מסמך 186		Paper 186
ממש לפני הצליבה		Just Before the Crucifixion
186:0.1 (1997.1) כאשר ישוע ומאשימיו יצאו לכיוון הורדוס, פנה המאסטר אל השליח יוחנן ואמר לו: ״יוחנן, לא תוכל עוד לעשות דבר עבורי. לך אל אמי והבא אותה כדי שתראה אותי לפני שאמות.״ אף שיוחנן היסס לעזוב את ישוע לבד עם אויביו, כאשר שמע את בקשת המאסטר הוא מיהר אל בית עניא, שם התאספה כל משפחתו של ישוע והמתינה בביתן של מרתה ומרים, אחיותיו של אלעזר אשר הוקם לתחייה מן המתים.		186:0.1 (1997.1) AS JESUS and his accusers started off to see Herod, the Master turned to the Apostle John and said: “John, you can do no more for me. Go to my mother and bring her to see me ere I die.” When John heard his Master’s request, although reluctant to leave him alone among his enemies, he hastened off to Bethany, where the entire family of Jesus was assembled in waiting at the home of Martha and Mary, the sisters of Lazarus whom Jesus raised from the dead.
186:0.2 (1997.2) מספר פעמים במהלך הבוקר הגיעו שליחים ומסרו למרים ולמרתה עדכונים באשר להתקדמות משפטו של ישוע. ואולם, משפחתו של ישוע הגיעה אל בית עניא אך דקות ספורות לפני שהגיע לשם יוחנן ובפיו בקשתו של ישוע לראות את אמו בטרם יומת. לאחר שיוחנן זבדיה סיפר להם את כל מה שהתרחש מאז נעצר ישוע בחצות, יצאה מרים אמו מיד בלוויית יוחנן לראות את בנה הבכור. בשעה שמרים ויוחנן הגיעו לעיר, ישוע כבר הגיע אל גולגותא בלוויית החיילים הרומיים אשר נצטווו לצלוב אותו.		186:0.2 (1997.2) Several times during the morning, messengers had brought news to Martha and Mary concerning the progress of Jesus’ trial. But the family of Jesus did not reach Bethany until just a few minutes before John arrived bearing the request of Jesus to see his mother before he was put to death. After John Zebedee had told them all that had happened since the midnight arrest of Jesus, Mary his mother went at once in the company of John to see her eldest son. By the time Mary and John reached the city, Jesus, accompanied by the Roman soldiers who were to crucify him, had already arrived at Golgotha.
186:0.3 (1997.3) כאשר מרים, אם ישוע, יצאה עם יוחנן לראות את בנה, סירבה אחותו רות להישאר מאחור עם יתר בני המשפחה. מכיוון שהייתה נחושה להתלוות אל אימהּ, התלווה אליה אחיהּ, יהודה. שאר בני משפחתו של המאסטר נותרו בבית עניא תחת פיקוחו של יעקב, וכמעט מדי שעה הגיעו שליחיו של דוד זבדיה ודיווחו על התקדמות המאורעות האיומים אשר במהלכם הומת אחיהם הבכור, ישוע מנצרת.		186:0.3 (1997.3) When Mary the mother of Jesus started out with John to go to her son, his sister Ruth refused to remain behind with the rest of the family. Since she was determined to accompany her mother, her brother Jude went with her. The rest of the Master’s family remained in Bethany under the direction of James, and almost every hour the messengers of David Zebedee brought them reports concerning the progress of that terrible business of putting to death their eldest brother, Jesus of Nazareth.
1. סופו של יהודה איש-קריות ^top		1. The End of Judas Iscariot ^top
186:1.1 (1997.4) הדיון בפני פילטוס הסתיים בסביבות השעה שמונה-וחצי בבוקר של יום השישי הזה, והמאסטר נמסר לחזקתם של החיילים הרומיים אשר נצטווו לצלוב אותו. מיד לאחר שישוע נמסר לידי הרומאים, חזר מפקד השומרים היהודיים עם אנשיו חזרה אל המפקדה שלהם במקדש. הכוהן הגדול ועמיתיו, חברי הסנהדרין, הלכו מעט אחרי השומרים, הישר אל מקום המפגש הרגיל שלהם בלשכת הגזית שבמקדש. כאן הם פגשו חברי סנהדרין רבים אחרים אשר חיכו על-מנת לדעת מה עלה בגורלו של ישוע. בשעה שכיפא עסק בדיווח לחברי הסנהדרין על אודות משפטו וגזר דינו של ישוע, הופיע בפניהם יהודה בכדי לתבוע את הפרס על חלקו במעצר המאסטר ובגזר דין המוות אשר ניתן לו.		186:1.1 (1997.4) It was about half past eight o’clock this Friday morning when the hearing of Jesus before Pilate was ended and the Master was placed in the custody of the Roman soldiers who were to crucify him. As soon as the Romans took possession of Jesus, the captain of the Jewish guards marched with his men back to their temple headquarters. The chief priest and his Sanhedrist associates followed close behind the guards, going directly to their usual meeting place in the hall of hewn stone in the temple. Here they found many other members of the Sanhedrin waiting to learn what had been done with Jesus. As Caiaphas was engaged in making his report to the Sanhedrin regarding the trial and condemnation of Jesus, Judas appeared before them to claim his reward for the part he had played in his Master’s arrest and sentence of death.
