מסמך 187		Paper 187
הצליבה		The Crucifixion
187:0.1 (2004.1) אחרי ששני השודדים הוכנו ליציאה, יצאו החיילים, בפיקודו של קנטוריון, לכיוון אתר הצליבה. הקנטוריון אשר פיקד על שנים-עשר החיילים הללו, היה אותו מפקד אשר הוביל בלילה הקודם את החיילים לעצור את ישוע בגת שמנים. היה זה מנהג הרומאים להקצות ארבעה חיילים לכל נידון לצליבה. שני השודדים הולקו כהוגן בטרם נלקחו אל הצליבה, אך ישוע לא ספג עונש פיזי נוסף; ללא ספק, המפקד סבר שהוא כבר הולקה די והותר, ואפילו עוד לפני שדינו נגזר.		187:0.1 (2004.1) AFTER the two brigands had been made ready, the soldiers, under the direction of a centurion, started for the scene of the crucifixion. The centurion in charge of these twelve soldiers was the same captain who had led forth the Roman soldiers the previous night to arrest Jesus in Gethsemane. It was the Roman custom to assign four soldiers for each person to be crucified. The two brigands were properly scourged before they were taken out to be crucified, but Jesus was given no further physical punishment; the captain undoubtedly thought he had already been sufficiently scourged, even before his condemnation.
187:0.2 (2004.2) שני הגנבים אשר נצלבו היו עמיתיו של ברבס, ואילו מנהיגם לא היה משוחרר כחלק ממחילת הפסח של פילטוס, הם היו מוּצאים להורג יחד עמו בשלב מאוחר יותר. ישוע, לפיכך, נצלב במקומו של ברבס.		187:0.2 (2004.2) The two thieves crucified with Jesus were associates of Barabbas and would later have been put to death with their leader if he had not been released as the Passover pardon of Pilate. Jesus was thus crucified in the place of Barabbas.
187:0.3 (2004.3) את מה שעתיד ישוע לעשות כעת, קרי להסכים למות בצליבה, הוא עושה מרצונו החופשי. כאשר חזה את ההתנסות הזו, אמר: ״עַל כֵּן אֹהֵב אֹתִי אָבִי, כִּי אֶת נַפְשִׁי אֶתֵּן לְמַעַן אָשׁוּב וְאֶקָּחֶהָ. וְאִישׁ לֹא יִקָּחֶנָּה מֵאִתִּי, כִּי אִם אֲנִי מֵעַצְמִי אֶתְּנֶנָּה. יֶשׁ בְּיָדִי לָתֵת אֹתָהּ וּבְיָדִי לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ. הַמִצְוָה הַזֹּאת קִבַּלְתִּי מֵעִם אָבִי.״		187:0.3 (2004.3) What Jesus is now about to do, submit to death on the cross, he does of his own free will. In foretelling this experience, he said: “The Father loves and sustains me because I am willing to lay down my life. But I will take it up again. No one takes my life away from me—I lay it down of myself. I have authority to lay it down, and I have authority to take it up. I have received such a commandment from my Father.”
187:0.4 (2004.4) היה זה מעט לפני השעה תשע בבוקר הזה, שהחיילים הובילו את ישוע מהפרטוריום בדרך אל גולגותא. אחריהם צעדו רבים מן האוהדים הסמויים של ישוע, אך רוב הקהל הזה, אשר מנה כמאתיים איש ויותר, היה מורכב מאויביו, או מסקרנים מזדמנים, אשר רצו רק לחוות את ההלם של מופע הצליבה. רק מעט ממנהיגי היהודים הלכו לראות את ישוע מת על הצלב. לאחר שהתברר שפילטוס מסר אותו לידי החיילים הרומיים, ושנגזר דינו למות, הם פנו לעסוק בפגישה אשר קיימו במקדש, שבמהלכה הם דנו בשאלה מה יעשו בחסידיו של ישוע.		187:0.4 (2004.4) It was just before nine o’clock this morning when the soldiers led Jesus from the praetorium on the way to Golgotha. They were followed by many who secretly sympathized with Jesus, but most of this group of two hundred or more were either his enemies or curious idlers who merely desired to enjoy the shock of witnessing the crucifixions. Only a few of the Jewish leaders went out to see Jesus die on the cross. Knowing that he had been turned over to the Roman soldiers by Pilate, and that he was condemned to die, they busied themselves with their meeting in the temple, whereat they discussed what should be done with his followers.
1. בדרך לגולגותא ^top		1. On the Way to Golgotha ^top
187:1.1 (2004.5) לפני שהחיילים יצאו את חצר הפרטוריום, הם הניחו את הקורה האופקית של הצלב על כתפיו של ישוע. היה נהוג לחייב את הנידון למוות לשאת את הקורה האופקית אל מקום הצליבה. נידון שכזה למוות לא נשא את כל הצלב, אלא את הקורה הקצרה הזו. הקורה האנכית, הארוכה יותר, כבר הובאה מבעוד מועד אל גולגולתא, ועד להגעת החיילים ואסיריהם היא כבר הוכנסה עמוק אל תוך האדמה.		187:1.1 (2004.5) Before leaving the courtyard of the praetorium, the soldiers placed the crossbeam on Jesus’ shoulders. It was the custom to compel the condemned man to carry the crossbeam to the site of the crucifixion. Such a condemned man did not carry the whole cross, only this shorter timber. The longer and upright pieces of timber for the three crosses had already been transported to Golgotha and, by the time of the arrival of the soldiers and their prisoners, had been firmly implanted in the ground.
187:1.2 (2004.6) כנהוג, המפקד הוביל את השיירה ונשא בידיו לוחות לבנים קטנים, שעליהם נרשמו בפחם שחור שמות הפושעים ואופי הפשעים שבעטיים הם נידונו למוות. עבור שני הגנבים, נשא הקנטוריון שלטים אשר עליהם נרשמו שמותיהם ומתחתם מילה יחידה, ״שודד.״ על-פי המנהג, לאחר שהקורבן מוסמר אל הצלב והורם אל מקומו על הקורה האנכית, מִסמרו את השלט בראש הצלב, מעט מעל לראשו של הפושע, וכך יכלו כל הנוכחים לדעת בשל איזה פשע נצלב הנידון למוות. השלט שנשא הקנטוריון עבור הצלב של ישוע נכתב בידי פילטוס עצמו בלטינית, יוונית, וארמית, ובו נכתב: ״ישוע מנצרת – מלך היהודים.״		187:1.2 (2004.6) According to custom the captain led the procession, carrying small white boards on which had been written with charcoal the names of the criminals and the nature of the crimes for which they had been condemned. For the two thieves the centurion had notices which gave their names, underneath which was written the one word, “Brigand.” It was the custom, after the victim had been nailed to the crossbeam and hoisted to his place on the upright timber, to nail this notice to the top of the cross, just above the head of the criminal, that all witnesses might know for what crime the condemned man was being crucified. The legend which the centurion carried to put on the cross of Jesus had been written by Pilate himself in Latin, Greek, and Aramaic, and it read: “Jesus of Nazareth—the King of the Jews.”
