה חברים, לפגישת ניהול באורנטיה כאשר בראשה ישב גבריאל. קיימות גם רשומות המעידות על כך שבפרק הזמן הזה תקשרו עתיקי היומין מאוורסה עם מיכאל באשר למעמד היקום של נבאדון.		188:3.12 (2016.1) There are records extant which show that during this period the supreme council of Salvington, numbering one hundred, held an executive meeting on Urantia under the presidency of Gabriel. There are also records showing that the Ancients of Days of Uversa communicated with Michael regarding the status of the universe of Nebadon during this time.
188:3.13 (2016.2) הננו יודעים כי לפחות מסר אחד הועבר בין מיכאל לבין עמנואל אשר בסאלווינגטון בעת שגופתו של המאסטר נחה בקבר.		188:3.13 (2016.2) We know that at least one message passed between Michael and Immanuel on Salvington while the Master’s body lay in the tomb.
188:3.14 (2016.3) קיימת סיבה טובה להאמין כי אישיות כלשהי ישבה בכיסאו של קליגאסטיה במועצת המערכת של הנסיכים הפלנטאריים בירושֵם, אשר התכנסה בעוד גופתו של ישוע נחה בקבר.		188:3.14 (2016.3) There is good reason for believing that some personality sat in the seat of Caligastia in the system council of the Planetary Princes on Jerusem which convened while the body of Jesus rested in the tomb.
188:3.15 (2016.4) רשומות עדנטיה מעידות על כך שאב הקונסטלציה של נורלטיאדק נמצא באורנטיה, וכי הוא קיבל הנחיות ממיכאל בזמן הזה של השהות בקבר.		188:3.15 (2016.4) The records of Edentia indicate that the Constellation Father of Norlatiadek was on Urantia, and that he received instructions from Michael during this time of the tomb.
188:3.16 (2016.5) וכן קיימות הוכחות רבות אחרות המצביעות על כך שלא כל אישיותו של ישוע ישנה ללא הכרה בזמן מה שנדמה כמוות הפיזי.		188:3.16 (2016.5) And there is much other evidence which suggests that not all of the personality of Jesus was asleep and unconscious during this time of apparent physical death.
4. משמעות המוות על הצלב ^top		4. Meaning of the Death on the Cross ^top
188:4.1 (2016.6) אף-על-פי שישוע לא מת כך על הצלב על-מנת לכפר על עוונות האנושות, ואף לא על-מנת לפלס ביעילות את הדרך אל לבו של אל כעוס אשר אינו סולח; אפילו שבן האדם לא הציע את עצמו כקורבן לפיוס זעמו של האל, וכך לפתיחת הדרך לגאולתו של האדם החוטא; על-אף שהרעיונות הללו של כפרה ופיוס הינם שגויים, קיימות משמעויות נלוות למוות הזה של ישוע על הצלב, אשר אין להתעלם מהן. עובדה היא כי אורנטיה ידועה בעולמות המיושבים השכנים בשם ״העולם של הצלב.״		188:4.1 (2016.6) Although Jesus did not die this death on the cross to atone for the racial guilt of mortal man nor to provide some sort of effective approach to an otherwise offended and unforgiving God; even though the Son of Man did not offer himself as a sacrifice to appease the wrath of God and to open the way for sinful man to obtain salvation; notwithstanding that these ideas of atonement and propitiation are erroneous, nonetheless, there are significances attached to this death of Jesus on the cross which should not be overlooked. It is a fact that Urantia has become known among other neighboring inhabited planets as the “World of the Cross.”
188:4.2 (2016.7) ישוע ביקש לחיות חיים בני תמותה מלאים כאדם בגוף בשר ודם באורנטיה. המוות הוא חלק שגרתי מן החיים. המוות הינו האקט האחרון בדרמת החיים. גם אם ראוי כי תנסו להתחמק מן הפירושים הכוזבים ומן האמונות הטפלות הקשורות למוות על הצלב, עליכם להיזהר לבל תשגו את השגיאה הגדולה ולא תבחינו במשמעות האמיתית ובחשיבות האמיתית של מות המאסטר.		188:4.2 (2016.7) Jesus desired to live a full mortal life in the flesh on Urantia. Death is, ordinarily, a part of life. Death is the last act in the mortal drama. In your well-meant efforts to escape the superstitious errors of the false interpretation of the meaning of the death on the cross, you should be careful not to make the great mistake of failing to perceive the true significance and the genuine import of the Master’s death.