186:1.2 (1997.5) כל היהודים הללו תיעבו את יהודה; כל מה שהם הרגישו כלפי הבוגד היה אך ורק בוז גמור. במהלך משפטו של ישוע בפני כיפא, ובמהלך הופעתו בפני פילטוס, התנהגותו הבוגדנית של יהודה הציקה למצפונו. והוא החל להתפכח במידת-מה מן האשליה בנוגע לפרס אשר הוא עתיד לקבל בתמורה לבגידתו בישוע. הוא סלד מן הקרירות ומן הריחוק שהפגינו השלטונות היהודיים; אף-על-פי-כן, הוא ציפה לגמול נדיב בתמורה להתנהגותו הפחדנית. הוא ציפה שיקראו לו בפני האסיפה הכללית של הסנהדרין, ושם ישמיעו את שבחו בפניו ויעטירו עליו כבוד גדול בתמורה לשירות הכביר אשר הוא העניק לאומה, כך החמיא לעצמו. על-כן, תארו לעצמכם עד כמה הופתע הבוגד האנוכי הזה כאשר משרת של הכוהן הגדול נגע בכתפו, לקח אותו אל מחוץ לאולם ואמר: ״יהודה, מינו אותי לשלם לך על הבגידה בישוע. הנה הגמול שלך.״ ובעודו מדבר, נתן משרתו של כיפא ליהודה שק ובו שלושים מטבעות כסף – המחיר באותה עת של עבד טוב ובריא.		186:1.2 (1997.5) All of these Jews loathed Judas; they looked upon the betrayer with only feelings of utter contempt. Throughout the trial of Jesus before Caiaphas and during his appearance before Pilate, Judas was pricked in his conscience about his traitorous conduct. And he was also beginning to become somewhat disillusioned regarding the reward he was to receive as payment for his services as Jesus’ betrayer. He did not like the coolness and aloofness of the Jewish authorities; nevertheless, he expected to be liberally rewarded for his cowardly conduct. He anticipated being called before the full meeting of the Sanhedrin and there hearing himself eulogized while they conferred upon him suitable honors in token of the great service which he flattered himself he had rendered his nation. Imagine, therefore, the great surprise of this egotistic traitor when a servant of the high priest, tapping him on the shoulder, called him just outside the hall and said: “Judas, I have been appointed to pay you for the betrayal of Jesus. Here is your reward.” And thus speaking, the servant of Caiaphas handed Judas a bag containing thirty pieces of silver—the current price of a good, healthy slave.
186:1.3 (1998.1) יהודה היה המום, אחוז הלם. הוא רץ חזרה וביקש להיכנס ללשכה, אך הוא נחסם בידי השוער. הוא ביקש לערער בפני הסנהדרין, אך הם לא התירו לו להיכנס. יהודה לא האמין כי שליטי היהודים יאפשרו לו לבגוד בחבריו ובמאסטר שלו, ואז יציעו לו שלושים מטבעות כסף כפרס על מעשיו. הוא הרגיש מושפל, מיואש ושבור לחלוטין. הוא החל לצעוד הלאה מן המקדש כמו היה שרוי בטרנס. הוא שלשל אוטומטית את השק אל תוך כיסו העמוק, אותו כיס אשר בו נשא את לפנים השק שהכיל את כספי קבוצת השליחים במשך זמן כה רב. וכך הוא הסתובב בעיר והלך אחרי ההמונים אשר היו בדרכם לצפות בצליבות.		186:1.3 (1998.1) Judas was stunned, dumfounded. He rushed back to enter the hall but was debarred by the doorkeeper. He wanted to appeal to the Sanhedrin, but they would not admit him. Judas could not believe that these rulers of the Jews would allow him to betray his friends and his Master and then offer him as a reward thirty pieces of silver. He was humiliated, disillusioned, and utterly crushed. He walked away from the temple, as it were, in a trance. He automatically dropped the money bag in his deep pocket, that same pocket wherein he had so long carried the bag containing the apostolic funds. And he wandered out through the city after the crowds who were on their way to witness the crucifixions.
186:1.4 (1998.2) מרחוק ראה אותם יהודה מרימים אל על את הצלב אשר עליו מוסמר ישוע, ולמראה המחזה הזה הוא רץ בחזרה אל המקדש, פרץ בכוח דרך השומר ומצא את עצמו עומד מול חברי הסנהדרין, שעדיין הייתה מכונסת. הבוגד היה כמעט חסר נשימה ונסער מאוד, אך הוא הצליח למלמל את המילים הבאות: ״חטאתי בכך שבגדתי באדם חף מפשע. אתם העלבתם אותי. הצעתם לי כסף כפרס על השירות שלי – מחירו של עבד. אני מתחרט על מה שעשיתי; הנה כספכם. אני רוצה לחמוק מן האשמה של מה שעשיתי.״		186:1.4 (1998.2) From a distance Judas saw them raise the cross piece with Jesus nailed thereon, and upon sight of this he rushed back to the temple and, forcing his way past the doorkeeper, found himself standing in the presence of the Sanhedrin, which was still in session. The betrayer was well-nigh breathless and highly distraught, but he managed to stammer out these words: “I have sinned in that I have betrayed innocent blood. You have insulted me. You have offered me as a reward for my service, money—the price of a slave. I repent that I have done this; here is your money. I want to escape the guilt of this deed.”
186:1.5 (1998.3) כאשר שמעו שליטי היהודים את יהודה, הם לעגו לו. אחד מהם, שישב בסמוך למקום בו עמד יהודה, סימן לו לעזוב את הלשכה, ואמר: ״המאסטר שלך כבר הומת בידי הרומאים, ובאשר לאשמה שלך, מה זה נוגע לנו? זה עניין שלך – הסתלק!״		186:1.5 (1998.3) When the rulers of the Jews heard Judas, they scoffed at him. One of them sitting near where Judas stood, motioned that he should leave the hall and said: “Your Master has already been put to death by the Romans, and as for your guilt, what is that to us? See you to that—and begone!”