187:1.3 (2005.1) כמה משליטי היהודים אשר נכחו בשעה שפילטוס רשם את הדבר הזה על השלט התרעמו בקול כנגד הכינוי שכינה את ישוע, ״מלך היהודים.״ ואולם פילטוס הזכיר להם כי האשמה שכזאת הייתה חלק ממה שהוביל להרשעתו. כאשר הבינו היהודים כי לא יצליחו לשכנע את פילטוס לשנות את דעתו, הם ביקשו שלכל הפחות ישנה זאת ויכתוב במקום, ״הוא אמר, אני מלך היהודים.״ אבל פילטוס עמד על שלו; הוא לא שינה את הכתוב. לכל טענותיהם הבאות ענה, ״מה שכתבתי, כתבתי.״		187:1.3 (2005.1) Some of the Jewish authorities who were yet present when Pilate wrote this legend made vigorous protest against calling Jesus the “king of the Jews.” But Pilate reminded them that such an accusation was part of the charge which led to his condemnation. When the Jews saw they could not prevail upon Pilate to change his mind, they pleaded that at least it be modified to read, “He said, ‘I am the king of the Jews.’” But Pilate was adamant; he would not alter the writing. To all further supplication he only replied, “What I have written, I have written.”
187:1.4 (2005.2) היה נהוג לצעוד אל גולגותא בדרך הארוכה ביותר, כך שמספר רב של אנשים יצפה בפושע אשר נידון למוות, ואולם ביום הזה הם צעדו בדרך הישירה ביותר אל שער דמשק, אשר הוביל צפונה ואל מחוץ לעיר. בדרך הזו הם הגיעו במהרה אל גולגותא, אתר הצליבה הרשמי של ירושלים. מעבר לגולגותא שכנו בתי העשירים, ומעברה השני של הדרך נצבו הקברים של רבים מן היהודים האמידים.		187:1.4 (2005.2) Ordinarily, it was the custom to journey to Golgotha by the longest road in order that a large number of persons might view the condemned criminal, but on this day they went by the most direct route to the Damascus gate, which led out of the city to the north, and following this road, they soon arrived at Golgotha, the official crucifixion site of Jerusalem. Beyond Golgotha were the villas of the wealthy, and on the other side of the road were the tombs of many well-to-do Jews.
187:1.5 (2005.3) היהודים לא נהגו להעניש בצליבה. הן היוונים והן הרומאים למדו את שיטת ההוצאה להורג הזאת מהפיניקים. אפילו הורדוס, עם כל אכזריותו, לא נהג לצלוב. הרומאים מעולם לא צלבו אזרח רומי; רק עבדים ונתינים זכו לעונש המוות הבלתי-מכבד הזה. במהלך המצור על ירושלים, ארבעים שנה בלבד לאחר צליבתו של ישוע, כוסתה גולגותא כולה באלפים רבים של צלבים, אשר עליהם קמלו מדי יום מיטב פרחי העם היהודי. אכן, קציר איום ונורא למה שנזרע באותו היום.		187:1.5 (2005.3) Crucifixion was not a Jewish mode of punishment. Both the Greeks and the Romans learned this method of execution from the Phoenicians. Even Herod, with all his cruelty, did not resort to crucifixion. The Romans never crucified a Roman citizen; only slaves and subject peoples were subjected to this dishonorable mode of death. During the siege of Jerusalem, just forty years after the crucifixion of Jesus, all of Golgotha was covered by thousands upon thousands of crosses upon which, from day to day, there perished the flower of the Jewish race. A terrible harvest, indeed, of the seed-sowing of this day.
187:1.6 (2005.4) כאשר מצעד המוות חלף ברחובותיה הצרים של ירושלים, רבות מנשות היהודים העדינות אשר שמעו לפנים את מילות העידוד והחמלה של ישוע ואשר ידעו על אודות חייו, חיי סעד אוהב, לא יכלו להימנע מלבכות כאשר הן ראו אותו מובל למוות מבזה שכזה. כאשר הוא חלף לידן, רבות מן הנשים האלה יללו וקיננו. וכאשר כמה מהן העזו ללכת לצדו, הפנה המאסטר את ראשו אליהן ואמר: ״בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, אַל תִּבְכֶּינָה עָלַי, כִּי עַל נַפְשְׁכֶן בְּכֶינָה וְעַל בְּנֵיכֶן. מלאכתי כמעט ונשלמה – בקרוב אלך אל אבי – אך צרותיה של ירושלים רק מתחילות. כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים, וְאָמְרוּ: אַשְׁרֵי הָעֲקָרוֹת וְאַשְׁרֵי הַמְעַיִים אֲשֶׁר לֹא יָלָדוּ, וְאַשְׁרֵי הַשָּׁדַיִם אֲשֶׁר לֹא הֵינִיקוּ. אָז יֹאמְרוּ אֶל הֶהָרִים, נִפְלוּ עָלֵינוּ וְאֶל הַגְּבָעוֹת כַּסּוּנוּ וְגָאֲלוּנוּ מִצָרוֹתֵינוּ.״		187:1.6 (2005.4) As the death procession passed along the narrow streets of Jerusalem, many of the tenderhearted Jewish women who had heard Jesus’ words of good cheer and compassion, and who knew of his life of loving ministry, could not refrain from weeping when they saw him being led forth to such an ignoble death. As he passed by, many of these women bewailed and lamented. And when some of them even dared to follow along by his side, the Master turned his head toward them and said: “Daughters of Jerusalem, weep not for me, but rather weep for yourselves and for your children. My work is about done—soon I go to my Father—but the times of terrible trouble for Jerusalem are just beginning. Behold, the days are coming in which you shall say: Blessed are the barren and those whose breasts have never suckled their young. In those days will you pray the rocks of the hills to fall on you in order that you may be delivered from the terrors of your troubles.”
187:1.7 (2005.5) נשות ירושלים האלה אכן נהגו באומץ בשעה שהפגינו אהדה כלפי ישוע, זאת משום שהיה זה בניגוד לחוק להפגין אהדה כלפי מי שהובל לצליבה. לאספסוף היה מותר ללגלג, ללעוג, ולצחוק על הנידון, אך נאסר עליו כל מפגן של אהדה. אף כי ישוע העריך את מפגן האהדה בשעה החשוכה הזו בעוד שחבריו נמצאים במסתור, הוא לא רצה שהנשים הנדיבות האלה תסתבכנה עם הרשויות משום שהעזו לחמול עליו. אפילו בזמן שכזה ישוע כמעט ולא חשב על עצמו, ורק חשב על ימי הטרגדיה הנוראיים אשר ממתינים לירושלים ולאומה היהודית בכללותה.		187:1.7 (2005.5) These women of Jerusalem were indeed courageous to manifest sympathy for Jesus, for it was strictly against the law to show friendly feelings for one who was being led forth to crucifixion. It was permitted the rabble to jeer, mock, and ridicule the condemned, but it was not allowed that any sympathy should be expressed. Though Jesus appreciated the manifestation of sympathy in this dark hour when his friends were in hiding, he did not want these kindhearted women to incur the displeasure of the authorities by daring to show compassion in his behalf. Even at such a time as this Jesus thought little about himself, only of the terrible days of tragedy ahead for Jerusalem and the whole Jewish nation.