188:4.3 (2016.8) האדם בן התמותה מעולם לא היה בבעלות הארכי-רמאים. ישוע לא מת על-מנת לשלם כופר עבור חילוץ האדם ממלתעות השליטים המשומדים ונסיכי הספֵרות אשר סטו מדרכם. האב שבשמיים מעולם לא העלה בדעתו להרשיע, ובחוסר-צדק כה משווע, נשמה בשל חטאי אבותיה. אף מותו של המאסטר על הצלב לא היה קורבן אשר נועד לשלם לאל חוב שהאנושות חבה לו.		188:4.3 (2016.8) Mortal man was never the property of the archdeceivers. Jesus did not die to ransom man from the clutch of the apostate rulers and fallen princes of the spheres. The Father in heaven never conceived of such crass injustice as damning a mortal soul because of the evil-doing of his ancestors. Neither was the Master’s death on the cross a sacrifice which consisted in an effort to pay God a debt which the race of mankind had come to owe him.
188:4.4 (2016.9) לפני שישוע חי עלי אדמות, אפשר שהייתם יכולים להאמין בצדק באלוהים מעין זה, ואולם לא כך הדבר מאז שהמאסטר חי ומת בקרבכם. משה לימד על אודות הכבוד והצדק של אלוהים בורא; ואילו ישוע הציג את דמותו האוהבת והרחומה של אב שמימי.		188:4.4 (2016.9) Before Jesus lived on earth, you might possibly have been justified in believing in such a God, but not since the Master lived and died among your fellow mortals. Moses taught the dignity and justice of a Creator God; but Jesus portrayed the love and mercy of a heavenly Father.
188:4.5 (2016.10) ייתכן שהטבע החייתי – הנטייה לעשות את הרע – הינה תורשתית, אך החטא איננו עובר בתורשה מן ההורה אל ילדו. החטא הינו ההתמרדות המודעת והמכוונת של יצור רצוני יחיד כנגד רצון האב וכנגד חוקי הבנים.		188:4.5 (2016.10) The animal nature—the tendency toward evil-doing—may be hereditary, but sin is not transmitted from parent to child. Sin is the act of conscious and deliberate rebellion against the Father’s will and the Sons’ laws by an individual will creature.
188:4.6 (2017.1) ישוע חי ומת עבור יקום שלם, לא רק עבור עמי עולם כזה או אחר. בעוד שבני התמותה אשר בעולמות זכו לגאולה עוד לפני שישוע חי ומת באורנטיה, עובדה היא כי משימת המתת שלו בעולם הזה האירה באופן משמעותי את נתיב הגאולה; ומותו תרם רבות לכך שהישרדות בן התמותה לאחר מות הגוף הינה עובדה ברורה וודאית.		188:4.6 (2017.1) Jesus lived and died for a whole universe, not just for the races of this one world. While the mortals of the realms had salvation even before Jesus lived and died on Urantia, it is nevertheless a fact that his bestowal on this world greatly illuminated the way of salvation; his death did much to make forever plain the certainty of mortal survival after death in the flesh.
188:4.7 (2017.2) אף-על-פי שנתקשה לדבר על ישוע כעל מקריב, מכפר או משחרר, בהחלט נכון לחלוטין להתייחס אליו כאל גואל. לעד הוא הפך את נתיב הגאולה (ההישרדות) לברור יותר, ודאי יותר; הוא הראה בצורה טובה וודאית יותר את נתיב הגאולה לכל בני התמותה בכל עולמות היקום של נבאדון.		188:4.7 (2017.2) Though it is hardly proper to speak of Jesus as a sacrificer, a ransomer, or a redeemer, it is wholly correct to refer to him as a savior. He forever made the way of salvation (survival) more clear and certain; he did better and more surely show the way of salvation for all the mortals of all the worlds of the universe of Nebadon.