186:1.6 (1998.4) כאשר עזב את לשכת הסנהדרין, הוא הוציא את שלושים מטבעות הכסף וזרק אותם על רצפת המקדש. וכשיצא הבוגד מן המקדש, הוא כבר כמעט יצא מדעתו. יהודה התנסה כעת בהבנת טבעו האמיתי של החטא. נעלמו לחלוטין כל התהילה, המשיכה והשיכרון של מעשה העוולה. כעת עמד הרשע לבדו פנים אל פנים נוכח גזר הדין של נשמתו המיואשת והמאוכזבת. בזמן ביצוע החטא הרגיש כמכושף, היה זה כבהרפתקה, אך כעת היה עליו לקצור את הפירות הערומים והבלתי-רומנטיים של העובדות לאשורן.		186:1.6 (1998.4) As Judas left the Sanhedrin chamber, he removed the thirty pieces of silver from the bag and threw them broadcast over the temple floor. When the betrayer left the temple, he was almost beside himself. Judas was now passing through the experience of the realization of the true nature of sin. All the glamor, fascination, and intoxication of wrongdoing had vanished. Now the evildoer stood alone and face to face with the judgment verdict of his disillusioned and disappointed soul. Sin was bewitching and adventurous in the committing, but now must the harvest of the naked and unromantic facts be faced.
186:1.7 (1998.5) מי שלפנים היה שליח של מלכות השמים עלי אדמות, הלך כעת ברחובות ירושלים בודד וגלמוד. הייאוש אשר אחז בו היה ייאוש מוחלט-כמעט. הוא המשיך ללכת דרך העיר, יצא את החומות וירד מטה אל הבדידות האיומה של גיא בן הינום, שם עלה על המדרון התלול, נטל את חגורת הגלימה שלו וקשר אותה לעץ קטן. את הקצה השני כרך סביב צווארו והשליך עצמו לתהום. לפני שמת, הקשר שקשר בידיים עצבניות נפרם וגופו של הבוגד נקרע לחתיכות בזמן שנפל על הסלעים המשוננים אשר מתחת.		186:1.7 (1998.5) This onetime ambassador of the kingdom of heaven on earth now walked through the streets of Jerusalem, forsaken and alone. His despair was desperate and well-nigh absolute. On he journeyed through the city and outside the walls, on down into the terrible solitude of the valley of Hinnom, where he climbed up the steep rocks and, taking the girdle of his cloak, fastened one end to a small tree, tied the other about his neck, and cast himself over the precipice. Ere he was dead, the knot which his nervous hands had tied gave way, and the betrayer’s body was dashed to pieces as it fell on the jagged rocks below.
2. גישתו של המאסטר ^top		2. The Master’s Attitude ^top
186:2.1 (1999.1) כאשר ישוע נעצר, הוא ידע כי עבודתו עלי אדמות בלבוש בשר ודם הגיעה אל קצה. הוא הבין לחלוטין את סוג המוות אשר הוא עתיד למות, והוא לא התעניין כלל ועיקר בפרטי המשפט-לכאורה אשר עשו לו.		186:2.1 (1999.1) When Jesus was arrested, he knew that his work on earth, in the likeness of mortal flesh, was finished. He fully understood the sort of death he would die, and he was little concerned with the details of his so-called trials.
186:2.2 (1999.2) בשעה שעמד בפני הסנהדרין, ישוע סירב לענות לעדויות השקר של העדים אשר העידו נגדו. בין אם נשאל בידי חבר או אויב, אך ורק שאלה אחת תמיד זכתה לתשובה – זו אשר נגעה לטיבה וּלְאֱלוֹהִיוּתהּ של משימתו עלי-אדמות. כאשר נשאל אם היה בן האל, הוא תמיד ענה. והוא סירב בהתמדה לענות להורדוס הסקרן והמרושע. הוא דיבר אל פילטוס אך ורק כאשר חשב שפילטוס, או אדם כן אחר, יכלו להיעזר בדבריו ולהיטיב ללמוד מהם על האמת. ישוע לימד את שליחיו את חוסר התוחלת שבהשלכת פנינים לרגלי החזירים, וכעת הוא העז לתרגל בעצמו את אשר לימד. התנהגותו כעת העידה על הכניעות הסבלנית של הטבע האנושי, אשר השתלבה בדממה המלכותית ובמכובדות השקולה אשר הפגין הטבע האלוהי. הוא היה מוכן לשוחח עם פילטוס על כל שאלה אשר נגעה להאשמות הפוליטיות אשר הוטחו בו – כל שאלה אשר לדעתו נגעה לתחום הסמכות של המושל.		186:2.2 (1999.2) Before the Sanhedrist court Jesus declined to make replies to the testimony of perjured witnesses. There was but one question which would always elicit an answer, whether asked by friend or foe, and that was the one concerning the nature and divinity of his mission on earth. When asked if he were the Son of God, he unfailingly made reply. He steadfastly refused to speak when in the presence of the curious and wicked Herod. Before Pilate he spoke only when he thought that Pilate or some other sincere person might be helped to a better knowledge of the truth by what he said. Jesus had taught his apostles the uselessness of casting their pearls before swine, and he now dared to practice what he had taught. His conduct at this time exemplified the patient submission of the human nature coupled with the majestic silence and solemn dignity of the divine nature. He was altogether willing to discuss with Pilate any question related to the political charges brought against him—any question which he recognized as belonging to the governor’s jurisdiction.
186:2.3 (1999.3) ישוע היה משוכנע כי היה זה רצון האב שהוא יכניע עצמו לזרימה הטבעית של המאורעות האנושיים, ממש כמו כל בן-תמותה אחר, ועל-כן הוא סירב אפילו להשתמש בכושר השכנוע האנושי שלו בכדי להשפיע על מהלך האירועים אשר הובילו אחיו בני התמותה, אלה אשר הפגינו קוצר-ראייה בהיבט החברתי ואשר היו עיוורים בהיבט הרוחני. אף כי ישוע חי ומת באורנטיה, כל מהלך הקריירה האנושית שלו, מתחילתה ועד סופה, היווה מופע אשר תכליתו להשפיע וללמד את כלל היקום אשר הוא ברא ואשר הוא ממשיך לקיים לעד.		186:2.3 (1999.3) Jesus was convinced that it was the will of the Father that he submit himself to the natural and ordinary course of human events just as every other mortal creature must, and therefore he refused to employ even his purely human powers of persuasive eloquence to influence the outcome of the machinations of his socially nearsighted and spiritually blinded fellow mortals. Although Jesus lived and died on Urantia, his whole human career, from first to last, was a spectacle designed to influence and instruct the entire universe of his creation and unceasing upholding.