187:1.8 (2006.1) כאשר נסחב בדרך אל הצליבה, המאסטר היה נתון באפיסת כוחות כמעט. הוא לא אכל ולא שתה מאז הסעודה האחרונה בביתו של אליהו מרקוס; ואף לא הותר לו לעצום עין ולו לרגע מאז. בנוסף לכך, הוא עמד בדיון אחרי דיון עד לרגע שבו נגזר דינו, שלא להזכיר את ההלקאות אשר ספג ואת הסבל הפיזי ואובדן הדם אשר גרמו לו. מעל לכל אלה נוספו המועקה המנטאלית הכבירה שלו, הלחץ הרוחני הגדול ותחושה איומה של בדידות אנושית.		187:1.8 (2006.1) As the Master trudged along on the way to the crucifixion, he was very weary; he was nearly exhausted. He had had neither food nor water since the Last Supper at the home of Elijah Mark; neither had he been permitted to enjoy one moment of sleep. In addition, there had been one hearing right after another up to the hour of his condemnation, not to mention the abusive scourgings with their accompanying physical suffering and loss of blood. Superimposed upon all this was his extreme mental anguish, his acute spiritual tension, and a terrible feeling of human loneliness.
187:1.9 (2006.2) זמן קצר לאחר שהם חלפו מבעד לשער ואל מחוץ לעיר, התנודד ישוע עם הקורה שעל כתפיו, כוחותיו הפיזיים אפסו לרגע והוא נפל ארצה תחת משקל המשא הכבד. החיילים צעקו עליו ובעטו בו, אך הוא לא היה מסוגל לקום. המפקד, אשר ידע כמה כבר סבל ישוע וראה זאת, ציווה על החיילים להפסיק. אז הוא פקד על עובר אורח, אחד שמעון מקירנה, לקחת את הקורה האופקית מעל כתפיו של ישוע וציווה עליו לשאתה כל שאר הדרך עד לגולגותא.		187:1.9 (2006.2) Shortly after passing through the gate on the way out of the city, as Jesus staggered on bearing the crossbeam, his physical strength momentarily gave way, and he fell beneath the weight of his heavy burden. The soldiers shouted at him and kicked him, but he could not arise. When the captain saw this, knowing what Jesus had already endured, he commanded the soldiers to desist. Then he ordered a passerby, one Simon from Cyrene, to take the crossbeam from Jesus’ shoulders and compelled him to carry it the rest of the way to Golgotha.
187:1.10 (2006.3) אדם זה, שמעון, הגיע כל הדרך מקירנה שבצפון אפריקה על-מנת להשתתף בחגיגות הפסח. הוא חנה יחד עם בני קירנה אחרים ממש מחוץ לחומות העיר, ונמצא בדרכו אל התפילה במקדש בתוך העיר בשעה שהמפקד הרומי ציווה עליו לשאת את הקורה של ישוע. שמעון נותר שם לאורך כל השעות שבהן גסס המאסטר על הצלב, ושוחח עם רבים מחבריו כמו גם עם אויביו. לאחר תקומתו של ישוע לתחייה ולפני ששמעון עזב את ירושלים, הוא הפך למאמין אמיץ בבשורת המלכות, וכאשר שב אל ביתו הוביל את משפחתו להיכנס אל מלכות השמים. שני בניו, אלכסנדר ורוּפוּס, הפכו למורים מצוינים של הבשורה החדשה באפריקה. ואולם, שמעון מעולם לא ידע שישוע, זה שאת משאו הוא נשא, והמורה היהודי אשר התחבב על בנו הפצוע, היו אותו אדם בדיוק.		187:1.10 (2006.3) This man Simon had come all the way from Cyrene, in northern Africa, to attend the Passover. He was stopping with other Cyrenians just outside the city walls and was on his way to the temple services in the city when the Roman captain commanded him to carry Jesus’ crossbeam. Simon lingered all through the hours of the Master’s death on the cross, talking with many of his friends and with his enemies. After the resurrection and before leaving Jerusalem, he became a valiant believer in the gospel of the kingdom, and when he returned home, he led his family into the heavenly kingdom. His two sons, Alexander and Rufus, became very effective teachers of the new gospel in Africa. But Simon never knew that Jesus, whose burden he bore, and the Jewish tutor who once befriended his injured son, were the same person.
187:1.11 (2006.4) היה זה מעט לאחר השעה תשע בבוקר שמצעד המוות הגיע אל גולגותא, והחיילים הרומיים נפנו למשימת מסמור שני השודדים ובן האדם, כל אחד לצלב שלו.		187:1.11 (2006.4) It was shortly after nine o’clock when this procession of death arrived at Golgotha, and the Roman soldiers set themselves about the task of nailing the two brigands and the Son of Man to their respective crosses.
2. הצליבה ^top		2. The Crucifixion ^top
187:2.1 (2006.5) קודם החיילים קשרו את ידיו של המאסטר בחבלים לקורה האופקית, ואז הם מסמרו את ידיו אל העץ. לאחר שהרימו את הקורה אופקית והניחו אותה על הקורה האנכית ומסמרו אותה אליה, הם קשרו ומסמרו את רגליו לעץ, תוך שימוש במסמר אחד ארוך שעבר דרך שתי הרגליים. גזיר העץ העליון מוקם בגובה הנכון בקורה האנכית, ושימש כעין אוכף לתמיכה במשקל הגוף. הצלב לא היה גבוה, רגליו של המאסטר נמצאו בערך בגובה של כמטר מעל לפני הקרקע. לפיכך, הוא יכול היה לשמוע את כל אשר נאמר עליו בלעג, וכן לראות בבירור את ההבעה על פניהם של כל אלה אשר לעגו לו בחוסר התחשבות שכזה. כמו כן, כל הנוכחים יכלו לשמוע בקלות את מה שישוע אמר במהלך שעות העינוי והגסיסה האיטית אשר עבר.		187:2.1 (2006.5) The soldiers first bound the Master’s arms with cords to the crossbeam, and then they nailed his hands to the wood. When they had hoisted this crossbeam up on the post, and after they had nailed it securely to the upright timber of the cross, they bound and nailed his feet to the wood, using one long nail to penetrate both feet. The upright timber had a large peg, inserted at the proper height, which served as a sort of saddle for supporting the body weight. The cross was not high, the Master’s feet being only about three feet from the ground. He was therefore able to hear all that was said of him in derision and could plainly see the expression on the faces of all those who so thoughtlessly mocked him. And also could those present easily hear all that Jesus said during these hours of lingering torture and slow death.
187:2.2 (2007.1) נהוג היה להסיר את כל בגדיהם של הנצלבים, אך מכיוון שהיהודים הביעו התנגדות עזה לעירום אנושי בפומבי, הרומאים תמיד סיפקו מעין תחתון לכל האנשים אשר נצלבו בירושלים. וכך, לאחר שכל בגדיו של ישוע הוסרו, הוא הולבש כאמור בטרם הושם על הצלב.		187:2.2 (2007.1) It was the custom to remove all clothes from those who were to be crucified, but since the Jews greatly objected to the public exposure of the naked human form, the Romans always provided a suitable loin cloth for all persons crucified at Jerusalem. Accordingly, after Jesus’ clothes had been removed, he was thus garbed before he was put upon the cross.