188:4.8 (2017.3) לאחר שאתם מבינים את הרעיון כי אלוהים אכן הינו אב אוהב, המושג היחיד שישוע לימד מעודו, מאותו רגע ואילך שומה עליכם להיות נאמנים לכך ולנטוש לחלוטין את כל התפישות הפרימיטיביות על אודות אלוהים כמלך זועף, שליט נוקשה וכל-יכול אשר עיקר סיפוקו בא לו ממציאת שגיאות נתיניו ומהענשתם כראוי, אלא אם כן הוויה כלשהי אשר כמעט שקולה לו תתנדב לסבול במקומם, להקריב את עצמה ולמות כתחליף במקומם. כל רעיונות הכופר והכפרה אינם תואמים את המושגים על אודות האלוהות אשר לימד והדגים ישוע מנצרת. אהבתו האינסופית של האל אינה משנית לשום-דבר אחר בטבע האלוהי.		188:4.8 (2017.3) When once you grasp the idea of God as a true and loving Father, the only concept which Jesus ever taught, you must forthwith, in all consistency, utterly abandon all those primitive notions about God as an offended monarch, a stern and all-powerful ruler whose chief delight is to detect his subjects in wrongdoing and to see that they are adequately punished, unless some being almost equal to himself should volunteer to suffer for them, to die as a substitute and in their stead. The whole idea of ransom and atonement is incompatible with the concept of God as it was taught and exemplified by Jesus of Nazareth. The infinite love of God is not secondary to anything in the divine nature.
188:4.9 (2017.4) כל המושגים האלה של כפרה וקורבן אשר מוביל לגאולה, נובעים מאנוכיות ומתבססים עליה. ישוע לימד כי המושג העליון של אחוות מאמיני הרוח הינו שירות הזולת. כל המאמין באבהותו של האל יכול להתייחס לגאולה כמובנת-מאליה. דאגתו העיקרית של המאמין לא צריכה להיות גאולתו האישית, אלא הדחף הזולתני לאהוב, ומתוך כך לשרת את הזולת, ממש כשם שישוע אהב את בני האדם ושירת אותם.		188:4.9 (2017.4) All this concept of atonement and sacrificial salvation is rooted and grounded in selfishness. Jesus taught that service to one’s fellows is the highest concept of the brotherhood of spirit believers. Salvation should be taken for granted by those who believe in the fatherhood of God. The believer’s chief concern should not be the selfish desire for personal salvation but rather the unselfish urge to love and, therefore, serve one’s fellows even as Jesus loved and served mortal men.
188:4.10 (2017.5) מאמינים אמיתיים גם אינם חוששים כל-כך מעונש עתידי אשר יקבלו על חטאיהם. המאמין האמיתי דואג אך ורק מן הנפרדות שלו מן האל בהווה. אכן, אבות חכמים עלולים להעניש את בניהם, אך הם יעשו כן מתוך אהבה ובמטרה לתקן את דרכיהם. הם אינם מענישים מתוך כעס, ואף אינם גוערים בכדי להתנקם.		188:4.10 (2017.5) Neither do genuine believers trouble themselves so much about the future punishment of sin. The real believer is only concerned about present separation from God. True, wise fathers may chasten their sons, but they do all this in love and for corrective purposes. They do not punish in anger, neither do they chastise in retribution.
188:4.11 (2017.6) ואפילו אם אלוהים היה מלך נוקשה ודיין היקום אשר עבורו החוק מצוי מעל לכל, הוא בוודאי לא היה מסופק מן השיטה הילדותית שבה החף מפשע סובל עבור הפושע עצמו.		188:4.11 (2017.6) Even if God were the stern and legal monarch of a universe in which justice ruled supreme, he certainly would not be satisfied with the childish scheme of substituting an innocent sufferer for a guilty offender.