186:2.4 (1999.4) היהודים קצרי הרואי הללו תבעו בגסות את מות המאסטר, בעוד שהוא עומד כך בדממה נוראית וצופה במותה של אומה – מותו של עם אבותיו אשר בארץ.		186:2.4 (1999.4) These shortsighted Jews clamored unseemlily for the Master’s death while he stood there in awful silence looking upon the death scene of a nation—his earthly father’s own people.
186:2.5 (1999.5) ישוע רכש אופי של אדם אשר יכול היה לעמוד שליו ולשמור על כבודו גם נוכח עלבון בלתי-מוצדק ומתמשך. לא ניתן היה להפחידו. כאשר משרתיו של חנן החלו לעלוב בו, כל מה שהציע היה כי ראוי שיקראו לעדים אשר יוכלו להעיד כנגדו.		186:2.5 (1999.5) Jesus had acquired that type of human character which could preserve its composure and assert its dignity in the face of continued and gratuitous insult. He could not be intimidated. When first assaulted by the servant of Annas, he had only suggested the propriety of calling witnesses who might duly testify against him.
186:2.6 (1999.6) לאורך כל מה שנקרא המשפט לפני פילטוס, מתחילתו ועד סופו, הצופים השמימיים לא יכלו להימנע מלשדר ליקום את תיאור הסצנה שבה ״פילטוס עומד למשפטו של ישוע.״		186:2.6 (1999.6) From first to last, in his so-called trial before Pilate, the onlooking celestial hosts could not refrain from broadcasting to the universe the depiction of the scene of “Pilate on trial before Jesus.”
186:2.7 (1999.7) כאשר עמד מול כיפא, ולאחר שכל עדויות השקר התמוססו, ישוע לא היסס לענות על שאלתו של הכוהן הגדול, ולהעניק להם בעצם עדותו זאת את אשר הם היו מעוניינים בו, את הבסיס להרשעתו בחילול הקודש.		186:2.7 (1999.7) When before Caiaphas, and when all the perjured testimony had broken down, Jesus did not hesitate to answer the question of the chief priest, thereby providing in his own testimony that which they desired as a basis for convicting him of blasphemy.
186:2.8 (1999.8) המאסטר לא הפגין שום עניין בניסיונותיו של פילטוס לנסות לשחרר אותו; אותו פילטוס אשר כוונתו הייתה טובה, אך פעולתו רפה. הוא באמת ריחם על פילטוס, ואכן ניסה להאיר את חשכת דעתו. ישוע היה פאסיבי לחלוטין בנוגע לפניותיו של המושל הרומי ליהודים בבקשה שיבטלו את כתב האישום הפלילי נגדו. במהלך כל המאורע המצער, הוא המשיך להתנהג בפשטות מכובדת ובהדר נטול יומרה. כאשר כינו אותו ״מלך היהודים,״ הוא לא הטיל שום ספק בחוסר כנותם של מי שעתידים להיות רוצחיו. הוא קיבל את הכינוי ללא הסברים מיותרים, ביודעו כי אף-על-פי שהם בחרו לדחות אותו, הוא יהיה האדם האחרון אשר יכול היה להנהיג את האומה באמת, גם במובן הרוחני.		186:2.8 (1999.8) The Master never displayed the least interest in Pilate’s well-meant but halfhearted efforts to effect his release. He really pitied Pilate and sincerely endeavored to enlighten his darkened mind. He was wholly passive to all the Roman governor’s appeals to the Jews to withdraw their criminal charges against him. Throughout the whole sorrowful ordeal he bore himself with simple dignity and unostentatious majesty. He would not so much as cast reflections of insincerity upon his would-be murderers when they asked if he were “king of the Jews.” With but little qualifying explanation he accepted the designation, knowing that, while they had chosen to reject him, he would be the last to afford them real national leadership, even in a spiritual sense.
186:2.9 (2000.1) במהלך המשפטים הללו אמר ישוע אך מעט, ואולם הוא אמר די בכדי להדגים עבור כל בני התמותה איזה סוג של אופי יכול האדם לגבש בשותפות עם האל, ובכדי לגלות לכלל היקום את האופן שבו יכול האל להתגלם בחיי יצור, כאשר אותו יצור בוחר באמת לעשות את רצון האב, ובכך הופך באופן פעיל לבנו של האל החי.		186:2.9 (2000.1) Jesus said little during these trials, but he said enough to show all mortals the kind of human character man can perfect in partnership with God and to reveal to all the universe the manner in which God can become manifest in the life of the creature when such a creature truly chooses to do the will of the Father, thus becoming an active son of the living God.
186:2.10 (2000.2) ניתן לראות את מלוא אהבתו לבני התמותה הבורים בסבלנות ובשליטה העצמית אשר הפגין נוכח הלעג, המכות והדחיפות אשר הלמו בו החיילים הגסים והמשרתים חסרי ההתחשבות. הוא אפילו לא כעס בשעה שכיסו את עיניו, היכו אותו בגסות בפניו וקראו לו: ״התנבא לנו, מי היכה אותך.״		186:2.10 (2000.2) His love for ignorant mortals is fully disclosed by his patience and great self-possession in the face of the jeers, blows, and buffetings of the coarse soldiers and the unthinking servants. He was not even angry when they blindfolded him and, derisively striking him in the face, exclaimed: “Prophesy to us who it was that struck you.”