187:2.3 (2007.2) הצליבה נועדה לשמש כענישה אכזרית ומתמשכת, שכן הקורבן לעיתים גסס במשך מספר ימים בטרם מת. בירושלים הייתה התנגדות רבה לצליבה, והוקמה קבוצת של נשים יהודיות אשר תמיד שלחו נציגה לצליבות, אשר הציעה לקורבן יין מהול בסם אשר יקל על סבלו. ואולם, כאשר טעם ישוע את היין אשר נמהל בסם, הוא סירב לשתות ממנו, אף שהיה צמא עד מאוד. המאסטר בחר לשמור על תודעתו האנושית עד הסוף. הוא ביקש לפגוש במוות, אפילו בצורה האכזרית והבלתי-אנושית הזו, ולהתעלות מעליו בכך שיעבור את מלוא החוויה האנושית.		187:2.3 (2007.2) Crucifixion was resorted to in order to provide a cruel and lingering punishment, the victim sometimes not dying for several days. There was considerable sentiment against crucifixion in Jerusalem, and there existed a society of Jewish women who always sent a representative to crucifixions for the purpose of offering drugged wine to the victim in order to lessen his suffering. But when Jesus tasted this narcotized wine, as thirsty as he was, he refused to drink it. The Master chose to retain his human consciousness until the very end. He desired to meet death, even in this cruel and inhuman form, and conquer it by voluntary submission to the full human experience.
187:2.4 (2007.3) בטרם ישוע הושם על הצלב שלו, השודדים כבר הושמו על הצלבים שלהם תוך שהם מקללים את המוציאים להורג ויורקים עליהם. המילים היחידות שישוע אמר בשעה שמסמרו אותו לצלב, היו, ״סלח להם, אבא, כי הם לא יודעים מה הם עושים.״ אִילו מחשבות אהבה ומסירות לא היו עיקר חיי השירות הבלתי-אנוכי שאותו חי ישוע, הוא לא יכול היה לבקש מחילה עבור מוציאיו להורג ברחמים ובאהבה שכאלה. הרעיונות, המניעים והכמיהות של כלל תקופת החיים הרי יוצאים לאור בזמן משבר.		187:2.4 (2007.3) Before Jesus was put on his cross, the two brigands had already been placed on their crosses, all the while cursing and spitting upon their executioners. Jesus’ only words, as they nailed him to the crossbeam, were, “Father, forgive them, for they know not what they do.” He could not have so mercifully and lovingly interceded for his executioners if such thoughts of affectionate devotion had not been the mainspring of all his life of unselfish service. The ideas, motives, and longings of a lifetime are openly revealed in a crisis.
187:2.5 (2007.4) לאחר שהמאסטר הועלה על הצלב, מִסמר המפקד מעל לראשו את השלט שבו נכתב בשלוש שפות, ״ישוע מנצרת – מלך היהודים.״ היהודים זעמו על העלבון הזה. אך פילטוס נפגע מחוסר הכבוד אשר הפגינו כלפיו; הוא הרגיש מאוים ומושפל, ובדרך הזו הוא תבע את נקמתו הקטנה. הוא יכול היה לכתוב: ״ישוע, מורד.״ אך הוא ידע היטב שיהודי ירושלים סלדו מן השם נצרת, והוא התכוון להשפילם באופן הזה. הוא ידע שאם בן הגליל אשר הוצא להורג יכונה ״מלך היהודים״, יפגע הדבר היטב במטרה.		187:2.5 (2007.4) After the Master was hoisted on the cross, the captain nailed the title up above his head, and it read in three languages, “Jesus of Nazareth—the King of the Jews.” The Jews were infuriated by this believed insult. But Pilate was chafed by their disrespectful manner; he felt he had been intimidated and humiliated, and he took this method of obtaining petty revenge. He could have written “Jesus, a rebel.” But he well knew how these Jerusalem Jews detested the very name of Nazareth, and he was determined thus to humiliate them. He knew that they would also be cut to the very quick by seeing this executed Galilean called “The King of the Jews.”
187:2.6 (2007.5) כאשר נודע להם כיצד פילטוס ביקש ללגלג עליהם עם השלט אשר נתלה על הצלב של ישוע, מיהרו רבים ממנהיגי היהודים אל גולגותא, אך הם לא העזו להסיר את השלט מפאת נוכחותם של החיילים הרומיים אשר עמדו על המשמר. מכיוון שהם לא יכלו להסיר את השלט, המנהיגים הללו התערו בקרב הקהל והסיתו אותו ללעוג ולא להתייחס ברצינות למה שמצוין על השלט.		187:2.6 (2007.5) Many of the Jewish leaders, when they learned how Pilate had sought to deride them by placing this inscription on the cross of Jesus, hastened out to Golgotha, but they dared not attempt to remove it since the Roman soldiers were standing on guard. Not being able to remove the title, these leaders mingled with the crowd and did their utmost to incite derision and ridicule, lest any give serious regard to the inscription.
187:2.7 (2007.6) השליח יוחנן, יחד עם מרים אם ישוע, רות ויהודה, הגיעו למקום מעט קט לאחר שישוע הורם אל מקומו על הצלב, וממש בשעה שהמפקד מסמר את השלט מעל לראשו של המאסטר. יוחנן היה היחיד מבין אחד-עשר השליחים אשר היה עד לצליבה, ואפילו הוא לא היה נוכח בכל מהלכה, שכן מיד לאחר שהביא את אם ישוע לשם, הוא רץ חזרה אל ירושלים להביא את אמו שלו ואת חברותיה.		187:2.7 (2007.6) The Apostle John, with Mary the mother of Jesus, Ruth, and Jude, arrived on the scene just after Jesus had been hoisted to his position on the cross, and just as the captain was nailing the title above the Master’s head. John was the only one of the eleven apostles to witness the crucifixion, and even he was not present all of the time since he ran into Jerusalem to bring back his mother and her friends soon after he had brought Jesus’ mother to the scene.
187:2.8 (2007.7) כאשר ישוע ראה את אימו המלוּוה ביוחנן, את אחותו ואת אחִיו, הוא חייך אך לא אמר דבר. בינתיים, ארבעת החיילים אשר הוקצו לצליבתו של המאסטר חילקו ביניהם את בגדיו, כנהוג. אחד לקח את הסנדלים, אחד את הכובע, אחד את החגורה ואחד את המעיל. זה הותיר את השמלה, או החולצה הארוכה אשר ירדה כמעט עד לגובה הברכיים, והם התכוונו לקרוע אותה לארבעה חלקים, אך כאשר הבחינו שהייתה יוצאת דופן, הם החליטו להגריל אותה ביניהם. ישוע התבונן בהם כשחילקו את בגדיו, בעוד שההמון הגס לועג לו.		187:2.8 (2007.7) As Jesus saw his mother, with John and his brother and sister, he smiled but said nothing. Meanwhile the four soldiers assigned to the Master’s crucifixion, as was the custom, had divided his clothes among them, one taking the sandals, one the turban, one the girdle, and the fourth the cloak. This left the tunic, or seamless vestment reaching down to near the knees, to be cut up into four pieces, but when the soldiers saw what an unusual garment it was, they decided to cast lots for it. Jesus looked down on them while they divided his garments, and the thoughtless crowd jeered at him.