188:4.12 (2017.7) הדבר הכביר באשר למותו של ישוע, מה שתורם להעשרת החוויה האנושית ולהאדרת נתיב הגאולה, איננו העובדה שהוא מת, כי אם הרוח אשר אין-ישווה-לה והאופן הנשגב שבהם הוא פגש את פני המוות.		188:4.12 (2017.7) The great thing about the death of Jesus, as it is related to the enrichment of human experience and the enlargement of the way of salvation, is not the fact of his death but rather the superb manner and the matchless spirit in which he met death.
188:4.13 (2017.8) כלל הרעיון של כופר הכפרה שׂם את הגאולה במישור לא-מציאותי; מושג שכזה הינו פילוסופי גרידא. הגאולה האנושית הינה אמיתית; היא מבוססת על שתי מציאויות שאותן יכולה אמונת היצור לתפוש, וכך לשלבן בחוויה היחידנית של האדם: עובדת אבהותו של האל והאמת אשר נובעת ממנה – אחוות האדם. אמת היא, אחרי ככלות הכול, ש״מוחלים לכם על חובכם, כפי שאתם מוחלים לחייבים לכם.״		188:4.13 (2017.8) This entire idea of the ransom of the atonement places salvation upon a plane of unreality; such a concept is purely philosophic. Human salvation is real; it is based on two realities which may be grasped by the creature’s faith and thereby become incorporated into individual human experience: the fact of the fatherhood of God and its correlated truth, the brotherhood of man. It is true, after all, that you are to be “forgiven your debts, even as you forgive your debtors.”
5. שיעורים מן הצלב ^top		5. Lessons from the Cross ^top
188:5.1 (2017.9) הצלב של ישוע מדגים את מסירותו העילאית של הרועה האמיתי לצאן מרעיתו, ואפילו לאלה מקרב צאנו אשר אינם ראויים לה. הוא מציב לעד את יחסיהם של האל והאדם במישור המשפחתי. אלוהים הוא האב; האדם הוא בנו. האהבה, אהבת אב לבנו, הופכת לאמת המרכזית במערכת היחסים שבין הבורא לבין הברוא ביקום – ולא מערכת היחסים של צדק של מלך המבקש לבוא על סיפוקו באמצעות הסבל והעונש אשר הטיל על הנתין עושה-הרע.		188:5.1 (2017.9) The cross of Jesus portrays the full measure of the supreme devotion of the true shepherd for even the unworthy members of his flock. It forever places all relations between God and man upon the family basis. God is the Father; man is his son. Love, the love of a father for his son, becomes the central truth in the universe relations of Creator and creature—not the justice of a king which seeks satisfaction in the sufferings and punishment of the evil-doing subject.
188:5.2 (2018.1) הצלב מדגים לעד כי יחסו של ישוע כלפי החוטאים לא היה של גינוי ואף לא של מחילה, כי אם יחס של גאולה נצחית ואוהבת. ישוע אכן הינו גואל, במובן הזה שחייו ומותו אכן שכנעו אנשים לדבוק בטוּב ובהישרדות של צדק. ישוע אהב אנשים עד כדי כך שאהבתו עוררה תגובה של אהבה בלבם. האהבה אכן מדבקת, ולעד הינה יצירתית. מותו של ישוע על הצלב הוא ביטוי לאהבה חזקה דיה ואלוהית דיה בכדי למחול על החטא ובכדי לבלוע את כל עשיית הרע. ישוע גילה לעולם הזה מידה גבוהה יותר של צדיקות מזו של הצדק עצמו – מן ההבחנה הטכנית בין טוב לרע. האהבה האלוהית איננה רק מוחלת על השגיאות; למעשה היא סופגת אותן ומחסלת אותן. מחילת האהבה מתעלה הרבה מעל למחילת הרחמים. הרחמים מסיטים את אשמתו של הפושע הצידה; ואולם האהבה לעד תחסל את החטא ואת החולשה אשר נובעת ממנו. ישוע הביא לאורנטיה צורת חיים חדשה. הוא לימד אותנו לא להתנגד לרוע, אלא למצוא דרכו את הטוב אשר מחסל אותו בפועל. הסליחה של ישוע איננה מחילה; היא הינה גאולה מפני ההרשעה. הגאולה אינה ממעיטה בערכן של השגיאות; היא מתקנת אותן. אהבת אמת איננה מתפשרת עם השנאה, ואף לא מוחלת לה; היא מחסלת אותה. אהבתו של ישוע לְעולם לא תסתפק במחילה. אהבתו של המאסטר מרמזת על שיקום, על גאולת-נצח. אכן ניתן לדבר על גאולה במובנים של פדות, אם הכוונה היא לשיקום נצחי.		188:5.2 (2018.1) The cross forever shows that the attitude of Jesus toward sinners was neither condemnation nor condonation, but rather eternal and loving salvation. Jesus is truly a savior in the sense that his life and death do win men over to goodness and righteous survival. Jesus loves men so much that his love awakens the response of love in the human heart. Love is truly contagious and eternally creative. Jesus’ death on the cross exemplifies a love which is sufficiently strong and divine to forgive sin and swallow up all evil-doing. Jesus disclosed to this world a higher quality of righteousness than justice—mere technical right and wrong. Divine love does not merely forgive wrongs; it absorbs and actually destroys them. The forgiveness of love utterly transcends the forgiveness of mercy. Mercy sets the guilt of evil-doing to one side; but love destroys forever the sin and all weakness resulting therefrom. Jesus brought a new method of living to Urantia. He taught us not to resist evil but to find through him a goodness which effectually destroys evil. The forgiveness of Jesus is not condonation; it is salvation from condemnation. Salvation does not slight wrongs; it makes them right. True love does not compromise nor condone hate; it destroys it. The love of Jesus is never satisfied with mere forgiveness. The Master’s love implies rehabilitation, eternal survival. It is altogether proper to speak of salvation as redemption if you mean this eternal rehabilitation.
188:5.3 (2018.2) ישוע הצליח, בכוח אהבתו האישית לאדם, למוטט את אחיזת החטא והרשע באדם. ובכך הוא שחרר את האדם לבחור בדרך חיים טובה יותר. ישוע הדגים גאולה מן העבר, אשר כשלעצמה הבטיחה ניצחון בעתיד. וכך מביאה המחילה לגאולה. כאשר לב האדם מכיר לחלוטין ביפי אהבת האל, זו מחסלת לגמרי את קסם החטא ואת כוח הרשע.		188:5.3 (2018.2) Jesus, by the power of his personal love for men, could break the hold of sin and evil. He thereby set men free to choose better ways of living. Jesus portrayed a deliverance from the past which in itself promised a triumph for the future. Forgiveness thus provided salvation. The beauty of divine love, once fully admitted to the human heart, forever destroys the charm of sin and the power of evil.
188:5.4 (2018.3) סבלו של ישוע לא הוגבל לצלב עצמו. לאמיתו של דבר, במשך יותר מעשרים-וחמש שנים סבל ישוע סבל ממשי ודחוס על צלב הקיום האנושי. ערכו האמיתי של הצלב נובע מן העובדה שהיה זה הביטוי העילאי והסופי לאהבתו – ההתגלות השלמה של רחמיו.		188:5.4 (2018.3) The sufferings of Jesus were not confined to the crucifixion. In reality, Jesus of Nazareth spent upward of twenty-five years on the cross of a real and intense mortal existence. The real value of the cross consists in the fact that it was the supreme and final expression of his love, the completed revelation of his mercy.
188:5.5 (2018.4) במיליוני עולמות מיושבים, עשרות טריליוני יצורים אשר היו עשויים להתפתות לזנוח את המאבק המוסרי, ולוותר על הקרב הטוב של האמונה, הציצו פעם אחת נוספת בישוע על הצלב והמשיכו משם קדימה, מלאי השראה למראה האלוהים אשר מקריב את חייו בגוף בשירות הבלתי-אנוכי לאדם.		188:5.5 (2018.4) On millions of inhabited worlds, tens of trillions of evolving creatures who may have been tempted to give up the moral struggle and abandon the good fight of faith, have taken one more look at Jesus on the cross and then have forged on ahead, inspired by the sight of God’s laying down his incarnate life in devotion to the unselfish service of man.