186:2.11 (2000.3) פילטוס דיבר אמת גדולה מאשר ידע שדיבר, בשעה שהציג את ישוע להמון לאחר שהולקה, וקרא, ״תיראו את האדם!״ אכן, המושל הרומי אחוז הפחדים לא העלה על דעתו שבאותו רגע ממש היקום עמד דום והתבונן במחזה הייחודי – הריבון האהוב מושפל בלעג ובמכות נתיניו החשוכים והמפגרים בני התמותה. בשעה שפילטוס דיבר, הדהדה ברחבי נבאדון כולה הקריאה, ״תראו את האל והאדם!״ ברחבי יקום, אינספור מיליונים מאז אותו יום המשיכו לראות את אותו אדם, ואילו אל האווֹנה, השליט העליון של יקום היקומים, מקבל את האדם מנצרת כהתממשות האידאלית של היצורים בני התמותה ביקום המקומי הזה של זמן ומרחב. בכל חייו אשר אין כדוגמתם, הוא הצליח תמיד לגלות את האל לאדם. וכעת, באירועי חייו האחרונים הללו כאדם ובמותו הקרב, הוא גילה התגלות חדשה ונוגעת ללב של האדם לאל.		186:2.11 (2000.3) Pilate spoke more truly than he knew when, after Jesus had been scourged, he presented him before the multitude, exclaiming, “Behold the man!” Indeed, the fear-ridden Roman governor little dreamed that at just that moment the universe stood at attention, gazing upon this unique scene of its beloved Sovereign thus subjected in humiliation to the taunts and blows of his darkened and degraded mortal subjects. And as Pilate spoke, there echoed throughout all Nebadon, “Behold God and man!” Throughout a universe, untold millions have ever since that day continued to behold that man, while the God of Havona, the supreme ruler of the universe of universes, accepts the man of Nazareth as the satisfaction of the ideal of the mortal creatures of this local universe of time and space. In his matchless life he never failed to reveal God to man. Now, in these final episodes of his mortal career and in his subsequent death, he made a new and touching revelation of man to God.
3. דוד זבדיה המהימן ^top		3. The Dependable David Zebedee ^top
186:3.1 (2000.4) מעט לאחר שישוע נמסר לידי החיילים הרומיים, עם תום הדיון בפני פילטוס, מיהרה קבוצה של שומרי המקדש אל גת שמנים בכדי לפזר את חסידיו של המאסטר, או על-מנת לעצור אותם. ואולם, החסידים הללו נפוצו הרבה לפני הגעתם. השליחים נסוגו אל מקומות המסתור אשר נקבעו להם; היוונים התפזרו והלכו אל מספר בתים בירושלים; יתר התלמידים נפוצו אף הם. דוד זבדיה האמין כי אויביו של ישוע יחזרו; ועל-כן הוא העלה במוקדם חמישה או שישה אוהלים ומיקם אותם במעלה המצוק, בסמוך למקום שאליו נהג לעתים תכופות המאסטר לפרוש בכדי להתפלל ולסגוד. שם הוא התכוון להתחבא וגם להפעיל מרכז – מעין תחנת תיאום – לשם שירות השליחים שלו. דוד יצא מן המחנה אך מעט לפני ששומרי המקדש הגיעו אליו. מכיוון שלא מצאו שם איש, הם הסתפקו בשריפת המחנה ושבו אל המקדש. כאשר חברי הסנהדרין שמעו את דיווחם, הם היו מרוצים מכך שחסידיו של ישוע הופחדו והוכנעו, והם קבעו שלא תהיה סכנת התקוממות, או סכנה לחילוצו של ישוע מידי מוציאיו להורג. סוף-סוף הם יכלו לנשום לרווחה, ועל-כן סיימו את הישיבה והתפזרו איש-איש לדרכו לשם ההכנות לקראת סדר הפסח.		186:3.1 (2000.4) Shortly after Jesus was turned over to the Roman soldiers at the conclusion of the hearing before Pilate, a detachment of the temple guards hastened out to Gethsemane to disperse or arrest the followers of the Master. But long before their arrival these followers had scattered. The apostles had retired to designated hiding places; the Greeks had separated and gone to various homes in Jerusalem; the other disciples had likewise disappeared. David Zebedee believed that Jesus’ enemies would return; so he early removed some five or six tents up the ravine near where the Master so often retired to pray and worship. Here he proposed to hide and at the same time maintain a center, or co-ordinating station, for his messenger service. David had hardly left the camp when the temple guards arrived. Finding no one there, they contented themselves with burning the camp and then hastened back to the temple. On hearing their report, the Sanhedrin was satisfied that the followers of Jesus were so thoroughly frightened and subdued that there would be no danger of an uprising or any attempt to rescue Jesus from the hands of his executioners. They were at last able to breathe easily, and so they adjourned, every man going his way to prepare for the Passover.
186:3.2 (2000.5) מיד עם שישוע נמסר לצליבה מידי פילטוס לידי החיילים הרומיים, מיהר שליח אל גת שמנים על-מנת להודיע לדוד, ותוך חמש דקות יצאו רצים בדרכם אל בית צידה, פלה, פילדלפיה, צידון, שכם, חברון, דמשק ואלכסנדריה. והשליחים הללו נשאו עמם את הבשורה שישוע עומד להיצלב בידי הרומאים בשל התעקשותם הנחרצת של שליטי היהודים.		186:3.2 (2000.5) As soon as Jesus was turned over to the Roman soldiers by Pilate for crucifixion, a messenger hastened away to Gethsemane to inform David, and within five minutes runners were on their way to Bethsaida, Pella, Philadelphia, Sidon, Shechem, Hebron, Damascus, and Alexandria. And these messengers carried the news that Jesus was about to be crucified by the Romans at the insistent behest of the rulers of the Jews.