187:2.9 (2008.1) טוב היה הדבר שהחיילים הרומיים לקחו את בגדיו של המאסטר. אלמלא כן, אילו קיבלו חסידיו את הבגדים לידיהם, הם היו מתפתים לסגוד להם. המאסטר רצה שלחסידיו לא יוותר שום-דבר חומרי אשר קשור לחייו עלי אדמות. הוא רצה להותיר לאנושות אך ורק את הזיכרון על אודות חיים של אדם אשר הוקדשו לאידיאל הרוחני הגבוה של התמסרות לעשיית רצון האב.		187:2.9 (2008.1) It was well that the Roman soldiers took possession of the Master’s clothing. Otherwise, if his followers had gained possession of these garments, they would have been tempted to resort to superstitious relic worship. The Master desired that his followers should have nothing material to associate with his life on earth. He wanted to leave mankind only the memory of a human life dedicated to the high spiritual ideal of being consecrated to doing the Father’s will.
3. אלה אשר חזו בצליבה ^top		3. Those Who Saw the Crucifixion ^top
187:3.1 (2008.2) בקרבת השעה תשע ושלושים בבוקר של יום שישי הזה, ישוע נתלה על הצלב. עד לשעה אחת-עשרה, התאספו יותר מאלף איש אשר באו להיות עדים למחזה צליבתו של בן האדם. במהלך השעות האיומות האלה, עמדו צבאות השמים בדממה והתבוננו במחזה יוצא הדופן של הבורא אשר מת את מות היצור, ואפילו את המוות הבזוי ביותר של פושע מורשע.		187:3.1 (2008.2) At about half past nine o’clock this Friday morning, Jesus was hung upon the cross. Before eleven o’clock, upward of one thousand persons had assembled to witness this spectacle of the crucifixion of the Son of Man. Throughout these dreadful hours the unseen hosts of a universe stood in silence while they gazed upon this extraordinary phenomenon of the Creator as he was dying the death of the creature, even the most ignoble death of a condemned criminal.
187:3.2 (2008.3) עמדו בסמוך לצלב, בזמנים שונים במהלך הצליבה, מרים, רות, יהודה, יוחנן, שלומית (אם יוחנן) וקבוצה של נשים מאמינות אדוקות אשר כללה את מרים אשת קְלוֹפָס ואחותה של מרים אם ישוע, מרים המגדלית, וכן רבקה, אשר גרה לפנים בציפורי. חברים אלה ואחרים עמדו שם והיו עדים לסבלנות ולעוצמה הכבירה שלו בזמן שסבל סבל עצום.		187:3.2 (2008.3) Standing near the cross at one time or another during the crucifixion were Mary, Ruth, Jude, John, Salome (John’s mother), and a group of earnest women believers including Mary the wife of Clopas and sister of Jesus’ mother, Mary Magdalene, and Rebecca, onetime of Sepphoris. These and other friends of Jesus held their peace while they witnessed his great patience and fortitude and gazed upon his intense sufferings.
187:3.3 (2008.4) רבים מן העוברים והשבים נדו בראשם, לעגו לו ואמרו: ״אַתָּה הַהֹרֵס אֶת הַהֵיכָל וּבֹנֵהוּ בִּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, הוֹשַׁע לְנַפְשֶׁךָ. וְאִם בֶּן הַאֱלוֹהִים אַתָּה, למה לא תרד מן הצלב?״ באופן דומה, גם כמה ממנהיגי היהודים לעגו לו ואמרו, ״אֶת אֲחֵרִים הוֹשִׁיעַ וּלְעַצְמוֹ לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ.״ אחרים אמרו, ״אִם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אתה, רד מן הצלב ונאמין בך.״ ולאחר מכן המשיכו ללעוג לו ואמרו, ״בָּטַח בְּאֱלוֹהִים עַתָּה יְפַלְּטֵהוּ אִם חָפֵץ בּוֹ, כִּי אָמַר בֶּן הַאֱלוֹהִים אֲנִי, וְכָזֹאת חֵרְפֻהוּ גַּם הַפָּרִיצִים הַנִּצְלָבִים אִתּוֹ.״ אפילו שני השודדים לעגו לו וסנטו בו.		187:3.3 (2008.4) Many who passed by wagged their heads and, railing at him, said: “You who would destroy the temple and build it again in three days, save yourself. If you are the Son of God, why do you not come down from your cross?” In like manner some of the rulers of the Jews mocked him, saying, “He saved others, but himself he cannot save.” Others said, “If you are the king of the Jews, come down from the cross, and we will believe in you.” And later on they mocked him the more, saying: “He trusted in God to deliver him. He even claimed to be the Son of God—look at him now—crucified between two thieves.” Even the two thieves also railed at him and cast reproach upon him.
187:3.4 (2008.5) מכיוון שישוע לא ענה להקנטות שלהם, ומכיוון שהייתה זו שעת צהרים של ההכנות לקראת היום המיוחד, עד לשעה אחת-עשרה ושלושים נעלם רוב הקהל הלועג; ובזירה נותרו פחות מחמישים איש. החיילים התכוננו כעת לאכול את ארוחת הצהריים וללגום מן היין החמוץ והזול שלהם, כהכנה למשמרת המוות הארוכה. כאשר שתו מן היין, הרימו כוס בלעג אל עבר ישוע ואמרו, ״הללו את מלך היהודים, מזל טוב לו!״ והם נדהמו למראה הסבלנות של המאסטר ביחס ללעג ולצחוק שלהם.		187:3.4 (2008.5) Inasmuch as Jesus would make no reply to their taunts, and since it was nearing noontime of this special preparation day, by half past eleven o’clock most of the jesting and jeering crowd had gone its way; less than fifty persons remained on the scene. The soldiers now prepared to eat lunch and drink their cheap, sour wine as they settled down for the long deathwatch. As they partook of their wine, they derisively offered a toast to Jesus, saying, “Hail and good fortune! to the king of the Jews.” And they were astonished at the Master’s tolerant regard of their ridicule and mocking.
187:3.5 (2008.6) כאשר ישוע ראה אותם אוכלים ושותים, הוא השפיל את מבטו אליהם ואמר, ״אני צמא.״ כאשר מפקד המשמר שמע את ישוע אומר ״אני צמא,״ הוא לקח מעט יין מבקבוקו, הרטיב ספוג וקרב אותו אל פיו של ישוע בקצה הכידון, כך שישוע יוכל להרטיב מעט את שפתיו היבשות.		187:3.5 (2008.6) When Jesus saw them eat and drink, he looked down upon them and said, “I thirst.” When the captain of the guard heard Jesus say, “I thirst,” he took some of the wine from his bottle and, putting the saturated sponge stopper upon the end of a javelin, raised it to Jesus so that he could moisten his parched lips.
187:3.6 (2008.7) במתכוון ישוע בחר לחיות בלא לעשות שימוש בכוחותיו העל-טבעיים, וכך הוא גם בחר למות על הצלב כבן-תמותה מן המניין. הוא חי כאדם, והוא גם ימות כאדם – בעשותו את רצון האב.		187:3.6 (2008.7) Jesus had purposed to live without resort to his supernatural power, and he likewise elected to die as an ordinary mortal upon the cross. He had lived as a man, and he would die as a man—doing the Father’s will.