188:5.6 (2018.5) ניצחון המוות על הצלב מסתכם ביחסו של ישוע כלפי תוקפיו. בכך שנשא תפילה ואמר, ״סלח להם, אבא, שכן הם אינם יודעים מה הם עושים,״ הפך את הצלב לסמל הנצחי של ניצחון האהבה על השנאה וניצחון האמת על הרשע. יקום שלם נדבק ממסירות האהבה הזו; התלמידים נדבקו מן המאסטר. וכך אמר מורה הבשורה הראשון, אשר נדרש להקריב את חייו בשירותהּ, ״אל תשמור להם את החטא זה.״		188:5.6 (2018.5) The triumph of the death on the cross is all summed up in the spirit of Jesus’ attitude toward those who assailed him. He made the cross an eternal symbol of the triumph of love over hate and the victory of truth over evil when he prayed, “Father, forgive them, for they know not what they do.” That devotion of love was contagious throughout a vast universe; the disciples caught it from their Master. The very first teacher of his gospel who was called upon to lay down his life in this service, said, as they stoned him to death, “Lay not this sin to their charge.”
188:5.7 (2018.6) הצלב פונה פנייה עילאית אל המיטב שבאדם, זאת מכיוון שהוא מעיד על מישהו אשר היה מוכן להקריב את חייו בשירות הזולת. לא יוכל אדם לרחוש אהבה גדולה מזו: שיהיה מוכן להקריב את חייו עבור חבריו – וישוע אהב אהבה כזו שהיה מוכן להקריב את חייו עבור אויביו, אהבה גדולה יותר מכל אהבה אחרת אשר נראתה עד אז עלי-אדמות.		188:5.7 (2018.6) The cross makes a supreme appeal to the best in man because it discloses one who was willing to lay down his life in the service of his fellow men. Greater love no man can have than this: that he would be willing to lay down his life for his friends—and Jesus had such a love that he was willing to lay down his life for his enemies, a love greater than any which had hitherto been known on earth.
188:5.8 (2019.1) בעולמות אחרים, כמו גם באורנטיה, נגע מפגן המוות הנשגב של ישוע האדם על הצלב בגולגותא ברגשותיהם של בני התמותה, בעודו מניע את המלאכיות לעבר המסירות העילאית ביותר.		188:5.8 (2019.1) On other worlds, as well as on Urantia, this sublime spectacle of the death of the human Jesus on the cross of Golgotha has stirred the emotions of mortals, while it has aroused the highest devotion of the angels.
188:5.9 (2019.2) הצלב הינו הסמל הגבוה של שירות קדוש, של אדם המקדיש את חייו לרווחת הזולת ולגאולתו. הצלב איננו מסמל את הקרבתו של בן האל החף-מפשע במקום החוטאים אשר פשעו, קורבן המיועד להפיס את זעמו של האל ואת עלבונו, אלא שהצלב מהווה סמל קדוש, הן על הארץ והן ברחבי יקום עצום ממדים, לאופן שבו מוסרים הטובים את עצמם עבור הרשעים וגואלים אותם במסירות אהבה זו ממש. הצלב מסמל את צורת השירות הבלתי-אנוכית הגבוהה ביותר, המסירות העילאית לחיי מתת מלאים של צדיקות בשירות הנעשה בלב שלם, ואפילו במוות, במוות על הצלב. והמראה של הסמל הכביר הזה, חיי המתת של ישוע, אכן מעורר בכולנו השראה לרצות ולעשות אותו דבר.		188:5.9 (2019.2) The cross is that high symbol of sacred service, the devotion of one’s life to the welfare and salvation of one’s fellows. The cross is not the symbol of the sacrifice of the innocent Son of God in the place of guilty sinners and in order to appease the wrath of an offended God, but it does stand forever, on earth and throughout a vast universe, as a sacred symbol of the good bestowing themselves upon the evil and thereby saving them by this very devotion of love. The cross does stand as the token of the highest form of unselfish service, the supreme devotion of the full bestowal of a righteous life in the service of wholehearted ministry, even in death, the death of the cross. And the very sight of this great symbol of the bestowal life of Jesus truly inspires all of us to want to go and do likewise.