186:3.3 (2001.1) במהלך היום הטראגי הזה ועד לצאתו של המסר האחרון שהודיע כי המאסטר הובא למנוחות בקבר, שלח דוד מדי חצי שעה רצים עם דיווחים אל השליחים, אל היוונים ואל בני משפחתו הארצית של ישוע אשר התאספו בביתו של אלעזר בבית עניא. כאשר השליחים יצאו עם ההודעה שישוע הובא למנוחות, דוד פיזר את סגל הרצים המקומיים למשך חגיגות הפסח ומנוחת השבת, והנחה אותם להתייצב אצלו בשקט בבוקר יום ראשון בביתו של ניקודמוס, שם הוא עצמו התכוון להסתתר למשך מספר ימים יחד עם אנדראס ועם פטרוס.		186:3.3 (2001.1) Throughout this tragic day, until the message finally went forth that the Master had been laid in the tomb, David sent messengers about every half hour with reports to the apostles, the Greeks, and Jesus’ earthly family, assembled at the home of Lazarus in Bethany. When the messengers departed with the word that Jesus had been buried, David dismissed his corps of local runners for the Passover celebration and for the coming Sabbath of rest, instructing them to report to him quietly on Sunday morning at the home of Nicodemus, where he proposed to go in hiding for a few days with Andrew and Simon Peter.
186:3.4 (2001.2) דוד זבדיה זה, אשר ניחן בדעת ייחודית, היה היחיד מבין תלמידיו הבכירים של ישוע שהתייחס פשוטו כמשמעו לקביעה של המאסטר כי הוא ימות ״ויקום לתחייה ביום השלישי.״ דוד שמע אותו פעם אחת חוזה כך, ולפי שנטה להתייחס לדברים כפשוטם, התכוון כעת לאסוף את שליחיו ביום ראשון בבוקר בביתו של ניקודמוס על-מנת שיהיו זמינים להפיץ את החדשות במקרה שישוע יקום לתחייה מן המתים. במהרה דוד גילה שאיש מחסידיו לא ציפה שהוא יקום מן הקבר כל-כך מהר; על כן הוא שמר את אמונתו לעצמו ולא סיפר על כוונתו לאסוף את סגל השליחים מוקדם בבוקר יום ראשון לאיש, מלבד לשליחים אשר שלח בבוקר יום שישי אל הערים ואל מרכזי המאמינים המרוחקים.		186:3.4 (2001.2) This peculiar-minded David Zebedee was the only one of the leading disciples of Jesus who was inclined to take a literal and plain matter-of-fact view of the Master’s assertion that he would die and “rise again on the third day.” David had once heard him make this prediction and, being of a literal turn of mind, now proposed to assemble his messengers early Sunday morning at the home of Nicodemus so that they would be on hand to spread the news in case Jesus rose from the dead. David soon discovered that none of Jesus’ followers were looking for him to return so soon from the grave; therefore did he say little about his belief and nothing about the mobilization of all his messenger force on early Sunday morning except to the runners who had been dispatched on Friday forenoon to distant cities and believer centers.
186:3.5 (2001.3) וכך, כשחסידיו של ישוע מפוזרים ברחבי ירושלים וסביבותיה, הם עשו את הסדר באותו לילה ונותרו למחרת במסתור.		186:3.5 (2001.3) And so these followers of Jesus, scattered throughout Jerusalem and its environs, that night partook of the Passover and the following day remained in seclusion.
4. הכנות לצליבה ^top		4. Preparation for the Crucifixion ^top
186:4.1 (2001.4) לאחר שפילטוס רחץ את ידיו אל מול ההמון, ובכך ביקש לחמוק מן האשמה על כך שציווה על צליבתו של אדם חף מפשע רק משום שחשש לעמוד מול תביעות מנהיגי היהודים, הוא ציווה למסור את המאסטר לידי החיילים הרומיים ופקד על מפקדם לצלוב אותו מיד. כאשר החיילים קיבלו את ישוע לידיהם, הם הובילו אותו בחזרה אל חצר הפרטוריום, הסירו את הגלימה שהלביש אותו הורדוס והלבישו אותו בבגדיו. החיילים הללו לעגו וסנטו בו, אך לא הוסיפו לפגוע בו פיזית. כעת היה ישוע לבדו עם החיילים הרומיים הללו. חבריו היו במסתור; אויביו הלכו לדרכם; ואפילו יוחנן זבדיה כבר לא נמצא לצדו.		186:4.1 (2001.4) After Pilate had washed his hands before the multitude, thus seeking to escape the guilt of delivering up an innocent man to be crucified just because he feared to resist the clamor of the rulers of the Jews, he ordered the Master turned over to the Roman soldiers and gave the word to their captain that he was to be crucified immediately. Upon taking charge of Jesus, the soldiers led him back into the courtyard of the praetorium, and after removing the robe which Herod had put on him, they dressed him in his own garments. These soldiers mocked and derided him, but they did not inflict further physical punishment. Jesus was now alone with these Roman soldiers. His friends were in hiding; his enemies had gone their way; even John Zebedee was no longer by his side.
186:4.2 (2001.5) פילטוס מסר את ישוע לידי החיילים מעט לאחר השעה שמונה בבוקר, ומעט לפני השעה תשע בבוקר הם יצאו אל זירת הצליבה. בפרק הזמן הזה, שנמשך יותר מחצי שעה, ישוע לא הוציא הגה מפיו. כלל עבודת הניהול של יקום עצום כמעט ועמדה מלכת. גבריאל וראשי השליטים של נבאדון היו כאן באורנטיה, או שהיו צמודים אל שידורי החלל של רבי-המלאכיות, במאמץ להיות מעודכנים באשר לקורותיו של בן האדם באורנטיה.		186:4.2 (2001.5) It was a little after eight o’clock when Pilate turned Jesus over to the soldiers and a little before nine o’clock when they started for the scene of the crucifixion. During this period of more than half an hour Jesus never spoke a word. The executive business of a great universe was practically at a standstill. Gabriel and the chief rulers of Nebadon were either assembled here on Urantia, or else they were closely attending upon the space reports of the archangels in an effort to keep advised as to what was happening to the Son of Man on Urantia.