4. הגנב על הצלב ^top		4. The Thief on the Cross ^top
187:4.1 (2008.8) אחד מן השודדים גידף את ישוע ואמר: ״אם בן האלוהים אתה, למה לא תושיע את עצמך ואותנו?״ ואולם, כאשר הוא גער כך בישוע, אמר הגנב השני, אשר שמע את ישוע מלמד פעמים רבות: ״הֲלֹא תִירָא אֶת הַאֱלוֹהִים? וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כַּמִּשְׁפָּט, כִּי לָקַחְנוּ כִּגְמוּל יָדֵינוּ וְהָאִישׁ הַזֶּה לֹא עָשָׂה מְאוּמָה רָע. מוטב כי נבקש מחילה על חטאינו וגאולה לנשמותינו.״ כאשר שמע ישוע את דברי הגנב, הפנה את פניו אליו וחייך לאות אישור. כאשר הפושע ראה את ישוע מסב אליו את פניו, אזר אומץ, ליבה את להבת אמונתו הרוטטת ואמר, ״זָכְרֵנִי נָא אֲדֹנִי בְּבֹאֲךָ בְּמַלְכוּתֶךָ.״ אז אמר לו ישוע, ״אָמֶן אָָמֵֶן אֹמֵר אֲנִי לְךָ, כִּי יוֹם אֶחָד תִּהְיֶה עִמָּדִי בְּפרדיס.״		187:4.1 (2008.8) One of the brigands railed at Jesus, saying, “If you are the Son of God, why do you not save yourself and us?” But when he had reproached Jesus, the other thief, who had many times heard the Master teach, said: “Do you have no fear even of God? Do you not see that we are suffering justly for our deeds, but that this man suffers unjustly? Better that we should seek forgiveness for our sins and salvation for our souls.” When Jesus heard the thief say this, he turned his face toward him and smiled approvingly. When the malefactor saw the face of Jesus turned toward him, he mustered up his courage, fanned the flickering flame of his faith, and said, “Lord, remember me when you come into your kingdom.” And then Jesus said, “Verily, verily, I say to you today, you shall sometime be with me in Paradise.”
187:4.2 (2009.1) בעודו גוסס, נמצא למאסטר הזמן לשמוע את ווידוי האמונה של השודד המאמין. כאשר הגנב ביקש גאולה, הוא מצא אותה. פעמים רבות קודם לכן נטה להאמין בישוע, אך רק בִּשעות המודעוּת האחרונות שלו קיבל בלב שלם את תורתו של המאסטר. כאשר הוא ראה את האופן שבו ישוע מתמודד עם המוות על הצלב, הגנב הזה לא יכול היה לעמוד יותר בפני הוודאות כי אותו בן-אדם אכן היה בן האלוהים.		187:4.2 (2009.1) The Master had time amidst the pangs of mortal death to listen to the faith confession of the believing brigand. When this thief reached out for salvation, he found deliverance. Many times before this he had been constrained to believe in Jesus, but only in these last hours of consciousness did he turn with a whole heart toward the Master’s teaching. When he saw the manner in which Jesus faced death upon the cross, this thief could no longer resist the conviction that this Son of Man was indeed the Son of God.
187:4.3 (2009.2) בזמן האפיזודה הזו שבה הגנב התקבל על-ידי ישוע למלכות, השליח יוחנן לא נמצא במקום, שכן הוא הלך לעיר להביא את אמו ואת חברותיה לזירת הצליבה. מאוחר יותר שמע לוקס את הסיפור הזה מפי מפקד המשמר הרומי, אשר הומר אף הוא.		187:4.3 (2009.2) During this episode of the conversion and reception of the thief into the kingdom by Jesus, the Apostle John was absent, having gone into the city to bring his mother and her friends to the scene of the crucifixion. Luke subsequently heard this story from the converted Roman captain of the guard.
187:4.4 (2009.3) שישים שנה ויותר לאחר הצליבה, סיפר השליח יוחנן על אודותיה כפי זכר אותה. הרישומים האחרים התבססו על סיפורו של הקנטוריון הרומי אשר שימש שם בתפקיד, ואשר בשל מה שראה ושמע, הפך מאוחר יותר למאמין בישוע והצטרף הצטרפות מלאה למלכות השמים אשר בארץ.		187:4.4 (2009.3) The Apostle John told about the crucifixion as he remembered the event two thirds of a century after its occurrence. The other records were based upon the recital of the Roman centurion on duty who, because of what he saw and heard, subsequently believed in Jesus and entered into the full fellowship of the kingdom of heaven on earth.
187:4.5 (2009.4) האיש הצעיר הזה, השודד שהתחרט, נדחף לחיים של אלימות ופשע על-ידי אלו אשר האדירו חיים מעין אלה כסוג של מחאה לאומנית כנגד הכיבוש הפוליטי וכנגד חוסר הצדק החברתי. טענות כאלה, אשר אליהן התלווה יצר ההרפתקנות, הובילו צעירים רבים בעלי כוונות טובות להצטרף למבצעי שוד נועזים. האיש הצעיר ראה את ברבס כגיבור. ואילו כעת הוא הבחין בטעותו. כאן על הצלב הוא ראה לצדו אדם גדול באמת, גיבור אמיתי. גיבור אשר עורר את תשוקתו והחדיר בו השראה לאידיאלים הגבוהים ביותר של כבוד עצמי מוסרי, גיבור אשר עורר בו את האידיאלים של אומץ, גבריות וגבורה. כאשר התבונן בישוע, עלתה וגאתה בלבו תחושה של אהבה, נאמנות וגדלות אמיתית.		187:4.5 (2009.4) This young man, the penitent brigand, had been led into a life of violence and wrongdoing by those who extolled such a career of robbery as an effective patriotic protest against political oppression and social injustice. And this sort of teaching, plus the urge for adventure, led many otherwise well-meaning youths to enlist in these daring expeditions of robbery. This young man had looked upon Barabbas as a hero. Now he saw that he had been mistaken. Here on the cross beside him he saw a really great man, a true hero. Here was a hero who fired his zeal and inspired his highest ideas of moral self-respect and quickened all his ideals of courage, manhood, and bravery. In beholding Jesus, there sprang up in his heart an overwhelming sense of love, loyalty, and genuine greatness.
187:4.6 (2009.5) ואילו היה בקרב הקהל הלועג אדם נוסף אשר היה חש בלידת האמונה בנשמתו ואדם זה היה פונה אל ישוע בבקשת רחמים, הוא היה מתקבל באותה התייחסות אוהבת אשר הפגין ישוע כלפי השודד שהאמין.		187:4.6 (2009.5) And if any other person among the jeering crowd had experienced the birth of faith within his soul and had appealed to the mercy of Jesus, he would have been received with the same loving consideration that was displayed toward the believing brigand.
187:4.7 (2009.6) מיד לאחר שהגנב המתחרט שמע את הבטחתו של המאסטר כי יום אחד הם ייפגשו בפרדיס, שב יוחנן מן העיר בלוויית אמו וחבורה בת כשתיים-עשרה נשים מאמינות. יוחנן נעמד לצד מרים, אם ישוע, ותמך בה. בנה יהודה עמד בצידה השני. היה זה בצהרי היום שישוע התבונן מטה במחזה הזה, ואמר לאימו, ״אישה, הנה בנך!״ הוא דיבר אל יוחנן ואמר, ״בני, הנה אימך!״ ואז פנה אל שניהם ואמר, ״אני מבקש שתלכו מכאן.״ וכך, יוחנן ויהודה לקחו את מרים מגולגותא. יוחנן לקח את אם ישוע אל מקום שהותו בירושלים, ואז מיהר בחזרה אל זירת הצליבה. לאחר הפסח שבה מרים אל בית צידה, שם היא חיה בביתו של יוחנן לאורך כל המשך חייה הטבעיים. מרים מתה פחות משנה לאחר מותו של ישוע.		187:4.7 (2009.6) Just after the repentant thief heard the Master’s promise that they should sometime meet in Paradise, John returned from the city, bringing with him his mother and a company of almost a dozen women believers. John took up his position near Mary the mother of Jesus, supporting her. Her son Jude stood on the other side. As Jesus looked down upon this scene, it was noontide, and he said to his mother, “Woman, behold your son!” And speaking to John, he said, “My son, behold your mother!” And then he addressed them both, saying, “I desire that you depart from this place.” And so John and Jude led Mary away from Golgotha. John took the mother of Jesus to the place where he tarried in Jerusalem and then hastened back to the scene of the crucifixion. After the Passover Mary returned to Bethsaida, where she lived at John’s home for the rest of her natural life. Mary did not live quite one year after the death of Jesus.