188:5.10 (2019.3) כאשר גברים ונשים חושבים מתבוננים בישוע המוסר את חייו על הצלב, הם לא יוכלו להמשיך ולהרשות לעצמם להתלונן על קשיי החיים, ואפילו על הגדולים שבהם, קל וחומר על הצרות הקטנות ועל המצוקות המדומות שלהם. חייו היו כה מופלאים ומותו מוות כביר של ניצחון, ויחד הם מניעים את כולנו לשתף את שניהם. כל חיי המתת של מיכאל הינם מושכים באמת, למן ימי צעירותו ועד למפגן המהמם של מותו על הצלב.		188:5.10 (2019.3) When thinking men and women look upon Jesus as he offers up his life on the cross, they will hardly again permit themselves to complain at even the severest hardships of life, much less at petty harassments and their many purely fictitious grievances. His life was so glorious and his death so triumphant that we are all enticed to a willingness to share both. There is true drawing power in the whole bestowal of Michael, from the days of his youth to this overwhelming spectacle of his death on the cross.
188:5.11 (2019.4) על-כן, כאשר אתם מתייחסים לצלב כאל התגלות האל, אל תתבוננו בו בעיני האדם הפרימיטיבי, ואף לא בעיני הברברי אשר בא לאחריו, שהרי שניהם התייחסו אל האל כאל ריבון נוקשה העוסק באכיפת החוק ובהשלטת הצדק. במקום זאת, ודאו כי הנכם רואים בצלב סמל מוחלט לאהבתו ולמסירותו של ישוע למשימת המתת שלו עבור העמים בני התמותה של יקומו העצום. ראו במותו של בן האדם את פסגת הביטוי של האהבה האלוהית של האב אל בניו אשר בָּעולמות בני התמותה. הצלב מדגים, אפוא, את מסירות החיבה המתמסרת ואת מתת הגאולה מרצון עבור אלה אשר נכונים לקבל מתנות ומסירות מעין אלה. הצלב לא ביטא שום-דבר אשר האב דרש – רק את מה שישוע נתן כל-כך מרצונו שלו, ואת מה שהוא סירב להימנע ממנו.		188:5.11 (2019.4) Make sure, then, that when you view the cross as a revelation of God, you do not look with the eyes of the primitive man nor with the viewpoint of the later barbarian, both of whom regarded God as a relentless Sovereign of stern justice and rigid law-enforcement. Rather, make sure that you see in the cross the final manifestation of the love and devotion of Jesus to his life mission of bestowal upon the mortal races of his vast universe. See in the death of the Son of Man the climax of the unfolding of the Father’s divine love for his sons of the mortal spheres. The cross thus portrays the devotion of willing affection and the bestowal of voluntary salvation upon those who are willing to receive such gifts and devotion. There was nothing in the cross which the Father required—only that which Jesus so willingly gave, and which he refused to avoid.
188:5.12 (2019.5) אם אדם לא יוכל להעריך את ישוע ולהבין את משמעות משימת המתת שלו עלי אדמות, אז הוא יוכל, לכל הפחות, להבין את העובדה שהוא חלָק בסבל האנושי. אף-פעם לא יצטרך אדם לחשוש שמא הבורא איננו יודע את טיבן של מצוקות חייו ואת שיעורן.		188:5.12 (2019.5) If man cannot otherwise appreciate Jesus and understand the meaning of his bestowal on earth, he can at least comprehend the fellowship of his mortal sufferings. No man can ever fear that the Creator does not know the nature or extent of his temporal afflictions.
188:5.13 (2019.6) הננו יודעים כי המוות על הצלב לא נועד להפיס את דעתו של האל, אלא לעורר את הבנתו של האדם את האהבה הנצחית של האב ואת רחמיו הבלתי-נדלים של בנו, וכן לשדר את כל האמיתות האוניברסאליות האלה אל יקום שלם.		188:5.13 (2019.6) We know that the death on the cross was not to effect man’s reconciliation to God but to stimulate man’s realization of the Father’s eternal love and his Son’s unending mercy, and to broadcast these universal truths to a whole universe.