186:4.3 (2001.6) עד לזמן שבו החיילים היו מוכנים לצאת עם ישוע אל גולגותא, הם כבר התחילו להתרשם משלוותו הבלתי-רגילה ומן המכובדות יוצאת הדופן שלו, ומכך שנותר בדממה ולא התלונן.		186:4.3 (2001.6) By the time the soldiers were ready to depart with Jesus for Golgotha, they had begun to be impressed by his unusual composure and extraordinary dignity, by his uncomplaining silence.
186:4.4 (2001.7) הרבה מן הדיחוי ביציאה עם ישוע אל זירת הצליבה נבע מכך שהמפקד החליט ברגע האחרון לקחת אתו גם שני גנבים אשר נידונו למוות; מכיוון שנצטווה לצלוב את ישוע באותו בוקר, המפקד הרומי חשב שמוטב ששני אלה ימותו יחד אתו מאשר שימתינו עד לסוף חגיגות הפסח.		186:4.4 (2001.7) Much of the delay in starting off with Jesus for the site of the crucifixion was due to the last-minute decision of the captain to take along two thieves who had been condemned to die; since Jesus was to be crucified that morning, the Roman captain thought these two might just as well die with him as wait for the end of the Passover festivities.
186:4.5 (2002.1) מיד עם שהגנבים הוכנו ליציאה לדרך, הם הובלו לחצר, שם ראו את ישוע. אחד מהם ראה אותו לראשונה, ואולם השני שמע אותו מדבר לעתים תכופות, הן במקדש והן חודשים רבים לפני כן במחנה בפלה.		186:4.5 (2002.1) As soon as the thieves could be made ready, they were led into the courtyard, where they gazed upon Jesus, one of them for the first time, but the other had often heard him speak, both in the temple and many months before at the Pella camp.
5. הקשר בין מותו של ישוע לבין חג הפסח ^top		5. Jesus’ Death in Relation to the Passover ^top
186:5.1 (2002.2) אין קשר ישיר בין מותו של ישוע לבין חג הפסח היהודי. אכן, ישוע הקריב את חייו הארציים ביום הזה, ערב חג הפסח, ובסביבות הזמן שבו הוקרב השה לעולה במקדש. ואולם, צירוף המקרים הזה איננו מעיד בשום צורה ואופן על כך שמותו של בן האדם עלי אדמות קשור באופן כלשהו למערכת הקרבת הקורבנות היהודית. ישוע היה יהודי, אך כבן האדם, היה בן-תמותה של העולם. די להתבונן במאורעות אשר כבר סופרו ואשר מובילים לרגע הזה, ממש לפני צליבתו המתקרבת של המאסטר, על-מנת להסיק כי מותו בשעה הזו היה אירוע טבעי ומעשה ידי אדם בלבד.		186:5.1 (2002.2) There is no direct relation between the death of Jesus and the Jewish Passover. True, the Master did lay down his life in the flesh on this day, the day of the preparation for the Jewish Passover, and at about the time of the sacrificing of the Passover lambs in the temple. But this coincidental occurrence does not in any manner indicate that the death of the Son of Man on earth has any connection with the Jewish sacrificial system. Jesus was a Jew, but as the Son of Man he was a mortal of the realms. The events already narrated and leading up to this hour of the Master’s impending crucifixion are sufficient to indicate that his death at about this time was a purely natural and man-managed affair.
186:5.2 (2002.3) היה זה האדם ולא האל אשר תכנן והוציא לפועל את מותו של ישוע על הצלב. האב אכן סירב להתערב בסדר המאורעות האנושיים באורנטיה, אך האב בפרדיס לא ציווה, תבע, או דרש, כי מותו של בנו יתבצע כפי שאירע הדבר על-פני הארץ. עובדה היא שבמוקדם או במאוחר ישוע היה נדרש לוותר על הגוף בן התמותה, על ההתגשמות שלו בגוף בשר ודם, אך הוא יכול היה לעשות זאת באינספור דרכים מבלי להידרש למות על הצלב בין שני גנבים. כל אלה היו מעשה ידי אדם, ולא מעשי אלוהים.		186:5.2 (2002.3) It was man and not God who planned and executed the death of Jesus on the cross. True, the Father refused to interfere with the march of human events on Urantia, but the Father in Paradise did not decree, demand, or require the death of his Son as it was carried out on earth. It is a fact that in some manner, sooner or later, Jesus would have had to divest himself of his mortal body, his incarnation in the flesh, but he could have executed such a task in countless ways without dying on a cross between two thieves. All of this was man’s doing, not God’s.
186:5.3 (2002.4) עד לזמן שהמאסטר הוטבל, הוא השלים את כל מה שהוא נדרש להתנסות בו עלי אדמות ובגוף, ואשר היה נחוץ לו בכדי להשלים את משימת המתת השביעית והאחרונה שלו ביקום. באותו רגע ממש הושלמה חובתו של ישוע על-פני הארץ. כל החיים אשר הוא חי לאחר מכן, ואפילו האופן שבו הוא מת, היו סעד אישי לגמרי אשר בחר להעניק על-מנת לרומם את יצוריו בני התמותה בעולם הזה ובעולמות אחרים.		186:5.3 (2002.4) At the time of the Master’s baptism he had already completed the technique of the required experience on earth and in the flesh which was necessary for the completion of his seventh and last universe bestowal. At this very time Jesus’ duty on earth was done. All the life he lived thereafter, and even the manner of his death, was a purely personal ministry on his part for the welfare and uplifting of his mortal creatures on this world and on other worlds.
186:5.4 (2002.5) בשורת החדשות הטובות, לפיה באמצעות אמונה יכול בן התמותה להיות מודע-רוחנית לכך שהוא בן האלוהים, איננה תלויה במותו של ישוע. אכן, מותו של המאסטר האיר עד מאוד את בשורת המלכות הזו, אך אף יותר מכך עשו זאת חייו.		186:5.4 (2002.5) The gospel of the good news that mortal man may, by faith, become spirit-conscious that he is a son of God, is not dependent on the death of Jesus. True, indeed, all this gospel of the kingdom has been tremendously illuminated by the Master’s death, but even more so by his life.