187:4.8 (2010.1) לאחר שמרים עזבה, הנשים האחרות התרחקו מעט ונותרו לשרת שם את ישוע עד שמת על הצלב, והן עדיין המשיכו לעמוד שם כאשר גופתו של המאסטר נלקחה לקבורה.		187:4.8 (2010.1) After Mary left, the other women withdrew for a short distance and remained in attendance upon Jesus until he expired on the cross, and they were yet standing by when the body of the Master was taken down for burial.
5. השעה האחרונה על הצלב ^top		5. Last Hour on the Cross ^top
187:5.1 (2010.2) אף כי היה זה עדיין מוקדם בעונה לתופעה מעין זו, מעט לאחר צהרי היום התקדרו השמים והאוויר התמלא חול דק. תושבי ירושלים ידעו שפירושו של דבר שסופת חול חמה עתידה להגיע ממדבריות חצי האי ערב. לפני השעה אחת בצהרים השמיים היו כה חשוכים והסתירו את השמש, ויתר הקהל נס בחזרה אל העיר. פחות משלושים איש היו נוכחים כאשר המאסטר סיים את חייו, מעט לאחר השעה הזו, היו נוכחים פחות משלושים איש, רק שלושה-עשר החיילים הרומיים וקבוצה בת כחמישה-עשר מאמינים. קבוצה זו מנתה אך ורק נשים, למעט יהודה אחי ישוע ויוחנן זבדיה, אשר שב לזירה מעט לפני מות המאסטר.		187:5.1 (2010.2) Although it was early in the season for such a phenomenon, shortly after twelve o’clock the sky darkened by reason of the fine sand in the air. The people of Jerusalem knew that this meant the coming of one of those hot-wind sandstorms from the Arabian Desert. Before one o’clock the sky was so dark the sun was hid, and the remainder of the crowd hastened back to the city. When the Master gave up his life shortly after this hour, less than thirty people were present, only the thirteen Roman soldiers and a group of about fifteen believers. These believers were all women except two, Jude, Jesus’ brother, and John Zebedee, who returned to the scene just before the Master expired.
187:5.2 (2010.3) מעט לאחר השעה אחת בצהרים, בעיצומה של סופת חול עזה וחשיכה הולכת וגוברת, החלה תודעתו האנושית של ישוע לגווע. נאמרו מילות הרחמים, הסליחה והתוכחה האחרונות. הובעה משאלתו האחרונה – באשר לדאגה לאימו. במהלך השעה הזו של מוות ממשמש ובא, החלה דעתו האנושית של ישוע לחזור על פסוקים רבים מכתבי הקודש העבריים, ובייחוד מספר תהילים. המחשבה המודעת האחרונה של ישוע האדם נגעה לפסוקים אשר אמר בלבו מתוך ספר תהילים, מתוך הפרקים אשר ידועים כיום כפרק כ', כ״א וכ״ב. ואף כי שפתיו התנועעו, הוא היה חלש מכדי לצטט בקול את הפסוקים הללו, אשר ידע בעל-פה, והם נאמרו בלב. רק פעמים ספורות שמעו העומדים בסמוך דבר-מה, כגון, ״עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ יְהוָה, מְשִׁיחוֹ,״ ״תִּמְצָא יָדְךָ, לְכָל אויביךָ,״ ״אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?״ בשום רגע לא היה לישוע ספק קל שבקלים כי הוא חי בהתאם לרצון האב; והוא מעולם לא הטיל ספק בכך שכעת הוא הקריב את חייו בהתאם לרצון האב. הוא לא הרגיש שהאב נטש אותו; הוא פשוט ציטט בשארית תודעתו פסוקים רבים, ביניהם מפרק תהילים כ״ב, אשר מתחיל במילים ״אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?״ ובמקרה היה זה אחד משלושת הפסוקים אשר נאמרו בבהירות מספקת כדי להישמע באוזני אלה אשר עמדו בסמוך.		187:5.2 (2010.3) Shortly after one o’clock, amidst the increasing darkness of the fierce sandstorm, Jesus began to fail in human consciousness. His last words of mercy, forgiveness, and admonition had been spoken. His last wish—concerning the care of his mother—had been expressed. During this hour of approaching death the human mind of Jesus resorted to the repetition of many passages in the Hebrew scriptures, particularly the Psalms. The last conscious thought of the human Jesus was concerned with the repetition in his mind of a portion of the Book of Psalms now known as the twentieth, twenty-first, and twenty-second Psalms. While his lips would often move, he was too weak to utter the words as these passages, which he so well knew by heart, would pass through his mind. Only a few times did those standing by catch some utterance, such as, “I know the Lord will save his anointed,” “Your hand shall find out all my enemies,” and “My God, my God, why have you forsaken me?” Jesus did not for one moment entertain the slightest doubt that he had lived in accordance with the Father’s will; and he never doubted that he was now laying down his life in the flesh in accordance with his Father’s will. He did not feel that the Father had forsaken him; he was merely reciting in his vanishing consciousness many Scriptures, among them this twenty-second Psalm, which begins with “My God, my God, why have you forsaken me?” And this happened to be one of the three passages which were spoken with sufficient clearness to be heard by those standing by.
187:5.3 (2010.4) בקשתו האחרונה של ישוע האדם בן התמותה מחבריו הובעה בסביבות השעה אחת וחצי, כאשר הוא אמר בפעם השנייה, ״אני צמא,״ ואותו מפקד משמר הרטיב את שפתיו באותו ספוג אשר נספג ביין חמוץ, אשר באותם הימים נודע בשם חומץ.		187:5.3 (2010.4) The last request which the mortal Jesus made of his fellows was about half past one o’clock when, a second time, he said, “I thirst,” and the same captain of the guard again moistened his lips with the same sponge wet in the sour wine, in those days commonly called vinegar.
187:5.4 (2010.5) סופת החול התעצמה מאוד והשמיים התקדרו עוד יותר. ועדיין, החיילים וקבוצת המאמינים הקטנה עמדו שם. החיילים הסתופפו לצד הצלב בכדי להגן על עצמם מפני החול החותך. אימו של יוחנן והאחרים התבוננו מרחוק, ממקום מסתור תחת מדף סלע. כאשר המאסטר נשם את נשמתו האחרונה, עמדו לצד הצלב שלו יוחנן זבדיה, אחיו יהודה, אחותו רות, מרים המגדלית ורבקה אשר הייתה לפנים מציפורי.		187:5.4 (2010.5) The sandstorm grew in intensity and the heavens increasingly darkened. Still the soldiers and the small group of believers stood by. The soldiers crouched near the cross, huddled together to protect themselves from the cutting sand. The mother of John and others watched from a distance where they were somewhat sheltered by an overhanging rock. When the Master finally breathed his last, there were present at the foot of his cross John Zebedee, his brother Jude, his sister Ruth, Mary Magdalene, and Rebecca, onetime of Sepphoris.