186:5.5 (2002.6) כל מה שאמר וכל מה שעשה בן האדם עלי אדמות ייפַּה עד מאוד את הדוקטרינות על אודות היות האדם בן האלוהים, ועל אודות אחוות האדם, ואולם מערכות היחסים הבסיסיות האלה שבין האדם לאל נובעות מטבע העובדה שהאל אוהב את יצוריו, ומרחמנותם הטבעית של בניו האלוהיים. מאז ומעולם, בעולם הזה ובכל העולמות האחרים ברחבי היקום, התקיימו מערכות היחסים האלה שבין האדם לבוראו, יחסים נוגעים ללב, יחסים בעלי יופי אלוהי; ומערכות יחסים אלה אינן תלויות בשום אופן במשימות המתת התקופתיות של בני האל הבוראים, אשר מתגלמים בדמות ההוויות התבוניות אשר בראו, כחלק מן המחיר שהם עצמם חייבים לשלם במטרה לרכוש סופית את הריבונות הבלתי-מוגבלת, כל אחד ביקום המקומי שלו.		186:5.5 (2002.6) All that the Son of Man said or did on earth greatly embellished the doctrines of sonship with God and of the brotherhood of men, but these essential relationships of God and men are inherent in the universe facts of God’s love for his creatures and the innate mercy of the divine Sons. These touching and divinely beautiful relations between man and his Maker, on this world and on all others throughout the universe of universes, have existed from eternity; and they are not in any sense dependent on these periodic bestowal enactments of the Creator Sons of God, who thus assume the nature and likeness of their created intelligences as a part of the price which they must pay for the final acquirement of unlimited sovereignty over their respective local universes.
186:5.6 (2002.7) האב שבשמים אהב את בני התמותה אשר בארץ בדיוק באותה מידה לפני חייו ומותו של ישוע באורנטיה, כמו לאחר המופע הטרנסצנדנטאלי הזה של שותפות-בצוותא בין האדם לבין האל. אף כי אין במעשה הכביר הזה של התגלמות אל נבאדון בלבוש בשר ודם באורנטיה בכדי להרחיב את תכונותיו של האב הנצחי, האינסופי והאוניברסאלי, יש בו כדי להעשיר ולהאיר – והוא אכן העשיר והאיר – את כל יתר המנהלים והיצורים ביקום של נבאדון. אף כי האב שבשמיים אינו אוהב אותנו יותר בשל משימת המתת של מיכאל, כל שאר ההוויות התבוניות השמימיות אכן אוהבות אותנו יותר. והסיבה לכך היא שישוע לא רק שמימש את התגלות האל לאדם, אלא שהוא גילה גם התגלות חדשה של האדם להוויות התבוניות השמימיות אשר ביקום היקומים.		186:5.6 (2002.7) The Father in heaven loved mortal man on earth just as much before the life and death of Jesus on Urantia as he did after this transcendent exhibition of the copartnership of man and God. This mighty transaction of the incarnation of the God of Nebadon as a man on Urantia could not augment the attributes of the eternal, infinite, and universal Father, but it did enrich and enlighten all other administrators and creatures of the universe of Nebadon. While the Father in heaven loves us no more because of this bestowal of Michael, all other celestial intelligences do. And this is because Jesus not only made a revelation of God to man, but he also likewise made a new revelation of man to the Gods and to the celestial intelligences of the universe of universes.
186:5.7 (2003.1) ישוע לא עומד למות כקורבן על חטא. הוא גם לא עומד לכפר על אשמתו המוסרית המוּלדת של המין האנושי. האנושות כגזע כלל איננה אשמה בפני האל. אשמה היא רק עניין של חטא אישי ושל התמרדות ביודעין ובמתכוון כנגד הרצון של האב והממשל של בניו.		186:5.7 (2003.1) Jesus is not about to die as a sacrifice for sin. He is not going to atone for the inborn moral guilt of the human race. Mankind has no such racial guilt before God. Guilt is purely a matter of personal sin and knowing, deliberate rebellion against the will of the Father and the administration of his Sons.
186:5.8 (2003.2) החטא והמרד אינם קשורים כלל למשימת המתת הבסיסית של בני פרדיס של האל, זאת למרות שנדמה לנו כי תוכנית ההצלה הינה פועל יוצא של משימת המתת.		186:5.8 (2003.2) Sin and rebellion have nothing to do with the fundamental bestowal plan of the Paradise Sons of God, albeit it does appear to us that the salvage plan is a provisional feature of the bestowal plan.
186:5.9 (2003.3) גאולת האל עבור בני התמותה של אורנטיה הייתה יעילה, מהימנה וּוודאית ממש באותה מידה אילו ישוע לא היה מוצא להורג בידיהם האכזריות של בני-תמותה בורים. אילו היו בני התמותה אשר בארץ מקבלים את המאסטר בברכה, ואילו היה עוזב את אורנטיה כאשר היה מחליט הוא עצמו לעזוב את הגוף, לא הייתה לכך כל השפעה על עובדת אהבתו של האל ורחמיו של הבן – עובדת היות האדם בן האלוהים. אתם, בני התמותה, בני האלוהים אתם, והדבר היחידי אשר נדרש לעשותו כדי שאמת זו תהייה לעובדה בהתנסותכם האישית, היא אמונתכם – אמונה הנולדת מן הרוח.		186:5.9 (2003.3) The salvation of God for the mortals of Urantia would have been just as effective and unerringly certain if Jesus had not been put to death by the cruel hands of ignorant mortals. If the Master had been favorably received by the mortals of earth and had departed from Urantia by the voluntary relinquishment of his life in the flesh, the fact of the love of God and the mercy of the Son—the fact of sonship with God—would have in no wise been affected. You mortals are the sons of God, and only one thing is required to make such a truth factual in your personal experience, and that is your spirit-born faith.