187:5.5 (2011.1) היה זה מעט לפני השעה שלוש שישוע קרא בקול רם, ״זה נגמר! אָבִי, בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי.״ לאחר הדברים האלה, הרכין את ראשו והרפה ממאבק החיים. כאשר ראה הקנטוריון הרומי כיצד מת ישוע, הוא טפח על חזהו ואמר: ״אכן היה זה צדיק; בוודאי באמת היה בן האלוהים.״ ומאותו רגע ואילך, הוא החל להאמין בישוע.		187:5.5 (2011.1) It was just before three o’clock when Jesus, with a loud voice, cried out, “It is finished! Father, into your hands I commend my spirit.” And when he had thus spoken, he bowed his head and gave up the life struggle. When the Roman centurion saw how Jesus died, he smote his breast and said: “This was indeed a righteous man; truly he must have been a Son of God.” And from that hour he began to believe in Jesus.
187:5.6 (2011.2) ישוע מת כמלך – כפי שחי. הוא הודה באופן חופשי במלכותו ושלט במצב לאורך כל אותו יום טראגי. הוא הלך מרצונו אל מוות בזוי, לאחר שהבטיח את שלום שליחיו. הוא ריסן בחוכמה את האלימות גורמת-הצרות של פטרוס, ואף הבטיח כי יוחנן יהיה לצדו ממש עד לקץ נשימת אפו האחרונה. הוא גילה את טבעו האמיתי לסנהדרין הרצחנית והזכיר לפילטוס את מקור סמכותו כבן האלוהים. הוא יצא אל גולגותא והקורה על כתפיו, וסיים את משימת מתת האהבה שלו בכך שהפקיד את רוח האדם אשר רכש ביד אב פרדיס. ולאחר חיים שכאלה – ומוות שכזה – יכול המאסטר אכן לומר, ״זה נגמר.״		187:5.6 (2011.2) Jesus died royally—as he had lived. He freely admitted his kingship and remained master of the situation throughout the tragic day. He went willingly to his ignominious death, after he had provided for the safety of his chosen apostles. He wisely restrained Peter’s trouble-making violence and provided that John might be near him right up to the end of his mortal existence. He revealed his true nature to the murderous Sanhedrin and reminded Pilate of the source of his sovereign authority as a Son of God. He started out to Golgotha bearing his own crossbeam and finished up his loving bestowal by handing over his spirit of mortal acquirement to the Paradise Father. After such a life—and at such a death—the Master could truly say, “It is finished.”
187:5.7 (2011.3) מכיוון שהיה זה ערב שבת, כמו גם ערב חג הפסח, היהודים לא רצו שיוצגו הגופות בגולגותא. אי לכך הם הלכו אל פילטוס וביקשו ממנו לשבור את רגליהם, כך שימותו וניתן יהיה להוריד אותם מן הצלבים ולהשליך את גופותיהם אל בורות הקבורה של הפושעים עוד בטרם השקיעה. לשמע הבקשה הזו, שלח פילטוס מיד שלושה חיילים לשבור את רגליהם ולהיפטר מישוע ומשני השודדים.		187:5.7 (2011.3) Because this was the preparation day for both the Passover and the Sabbath, the Jews did not want these bodies to be exposed on Golgotha. Therefore they went before Pilate asking that the legs of these three men be broken, that they be dispatched, so that they could be taken down from their crosses and cast into the criminal burial pits before sundown. When Pilate heard this request, he forthwith sent three soldiers to break the legs and dispatch Jesus and the two brigands.
187:5.8 (2011.4) כאשר החיילים הללו הגיעו אל גולגותא, הם אכן עשו כן באשר לשני השודדים, אך למרבה פליאתם הם גילו שישוע כבר מת. על-מנת לוודא שמת, לקח אחד החיילים את הכידון וניקב את צדו השמאלי. אף כי הרבה מן הנצלבים גססו על הצלב במשך יומיים ואפילו שלושה, ייסורי הנפש הכבדים והעינוי הרוחני המעיק אשר תחתם ישוע היה שרוי, הביאו לכך שהוא סיים את חייו האנושיים בני התמותה בתוך מעט פחות מחמש-וחצי שעות.		187:5.8 (2011.4) When these soldiers arrived at Golgotha, they did accordingly to the two thieves, but they found Jesus already dead, much to their surprise. However, in order to make sure of his death, one of the soldiers pierced his left side with his spear. Though it was common for the victims of crucifixion to linger alive upon the cross for even two or three days, the overwhelming emotional agony and the acute spiritual anguish of Jesus brought an end to his mortal life in the flesh in a little less than five and one-half hours.
6. לאחר הצליבה ^top		6. After the Crucifixion ^top
187:6.1 (2011.5) באמצע חשכת סופת החול, בסביבות השעה שלוש וחצי, שלח דוד זבדיה את אחרון השליחים אשר נשא את בשורת מותו של המאסטר. את אחרון רציו הוא שלח אל ביתן של מרתה ומרים בבית עניא, שם הניח שנמצאים אמו של ישוע עם יתר בני משפחתו.		187:6.1 (2011.5) In the midst of the darkness of the sandstorm, about half past three o’clock, David Zebedee sent out the last of the messengers carrying the news of the Master’s death. The last of his runners he dispatched to the home of Martha and Mary in Bethany, where he supposed the mother of Jesus stopped with the rest of her family.
187:6.2 (2011.6) לאחר מותו של המאסטר, שלח יוחנן את הנשים תחת השגחתו של יהודה אל ביתו של אליהו מרקוס, שם הן עשו את השבת. יוחנן עצמו, אשר כעת כבר היה מוכר לקנטוריון הרומי, נותר בגולגותא והמתין להגעתם של יוסף וניקודמוס, אשר נשאו פקודה מאת פילטוס שאפשרה להם לקחת את גופתו של ישוע.		187:6.2 (2011.6) After the death of the Master, John sent the women, in charge of Jude, to the home of Elijah Mark, where they tarried over the Sabbath day. John himself, being well known by this time to the Roman centurion, remained at Golgotha until Joseph and Nicodemus arrived on the scene with an order from Pilate authorizing them to take possession of the body of Jesus.
187:6.3 (2011.7) וכך הסתיים יום של טרגדיה וצער עבור יקום עצום ממדים, וההוויות התבוניות שבּוֹ הזדעזעו מן המחזה המחריד שבמהלכו נצלבה ההתגשמות בגוף בשר ודם של הריבון האהוב שלהם; הם היו המומים מקהות חושיהם של בני האדם ומהפגנת העיוות שלהם.		187:6.3 (2011.7) Thus ended a day of tragedy and sorrow for a vast universe whose myriads of intelligences had shuddered at the shocking spectacle of the crucifixion of the human incarnation of their beloved Sovereign; they were stunned by this exhibition of mortal callousness and human perversity.